פסיכופתיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסיכופתיה
שם בלועזית Psychopathy
תחום פסיכיאטריה, פסיכולוגיה משפטית, קרימינולוגיה
סיווג
 ‑ ICD-10 F60.2
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D000987
MedlinePlus 000921

פסיכופתיה היא מונח בפסיכיאטריה, בפסיכולוגיה ובקרימינולוגיה להפרעת אישיות[1][2] שמתבטאת בדפוס מתמשך של התנהגות אנטי-חברתית, אמפתיה נמוכה, היעדר אשמה או חרטה, תכונות אופי נועזות, נטולות עכבות, ואגואיסטיות. התווית "פסיכופת" בדרך כלל מתלווה לסטיגמות ולהשלכות רבות הקשורות לחומרת העונש על מעשים פליליים, טיפול רפואי וכן הלאה. לכן, בשנים האחרונות נעשו מאמצים כדי להבהיר את משמעות המונח.[3] אף על פי שאף ארגון פסיכיאטרי או פסיכולוגי לא אישר את האבחנה שכותרתה היא "פסיכופתיה", נעשה שימוש נרחב בהערכות של מאפיינים פסיכופתיים במסגרות פורנזיות ומשפטיות שונות ובבתי סוהר, ובמדינות מסוימות לאבחנה עלולה להיות השלכות רציניות על האינדיבידואל המאובחן.[4] חקר הפסיכופתיה הוא תחום מחקר פעיל, והמונח נמצא גם בשימוש בקרב הציבור הרחב, העיתונות, ובעבודות בדיוניות. המונח הוא נפוץ ולעיתים קרובות נמצא בשימוש עם מילים כמו "משוגע", "מטורף" ו"חולה נפש", ולעיתים קרובות אנשים אינם מבחינים בין אלו עם פסיכוזה לבין אלו עם פסיכופתיה.[5]

על פי מדריכי אבחנות פסיכיאטריות רשמיים המונח מקביל להפרעת אישיות אנטיסוציאלית עם זאת פסיכופתיה נבדלת מהפרעה זאת בכמה מישורים. ההבדל הראשון מתבטא כבר באופי האבחון. אבחון של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית יהיה התנהגותי בעיקרו, דהיינו מתמקד בהתנהגות הנבדק, בעוד אבחון של פסיכופתיה הוא אישיותי בעיקרו. הפרעת האישיות האנטיסוציאלית מאובחנת באמצעות הכלי האבחוני של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי – DSM. אבחון זה מתבסס על דפוסי התנהגות, ולא על תכונות אישיותיות. דפוסי ההתנהגות הנבחנים בהקשר של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית כוללים, בין היתר, התנהגות עבריינית, שקרנות חוזרת ונשנית, תוקפנות, הפרת התחייבויות, מעבר תכוף מעבודה אחת לאחרת וכדומה, אשר מופיעים כבר בתקופת הנעורים. על אבחון זה נמתחה ביקורת רבה בגין היותו סינונימי במידה רבה לעבריינות. מחקרים מראים כי אבחון של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית תקף פחות מאבחון של פסיכופתיה באמצעות רשימת הפסיכופתיה של רוברט ד' הייר. [6][7] האבחון ברשימת הפסיכופתיה של הייר מגדיר אישיות בעלת מרכיבים רגשיים, בין-אישיים, והתנהגותיים מובחנים, אשר נבדלים באופן ברור מסממנים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית.[8][9]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם פסיכופתיה נגזר מהשפה היוונית פסיכה (נפש) ופתוס (ייסורים), המונח שימש בעבר לתיאור כל צורה של מחלת נפש. תיאורים המאפיינים את האישיות הפסיכופתית ניתן עוד למצוא בזמני קדם. תאופרסטוס, תלמידו של אריסטו, תיאר אבות-טיפוס מוסריים שונים בספר שלו "טיפוסים". התיאור שלו של 'שוחר הנוכלות' מתאים לתפיסות המקובלות כיום בנוגע לפסיכופתיה:

"שוחר הנוכלות ילך ללוות יותר כסף מבעל החוב שלו לו הוא עדיין לא שילם.. כאשר הוא יוצא לשוק הוא מזכיר לקצב שלו שירות כל שהוא עשה בשבילו, אם הוא יכול, הוא לוקח קצת בשר, ומרק עצמות. אם הוא מצליח, אז טוב שכך. אם לא, הוא יחטוף חתיכת בשר ויצחק."

בתחילת המאה ה-19 הפסיכיאטר הצרפתי פיליפ פינל היה הראשון שניסה לסווג את האישיות של המטופלים שלו. פינל הגדיר את האישיות הפסיכופתית כאישיות עם "שגעון אך ללא הזיות". פינל חשב שהאדם צריך להיקרא 'משוגע' אף על פי שתפיסת המציאות שלו תקינה אך יכולות הרגש שלו פגומות.[10]

הקלינאי קארל אוטו מקופנהגן היה הראשון שהפריד בקליניקה שלו בין אסירים 'טבעיים מבחינה מוסרית' מאסירים שהיו 'משוגעים אך ללא הזיות', משום ששם לב שהם התנהגו בצורה לא הגיונית ללא כל סיבה. הוא תיאר את האסירים 'המשוגעים' כאסירים שאוחז בהם טירוף, ואת האסירים הרגילים תיאר כחתרנים ופיקחים.

בשנת 1812 הפסיכיאטר בנג'מין ראש תיאר אינדיבידואלים כבעלי שחיתות מוסרית מולדת אותה ראה כמערכת פגומה. ראש התעסק בשאלות מוסריות ואמר שאדם חולה לא מואשם בהיותו חולה – אין לו יכולת בחירה, ולכן הוא אינו צריך לשאת באחריות מעשיו. כך הצליח ראש להעביר את הדיון לזירה המוסרית לעומת פינל שדיבר במושגים שהיו רפואיים בימיו. בנג'מין ראש גם ראה אנשים כאלה כאנשים שמגיעה להם חמלה ושניתן לעזור להם עם מחלת הנפש שלהם, גם אם זה היה בכלא או מה שהוא כינה 'המערכת הנוצרית של המשפט הפלילי'.

בשנת 1835 הפסיכיאטר האנגלי ג'יימס פריצ'רד נחשב כמי שטבע את המושג אי שפיות מוסריות. פריצ'רד המשיך את עבודתו של ראש אך המשיך עם מושג אי השפיות כדי לתאר מצבים שבהם האדם היה חסר התמצאות מוסרית או שהיה בעל תפיסה מוסרית לקויה אף על פי שהיה בעל מודעות לערכים מוסריים מקובלים.[11]

בשנת 1891 יוליוס לודוויג אוגוסט קוך היה הראשון שהשתמש במושג נחיתות פסיכופתית שהתפרסם בתוך גרמניה ומחוצה לה. קוך השתמש במושג כדי לתאר מטופלים עם סוגים שונים של תפקוד לקוי או התנהגות מוזרה בהיעדר סימן של מחלת נפש אחרת או פיגור שכלי.

קוך היה נוצרי וגם הושפע מתורת הניוון שהייתה פופולרית באירופה באותה עת, אם כי הוא התייחס לשני טיפוסים של פושעים, כאלה שנולדו ככה וכאלה שרכשו סגנון חיים כזה. אף על פי שפשיעה מתוך הרגל הייתה רק חלק קטן מתפיסתו, הציבור הגרמני השתמש בגרסה המקוצרת של "נחותים" כדי להתייחס לכל מי שסובל כביכול מנטייה מולדת לפשע. היו רופאים וקלינאים שעברו להשתמש במושג של קוך 'נחיתות פסיכופתית', אך במקביל היו רופאים שעדיין השתמשו במושג 'אי שפיות מוסרית'. במהלך השנים קוך החליף את המושג 'נחיתות פסיכופתית' עם 'אישיות פסיכופתית' כדי להימנע מלהישמע ביקורתי.

בסוף המאה ה-19 השפעתן של המגמות דלעיל החלה לדעוך. הסיבה המרכזית לדעיכה הייתה השפעה דתית אמריקאית שחששה כי קבלת המגמות הרפואיות בתחום אי-שפיות-הדעת תביא לפגיעה באמונה הדתית האמריקאית ולפגיעה בסטנדרטים המוסריים ובפרקטיקה המשפטית בארצות הברית.

עבודתו של קלקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 כתב הפסיכיאטר הרווי מ' קלקלי את הספר מסיכת השפיות העוסק בסיפורי מטופלים. בספר קלקלי מאחד את עבודתו כפסיכיאטר ואת מחקריו. הספר היה פורץ דרך בתיאור מקרים פסיכיאטריים והודפס שוב בחמש מהדורות. קלקלי תיקן והרחיב את העבודה שלו עם כל מהדורה שפורסמה.

בספרו קלקלי מתאר פסיכופתים כאנשים שמציגים התנהגות נורמטיבית כלפי חוץ, אבל בסתר עוסקים בהתנהגות הרסנית ואנטיסוציאלית. בספרו קלקלי מדמה פסיכופתים לנערים מתבגרים הנאלצים לצפות במלך ליר מתחילתו ועד סופו או להאזין לסימפוניה התשיעית של בטהובן. קל לדמיין אותם חסרי מנוחה, מצחקקים ומפטפטים על דברים של מה-בכך, מריעים בפראות ושורקים בבוז, ובאופן כללי מתנהלים באופן לא-הולם כדי להפר את השעמום. אפילו דחפים חלשים, קטנוניים, או סיפוקים שחלפו מספיקים כדי להניע אותם עד כדי התנהגות לא נבונה, לא נעימה, ואפילו תימהונית.[12]

קלקלי הציע – על בסיס עבודתו עם פסיכופתים בקליניקה שלו ובמוסדים סגורים 16 (מופחת מ-21 במהדורה הראשונה) מאפיינים לפסיכופתיה:[13][14]

  1. אינטלגציה טובה או מעל הממוצע וקסם אישי שטחי
  2. היעדר הזיות וחשיבה אי-רציונלית
  3. היעדר חרדה וביטויים נוירוטיים
  4. חוסר אמינות
  5. חוסר כנות ויושר
  6. היעדר חרטה ותחושת אשמה
  7. התנהגות אנטיסוציאלית שמונעת משליטה גרועה בדחפים
  8. שיקול דעת לקוי ויכולת דלה ללמוד מניסיון
  9. אגוצנטריות פתולוגית. ריכוז עצמי מוחלט וחוסר יכולת לאהוב
  10. תגובות רגשיות דלות
  11. היעדר תובנה; חוסר יכולת לראות את עצמם כפי שאנשים אחרים רואים אותם
  12. היעדר היענות לקשרים בין-אישיים; כפיות טובה כלפי התחשבות מיוחדת שנותנים להם, אדיבות ואמון
  13. התנהגות יוצאת מן הכלל ומעוררת סלידה לאחר שתייה, ולפעמים גם ללא שתייה - מתבטאת בוולגריות, גסות רוח, שינוי מהיר במצבי רוח, מעשי קונדס
  14. איומי סרק של התאבדות ללא מימוש בפועל
  15. חיי מין מזדמנים ואקראיים
  16. כישלון לעצב ולממש תוכנית חיים (אלא אם כן היא למטרות הרסניות או התחזות)

רוברט ד. הייר שכתב את שאלון PCL-R מסתמך על הפרופיל הקליני של קלקלי ונתן לו קרדיט מלא בעבודתו.

קיימות חילוקי דעות שונות לגבי המידה בה ההגדרות שקלקלי השתמש בהם מייצגות התנהגויות אנטי-חברתיות והתנהגויות עברייניות. יש המציינים כי תכונות הליבה לא תוארו על ידי קלקלי כעוינות או תוקפניות במיוחד, בניגוד להגדרתו של רוברט ד. הייר בשאלון PCL-R. דעות אחרות אומרות כי התנהגות אנטי-חברתית מתמשכת היא כן חלק מעבודתו, וכי כל המטופלים שלו הראו היסטוריה ארוכה של הפרות חוזרות ונשנות של החוק, כולל העדרות מעבודה, גניבה, ונדליזם, רמאות, הצתה, נהיגה בשכרות, תקיפה, נהיגה פזיזה, עבירות סמים, זנות ובריחה ממעצר.[15]

במהלך השנים עבודתו של קלקלי ספגה ביקורת רבה, פריטים כמו "אינטליגנציה טובה", "היעדר חרדה", "איומי סרק של התאבדות ללא מימוש בפועל" נמצאו כלא קשורים לפסיכופתיה. קלקלי כתב את עבודתו כפרופיל קליני ולא הכין כלי אבחון דרכו ניתן לדרג את רשימת המאפיינים בפרופיל שלו לצורך אבחון קליני, אלא תמצית למה שהוא חשב שהם מאפיינים של פסיכופתים מהתרשמותו הסובייקטבית ולא כתוצאה ממחקרים אמפיריים.[16]

עבודתו של קלקלי נחשבת לעיתים קרובות כתרומה גדולה להגדרה המודרנית של פסיכופתיה ושימשה כאבן יסוד חשובה לאלו שבאו אחריו, ועדיין משמשת ככזאת במסגרות מחקר שונות ובפרקטיקה הקלינית. התווית "פסיכופת", כפי שקלקלי השתמש בה, אומצה גם על ידי התרבות הפופולרית, והיא מיושמת לעיתים קרובות על רוצחים סדרתיים ועל פושעים אלימים אחרים, ללא קשר לשאלה אם האבחנה באמת מתאימה להם. אמנם המונח נפוץ בתרבות הפופולרית, אך לשימוש התרבותי אין רלוונטיות טכנית כל שהיא לקרימינולוגיה, פסיכולוגיה משפטית או לפסיכיאטריה.

