פסיכופתיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיכופתיה היא מונח הנגזר מהשפה היוונית פסיכו (נפש) ופתוס (ייסורים) ואשר שימש בעבר לתיאור כל צורה של מחלת נפש. כיום פסיכופתיה היא מונח בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה, שנועד לתאר התנהגות המאופיינת בחוסר אמפתיה או מצפון קיצוניים, והתנהגות מניפולטיבית. בפסיכיאטריה המודרנית האבחנה מייצגת תת-קבוצה של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, אך היא אינה מוגדרת באופן רשמי במדריכי אבחנות פסיכיאטריות רשמיים.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "פסיכופתיה" אינו מוגדר באופן רשמי באף אחד מהמדריכים המקצועיים בעולם הפסיכופתולוגיה, כגון DSM-IV-TR או ICD-10. עם זאת, מוגדרות בהם הפרעות נפשיות חופפות, כגון הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, המאופיינות בהתנהגויות דומות. פסיכופתים מבטאים התנהגות נורמטיבית כלפי חוץ, ואף דומיננטיות וכריזמה, לצד קושי בתפקוד הרגשי והחברתי המתבטא בעיקר בחוסר אמפתיה קיצוני, והתנהגויות קיצוניות כגון מניפולטיביות, גרנדיוזיות, יהירות והפרת נורמות חברתיות מוסריות.‏[1]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלפי חוץ עשוי אדם עם פסיכופתיה להקרין כריזמה וקסם אישי. יש לו יכולת חשיבה בשיקול דעת וקור רוח, התורמת לתפקוד גבוה ביומיום, גם במצבי לחץ. בניגוד להפרעת אישיות אנטיסוציאלית, אדם עם פסיכופתיה שולט בדחפיו, ויכול למצוא דרכים מותאמות ומניפולטיביות כדי לספק יצרים לא מוסריים ולא חוקיים. הוא מתאמץ מאוד להגן על התדמית שיצר לעצמו בחברה. הוא אגוצנטרי, בעל דימוי עצמי גבוה, ושואף באופן גרנדיוזי להצלחה יוצאת דופן בתחומים שונים בחיים, ללא בסיס מסוים מבחינת יכולותיו הריאליות להשיג מטרות אלו.

פסיכופתיה מתבטאת בפגיעה ביחסים בינאישיים, רגשות והתנהגות. אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או בושה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו. הוא לא מביע אמפתיה כלפי האחר. רגשות שונים שהוא מביע לוקים בשטחיות ורדידות יחסית. אדם עם פסיכופתיה עשוי להשתמש במניפולציות שונות כדי להשיג את רצונותיו, ולשקר לשם כך ללא ייסורי מצפון.

באופן פרדוקסלי, לפסיכופתים רבים יש קסם אישי וכריזמה שופעת. הסבר אפשרי לכך הוא שהפסיכופת אינו נרתע להתנסות במניפולציות מאחר שמנקודת מבטו כישלון של המניפולציה הוא נטול מחיר - הפסיכופת לא חש תחושת כישלון וגם לא תחושת אשמה ובושה. על כן הפסיכופת מנוסה מאד בהפעלת מניפולציות.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלי המקצועי הנפוץ והתקף ביותר הקיים כיום בהערכת אישיות פסיכופתית, הוא PCL-R, שפותח על ידי רוברט ד. הייר.‏[1] באמצעות הכלי, הכולל ראיון חצי מובנה ומידע אנמנסטי על הנבדק, נערכת הערכה של מבנה האישיות של הנבדק באמצעות 20 פריטים, המסווגים לשני גורמים כלליים: גורם 1 - "שימוש אכזרי ואנוכי בזולת", הכולל מאפיינים רגשיים ובינאישיים של פסיכופתיה; וגורם 2 - "סגנון חיים בלתי-יציב ואנטי-חברתי כרוני", הכולל התנהגויות הסוטות מהמוסכמות החברתיות.‏[2]

20 הפריטים ב-PCL-R הם:‏[1]