בשנת 1976 פורסמה מהדורה חמישית מורחבת של הספר, ופורסמה מחדש על ידי יורשיו בשנת 1988 למטרות חינוך ללא כוונת רווח.[17]

הגדרה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיות פסיכופתית היא מצב שמתאפיין על ידי קבוצה של תכונות אופי, הכוללות קשיחות וחוסר אמפתיה, מניפולטיביות, קסם שטחי, אגוצנטריות, גרנדיוזית, אפקט שטוח, ושליטה עצמית נמוכה. ברמה הרגשית הם נוחים-להתרגז, חסרי יכולת ליצור קשרים רגשיים חזקים עם הזולת ולוקים בחוסר באמפתיה, אשמה, חרטה או רגשות עמוקים. המאפיינים הבינאישיים והרגשיים הללו חוברים לסגנון התנהגות סוטה-חברתית שכולל התנהגות אימפולסיבית ובלתי-אחראית ונטייה להתעלם או להפר מוסכמות חברתיות ומוסריות.[18] הוא נכשל תכופות בניסיונו לעקוב אחר תוכניתו לחיים, וההניעות להתנהגותו לקויות. לכאורה הוא נראה רציונלי, אדם רגיל למראית-עין, אך היכרות קרובה יותר חושפת רמת נחשלות הדומה לאי-שפיות. אפשר לומר שהוא אי בודד – אין לו יכולת לבסס חיבורים חיוניים אשר יקשרו אותו לאנשים אחרים ויקנו משמעות להשתתפותו בחברה, לנאמנותו לה ולהימנעותו מפשיעה. הרגשות ההופכים את חייו של אדם לבעלי משמעות נעדרים אצל הפסיכופת. [19]

המודל הטריארכי[1] משלב תפיסות והגדרות שונות של פסיכופתיה ומדגיש שלושה מאפיינים של פסיכופתים בדרגות שונות. בוצעו מחקרים שונים שבודקים את ישימות המודל בכלי אבחון שונים כמו שאלון PCL-R ושאלון PPI.[1][20]

תעוזה. רמות פחד נמוכות כולל סיבולת גבוהה ללחץ, סובלנות גבוהה לאי-ידיעה וסכנה, ביטחון עצמי גבוה ואסרטיביות חברתית. השאלונים הנוכחים מודדים זאת בצורה יחסית גרועה, שאלון PCL-R דרך הפריטים בגורם 1, ושאלון PPI באמצעות תת-תחום שנקרא דומיננטיות חסרת-פחד.[21][22]

דיס-אינהיביציה. שליטה לא טובה בדחפים, בעיות בראיית הנולד, בתכנון ובניית תוכנית חיים, הנטייה לחפש סיפוקים מיידים על פני תגמולים עתידיים, ושליטה עצמית נמוכה. המאפיינים דומים לפריטים מגורם 2 בשאלון PCL-R ולתת-תחום "מרדנות אימפולסיבית" משאלון PPI. המאפיין גם מקביל לליקויים הנוירולוגיים שניתן למצוא אצל פסיכופתים במערכת האונה המצחית ששולטת על התנהגויות דומות.[1][22]

אכזריות. היעדר אמפתיה וקשרים רגשיים חזקים עם הזולת, הבעת בוז לקשרים רגשיים, שימוש באכזריות כדי להשיג כוח על קורבנות, נטייה להיות נצלני, התרסה על סמכות וחיפוש ריגושים הרסניים. שאלון PCL-R מודד את התכונות ההללו באופן כללי אך בעיקר באמצעות הפריטים מגורם 1.[1][22]

ממדי אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהמחקרים הציעו כי פסיכופתיה שניונית עשויה להיות ממוקמת על הרצף של האישיות הגבולית, ואילו פסיכופתיה ראשונית ממוקמת על הרצף של האישיות הנרקיסיסטית. [23][24][25]

מכיוון ששאלון PCL-R עוצב למטרות מחקר, ואפילו לא למטרת מחקר על מנת לשפר את ההבנה של יסודות ההפרעה, חוקרים בתחום טענו שיש לבחון ממדי אופי ולא רק קבוצה של תכונות.[26]

הוצע כי פסיכופתיה קשורה לממד הפסיכוטיסיזם – ממד תאורטי המתייחס להתנהגויות קשוחות, תוקפניות או עוינות. היבטים מסוימים מתוך הממד הזה הקשורים לפסיכופתיה הם חוסר סוציאליזציה ואחריות, אימפולסיביות, חיפוש ריגושים (במקרים מסוימים) ותוקפנות.

לא נמצא מתאם בין פסיכופתיה לבין נוירטויות או מוחצנות.[27]

אוטו קרנברג, מנקודת מבט פסיכואנליטית, האמין שפסיכופתיה היא חלק מהספקטרום של נרקיסיזם פתולוגי; אישיות נרקיסיסטית נמצאת בקצה הנמוך, נרקיסיזם ממאיר באמצע, ופסיכופתיה בקצה העליון.[28] מספר מחקרים שנערכו בנושא מצאו כי יש לפסיכופתיה ונרקיסיזם פתולוגי מספר תכונות משותפות, אך מדובר בשתי פתולוגיות אישיות שונות.[29]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים בתחום אבחון הפסיכופתיה רואים בשאלון PCL-R את "סטנדרט הזהב" אך בשנים האחרונות נמתחה ביקורת רבה על הישענותו של כלי האבחון על התנהגויות בכלל והתנהגויות אנטי-חברתיות בפרט במקום סמני אישיות.

המבקרים טענו כי רבים מהאנשים בוחרים רואים את הרשימה כההגדרה המודרנית של פסיכופתיה, אך היא משמיטה מספר גורמי מפתח, כי היא הופכת את הפשיעה למרכיב מרכזי כחלק מתהליך האבחנה. המבקרים טענו כי התנהגות אנטי-חברתית היא לא חלק מרכזי מפסיכופתיה וכי הדבר מוביל לבעיות באבחון יתר, ולשימוש ברשימה כדי להבטיח הרשעה של עבריינים.[30]

חלק מהמחקרים מצביעים על כך שהדירוגים שנעשו באמצעות שאלון PCL-R תלויים באישיותו של האדם שעושה את הדירוג, כולל מידת האמפתיה שלהם. חוקרת משפטית אחת הציעה כי מחקרים עתידיים צריכים לבחון את הרקע החברתי, את הגזע ואת האמונות הפילוסופיות של המאבחנים, משום שהשיפוט שלהם עלול להיות מוטה כלפי אנשים שמגיעים מחלקים של החברה עבורם הם לא מגלים הבנה או אמפתיה.[31][32]

כלי האבחון ספג ביקורת נוספת ונאמר עליו כי הוא לא ישים בעולם האמיתי, ושהוא נוטה כלפי טאוטולוגיה. אף על פי שמספר מחקרים תומכים ביכולת הניבוי החזקה של שאלון PCL-R, מחקרים עדכניים ומטה-אנליזה בקנה מידה גדול הטילו ספק רב אם הערכת המסוכנות של הכלי טובה יותר מכלים אחרים. הביקורת טוענת שהערכת המסוכנות של הכלי מבוססת על היסטוריית הנבדק, ולא על תכונות אישיותיות שמייחדות אותה.[33][34] לכן, למרות שבסביבות מחקר מבוקרות האמינות של שאלון PCL-R עשויה להיות משביעת רצון, במציאות האמיתית נמצא כי קיימות אי-הסכמות רבות בין מדרגים שונים, בייחוד אי-הסכמה על ציונים של התכונות האישיותיות (בינאישי, רגשי).[35]

נאמר עליו כי הוא אינו יכול להסביר הפרעה כה מורכבת מפריטים כה פשוטים, ושאינו מקדיש מספיק תשומת לב להקשרים של ההתנהגות העבריינית ולטבע הדינמי של ההתנהגות האנושית.[36] גם צוין כי מחצית מהקריטריונים יכולים להיות סימנים של מאניה, היפומאניה, או חוסר תפקוד של האונה המצחית (למשל, קסם אישי, גרנדיוזיות, שליטה עצמית נמוכה, מתירנות מינית וחוסר אחריות) ולא בהכרח סימנים של פסיכופתיה.[37]

אף יש כאלה שאמרו שצריך לדחות את ההגדרה המודרנית בשלמותה, בשל אופיה המעורפל, הסובייקטיבי, והשיפוטי שיכול לגרום לה להיות מנוצלת לרעה.[38]

תסמינים וסימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלפי חוץ עשוי אדם עם פסיכופתיה להקרין כריזמה וקסם אישי. יש לו יכולת חשיבה בשיקול דעת וקור רוח, התורמת לתפקוד גבוה במצבי לחץ. פסיכופתים מובילים סגנון חיים נוודי ולא מאורגן, שנוטה בסופו של דבר להכניס אותם לצרות עם החוק. הם אגוצנטריים, חסרי דאגה בנוגע לעתיד, חסרי אחריות, אימפולסיביים, בעלי דימוי עצמי גבוה, ושואפים באופן גרנדיוזי להצלחה יוצאת דופן בתחומים שונים בחיים, ללא בסיס מסוים מבחינת יכולותם הריאליות להשיג מטרות אלו. [39]

פסיכופתיה מתבטאת בפגיעה ביחסים בינאישיים, רגשות, התנהגות וסגנון חיים. אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או חרטה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, מניפולציה רגשית, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו. הוא לא מביע אמפתיה כלפי האחר אף על פי שביכולתו לזייף אמפתיה. רגשות שונים שהוא מביע לוקים בשטחיות ורדידות יחסית. אדם עם פסיכופתיה עלול להשתמש במניפולציות שונות כדי להשיג את רצונותיו, ולשקר לשם כך ללא ייסורי מצפון.

באופן פרדוקסלי פסיכופתים הם חסרי אמפתיה אך אין זה אומר שהם לא יכולים לשים את עצמם בנעליהם של אחרים. להפך, פסיכופתים אינם מתקשים בקריאת כוונות של אחרים, בחיזוי התנהגות האחר, בהבנת האופן בו משפיעה התנהגותם שלהם על רגשות אחרים, בהבנת נורמות ההתנהגות המצופות מהם, בהעמדת פנים וכו'. מחקרים מצאו ובדקו כי לפסיכופתים אין פגיעה בתאוריה של תודעה, הם מתבוננים באופן חופשי, ללא ייסורי מצפון, כיצד התנהגותם משפיעה על אנשים אחרים ולאחר מכן משתמשים בידע הזה כדי להפעיל מניפולציות על אחרים בשביל לקבל את שהם רוצים, בין אם זה כסף, טובות מיניות, סטטוס, או משהו אחר. על כן הפסיכופת מנוסה מאוד בהפעלת מניפולציה על הסובבים אותו ועשוי להיראות מקסים וכריזמטי.[40]

אינטליגנציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מחקרים מצביעים על קשר שלילי בין פסיכופתיה לרמת האינטליגנציה, כולל רמת אינטליגנציה מילולית. נמצא שככל שהציונים בשאלון PCL-R גבוהים יותר, כך רמת האינטלגנציה של הנבדקים נמוכה יותר.[41][42][43][44][45] למרות זאת, רוברט הייר וקרייג ניומן ציינו במחקרם כי חלק גדול מהספרות המקצועית מצביעה רק על קשר חלש בין אינטליגנציה לפסיכופתיה.[46]

הייר וניומן לא התעלמו מהפרופיל הקליני של קלקלי שכלל אינטליגנציה טובה בתוכו, וציינו כי הוא היה מושפע מהטיית בחירה מכיוון שרבים מהמטופלים שלו היו אנשים משכילים מרקע מעמד הביניים או המעמד העליון, וכי אין סיבה תאורטית ברורה למה פסיכופתיה צריכה להיות קשורה לאינטליגנציה. יש פסיכופתים מבריקים, ויש כאלה שלא.[47]

מחקר אחד הראה כי היבטים שונים של פסיכופתיה (למשל, מאפיינים בינאישיים, רגשיים, התנהגותיים, וסגנון חיים) יכולים להראות קשרים שונים לאינטליגנציה, והתוצאה יכולה להיות תלויה בסוג מבחן האינטליגנציה.[48]

סימנים מקדימים בילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת התנהגות מאובחנת על בסיס דפוס מתמשך של התנהגות אנטי-חברתית בילדות או בגיל ההתבגרות, וניתן לראותה כהפרעה שמנבאת (לא תמיד) הפרעת אישיות אנטיסוציאלית כמו גם התנהגות עבריינית ופסיכופתיה. כמה חוקרים העריכו כי קיימים שתי תת-סוגים של הפרעת התנהגות שמהוות מסלולי התפתחות שונים לפסיכופתיה בבגרות. ה-DSM מסתמך על מחקרים אלה ועושה את ההבחנה בין ילדים עם בעיות התנהגות לפני גיל 10 ובעיות התנהגות לאחר גיל 10.[26]

החוקרת טרי מופיט ופול פריק הפרידו בין מסלול התפתחות חריף יותר של ההפרעה המאפיין התפרצות בגיל צעיר ובין מסלול נפרד ומתון יותר המאפיין התפרצות בגיל מאוחר יותר. ילדים שאצלם ההתפרצות חלה בשלב מוקדם בחיים סובלים מפרוגנוזה חמורה יותר. הטיפול בהם סבוך יותר ומאופיין בשיעור הצלחה נמוך יותר. החלוקה הבסיסית היא בין התפרצות בילדות שניתן לחלקה לשני סוגים, ובין התפרצות בנעורים. להתפרצות המתחילה בילדות בדרך כלל משויכים גורמים נוירלוגיים, גנטיים בנוסף לגורמים סביבתיים.[49][50]

התפרצות המתחילה בנעורים מוגבלת בדרך כלל להקשר סביבתי ספציפי ואינן צובעות את פעולות הפרט בכל תחומי חייו. התסמינים בקבוצה זו מתמעטים עם היציאה מגיל הנעורים כאשר המתבגרים מתגייסים למשימות חברתיות כגון רכישת השכלה, פיתוח קריירה, הקמת משפחה, ביסוס הזהות וכן הלאה.

ה-DSM-5 כולל מאפיין עבור אלה עם הפרעת התנהגות שמציגים סגנון בינאישי קשוח, וחסר רגישות בסביבות רבות והקשרים רבים. ילד בעל קהות לב ודלות רגשית מאופיין בהיעדר תחושת אשמה, חוסר דאגה לגבי רגשותיהם של אחרים, אכפתיות נמוכה לגבי השתתפות בפעילויות חשובות (בית ספר וכדומה), רגש שטוח או חסר (למשל לא מבטא או חושף רגשות כלפי אחרים בדרל שאינה שטחית או מלאכותית או שהוא מבטא אותם רק למען השגת אינטרס אישי), דפוס התנהגותי תוקפני, חמור ויציב, תגובתיות נמוכה מאוד לענישה, הנמכה בפחד ובחרדה והגבהה בחיפוש אחר ריגושים, התפתחות מוסרית לקויה שפוגעת בצמיחה תקינה של מצפון. המאפיין מבוסס על מחקר שמציע כי אלו עם הפרעת התנהגות שמתאימים למאפיין זה מבטאים צורה חמורה יותר של הפרעה זאת, ומציגים תגובה אחרת לטיפול פסיכולוגי. במסגרות מחקר רואים מאפיין זה כמקביל לפסיכופתיה ראשונית שניתן לראות אצל מבוגרים, ורמות גבוהות של תעוזה ואכזריות במודל הטריארכי. בסרט חייבים לדבר על קווין דמותו של קווין מתאימה למאפיין זה.[26][51]

הוצע כי השילוב של הפרעת התנהגות מוקדמת עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות עשוי להיות קשור להתנהגויות אנטי-חברתיות מתמשכות, כמו גם לפסיכופתיה. יש ראיות כי ילדים עם שילוב זה הם אגרסיביים יותר, ויותר אנטי-חברתיים מאשר אלה עם הפרעת התנהגות לבד. ילד שיש לו קשיים בוויסות עצמי מאופיין באימפולסיביות, קשיים באינטליגנציה מילולית, קושי להבין מצבים חברתיים, רמות תוקפנות נמוכות יותר מאשר במסלול א', ומתמקדות בתוקפנות תגובתית – שבאה כמענה להתגרות אמיתית או מדומיינת. קשיים ביכולות המשגה והמללה לצד פרשנות שגויה של מצבים חברתיים עלולים להוביל לבעיות בשליטה בהתנהגות. קשיים בעיבוד מידע חברתי לצד תגובתיות גבוהה להתגרות עלולים להוביל לתוצאות בעיתיות במישור החברתי, למשל לתגובה אימפולסיבית שפוגעת באדם אחר ללא תכנון מראש. הילד יחוש אחר כך חרטה, אך גם במקרים עתידיים הקושי בשליטה עצמית יחזור על עצמו. עם זאת, זוהי לא קבוצה מובחנת של ילדים שכן לרוב המכריע של ילדים צעירים עם הפרעת התנהגות יש גם הפרעת קשב וריכוז.[26]

בשנת 1970 ערכה החוקרת לי רובינס שורה של מחקרים על ילדים עם בעיות התנהגויות, ועקבה אחריהם עד גיל ההתבגרות. המחקרים האלו חשפו שתי דברים. הראשון היה שכמעט כל מבוגר שאובחן כפסיכופת היה אנטי-חברתי במהלך ילדותו. הדבר השני שהמחקר חשף הוא שכמעט 50% מהילדים שהציגו מדדים גבוהים של תכונות אנטי-חברתיות לא הפכו לפסיכופתים בבגרות. ציוני המבחן המוקדמים, במילים אחרות, היו נחוצים אך לא מספיקים כדי לחזות מי הפך בסופו של דבר לעבריין אלים.

הפער הזה הוא מה שנותן לחוקרים תקווה. אם פסיכופתיה מושפעת מגורמים גנטיים, ההיגיון עוקב, כי הסיכון יכול להיות ממותן על ידי השפעות סביבתיות – בדיוק באותה הדרך בה תזונה נכונה יכולה להוריד את הסיכון התורשתי למחלות לב.[52][53] למשל, מחקר הנערך בארץ הראה כי התערבות מוקדמת עם הורים מפחיתה תכונות של קהות לב בילדות המוקדמת. [54] במחקר נוסף שנערך בארץ הראו את מנגנון השינוי וכיצד הורות שלילית או לא עקבית תרמו להחמרה של התכונות. [55] מספר מחקרים[56][57] תומכים בעדויות לכך שהגברה של הורות חיובית או הפחתה של הורות שלילית ולא עקבית מפחיתה תכונות של קהות לב אך יש מעט מאד מחקר על התערבות טיפולית ישירה עם ילדים, כך שטרם הצטברו עדויות חד משמעיות למנגנון השינוי.

אבחון והערכת מסוכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת הפסיכופתיה המעודכנת, PCL-R[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלי המקצועי הנפוץ והתקף ביותר הקיים כיום בהערכת אישיות פסיכופתית, הוא PCL-R, שפותח על ידי רוברט ד. הייר.[18] באמצעות הכלי, הכולל ראיון חצי מובנה ומידע אנמנסטי על הנבדק, נערכת הערכה של מבנה האישיות של הנבדק באמצעות 20 פריטים, המסווגים לארבעה גורמים כלליים: גורם 1 - "שימוש אכזרי ואנוכי בזולת", הכולל מאפיינים רגשיים ובינאישיים של פסיכופתיה; וגורם 2 - "סגנון חיים בלתי-יציב ואנטי-חברתי כרוני", הכולל התנהגויות הסוטות מהמוסכמות החברתיות.[58] הקידוד של המבחן מתקבל לאחר שהמאבחן עובר על כל אחת מהתכונות המתוארות בהרחבה, ובוחן האם לנבדק יש את התכונה ובאיזו מידה. בסופו של דבר, נותן המאבחן ציון על כל אחת מהתכונות, על סמך הכרות מעמיקה עם הנבדק. בדרך כלל הניקוד של הפריטים מגורם 2 מתבססים על מידע אישי מרישומו הפלילי של הנבדק, והניקוד של הפריטים מגורם 1 על רשמים שנוצרו על המאבחן במהלך היכרותו עם הנבדק. חשוב לציין כי האבחנה נעשית על בסיס כלל חייו של הפסיכופת, ולא רק על על-פי מצבו בנקודת זמן מסוימת.

הפריטים מדורגים על סולם של 3 נקודות. ניקוד של 0 מעיד על כך שהפריט אינו מתאים לנבדק, ניקוד של 1 מעיד שהפריט מתאים במידה מסוימת לנבדק, וניקוד של 2 מעיד על כך שהפריט מאוד מתאים לנבדק. עוצמתו ככלי מדידה היא בכך שהוא בנוי על הערכת המאבחן (ועדיף ששני מאבחנים יעריכו את הנבדק בנפרד וישוו את המדידות) ולא על שאלונים מילוי עצמי הנטויים להטיות. המאבחן גם עשוי להסתמך על התרשמויותיהם של אנשים נוספים המכירים את הנבדק.

על פי כללי ההעברה המפורטים בכלי (ומהווים גם מגבלה חוקית לרכישה של הכלי ולשימוש קליני בו) המשתמשים בו צריכים להיות בעלי תואר קליני מתקדם במדעי ההתנהגות, בעלי היכרות עם אוכלוסייה אנטי חברתית, וצריכים להיות בעלי הכשרה מסודרת בביצוע שאלון זה.[59]

20 הפריטים ב-PCL-R הם:[18]

  1. קלות-לשון וקסם שטחי (גורם 1) - הנטייה להיות מקסים, כובש, ובעל לשון חלקלקה. פסיכופתים אינם ביישנים, אינם חוששים לומר דבר, וכמעט אף פעם לא חסרים במילים. הם שיחררו את עצמם ממוסכמות חברתיות כמו לדבר בתורם לדוגמה.
  2. ערך עצמי גרנדיוזי (גורם 1) - השקפה מנופחת מאוד של יכולות האדם והערך העצמי. פסיכופתים הם בטוחים בעצמם, שחצנים, דעתנים, ורברבנים. פסיכופתים הם אנשים יהירים שמאמינים שהם בני אנוש נעלים.
  3. צורך בגירויים או נטייה לשיעמום (גורם 2) - צורך מוגזם בגירוי חדש, מרגש ומעורר סטימולציה, ולקיחת סיכון בלעשות דברים מסוכנים. לפסיכופתים לעיתים קרובות יש משמעת עצמית נמוכה ומתקשים להשלים משימות עד תומם משום שהם משתעממים בקלות.
  4. שקרנות פתולוגית (גורם 1) - יכולה להיות מתונה או גבוהה; במקרה הראשון תתבטא בערמומיות ופיקחות, בצורה הקיצונית תתבטא במניפולטיביות, חוסר-מצפון וחוסר-יושר
  5. הונאה ומניפולטיביות (גורם 1) - השימוש במרמה כדי להונות את הזולת למטרת רווח אישי. פריט זה נבדל מפריט 4 במידה בה ניצול ואכזריות קיימים, כפי שהם מתבטאים בחוסר התייחסות לרגשות ולסבל של קורבנות הנבדק.
  6. חוסר בחרטה או אשמה (גורם 1) - חוסר ברגשות או בהתייחסות ללאבדות, הכאב והסבל של הקורבנות והנטייה להיות חסר-אמפתיה וקר-לב. פריט זה מתבטא בדרך כלל בבוז שמפגין הנבדק לקורבנותיו.
  7. אפקט שטוח (גורם 1) - דלות רגשית או טווח עומק רגשי מוגבל; תקשורת בין-אישית קרירה למרות סימנים של פתיחות גלויה.
  8. קשיחות וחוסר אמפתיה (גורם 1) - חוסר ברגשות כלפי אנשים באופן כללי; קרירות, בוז, חוסר חשיבות, חוסר טקט.
  9. סגנון חיים פרזיטי (גורם 2) - תלות פיננסית מכוונת, מניפולטיבית, אנוכית ונצלנית בזולת המשתקפת בחוסר מוטיבציה, משמעת-עצמית נמוכה וחוסר להתחיל או להשלים מחויבויות.
  10. שליטה עצמית נמוכה (גורם 2) - תגובות של עצבנות, חוסר-סבלנות, איום, אגרסיביות ואלימות מילולית ושליטה בלתי מספקת על כעס, פועלים בחיפזון
  11. מתירנות מינית - מגוון יחסים קצרים ושטחיים ובחירה בלתי מובחנת של פרטנרים מיניים; קיום מספר מערכות יחסים באותו זמן; היסטוריה של ניסיונות לאלץ אחרים לבצע פעילות מינית
  12. בעיות התנהגות מגיל צעיר (גורם 2) - מגוון התנהגויות לפני גיל 13 הכוללות שקרים, גניבות, ונדליזם, בריונות, פעילות מינית, הצתה, שימוש באלכוהול ובריחה מהבית
  13. חוסר במטרות מציאותיות לטווח ארוך (גורם 2) - חוסר יכולת או כישלון מתמיד בפיתוח תוכניות ומטרות לטווח הרחוק; קיום נוודי וחסר כיוון
  14. אימפולסיביות (גורם 2) - ביצוע מעשים ללא מחשבה מוקדמת וללא תכנון; חוסר יכולת לדחות פיתויים, תסכולים ודחפים; אי יכולת להתחשב בהשלכות מעשיהם; התנהגות פזיזה, נמהרת, בלתי צפויה, בלתי יציבה, וחסרת זהירות
  15. חוסר אחריות (גורם 2) - כישלונות חוזרים לעמוד בהתחייבויות. לדוגמה: אי תשלום חשבונות, אי החזרת הלוואות, היעדרות או איחור לעבודה
  16. קושי לקחת אחריות על מעשים (גורם 1) - מתבטא במצפוניות נמוכה, חוסר צייתנות, התכחשות לאחריות ומאמץ לבצע מניפולציה בזולת על ידי התכחשות זו
  17. ריבוי קשרי נישואין קצרים - חוסר יכולת להתחייב לקשר ארוך טווח המשתקף בהתחייבויות בלתי עקביות ובלתי-מהימנות, כולל התחייבויות נישואין
  18. עבריינות נוער (גורם 2) - בעיות התנהגות בין גילאי 13-18; לרוב התהגויות שהן פשעים או שמערבות באופן ברור אנטגוניזם, ניצול או אגרסיביות
  19. הפרת תנאי שיחרור (גורם 2) - הפרת תנאי שחרור או תנאי שחרור אחרים בעקבות רשלנות, בריחה, שיקול דעת נמוך, או אי-הופעה לשימועים.
  20. ורסטיליות קרימינלית (גורם 2) - מגוון סוגי עבירות פליליות; פסיכופתים יבצעו מגוון רחב של עבירות מסוגים שונים כגון הצתה, ונדליזם, גניבה, אונס וכו'. גאווה רבה על כך שלא נתפס על ביצוע עבירות.

הציון המקסימלי שניתן לקבל בשאלון הוא 40 נקודות. קיימת מחלוקת היכן לקבוע את הרף להימצאות פסיכופתיה. למשל החתך בבריטניה הוא 25 נקודות ומעלה, לעומת שאר המדינות בעולם שם החתך הוא 30 נקודות ומעלה. עבריינים רבים שאינם פסיכופתים מקבלים ציון של בין 18-22 ועשויים להתאים יותר להפרעות אישיות אחרות כמו הפרעת אישיות נרקיסיסטית, או הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. אדם ללא עבר פלילי בדרך כלל מקבל ציון של עד 5 נקודות. [60]

במשך השנים נעשה שימוש נרחב בשאלון PCL-R גם לצורך הערכות מסוכנות לאלימות. נמצא שככל שהציונים גבוהים יותר בסולם זה כך גובר הסיכון לרצידיביזם אלים, לחוסר הסתגלות ואלימות בתוך בתי הסוהר, לשימוש בסמים ולסדרה ארוכה של תכונות כגון פזיזות ולקיחת סיכונים.

נמצא שנבדקים שמקבלים ניקוד גבוה בגורם 2 של פסיכופתיה מנבאים רמות גבוהות יותר עבריינות אך יש להם יותר עבירות שלא מערבות אלימות.[61] לעומת זאת מחקרים מראים שנבדקים שמקבלים ניקוד גבוה בפריטים מגורם 1 נוטים לבצע יותר עבירות אלימות בממוצע אך פחות עבירות שלא מערבות אלימות.[62]

שאלון PPI[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו שאלון PCL-R, שאלון PPI פותח כדי למדוד תכונות אישיות ללא התייחסות מפורשת להתנהגויות אנטי-חברתיות או עברייניות. השאלון הוא כלי למילוי עצמי שפותח במקור עבור מסגרות לא קליניות (למשל סטודנטים באוניברסיטה) ולא לאוכלוסיות פורנזיות, אם כי בשנים האחרונות נעשו בו שימושים גם במסגרות אלה. בשנת 2005 הכלי עודכן והפך לשאלון PPI-R, ומונה בתוכו 154 פריטים שאורגנו אל תוך 8 תת-תחומים. בנוסף, לשאלון יש שלושה סולמות תוקף מיוחדים הבוחנים את הנטייה להתחזות לטובה בזמן מילוי שאלות המבחן ואת האפשרות שהנבחן ענה באופן אקראי מחוסר מוטיבציה או קשיי קריאה.[63] שאלון זה הוא שאלון הדיווח העצמי המעמיק ביותר בתחום הפסיכופתיה והעבריינות, ויש לו פוטנציאל משמעותי להתפתח ככלי מרכזי.