  1. קלות-לשון וקסם שטחי (גורם 1)
  2. ערך עצמי גרנדיוזי (גורם 1)
  3. צורך בגירויים או נטייה לשיעמום (גורם 2)
  4. שקרנות פתולוגית (גורם 1)
  5. הונאה ומניפולטיביות (גורם 1)
  6. חוסר בחרטה או אשמה (גורם 1)
  7. רגישות שטחית - רגשות אמיתיים הם קצרי-טווח ואגוצנטריים (גורם 1)
  8. קשיחות וחוסר אמפתיה (גורם 1)
  9. סגנון חיים פרזיטי (גורם 2)
  10. שליטה עצמית נמוכה (גורם 2)
  11. מתירנות מינית
  12. בעיות התנהגות מגיל צעיר (גורם 2)
  13. חוסר במטרות מציאותיות לטווח ארוך (גורם 2)
  14. אימפולסיביות (גורם 2)
  15. חוסר אחריות (גורם 2)
  16. קושי לקחת אחריות על מעשים (גורם 1)
  17. ריבוי קשרי נישואין קצרים
  18. עבריינות נוער (גורם 2)
  19. הפרת תנאי שיחרור (גורם 2)
  20. ורסטיליות קרימינלית (גורם 2)

גורמים אטיולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גורמים אורגנים - התפתחות נוירולוגית ופסיכונוירולוגית מאוחרת.
  • תאוריות סביבתיות - קשיים או הפרעות נפשיות משפחתיות - פרידה כואבת במיוחד, פתולוגיה נפשית משפחתית אצל ההורים וכדומה.

בעבר מקובל היה לחשוב שהפסיכופתיה מקורה בעיקר בגורמים תורשתיים, אולם כיום מאמינים שליקויי התנהגות יכולים להיות תוצאות של פגיעה במערכת העצבים המרכזית בימי הילדות.

מומחים מסוימים[דרוש מקור] סבורים שלסביבה בימי הילדות יש קשר לפסיכופתיה, והמאבקים הנוירוטיים הפנימיים שואבים את השראתם מן התקופה ההיא.

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסריקות מוחיות אפשר לראות שאזור האמיגדלה, המזוהה עם רגש, ואזור מסוים בקליפה הקדמית של המוח, לקויים בתפקודם אצל הפסיכופת.‏[3] עם זאת, לאחר מקרים כגון פרופ' ג'יימס פאלון שביסס על ממצא זה את מחקריו על פסיכופתים, ומצא בהמשך כי גם אצלו אזורים אלו פגומים - רווחת כיום ההנחה כי הפגם המוחי אמנם מאפשר פסיכופתיה, אך דרושים גורמים סביבתיים חריגים (כגון חוויות התעללות בתקופת הילדות, השכיחות מאוד אצל פסיכופתים מאובחנים), על מנת שאדם עם תפקודי המוח הלקויים יהפוך לפסיכופת.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד כה לא נמצאה תרופה שמסייעת לפסיכופתים לרכוש אמפתיה, או מאפשרת לפסיכופתים לחוש רגשות עמוקים.

הטיפול המקובל כיום בפסיכופתיה הוא טיפול פסיכולוגי. עם זאת, מחקרים‏[4] הראו כי פסיכופתים חסינים בפני טיפול בשיחות, והן אפילו הופכות את המניפולציות שלהם ליותר יעילות. נוצר מצב שבו המטפל עשוי להפוך לקורבן של המטופל. קרו מקרים[דרוש מקור] שבהם מטפלים סיכנו את המקצוע שלהם משום שמטופל פסיכופת שיכנע אותם לעזור להם. למרות שהמטפל מודע לכך שעומד מולו פסיכופת, הוא עשוי להתקשות בעמידות בפני מניפולציות שלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 רועי סמנה, ‏סקירת PCL-R - כלי לאבחון פסיכופתיה, באתר פסיכולוגיה עברית, 20 ביוני 2007
  2. ^ Hare, R. D., Clark, D., Grann, M., & Thornton, D. (2000). Psychopathy and the predictive validity of the PCL-R: An international perspective. Behavioral Sciences and the Law, 18, 623–645
  3. ^ R.J.R Blair, "The amygdala and ventromedial prefrontal cortex: functional contributions and dysfunction in psychopathy". Philosophical Transactions of the Royal Society 363 : 2557 - 2565
  4. ^ ^ a b Harris, Grant; Rice, Marnie (2006). "Treatment of psychopathy: A review of empirical findings". In Patrick, Christopher. Handbook of Psychopathy. pp. 555–72. ^ a b c d "What "Psychopath" Means" . Scientific American.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.