  1. אגוצנטריות מקיאבלית: היעדר אמפתיה ותחושת של ניתוק מאחרים לשם השגת מטרות אישיות
  2. יכולות חברתיות: היכולת להקסים ולהשפיע על אחרים
  3. תחושת ניכור: חוסר מובהק של רגש, אשמה, חרטה או חוסר התייחסות לרגשות אחרים
  4. העדר תכנון ודאגה לעתיד: קושי בתכנון מראש וחוסר יכולת להתחשב בתוצאות מעשיהם
  5. היעדר פחד: להיטות אחר חיפוש ריגושים, כמו גם חוסר הפחד שבדרך כלל מתלווה אליהם
  6. עמידות בפני לחץ: היעדר תגובות ניכרות האופייניות לאירועים טראומטיים או גורמים המביאים לידי לחץ
  7. מרדנות אימפולסיבית: התעלמות מנורמות חברתיות והתנהגויות מקובלות מבחינה חברתית
  8. החצנת תחושת אשמה: אי יכולת לקחת אחריות על מעשיו, מאשים אחרים במקום ומסביר את התנהגותו באמצעות רציונליזציה

הפריטים מסווגים לשני גורמים כללים: גורם 1 -  "דומיננטיות חסרת-פחד" המורכבת מיכולות חברתיות, חסינות מפני לחץ, והיעדר פחד. הגורם קשור לפחות חרדה, דיכאון, אמפתיה, כמו גם רווחה גבוהה יותר, אסרטיביות, נרקיסיזם, וחיפוש אחר ריגושים. גורם 2 - "אימפולסיביות אנוכית" המורכבת מהעדר תכנון ודאגה לעתיד, מרדנות אימפולסיבית, אגוצנטריות מקיאבלית, והחצנת אשמה. הגורם קשור לאימפולסיביות, לתוקפנות, לשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, להתנהגות אנטי-חברתית, לאפקט שלילי, ולמחשבות אובדניות.

מכיוון ששאלון PPI הוא שאלון למילוי עצמי, יש לו מספר חולשות פוטנציאליות עם אוכלוסיות פורנזיות. למשל, באוכלוסיות פורנזיות לעיתים קרובות משתמשים בכלים להערכת פסיכופתיה כדי להעריך את המסוכנות של אסירים ולבדוק אם הם מתאימים לשחרור מוקדם, חופשות וכו'. לכן לעיתים קרובות אסירים ינסו להראות פחות פסיכופתים (פחות קשוחים, מניפולטיביים, אמפתיים יותר וכו') כדי שיוכלו לקבל הערכה חיובית. על אף ששאלון PPI כולל סולם תוקף שנועד לבדוק זאת, המדד תוכנן עבור אוכלוסייה נורמטיבית, שלגביה אין "סיכונים" אמיתיים, דבר שגורם לכך שהמדד יכול להיות מתומרן על ידי אסירים.

מבחן MMPI-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחן ה-MMPI-2 הוא מבחן אישיות נפוץ ביותר ברחבי העולם. מלכתחילה לא נבנה המבחן במטרה להעריך עבריינות, ובוודאי שלא להערכת מסוכנות. עם זאת, בשל היותו כלי מובנה עם ציונים ונורמות ועם סדרה של סולמות הרלוונטיים לתכונות עברייניות, ומספר סעיפים שנמצאו כבעלי מתאם מסוים לפסיכופתיה, הוא משמש לעיתים קרובות ככלי עזר למיון ולהערכה.

שאלון לבנסון להערכת פסיכופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלון של לבנסון להערכת פסיכופתיה[64] הוא סולם קצר הכולל 25 שאלות. בדומה למבחן MMPI, הוא מנוסח כך, שעל הנבדק לציין עד כמה הוא מסכים עם ההצהרות. מספר הצהרות בשאלון לקוחות מעולם העבריינות ומתבססות על ומתבססות על החשיבה העבריינית. כך לדוגמה ישנן הצהרות כמו "מי שעובדים עליו בגלל טיפשותו – מגיע לו", "ערכים גבוהים לא מעניינים אותי", "אני לא מתכנן שום דבר לטווח הרחוק". ניתן להעריך מהשאלון שני מדדים המאפיינים תכונות שונות של פסיכופתים: התנהגות עבריינית מרדנית-בוטה ותכונות של אנוכיות וחוסר אמפתיה ומצפון.

PCL-YV רשימת פסיכופתיה, מהדורת נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים סולם פסיכופתיה שנבנה עבור נוער עברייני והוא מיועד לסייע במחקר על תכונות פסיכופתיות בקרב בני נוער בגילאי 12–18. אחת הבעיות הקשות בשימוש בכלי זה הוא החשש מלתת לנער תווית קשה של "פסיכופת" או למנוע ממנו שיקום או טיפול, וזאת בשל התפיסה שאנשים בעלי ציונים גבוהים אינם מסתייעים בטיפול. בגלל חששות אלו המחברים מזהירים שאין זה נכון לכנות נער "פסיכופת" או לשלול ממנו תוכניות טיפול או שיקום בגלל ממצאי המבחן. ניתן לראות בעיות אלו כמהותיות בשימוש במבחנים של הייר, ורלוונטיות גם לגבי מבוגרים.

ככלל, הכלי בנוי בצורה דומה מאוד לשאלון PCL-R. הוא בעל אותו מספר של פריטים, והוא מקודד בשיטה דומה. ישנם פריטים מסוימים שהותאמו לאנשים צעירים, בפרט נושאים הקשורים לתעסוקה ונישואין.[65]

PCL-SV רשימת פסיכופתיה, מהדורת סינון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולם ה-PCL-SV הוא כלי הערכה הדומה לסולם הפסיכופתיה של הייר, אך ניתן להעריך בעזרתו פסיכופתיה בצורה מהירה הרבה יותר: הוא כולל רק 12 פריטים, ניתן לקדד אותו ללא עיון בתיקים האישיים של הנבדק, והוא מתאים גם להערכת פסיכופתיה בקרב אוכלוסייה נורמטיבית. הוא מקביל לתחומי הבדיקה של ה- PCL-R ומכיל בתוכו באופן יחסי כ־60% מתוכו. הוחלט כי אבחון שמתבצע באמצעות הכלי לא יעמוד בפני עצמו, כי אם יהווה גורם מסנן ונבדק שיקבל ציונים גבוהים בכלי זה, יעבור הערכה חוזרת ברשימה הפסיכופתיה המלאה, ה-PCL-R.

אך יחד עם זאת, הגרסה המלאה של כלי זה היא מעמיקה ויסודית יותר. תכונות אלו הן קריטיות במיוחד להערכה של הפרעת אישיות כה מניפולטיבית ואמביוולנטית. מאבחנים חסרי ניסיון יכולים "ליפול ברשת" של המטופל הפסיכופת ולגרום להטיות באבחון.[66]

כלי להערכת סיכון לאלימות כללית HCR-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחן ה-HCR-20 הוא מהנפוצים ביותר בתחום הערכת מסוכנות. כלי זה, כמו כלים אחרים בתחום, משלב בתוכו את שאלון PCL-R ואת הערכת הפסיכופתיה.[67]

אחד מהדברים המעניינים בכלי זה הוא שהפריט שמעריך פסיכופתיה אינו ממוקם בחלק הקליני של כלי האבחון, אם כי בחלק שבודק את היסטוריית הנבדק. ההיגיון של המבחן הוא שאבחון של פסיכופתיה הוא אבחון סטטי שכמעט ואינו משתנה. האבחון של פסיכופתיה על פני ה-PCL-R נבנה על היסטוריה של התנהגויות מעבר למה שנראה בראיון, ועל כן פסיכופתיה ממוקמת בחלק ההיסטורי. באופן כללי, אבחון של מסוכנות יכול להוביל להערכה מקובעת: ש"עבריין תמיד יישאר עבריין", ו"אדם מסוכן הוא אדם מסוכן". ההערכות עלולות לא להשתנות עם הזמן ולהשפיע על התנהגות הנבדק. ה-HCR מציע גישה שונה: יש תכונות רבות במבחן הניתנות לשינוי על ידי הנבדק ועי"י הסביבה שלו והן רלוונטיות שמעריכים מסוכנות. בנסיבות מסוימות אדם מסוכן כבר לא יהיה מסוכן, ולהפך.

הבדלים בין פסיכופתיה ראשונית לפסיכופתיה שניונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת התכונות של הייר מלמדות אותנו על אפיוני האישיות. רשימת הפסיכופתיה נבנתה מרשימת תכונות אחת. זמן קצר לאחר שהוחל השימוש בשימוש בכלי התברר, שקיימים שני גורמים עיקריים המקבצים סביבם את רוב התכונות: גורם 1 נקרא "שימוש אכזרי ואנוכי בזולת", וגורם 2 נקרא "סגנון חיים בלתי-יציב ואנטי-חברתי כרוני. בשנים האחרונות מספר הגורמים גדל לשלושה ואחר כך לארבעה: גורם בינאישי (1א) קסם שטחי, שקרנות ומניפולטיביות; גורם רגשי (1ב) חוסר אמפתיה, רדידות רגשית, העדר אשמה או חרטה; גורם התנהגות עבריינית (2א) היסטוריה של עברייניות נוער, פשיעה מגוונת; וגורם של אורח חיים עברייני טפילי (2ב) העדר תוכניות ארוכות טווח, סגנון חיים פרזיטי, אימפולסיביות. בעזרת הכלי ניתן להבין שיש סוגים שונים של פסיכופתים. יש פסיכופתים המאופיינים בציונים גבוהים בגורם אחד אבל לא בשני וכך ניתן להפריד בין סוגי עבריינים ולתכנן התערבויות מתאימות.

בעקבות כך גוף מחקר גדול הציע כי פסיכופתיה היא מבנה אישיות רב-ממדי וכי קיימות שתי וריאציות חופפות אך שונות של ההפרעה.[68] סוגי הפסיכופתיה השונים הם: פסיכופתיה ראשונית, ופסיכופתיה שניונית (סוציופתיה). חשוב לציין כי לא מדובר בתת-סוגים של ההפרעה, אלא בוריאציות שונות שלה ובצורות התבטאות שונות של תכונות האופי.[69]

Skeem et al. (2003) Hypothesized Key Dimensions of Distinction of the Subtypes of Psychopathy

לדעת חוקרים בתחום, ההבדל הגדול ביותר הוא שפסיכופתיה ראשונית היא מצב מולד, ואילו פסיכופתיה שניונית מאופיינת על ידי הפרעה רגשית שמתפתחת כתוצאה מאינטראקציות שליליות ומזיקות עם הסביבה; מאפייניהם מתפתחים כהסתגלות רגשית מתוך מאמץ להתמודד עם תנאים קשים כגון התעללות או דחייה מצד ההורים.[70]

הבדל נוסף הוא שפסיכופתיה ראשונית מאופיינת על ידי ליקויים רגשיים (יציבות ברמות הסרוטונין, מערכת לימבית תת-תגובתית, רמות לחץ נמוכות), ואילו פסיכופתיה שניונית מאופיינת על ידי הפרעה רגשית תלוית סביבה (תפקוד לקוי בקליפת המוח הקדם-מצחית, חוסר בסרוטונין, רמות גבוהות של לחץ).[71]

הבדל נוסף בין השניים הוא שפסיכופתיה שניונית מאופיינת בתפקוד בינאישי לקוי יותר מאשר פסיכופתיה ראשונית; הם מתעצבנים בקלות, לא חברותיים, ונוטים להיות פחות אסרטיביים.[72]

פסיכופתיה שניונית עשויה להיות גרסה חמורה של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, בעוד שפסיכופתיה ראשונית מבוססת על האבחנה של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, היא שונה מהפרעת אישיות אנטיסוציאלית בהיבטים הבינאישיים והרגשיים אותה ההפרעה לא יכולה להסביר.[8]

שתי הקבוצות מציגות רמות חסינות גבוהות מפני עונש, אך הקבוצה הראשונה מציגה רמה גבוהה יותר.[73]

נמצא כי מערכת המוטיבציה (להלן הניעה) להימנעות מגירויים לא נעימים פועלת בצורה היפו-ריאקטיבית (מראה רגישות נמוכה באופן חריג) בקבוצה הראשונה, ואילו בקבוצה השנייה מערכת זו פועלת בצורה היפר-אקטיבית. נמצא כי דומיננטיות של מערכת הניעה להימנעות ממתנת את הקשר שבין עוינות לבין נטייה לתוקפנות.[73][74]

הדעות שנויות במחלוקת אך לדעת חוקרים בתחום פסיכופתיה ראשונית מאופיינת ברמות נמוכות של נוירוטיות (כולל חרדה), ואילו פסיכופתיה שניונית מאופיינת על ידי רמות גבוהות של נוירוטיות.[75][76][77]

לסיכום, פסיכופתיה שניונית היא תוצר של חוויות סביבתיות שליליות המשפיעות על מערכת העצבים האוטונומית ועל התפתחות נוירולוגית שעלולה להוביל לתגובות הדומות לאלה שניתן לראות אצל אנשים עם פסיכופתיה ראשונית.

מחקרים מראים כי אנשים עם פסיכופתיה ראשונית הם שיעור יציב מכל אוכלוסייה, יכולים להיוולד אל כל קטע של החברה, עשויים להוות חלק ממעמד טקסונומי מובחן כחלק מתהליך הברירה הטבעית, וכי הליקויים הרגשיים שלהם הם אלו המאפשרים להם לרדוף אחר המטרות האנוכיות שלהם מבלי להרגיש את הכאב של אשמה או חרטה.[78]

הפרעת אישיות אנטי-חברתית היא התווית המשפטית / קלינית שחלה על שתי הווריאציות השונות.[79]

עבריינות ואלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצידיביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום יש מספר גדול יחסית של מחקרים המציינים כי אנשים עם פסיכופתיה מדרדרים חזרה לעבריינות בשיעורים גבוהים יותר מאנשים שאינם פסיכופתים. למשל, במחקר אחד, ניתן שאלון PCL-R ל-231 עבריינים לפני שחרורם מבתי הכלא.[80] בתוך 3 שנים, 25% מהאנשים שאינם פסיכופתים נכלאו מחדש. לעומת זאת, 80% מהחולים בפסיכופתיה הפרו את תנאי השחרור שלהם. במחקר אחר עקבו אחרי 299 עבריינים, ובתוך 3 שנים 65% מהאנשים עם פסיכופתיה הורשעו בעבירה חדשה, לעומת 25% בלבד מאנשים שאינם פסיכופתים.[81] נתונים דומים נמצאו במחקרים שנערכו באירופה.

במדגם שנערך בשוודיה בו השתתפו מטופלים מאוכלוסיות פורנזיות נמצא כי נבדקים שקיבלו ציון של 25 ומעלה בשאלון PCL-R פשעו שוב בצורה אלימה בשיעור של 66%, לעומת אלה עם ציון של מתחת 26 נקודות בשאלון. [82]

בבלגיה שיעור ההרשעות מחדש על עבריינים פסיכופתים היה 44% בממוצע עבור עבריינים שקיבלו ציון גבוה, 21% עבור אלו עם ציון בינוני, ו-11% עבור אלו עם ציון נמוך. [83]

מחקר בינלאומי שנערך על 278 עבריינים פסיכופתים מצא נתונים מעניינים במיוחד. המחקר מצא כי 82% מהעבריינים הפסיכופתים הורשעו מחדש, ורק 40% מקבוצת הלא-פסיכופתים הורשעה מחדש. באותה קבוצה, 38% מהנבדקים שקיבלו ציון גבוה בשאלון PCL-R ביצעו עבירות אלימות לאחר שחרור, אבל רק 2.7% מאלו עם ציון נמוך ביצעו עבירות שוב. שתי הקבוצות לא הראו שיעורי הרשעה מופחתים לאחר טיפול. אך הדפוס השתנה כאשר הסתכלו על נבדקים עם ציון גבוה בגורם 1 בשאלון PCL-R (בינאישי/רגשי: קסם שטחי, גרנדיוזיות, שקרנות, מחוספסים, ערמומיים) בקפידה. נבדקים עם ציון גבוה בגורם זה פשעו מחדש בשיעור של 86% לאחר השתתפות בלפחות תוכנית טיפול אחת, לעומת 59% בקבוצת הבקרה. [84]

אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מחקרים מצאו מתאם חזק בין ניקוד גבוה בשאלון PCL-R לבין אלימות. מחקרים אחרים, לעומת זאת, מציינים כי מכיוון שהדלות הרגשית היא מאפיין מרכזי, עיקרי ומובהק של הפסיכופת, התנהגותו היא למעשה א-סוציאלית, ולא אנטיסוציאלית, מכיוון שהפסיכופת אדיש ושווה-נפש לנורמות חברתיות, ואינו מורד בהן בעוינות אקטיבית, ולכן פסיכופתיה אינה סינונמית עם אלימות.[21]

הוצע כי פסיכופתיה קשורה לתוקפנות 'אינסטרומנטלית' הידועה גם כתוקפנות פרו-אקטיבית, או תוקפנות 'קרה', צורה של אלימות המאופיינת ברגש מופחת שנועדה לגרום נזק באופן מתוכנן על-מנת להרוויח דבר מה.[85]

מסקנה אחת בעניין נעשתה במחקר על הריגה משנת 2002 נמצא כי כמעט כל הפסיכופתים שנבדקו (93.3) הרגו כאמצעי לשם השגת מטרה אחת. כלומר, הסיכוי שפסיכופת יהרוג לשם השגת מטרה אחרת גבוה פי שניים מהסיכוי שעבריין לא-פסיכופת יפעל כך (48.4%). עם זאת, יותר משליש ממקרי הרצח שבוצעו על ידי פסיכופתים עירבו גם מרכיב של עוררות רגשית.[86]

האינסטרומנטליות של ההתנהגות הפסיכופתית נצפית גם במעבדה באמצעות "דילמת האסיר". בדילמה זו מוצגים שני שחקנים, אשר בוחרים, באופן עצמאי אך בו-זמני, אם לשתף פעולה אם האחר או לערוק. קיימות ארבע אפשרויות: א. שחקן 1 ושחקן 2 משתפים פעולה; (ב) שחקן 1 משתף פעולה ושחקן 2 עורק; (ג) שחקן 1 עורק ושחקן 2 משתף פעולה; (ד) שני השחקנים עורקים. שיתוף פעולה הדדי מזוהה עם חברות, אהבה, אמון ומחויבות, בעוד עריקה משותפת משויכת לרגשות של שנאה ודחייה. שיתוף-פעולה של אחד ועריקה של האחר מולידים תחושת כעס את משתף-הפעולה, וחרדה, אשם או התרוממות-רוח אצל העורק, בשל הצלחתו בניצול האחר לתועלתו האישית.

האסטרטגיה המיטבית במשחק חוזר ונשנה ממין זה היא מידה כנגד מידה: בתחילה משתפים פעולה, ואז פשוט גומלים לאחר על בחירתו מהסיבוב הקודם. אסטרטגיה זו מניבה תוצאות חיוביות שמוכיחות כי שיתוף הדדי מועיל לאורך זמן. יש משתתפים שמרגישים כי יש להעניש על עריקה ולגמול על שיתוף, בעוד אחרים מחשבים את פעולותיהם לפי מקסום שכר כולל. נמצא כי משתתפים בעלי ניקוד גבוה בכלי המאבחן פסיכופתיה, בעיקר גברים, ערקו לעיתים קרובות יותר ושיתפו פעולה לאורך זמן קצר יותר. נוסף על כך, ההסתברות שמשתתף בעל ניקוד פסיכופתי גבוה יערוק לאחר שיתוף-פעולה מצד שותפו הייתה גבוה באופן משמעותי בהשוואה למשתתפים בעלי ניקוד פסיכופתי נמוך. כמו כן נצפתה אצל משתתפים בעלי ניקוד פסיכופתי גבוה פעילות פחותה באזור האמיגדלה כתגובה על עריקה של שותף, כלומר התניה אוורסיבית פתוחה לתוצאות אלה.[87][88]

פרופילאים מה-FBI מציינים כי פגיעה חמורה בקורבן היא בדרך כלל מתוך תוקפנות תגובתית, התנהגות שמונעת על ידי רגשות של כעס ועוינות, מספר מחקרים תומכים בכך, לפחות בכל הנוגע לעבירות מין, בנוסף, נמצא כי המרכיבים הרגשיים של פסיכופתיה מנבאים חומרת עבירות מופחתת.

מחקר אחד מצא שיעור עבריינות חמור יותר של עבריינים שאינם פסיכופתים בממוצע מאשר עבריינים עם פסיכופתיה (למשל יותר מקרי רצח לעומת שוד מזוין ועוד עבירות רכוש).[21]

מחקרים שנערכו על מבצעי אלימות במשפחה מצאו כי יש למתעללים שיעור גבוה של פסיכופתיה, עם שכיחות שמוערכת סביב 15-30%. יתר על כך, לאלימות במשפחה יש מתאם חזק עם גורם 1 בשאלון PCL-R שכולל מאפיינים בינאישיים ורגשיים של פסיכופתיה ומתואר כשימוש אנוכי ואכזרי בזולת.

שכיחות הפסיכופתיה בקרב מתעללים במשפחה מעידה על כך שתכונות הליבה של פסיכופתיה כמו קשיחות, היעדר חרטה וקשרים רגשיים חזקים עם הזולת, מניעות את אלו עם פסיכופתיה לבצע עבירות אלימות במשפחה, ומרמזת שהעבריינות שמבוצעת על ידי אנשים אלו מבוצעת מתוך תוקפנות אינסטרומנטלית ולא מתוך תוקפנות תגובתית, ולכן היא אינה מושפעת מהתערבויות פסיכו-סוציאליות (מצבים רגשיים נלווים שמשפיעים על אורח החיים) שבדרך כלל ניתן למצוא אצל מתעללים שאינם פסיכופתים.[89][90]

עבריינות מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכופתיה קשורה לעבריינות מין, וכמה חוקרים אף טענו כי היא מתואמת עם העדפה להתנהגות מינית אלימה. מחקר שפורסם ב-2011 בנוגע לשחרור על תנאי של עבריינים קנדיים גברים מצא כי פסיכופתיה אצל גברים שהטרידו ילדים מינית הייתה קשורה גם לעבירות מין נוספות.[91]

מחקר שנערך על הקשר בין ניקוד בשאלון PCL-R לסוגי התוקפנות במדגם של רוצחים שרצחו על רקע מיני, מצא ש-84.2% מהמדגם היו בעלי ניקוד של מעל 20 בשאלון, לעומת 47.4% להם היה ניקוד של מעל 30 (הרף המקובל להימצאות פסיכופתיה). נמצא כי 82.4% מבין אלו עם ניקוד של מעל 30 היו מעורבים באלימות סדיסטית (שאבו הנאה מביצוע המעשה), לעומת 52.6% מבין אלו עם ציונים של מתחת ל-30. בסך הכל לניקוד גבוה בגורם 1 בשאלון PCL-R יש קשר משמעותי לאלימות סדיסטית.[92][93] למרות זאת, מדווח כי לעבריינים עם פסיכופתיה (הן עבריינים מיניים ולא מיניים) יש סיכוי גבוה של פי 2.5 לקבל שחרור על תנאי.[91]

גורמים אטיולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים בגנטיקה התנהגותית זיהו גורמים גנטיים ולא גנטיים לפסיכופתיה, כולל השפעות גנטיות על תפקוד המוח. תומכי המודל הטריארכי מאמינים כי פסיכופתיה מתפתחת בעקבות אינטראקציה של המאפיינים הגנטיים עם סביבה שלילית. מה שנתפס כשלילי עשוי להשתנות בהתאם לפרדיספוזיציה הגנטית: למשל, משערים כי אנשים בעלי תעוזה גבוהה עשויים להגיב בצורה לא טובה לענישה אבל עשויים להגיב בצורה טובה יותר לפרסים וסיפוקים.[1][22]

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים גנטיים מיושבים מצאו השפעות גנטיות מתונות (וגם לא גנטיות) למאפייני האישיות האופייניים לאנשים שמאובחנים עם פסיכופתיה. בנוסף, נמצא כי תתי-התחומים דומיננטיות חסרת-פחד (חיפוש ריגושים, כמו גם חוסר הפחד שעשוי להתלוות אליהם) ומרדנות אימפולסיבית (התעלמות מנורמות חברתיות והתנהגויות מקובלות מבחינה חברתית) בשאלון PPI מושפעות מגורמים גנטיים, מדובר בתכונות יציבות ונמצא כי אין בין השתיים קשר הדדי המשפיעה על אחד באמצעות שינויים אצל האחר.

גורמים גנטיים עשויים להשפיע על התפתחות הפסיכופתיה ואילו גורמים סביבתיים משפיעים על הצורה בה התכונות מתבטאות. מחקר שנערך על קבוצה גדולה של ילדים מצא קשר של 60% בין תורשתיות לבין תכונות אופי קהות לב ודלי רגשות המתואמות עם הפריטים של גורם 1 בשאלון PCL-R, וכי בעיות התנהגות בקרב ילדים בעלי תכונות אלה היו גבוהות יותר מאשר בקרב ילדים ללא תכונות אלה.[20][16][94]

גורמים סביבתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמי הסיכון האפשריים הקשורים להתפתחות הפסיכופתיה הם התעללות בילדות, גורמי סיכון סביבתיים, טראומה, הדרכה הורית שלילית, אחים עבריינים, מעורבות נמוכה של האב עם הילד, הכנסה משפחתית נמוכה, אם צעירה, אם מדוכאת, מעמד חברתי נמוך, תנאי דיור ירודים, והגעה ממשפחה שבורה ומפוצלת. במחקר אחד עקבו אחר 411 בנים מגיל 8 עד גיל 50 באמצעות ראיונות אישיים חוזרים ונשנים, ועיון בתיקים פליליים. בגיל 48, 93% מהבנים כבר רואיינו, ו-41% מהם הורשעו. בנים שחדלו מעבריינות לפני גיל 21 היו דומים לאנשים אחרים שלא הורשעו בהצלחות חייהם. תוצאות אלה מצביעות על כך שפשע יכול להיות מופחת על ידי התערבויות מוקדמות שמסכלות גורמי סיכון בגיל הרך ובמהלך הילדות.[95]

מתאונות כמו זו שעבר פיניאס גייג' זה נהיה ידוע כי לאונה המצחית יש תפקיד חשוב בקבלת החלטות מוסריות.

פגיעה מוחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975 צמד החוקרים בלומר ובאנסון טבעו את המונח פסאודו-פסיכופתיה כדי לתאר את אישיותם של אנשים שעברו פגיעה מוחית באזור האונה המצחית. הם שמו לב שלאחר הפגיעה המוחית אישיותם השתנתה והם הפכו לחסרי טקט וחסרי שליטה עצמית.[96]

בניגוד לפסיכופתיה שבה מופיעות מופיעות תכונות פסיכופתיות בילדות ובגיל ההתבגרות, פסאודו-פסיכופתיה מתרחשת בעקבות הפגיעה מוחית.

בשנת 2010 מחקר חדש[97] הראה דמיון בולט בין ליקויים נפשיים שנצפו בפסיכופתים לבין נפגעי ראש עם נזק באונה המצחית, דבר המצביע על כך שהסיבה הבסיסית להפרעות התנהגויות שנצפו בפסיכופתיה עשויות לנבוע מחוסר תפקוד של האונה המצחית.

תאוריות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכופתיה קשורה למספר תוצאות שליליות בחיים כמו גם סיכון מוגבר למוות כתוצאה מאלימות, תאונות, רצח והתאבדויות.[98][99] עובדות אלו, בשילוב עם הראיות להשפעות הגנטיות של ההפרעה הם תמוהים מבחינה אבולוציונית, וחוקרים מתחום הפסיכולוגיה אבולוציונית הציעו מספר הסברים אפשריים לכך.

רוברט ד. הייר אמר כי פסיכופתיה היא מנגנון הסתגלות אבולוציוני שנועד להגביר את הצלחת הרבייה ועשוי לעבוד כל עוד יש אוכולוסייה גדולה של אנשים אלטרואיסטיים ונותני אמון. מאחר שאין לפסיכופתים את היכולת לפתח קשרים רגשיים חזקים עם הזולת, יש להם את היכולת להפרות נשים רבות מבלי להרגיש את הצורך להישאר בסביבה לאחר מכן. ייתכן שזאת הסיבה בגללה יש שיעור גבוה יותר של פסיכופתיה אצל גברים. עבור הפסיכופת מדובר ביתרון כי ללא רגשות פרו-חברתיות הוא יכול להפיץ את הזרע שלו מהר יותר, אך הוא לא ידאג לביטחון או הצלחת הצאצאים שלו.[100][101][102]

מחקר אחד הראה כי לאנשים עם ציון גבוה בשאלון PCL-R יש יותר ילדים.[103][104]

ביקורות על התאוריות האבולוציוניות אמרו כי עדיף לבחון את הגורמים האישיים התורמים להתפתחות תכונות האופי, ולא להתייחס אל פסיכופתיה כמבנה ייחודי עקב יכולות הבדיקה הלוקות בחסר. עדויות אמפיריות לגבי הצלחת הרבייה גם הן לוקות בחסר.[105]

תאוריות אחרות אומרות כי באופן כללי, האישיות מושפעת ממספר גדול של גנים, והיא ניתנת לשיבוש על ידי מוטציות אקראיות, לכן פסיכופתיה עשויה להיות תוצאה של מטען גנטי גבוה.[106]

תאוריות אחרות הציעו כי פסיכופתיה עשויה להיות ספנדרל, או תופעת לוואי; תכונות פנוטיפיות שהם תופעת לוואי של האבולוציה של מאפיין אחר, בניגוד לתכונה שהיא תוצר של ברירה טבעית, ולא מנגנון הסתגלות בפני עצמה.[107][108]

חברה ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכופתיה במקום העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשומת הלב שהוקדשה על ידי התקשורת והחוקרים בתחום לפסיכופתיה במקום העבודה גדלה באופן דרמטי במהלך שני העשורים האחרונים. עם זאת, תשומת הלב הזאת לעיתים קרובות מותירה את הראיות המדעיות מאחור. למרות זאת טענות חזקות לגבי ההשפעות הרעילות של פסיכופתיה במקום העבודה בהיעדר מחקר ממשיכות ללא הפוגה.[109]

הסיבה המרכזית להיעדר המחקר במקום העבודה היא משום ששאלון PCL-R כולל בתוכו התנהגות אנטי-חברתית כגורם ליבה משמעותי כחלק מהאבחנה (פסיכופתיה אינה סבירה ללא סגנון חיים אנטי-חברתי), ואינו כולל בתוכו מאפייני הסתגלות חיוביים, בנוסף, רוב החוקרים עורכים את המחקרים שלהם על אוכלוסיית הכלא ובמסגרות פורנזיות אחרות, אוכלוסיות נגישות יחסית של נושא המחקר. ניתן לטעון כי פסיכופתים שעדיין חיים בחופשיות בחברה פשוט לא נתפסו בביצוע פשע או התנהגות הרסנית אחרת. בהתחשב בתכונות האישיות של הפסיכופת, והנטייה שלהם לשבור את החוקים ולמתוח את הגבולות, הנושא בהחלט ראוי לוויכוח.[110]

רוברט ד. הייר, חוקר מוביל בתחום הפסיכופתיה אמר כי חברות מושכות בטעות עובדים עם תכונות פסיכופתיות בגלל הניסוח של מודעות הדרושים שלהם, והרצון שלהם להעסיק עובדים שמוכנים לעשות כל מה שנדרש על מנת להצליח בעסקים.[111]

פסיכופתים מגויסים לארגונים משום שהם יוצרים רושם חיובי מובהק בראיונות. הם נראים ערניים, ידידותיים ואנשים שקל להסתדר איתם ולנהל איתם שיחה. הם נראים כאילו הם בעלי יכולת טובה או מעל הממוצע, ונראים כמו אנשים מאוזנים מבחינה רגשית. תכונות אלה הופכות אותם לאטרקטיביים במיוחד למנהלי כוח אדם הממונים על גיוס עובדים חדשים.[14] שלא כמו נרקיסיסטים, פסיכופתים מסוגלים ליצור רשמים ראשוניים חיוביים יותר, אם כי אנשים עדיין עשויים לראות דרך ההצגה שלהם.[112] תכונות אישיות לא רצויות של פסיכופתים כמו חוסר אחריות עשויות להתפרש שלא כהלכה כרוח חדשה של יזמות, או נכונות לנטילת סיכונים. הנטייה שלהם לחפש ריגושים עשויה להתפרש כאנרגיה גבוהה והתלהבות מעבודה. הקסם השטחי שלהם עלול להתפרש על ידי המראיינים ככריזמה. בנוסף, פסיכופתים הם שקרנים פתולוגיים, ולכן סביר יותר שהם ינסו לשקר במהלך ראיונות. למשל, פסיכופתים עשויים ליצור חוויות עבודה פיקטיביות או קורות חיים פיקטיביים. הם עשויים גם לפברק אישורים כגון תעודות, המלצות או הישגים ממקומות עבודה קודמים.[113] למראית עין פסיכופתים עשויים להראות כאנשים מוכשרים, מוצלחים ואינטליגנטיים.[114]

לפי קווין דאטון המקצועות בהם ניתן למצוא שיעור גבוה של נטיות פסיכופתיות הם:[115]

  1. מנכ"ל
  2. עורכי דין
  3. תקשורת (טלוויזיה, רדיו)
  4. אנשי מכירות
  5. מנתחים
  6. כתבים
  7. שוטרים
  8. אנשי כמורה
  9. שפים
  10. עובדי ציבור

יש אומרים כי הצלחה מקצועית כרוכה לעיתים בהיעדר רחמים, בביטחון עצמי, בכריזמה וביכולת מניפולציה טובה. מחקר שנערך במסגרות עבודה מצא כי היו מספר עובדים בתפקידים בכירים שגילו נטיות פסיכופטיות, וכי סגנון העבודה שלהם היה מבוסס יותר על סטייל וכריזמה (יצירתיות, תקשורת טובה, חשיבה אסטרטגית) מאשר אחריות וביצועים, אך אך אלה כשלעצמם לא משקפים את המבנה הקליני המודרני של פסיכופתיה. ההגדרה הקלינית כוללת בתוכה שילוב של כל ארבעת הממדים (רגשי, בינאישי, התנהגותי, סגנון חיים) ברמות גבוהות של כרוניות לאורן זמן, ובהקשרים רבים המאפיינים את הפסיכופת.[116]

למרות זאת, נעשו מספר מאמצים לחקור "פסיכופתיה תאגידית" באמצעות שימוש במדגמים אלטרנטיביים (למשל על תושבי הקהילה), אך רבים ממחקרים אלה משקפים הנחה כי פסיכופתים תאגידיים מוצלחים רק במובן בו הם נמנעים מהרשעה ועונש על התנהגות עבריינית בלתי נמנעת.[117] לפסיכופתים שגויסו למחקרים אלה לעתים קרובות הייתה היסטוריה של מעצר, ולא הצליחו להשיג את מה שניתן לראות כמקצוע ממוצע, מצב כלכלי טוב, או סטטוס חברתי. [118]

למשל, מחקר אחד משנת 1978 פרסם מודעה מסווגת בעיתון מקומי כדי לגייס אנשים מקסימים, אגרסיביים, חסרי חרדה, חסרי אחריות באופן אימפולסיבי, אבל טובים עם אנשים וחדורי מטרה להיות מספר אחת בארגון. 28 האנשים שהגיבו למודעה היו מקופחים מבחינה חברתית-כלכלית, והייתה להם היסטוריה ארוכה של מעצרים וטיפולים פסיכיאטריים. [119] בסדרה חדשה יותר של מחקרים שנערכו מדגימות של חברות כוח אדם, פסיכופתים מוצלחים הוגדרו כאנשים שיש להם ציון גבוה בשאלון PCL-R, אבל מעולם לא הורשעו בעבירה פלילית.[120] מחקרים אלה לא הניבו הבדלים משמעותיים בין הצלחה לבין פסיכופתים שנמצאים בכלא, אינטליגנציה, פסיכופתולוגיה, ועוד אינדיקטורים רלוונטיים מבחינה תיאורטית. [121][118]

ספרות וקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות עם פסיכופתיה או סוציופתיה הן חלק מן הדמויות היותר ידועות לשמצה בקולנוע ובספרות, אך מאפייני האישיות שלהם קשורים רק באופן סתמי או באופן חלקי להגדרה המודרנית של פסיכופתיה בפסיכיאטריה, בקרימינולוגיה ובמסגרות מחקר. הדמויות בדרך כלל מזוהות כפסיכופתיות בתוך היצירה הבדיונית עצמה, על ידי יוצריה, או על ידי דעות הקהל והמבקרים, והיא עשויה להתבסס על סטראוטיפים פופולריים ידועים ולא ידועים של פסיכופתיה, "פסיכופתים הם תמיד רגועים ומתוכננים" וכו'. דמויות פופולריות כאלו הם הג'וקר, חניבעל לקטר, ודמותו של דקסטר.[122][123][124]

דמויות כאלה מתוארות לעיתים קרובות בצורה מוגזמת ובדרך כלל יש להם תפקיד של נבל או אנטי-גיבור, ובדרך כלל נעשה שימוש במאפיינים הכללים והסטריאוטיפים הקשורים לפסיכופתיה כדי להקל על היווצרות קונפליקט וסכנה בעלילה.

מאחר שההגדרות, הקריטריונים והתפיסות המקובלות לגבי פסיכופתיה השתנו במשך השנים, וממשיכות להשתנות גם כיום, רבות מן הדמויות המאופיינות כפסיכופתיות בעבודות פופולריות אינן מתאימות יותר להגדרה של פסיכופתיה.

התפיסה הציבורית משקפת שילוב כל שהוא של חשש מבוגימן מיתולוגי, של אנשים מתועבים ומתוחכמים, שופעי קסם וכריזמה, ולפעמים אולי אפילו קנאה באנשים שעשויים להיראות כאילו הם חיים את חייהם ללא צרכים רגשיים וללא חשש מאשמה, מצוקה או חוסר ביטחון.[125]

סוציופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה 'סוציו' (כוחות חברתיים) הייתה קיימת מאז המאה ה-19 והשתמשו בה במילים מורכבות.[126] את המונח 'סוציופתיה' ככל הנראה טבע הפסיכיאטר קרל בירנבאום בשנת 1909.

בשנת 1930 הפסיכולוג החינוכי ג'ורג פרטרידג' עשה שימוש במילה כתחליף למונח פסיכופתיה. נעשה במונח שימוש כדי לתאר הפרה של נורמות חברתיות, או התנהגות אנטי-חברתית, והיא הייתה הייתה נקשרת, לעיתים קרובות, לסיבות סביבתיות וביולוגיות.[127]

רוברט הייר טוען בספרו נחשים בחליפות שלמרות שהמונח אינו אבחנה רשמית, פסיכולוגים ופסיכיאטרים רבים עשויים להשתמש בו כדי לתאר את אישיותם של אנשים שמקור ההפרעה שלהם הוא בגורמים סביבתיים, ואילו המונח פסיכופתיה מועדף על ידי אלה הסבורים כי מעורבים גורמים פסיכולוגיים, ביולוגיים, גנטיים בנוסף לגורמים סביבתיים. הייר גם סיפק את ההגדרות שלו: הוא תיאר פסיכופתיה כהיעדר אמפתיה ומוסר, וסוציופתיה כתחושה שונה של טוב או רע מזאת של האדם הממוצע.[110]

במסגרות מחקר לא נעשה שימוש במילה ובמקום זאת משתמשים במילה פסיכופתיה שניונית כדי לתאר הפרעה בה הליקויים הרגשיים נרכשים כתוצאה מגורמים סביבתיים.

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסריקות מוחיות אפשר לראות שאזור האמיגדלה, וקליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית התחתונה, לקויים בתפקודם אצל הפסיכופת.[128] עם זאת, לאחר מקרים כגון פרופ' ג'יימס פאלון שביסס על ממצא זה את מחקריו על פסיכופתים, ומצא בהמשך כי גם אצלו אזורים אלו פגומים, ושאופיו הוא פסיכופתי. למרות זאת, רווחת כיום ההנחה כי דרושים גורמים גנטיים וסביבתיים חריגים (כגון חוויות התעללות בתקופת הילדות, השכיחות מאוד אצל פסיכופתים מאובחנים), על מנת שאדם עם תפקודי המוח יעמוד בקריטריונים לאבחנה של פסיכופתיה כפי שהיא מוגדרת על ידי שאלון PCL-R.

בקהילה המקצועית האבחון העצמי של ג'יימס פאלון עורר סקפטיות. מומחים בתחום אף אמרו שג'יימס פאלון אינו פסיכופת משום שההתנהגות שלו איננה כזאת ושסריקות מוחיות לבדן אינן מעידות על מבנה אישיות פסיכופתי.[129][123]

מחקר אחד יצא מההנחה כי היכולת להימנע מגילויים של עוררות רגשית תורמת ליכולת לשקר באופן "מוצלח". בעבר הוצע כי לפסיכופתים, שבדרך כלל נוטים להצליח מאוד בהולכת-שולל, יש השקעה רגשית מועטה מאוד במילים בהן הם משתמשים והחוקרים החליטו לבחון האם אמפליטודת הקול של פסיכופתים שונה מזו של אלו שאינם פסיכופתים, כאשר הנושא המדובר הוא רגשי במהותו. לצורך כך חילקו קבוצת אסירים לשתי קבוצות על בסיס ציונם ב-PCL-R וקיימו איתם ראיון בנושאים שונים, בחלקם רגשיים. הראיונות המוקלטים נותחו מבחינה קולית בעזרת מחשב.

החוקרים גילו כי פסיכופתים נוטים לדבר בקול נמוך יותר מאחרים, דבר שיכול להיות אפקטיבי בשיכנוע המאזין כי הדובר כנה בדבריו. כמו כן, התגלה כי בניגוד לקבוצת הביקורת, הפסיכופתים לא הראו הבדל ברמת הקול כאשר ביטאו מילים נייטרליות או מילים רגשיות, דבר המעיד על כך כי פסיכופתים אכן מתייחסים למילים רגשיות כאילו הן משוללות כל רגש. [130]

מחקר אחד בדק האם קיים ליקוי ביכולת של פסיכופתים להבין את המצבים המנטליים של זולתם (ליקוי ב"תאוריה של התודעה") וזאת בעקבות הצעת חוקרים רבים כי הבנה לקויה של מצבים מנטליים יכולה להוביל להתנהגות אנטי-חברתית ואגרסיבית ולפסיכופתיה בשל העובדה כי הבנה תקינה של המתרחש בראשו של הזולת עשויה להיות תנאי-מוקדם לתגובה אמפטית. בעזרת שאלון ה-PCL-R בדקו החוקרים קבוצת אסירים ואלו מהאסירים שציונם היה 30 ומעלה שויכו ל"קבוצת  הפסיכופתים". יתר האסירים שויכו ל"קבוצת הביקורת". האסירים ענו על מבחן  ("Reading the Mind in the Eyes" test) שבו הוצגו להם תמונות של אזור העיניים של בני-אדם ועל בסיס מידע זה בלבד היה עליהם לייחס מצב מנטלי מסוים (מתוך רשימה מצומצמת) לאדם בתמונה. במחקר לא נמצא הבדל מובהק בין קבוצת הפסיכופתים לקבוצת הלא-פסיכופתים, דבר המלמד על כך שככלל אין לפסיכופתים ליקוי בכושר ה"תאוריה של התודעה". [131]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמונה הקשורה לטיפול בפסיכופתים היא ש, "פסיכופתים לא יכולים להשתנות" – למרות הפופולריות, האמונה היא חסרת תמיכה מדעית משכנעת.[132][133] אמונה זו כל כך מושרשת בקרב הציבור הרחב, אנשי מקצוע וחוקרים שהיא קיבלה תשומת לב מחקרית מועטה מאוד, אבל מחקרים אמפיריים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שתכונות אישיות באופן כללי, ותכונות פסיכופתיות באופן ספציפי, עוברות שינויים במעברים התפתחותיים גדולים וכי ילדים ובני נוער עם ציונים גבוהים בשאלון PCL:YV יכולים להראות שינוי מהותי לאחר טיפול אינטנסיבי. [134][135]

למרות הממצאים המבטיחים מהשנים האחרונות, הפחתת התנהגות עבריינית היא – וניתן לטעון כי צריכה להישאר – המטרה העיקרית של תוכניות טיפול כאשר מדובר בפסיכופתים. אין ראיות ישירות המעידות על שינוי בתכונות האישיותיות של הפסיכופת (בינאישי/רגשי: קסם שטחי, גרנדיוזיות, שקרנות פתולוגית, מחוספסים, ערמומיים, רדידות רגשית) , למעשה, אין אפילו מחקר אחד שהתמקד בנושא זה. אין אפילו כלי מדידה תקף שנועד לעקוב אחר שינוי שכזה, אם כי אחד מאוד מבטיח נמצא בימים אלה בפיתוח.[136] ואכן, מומחים מובילים בתחום מניחים כי התכונות האישיותיות של פסיכופתיה לא צריכות להיות המטרה העיקרית של תוכניות טיפול, אלא הפחתת הסיכון למועדות.[137] למרות היעדר גיבוי אמפירי, יש משיכה אינטואיטיבית כלפי עמדה זאת משני סיבות. הראשונה, פסיכופתים בדרך כלל מופנים לטיפול בעקבות בעיות אחרות – לדוגמה, להפחית את הסיכון לפשיעה מחדש או להיגמל משימוש בסמים – ולא על מנת לתקן את תכונות האישיות הלא נעימות שלהם. שנית, התכונות האישיותיות משוערות כתכונות עקשניות שקשה מאוד לטפל בהם; לדוגמה, החוקר P.Wong (2000) טען כי "זה לא מציאותי לנסות ולשנות את מבנה האישיות הפסיכופתי". שאלה הנשאלת לעיתים קרובות היא האם תכונות האישיות של הפסיכופת באמת בלתי ניתנות לטיפול ולכן עדיף להימנע מהתערבות טיפולית שכזאת? שוב, ראיות עקיפות מצביעות על כך שהתשובה עשויה להיות לא. [138]

ראשית, מחקרים רבים מראים שתכונות כמו אימפולסיביות, חום וחיבה, ויציבות רגשית נוטות להשתפר במהלך השנים, אפילו ברמות קיצוניות של הפרעת האישיות. שיעורים אלה הם גבוהים יותר אצל נשים מאצל גברים. בעשור הרביעי של החיים, רוב התכונות וההיבטים האנטי-חברתיים והפסיכופתיים נמצאים במצב של הפוגה.[139][140][141]

שנית, שיטות טיפול חדשות מראות שיפור בסימפטומים של הפרעות אחרות, כגון הפרעת אישיות גבולית, לה יש מתאם חיובי עם הפריטים של גורם 2 בשאלון PCL-R, ולעיתים קרובות ניתן למצוא מאפיינים גבוליים אצל פסיכופתים שניוניים.[142][143]

ושלישית, ניתן לטעון כי תוכניות טיפול אינטנסיביות שתוכננו במפורש עבור עבריינים בסיכון גבוה כבר מטפלות בתכונות פסיכופתיה רלוונטיות כגון אכזריות ודיס-אינהיביציה. התוכניות הללו מתמקדות בשינויי גורמי סיכון משתנים שניתן לראותם כמאפייני אישיות יציבים יחסית כמו גרנדיוזיות, שחצנות כלפי אחרים, אמפתיה נמוכה, קשיחות והיעדר אשמה, הונאה, שקרים והפעלת מניפולציה על אחרים. פריטים דומים מהווים את הבסיס לדירוג פסיכופתיה אצל עבריינים. לכן התקדמות בטיפול בגורמי סיכון משתנים עשויה להתברר בעתיד כהתקדמות לשינוי תכונות פסיכופתיות, להפחית את אחוז, ואפילו לשנות את הצורה בהם הם מתבטאות .[144][145]

אף על פי שתכונות הליבה של פסיכופתיה (בינאישי/רגשי: קסם שטחי, גרנדיוזיות, שקרנות פתולוגית, מחוספסים, ערמומיים) הוכיחו את עצמם כקשות מאוד לטיפול, התנהגויות אנטי חברתיות החוברות אליהם עשויות להיות מושפעות יותר מטיפול, לכן שיטות טיפול שמתמקדות בכך הם המטרה העיקרית של תוכניות טיפול במתקני מעצר ובבתי כלא.[146] הוצע שהטיפולים שעשויים להיות יעילים ביותר בהפחתת התנהגות אנטי-חברתית קיצונית הם אלה המתמקדים באינטרס עצמי, תוך השמת דגש על הערך המוחשי והחומרי של התנהגות פרו-חברתית, עם התערבויות המפתחות כישורים כדי להשיג למטופל מה שהוא רוצה מהחיים בדרכים פרו-חברתיות.[147] לשם כך נשפטו שיטות טיפול שונות במטרה לצמצם את הפעילות הפלילית של עבריינים עם פסיכופתיה, עם הצלחה מעורבת.[146]

השיטות הטובות ביותר למדידת השינויים אצל העבריינים הפסיכופתים שנמצאים בטיפול נשארו לא ברורות.[148] למרות זאת, ישנם שני מחקרים בהם מאבחנים מוסמכים אספו מידע רב מתצפיות על פני שתי נקודות זמן (התחלת ההתערבות הטיפולית וסיום ההתערבות), תוך שימוש בכלי מדידה תקף הרלוונטי ליעדי הטיפול - VRS, סולם הסיכון לאלימות.[149] ישנם ארבעה שלבים עיקריים לשיטת מדידה זאת:

(א) בהתחלה הסולם מעריך את רמת הסיכון של כל אחד מגוון רחב של גורמי סיכון דינמיים (למשל, שקיעה במחשבות מיניות, שימוש בסמים, אימפולסיביות, עמדות עברייניות); (ב) קובע, לכל עבריין, מה הם גורמי הסיכון ומה הם מטרות הטיפול; (ג) עוקב אחר ההתקדמות מול מטרות אלו; (ד) מסכם את ההתקדמות שנעשתה בסוף הטיפול אל ציון משתנה שמצביע אם חלה הפחתה בסיכון או לא.

מחקר אחד מצא כי מטופלים פסיכופתים בתוכניות אינטנסיביות שתוכננו עבור עברייני מין בסיכון גבוה לפשיעה חוזרת לא רק התקדמו במטרות הטיפול הקשורות לרמות הסיכון, אלא שככל שהם התקדמו במטרות הטיפול, כך התנהגותם הפכה לקיצונית פחות, והיו להם פחות הרשעות על עבירות מין ועבירות אלימות אחרות.[150] מחקר דומה עם עבריינים בסיכון גבוה לפשיעה מחדש השיג תוצאות דומות. ככל שהם התקדמו יותר במטרות הטיפול, כך הסיכוי שלהם לבצע עבירות אלימות מחדש ירד.[151]

מחקר שנערך בישראל בדק את השפעת הפסיכופתיה ודיכאון על מוטיבציה לטיפול גמילה בקרב אסירים מכורים לסמים. המחקר מצא כי דיכאון ופסיכופתיה שניונית מהווים גורמים מובהקים בניבוי מוכנות לטיפול. מתמכרים הסובלים מדיכאון נמצאו כבעלי פרופיל של פסיכופתיה שניונית בשכיחות גבוהה יותר מפסיכופתיה ראשונית. נתון זה מתאים לפרופיל המאפיין של פסיכופתים שניוניים בכך שהפרעות חרדה ורגש נמצאות בשכיחות גבוהה יותר בקרב פסיכופתים שניוניים בהשוואה לפסיכופתים ראשוניים. הגורמים שנמצאו כקשורים למוכנות לטיפול - כמדד מרכזי המאפשר תחזית על מסוגלות טיפולית - היו, רצון לעזרה, דיכאון, ופסיכופתיה שניונית. לפיכך השערות המחקר היו שמוטיבציה לטיפול וגמילה תימצא בקשר ישיר עם פסיכופתיה שניונית ובקשר הפוך עם פסיכופתיה ראשונית.[152]

אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש במדיסון, ויסקונסין נקטו צעדים גדולים לטיפול בפסיכופתים צעירים עם גישה שאפתנית ומתקדמת לשיקום פלילי. התוכנית DEVELOPED AND IMPLEMENTED פותחה במתקן הטיפול לנוער במנדוטה פועלת ללא הרתעה קפדנית ועונשים שבדרך כלל ניתן למצוא במתקני כליאה לנוער. התוכנית במתקן כוללת טיפול אינטנסיבי בשיחות שנמשך מספר שעות כל יום למשך שישה חודשים לפחות ואחד מסימני ההיכר של שיטת הטיפול הוא חיזוק חיובי. הנוער הממוסד במתקן מנוטר באופן תמידי על ידי כל חברי הצוות עבור כל סימן של התנהגות חיובית, קטנה ככל שתהיה. כאשר התנהגות כזאת מובחנת, היא מחוזקת עם פרס. לנוער הכלוא במתקן גם אומרים שהפרס שלהם יכול לגדול, כלומר, אם הם מתמידים עם התנהגותם הטובה, כך גדלים הפרסים. מה שמתחיל כטפיחה על הכתף הופך לחטיף, ולבסוף מקבל הנוער את היכולת לשחק במשחקי מחשב, וכן הלאה. כך הנוער במתקן נחשף לתועלת הפשוטה של התנהגות פרו-חברתית.[153][154]

הצוות במתקן מתבסס על מדעי המוח כדי להחליט על הגמול שהנוער יקבל. נעשתה השוואה  של מעל ל-300 בני נוער שטופלו במתקן לבין בני נוער שלא טופלו במתקן. חוקרים עקבו אחר 2 הקבוצות במשך 5 שנים, גם לאחר ששוחררו. 98% מבני הנוער שלא טופלו במתקן נעצרו שוב, בעוד שרק 64% מהנוער שטופל במתקן נעצר שוב. במילים אחרות, התוכנית במתקן הצליחה להפחית את אחוז הרצידיביזם ב-34%.

תרופות פסיכיאטריות עשויות להקל על סימפטומים חופפים הקשורים בהפרעה כגון תוקפנות או אימפולסיביות, כולל תרופות אנטי-פסיכוטיות, תרופות נוגדות דיכאון, או מייצבי מצב רוח, אם כי אף אחת מהן טרם אושרה על ידי ה-FDA למטרה זו.

לדוגמה, מחקר שנערך בבית חולים עם אבטחה גבוהה ומדגם גדול של אנשים עם הפרעת אישיות אנטיסוציאלית ותכונות פסיכופתיות מצא כי קלוזאפין תרופה אנטי-פסיכוטית הראתה שיפור ניכר בסימפטומים של שליטה עצמית נמוכה, כעס, ואימפולסיביות.[155] עם זאת, מחקר על הטיפול הפרמקולוגי של פסיכופתיה והפרעת אישיות אנטיסוציאלית מתבסס ברובו על מה שידוע על פרמקולוגיה של הפרעות נפשיות אחרות. [156]

רוברט ד. הייר אמר באחד מראיונתיו שהוא מאמין שפסיכופתים יכולים להגיב באופן חיובי לתוכניות טיפול שונות ואפילו לתעל את הפסיכופתיה שלהם למקומות פרודקטיביים יותר עבורם ועבור החברה.[157]

היבטים חוקיים ומשפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת-יסוד במשפט הפלילי היא אם יש לשפוט פסיכופתים כאחראים למעשיהם הפליליים. בסוגיה זו דנים זה זמן משפטנים, פילוסופים, של המוסר ופסיכולוגים. [158][159][160][161][162]

בחוק הישראלי אין התייחסות ברורה לפסיכופתיה. למרות זאת שופטים פסיכופתים כאחראים למעשיהם, וזאת בהסתמך על החוק הפלילי הקיים. הסייגים לאחריות פלילית בחוק העונשין אינם מאפשרים לפסיכופתים לטעון תחתם. סייג אי-שפיות הדעת אינו חל על פסיכופתיה, מכיוון שהיא אינה נחשבת מחלת נפש, אלא הפרעת אישיות. גם הסעיף הפוטר מאחריות במצב של דחף שאינו בר-כיבוש אינו חל על פסיכופתיה, מכיוון שההפרעה אינה מתאפיינת בדחפים חזקים במיוחד, אלא בעכבות חלשות ובסף רגשי גבוה לגירויים. בחוק הישראלי אין סייג המפחית אחריות מבלי לשלול אותה כליל. על-כן נוצרה בעיה בהתייחסותו של הדין הישראלי לפסיכופת.

האפשרות הפתוחה לפני בתי-המשפט היא הפחתת עונש רק בעבירת רצח. ברם, נראה שבתי-המשפט מעדיפים לדון את הפסיכופת לחומרה, ולא לקולה – בחירה שניתן להבינה בשים לב להתנהגותו העבריינית הקרה והמניפולטיבית של הפסיכופת.

פסיכופתיה אינה נחשבת הפרעה נפשית השוללת אחריות פלילית. ראשית, היא מוגדרת כהפרעת אישיות, ולא כמחלה, כפי שהחוק דורש. שנית, בשל הפרשנות הצרה והמגבילה של בית-המשפט, פסיכופתיה אינה נחשבת הפרעה שגורמת לאי-הבנה של ממש.[87] כמו כן, פסיכופתיה אינה הפרעה היוצרת דחפים שאינם בני-כיבוש. הסיבות לכך שפסיכופתיה אינה נחשבת הפרעה המונעת את הבנת המעשה או את הבנת הפסול שבמעשה הן מורכבות. ראשית, החוק דורש בדרך-כלל שמחלת הנפש תפגע בתפקוד הקוגניטיבי על-מנת שהיא תיבחן כאי-שפיות. פסיכופתיה נחשבת הפרעה שאינה פוגעת בקוגניציה. עם זאת, יש מומחים החולקים על כך. [163]

שנית בתי-המשפט פירשו את הגנת אי-שפיות הדעת באופן המגביל את יישומה להבנה אינטלקטואלית. ניתן לטעון כי הבנה של ממש מחייבת הבנה רגשית, מן הסוג שחסר לפסיכופת. יש הטוענים כי פסיכופתיה היא הפרעה שמפחיתה אחריות, גם אם היא אינה שוללת אותה לחלוטין.[164]

נוירולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמיגדלה (הקדומה מבחינה אבולוציונית) וקליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית התחתונה (vmPFC) אשר אחראי למיזוג מידע קוגניטיבי ורגשי. המערכת העצבית מצויה בקורטקס הפרה-פרונטלי – בעיקר בחלק הוונטרומדיאלי – אשר מקבל אותו מאזורים תחושתיים, מאזורים של ויסות ביולוגי ומאזורים של סיווג חוויות-עבר (בהתאם לרלוונטיות שלהן) וקשור ישירות לתגובות מוטוריות וכימיות. האמיגדלה הינה חלק מהמערכת הלימבית, אשר מעורבת בבקרת תגובות אוטונומיות לא-רצוניות. מחקרים קושרים אותה למצבי-רוח, לרגשות ולזיכרונות רגשיים וכן לעיבוד תגובות רגשיות על גירויים סביבתיים. מחקרים בדימות מוח מראים כי התפקוד באזורים אלה לקוי אצל פסיכופתים וכי אזורים אלה אינם "מתקשרים" כמו שצריך אחד עם השני.[164] אזורי המוח האחרים שנקשרים באופן עקבי לפסיכופתיה הם פיתול החגורה הקדמי, הסטריאטום, האינסולה, והאונה הרקתית. [165]

האמיגדלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמיגדלה היא מבנה מערכת לימבי אשר מעורב ברוב הרגשות, במיוחד ברגשות הקשורים לכישורי הישרדות כמו פחד או חרדה.

מחקרים בדימות מוח מראים כי האמיגדלה במוחו של הפסיכופת קטנה באופן משמעותי מהאמיגדלה של אדם נורמלי. כן נמצא מתאם בין נפח מוקטן של האמיגדלה לבין תוצאות גבוהות בשאלון PCL-R. המתאמים המובהקים ביותר נמצאו בקשר להיבטים הרגשיים והבין-אישיים של פסיכופתיה. מדידת נפח המוח באמצעות MRI מצאה כי הפרעת פסיכופתיה קשה קשורה לנפח מופחת של האמיגדלה. דימות תפקודי מצביע על מתאם בין תפקוד פגום של האמיגדלה לבין תוצאות גבוהות בשאלון PCL-R. [166] כלומר, מחקרים רבים וטכנולוגיות שונות מצביעים על מתאם כבד-משקל בין פסיכופתיה לבין פגמים באמיגדלה. [167]

ממצאים אלה אינם מספקים לנו אטיולוגיה של פסיכופתיה, כלומר, הם אינם מצביעים על כך שהגורם להפרעה הינו ביולוגי. אולם הם מוכיחים שפסיכופתיה אינה הפרעה התנהגותית גרידא. אישוש הטענה כי פסיכופתיה הינה הפרעה מולדת או אורגנית מצריך מחקרים ארוכים אשר יעקבו במשך שנים רבות אחר ילדים בעלי תכונות או נטיות פסיכופתיות. ברם, הפתולוגיה במוח העבריין הפסיכופת מהווה ראיה הנוגדת את הטענה שעבריינים פסיכופתים הם בסך-הכהל אנשים שבוחרים להתנהג כפי שבא להם מבלי להתייחס לאינטרסים ולצרכים של אחרים. אילו היו הפסיכופתים סתם מורדים חברתיים, סביר להניח שלא היינו רואים אצלם פגמים מוחיים ברמות שנמצאו. במקרה כזה סביר סביר שהממצאים היו דומים לאלה של עבריינים שאינם פסיכופתים אך לא כך הדבר. [168]

האמיגדלה מעורבת בזיהוי פחד אצל האחר. מבחינה אבולוציונית, לזיהוי זה יש ערך הישרדותי, מכיוון שפחד של האחר עשוי להצביע על סכנה. כדי לשרוד, האייל, למשל, חייב להיות מסוגל לזהות סכנה, כגון טורף מתקרב. יכולת זו, המפעילה את מנגנון "הילחם או ברח", מחייבת בראש ובראשונה זיהוי סימני התנהגות מסוכנים אצל האחר. ברם, לא תמיד האייל המסוים רואה את הטורף בעצמו. משום כך הוא נזקק לזהות הבעות פחד אצל חבריו הסמוכים לו, שכן פחד של אייל אחד מסמל זיהוי סכנה בטווח המחיה. היכולת לזהות פחד אצל האחר קשורה באופן עקיף להתפתחות היכולת לחוש אמפתיה, הואיל ושתי יכולות אלה מחייבות רגישות לחוויות של הזולת ויכולת לייחס לו רגשות. מחקרים רבים מעגנים את תפקידה של האמיגדלה בזיהוי סכנה מתוך מגוון גירויים, במיוחד גירויים חזותיים, כגון הבעות-פנים. נמצא שפסיכופתים מתקשים לעבד רגשות המומחשים באמצעות הבעות-פנים, במיוחד הבעות המשקפות פחד או עצב. פגם זה נקשר לתפקוד לקוי של האמיגדלה במוחו של הפסיכופת. במחקרים שבהם צפו המשתתפים בפרצופים שונים המביעים מגוון של רגשות, נמצא שפסיכופתים בוגרים וילדים בעלי נטיות פסיכופתיות (קהות לב ודלי רגשות) מתקשים בזיהוי הבעות-פנים של פחד או עצב. פסיכופתים בוגרים הצליחו לזהות הבעות של פחד או עצב, אך רק כאשר ההבעה הייתה מובהקת וחד-משמעית, וגם אז התגלו טעויות רבות ביותר. במקביל נחשפו בקרב נבדקים אלה ראיות לתפקוד לקוי של האמיגדלה. ילדים בעלי נטיות פסיכופתיות טעו הרבה יותר מילדים רגילים בזיהוי הבעות של פחד ושל עצב. [169]

במחקר שנערך בקרב ילדים עם הפרעת התנהגות ובעלי תכונות קהות לב ודלי רגשות נמצא כי פעילות האמיגדלה בזמן זיהוי הבעות-פנים מפוחדות הייתה נמוכה מזו שנרשמה אצל משתתפי הביקורת. [170] מחקר זה מצביע על מתאם בין העוני הרגשי המאפיין את הפסיכופת לבין הפעילות הלקויה של האמיגדלה. כן מצביע המחקר על מתאם בין שני אלה לבין חוסר יכולתם של פסיכופתים להימנע מפעולות הגורמות לפחד או לעצב אצל האחר, דהיינו, להימנע מהתנהגות לא-מוסרית. ממצאים אלה מוכיחים כי הפסיכופת אינו חווה פחד באופן רגיל. נראה שזיהוי הפחד אצל האחר הכרחי לחיברות וליכולת לחוות אמפתיה.

במחקר משנת 2002 נמצא כי פסיכופתים אטומים לא רק להבעות-פנים של פחד, אלא גם לקולות המביעים פחד. [171] המחקר בדק את יכולותיהם של בוגרים פסיכופתים לזהות רגשות שמובעים באמצעים קוליים. נמצא כי לפסיכופתים יש ליקוי חמור בזיהוי פחד המובע בקולו של האחר. כן נמצא מתאם בין ליקוי בזיהוי קול עצוב לבין ניקוד גבוה בשאלון PCL-R. מחקר זה מוסיף עוד נדבך למחקרים המצביעים על אטימותו של הפסיכופת להבעות של עצב ושל פחד אצל האחר (אשר באה לידי ביטוי גם בתגובות אוטונומיות נמוכות וגם בתפקוד נמוך של האמיגדלה). ללא יכולת לזהות פחד ועצב, אין הפסיכופת לומד להירתע מפעולות הפוגעות באחר.

במחקר דומה עם פסיכופתים בדקו חוקרים את רפלקס העירור (startle reflex), הנמדד על ידי תגובה של מצמוץ על גירויים מאיימים. רפלקס העירור נחשב תגובה הגנתית אוטומטית על גירויים מאיימים, כגון רעש חזק או דמות הנעה במהירות בסרט אימה. תגובה זו עשויה להתגבר אם ניחשף לאיומים נלמדים לפני גירוי העירור. כך, למשל, המוזיקה המצמררת הנשמעת בסרטי אימה, דוגמת "פסיכו", מגבירה את תגובת העירור ויוצרת אותה עוד לפני ההתרחשות המפחידה. התגובה מתגברת כאשר הנבדק מפוחד, ופוחתת כאשר הוא מרגיש טוב. במחקרים התבקשו המשתתפים לצפות בתמונות המראות אירועים או אובייקטים נעימים (עירום), נייטרליים (כלי מטבח) ולא נעימים (הטלת מום, ברוטליות פיזית). כצפוי, משתתפי-הביקורת הראו תגובת עירור מוגברת כאשר צפו בתמונות לא נעימות, תגובה בינונית כאשר צפו בתמונות נייטרליות, ותגובה מופחתת כאשר צפו בתמונות נעימות. תגובת העירור בקרב המשתתפים הפסיכופתים, לעומת זאת, הייתה פחותה בעת צפייה בתמונות נעימות ובתמונות לא נעימות כאחת, בהשוואה לתמונות נייטרליות. [172]

מחקר נוסף נערך במטרה לבדוק את הקשר בין האמיגדלה לבין יכולות העיבוד של מילים רגשיות. במסגרת מטלה של קבלת החלטות רגשיות צפו המשתתפים בסדרות של שלוש מילים בעלות קונוטציות לא-נעימות (לדוגמה, ייסורים, פוליו, רצח, חדר מתים) ובסדרות של שלוש מילים נייטרליות (כגון רוח, חליפה, צעד, מגף). בכל סדרה התבקשו המשתתפים לבחור את המילה הפחות-נעימה או המילה הפחות-נייטרלית, בהתאמה. במטלת הזיכרון באותו מחקר התבקשו המשתתפים לזהות מילים שהוצגו במטלת ההחלטות הרגשיות. מחקר זה אישר ממצאים קודמים, בהוכיחו כי האמיגדלה מסייעת באחסון זיכרון לטווח ארוך, אך אינה מסייעת באחסון זיכרון לטווח קצר של חומר בעל משמעות רגשית. כן אושש תפקידה הייחודי של האמיגדלה בהערכה של מילים שאינן נעימות אך לא בהערכת מילים נייטרליות. הווה אומר, האמיגדלה חיונית לעיבוד רגשי לקסיקלי. [173]

מחקרים שנערכו בקרב פסיכופתים הראו ממצאים דומים. החוקרים בדקו את הפעילות החשמלית המוחית בזמן עיבוד קוגניטיבי של גירויים סמנטיים, וזאת בעזרת טכנולוגיית פוטנציאל קשור-אירוע (ERP). המשתתפים התבקשו לומר אם המילים שהוצגו לפניהם הן מילים נייטרליות (כיסא) או רגשיות (אהבה או שנאה). אנשים בריאים זיהו מילים רגשיות מהר יותר מאשר מילים נייטרליות. מלבד זאת, תגובת ה-ERP שלהם הייתה גבוהה יותר לגבי מילים רגשיות מאשר לגבי מילים נייטרליות. בניגוד להם, תגובתם של פסיכופתים על מילים רגשיות ועל מילים נייטרליות הייתה זהה, הן מבחינת זמן התגובה והן מבחינת ה-ERP. [174]

הפסיכופת יודע את המילים, אך לא את "המוזיקה" המסתתרת מאחוריהן. משמעותן של המילים שלמה אצלם כנראה, אך הקונוטציות הרגשיות או מרכיב ההניעה חסרים. [175]

מחקרים מראים כי להפסדים פוטנציאליים יש השפעה פסיכולוגית גדולה יותר על התנהגותו של האדם הנורמלי מאשר לרווחים פוטנציאליים. זו אחת הסיבות לכך שאנו משתמשים בענישה תוך ציפייה שלאמצעי זה תהיה השפעה של ממש על הנענש, אשר תניא אותו מלחזור על פעולה ממין זה בעתיד. ברור שאי-מסוגלות ללמוד ולהפיק לקחים מענישה לא תאפשר לאדם להימנע ביעילות מפעולות המניבות נזקים, כגון פשיעה. [176]

הקורטקס הפרה-פרונטלי הוונטרומדיאלי – vmPFC[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקורטקס הפרה-פרונטלי הוונטרומדיאלי ממלא תפקיד מכריע בקבלת החלטות מוצלחות. התנהגותם של חולים הלוקים בנזק ב-vmPFC הינה אימפולסיבית ובלתי-הולמת מבחינה חברתית. למשל, במשימת משחק ההימורים של איווה (Iowa Gambling Task) נמצא שפגועי vmPFC אינם לומדים את האסטרטגיה המיטבית, וממשיכים להעדיף את החפיסות המסוכנות. התנהגותם מונעת על ידי תפיסת תועלת קצרת-טווח, ללא יכולת להתייחס לתוצאות השליליות ארוכות-הטווח.

התנהגות המאפיינת פגועי vmPFC אופיינית גם לפסיכופתים, אשר אינם מסוגלים להפיק לקחים מענישתם. ממצאים אלה הוכחו במחקרים שנערכו על למידה בדרך של הימנעות מסבילה. במחקרים אלה המשתתף נדרש ללמוד להגיב על גירויים שמניבים גמול ובה-בעת להימנע מלהגיב על גירויים שמשיתים עונש. כלומר, ההתחמקות מעונש אינה מחייבת פעולה, אלא הימנעות מפעולה. נמצא שפסיכופתים אינם לומדים לחמוק מגירויים אוורסיביים על ידי הימנעות מהתנהגות המובילה לענישה. פסיכופתים מגיבים באותו אופן, ללא קשר לסוג החיזוק: בין שמדובר בזכייה בכסף ובין שמדובר בשוק חשמלי. [177]

אצל פסיכופתים נמצא תפקוד לקוי בקליפת המוח הקדם-מצחית, בנוסף לאזורים אחרים.

במחקרים שבהם ניתנו לפסיכופתים משימות של משחקי קלפים הוכח כי הם אינם לומדים להימנע מחפיסות קלפים שמשיתות הפסדים. גם בקרב ילדים בעלי תכונות פסיכופתיות נצפתה הפקת לקחים לקויה. בקרב ילדים נמצא גם מתאם בין הביצועים במשימת משחק הקלפים לבין הביצועים במשית הבחנה בין מוסר לבין מוסכמה וכן הפרעות התנהגותיות הקשורות לנטיות פסיכופתיות. [178] נמצא גם שחרדה מגבירה את יכולתם של ילדים לשנות התנהגות כאשר מתברר להם שעונש מחליף תגמול. [179] ילדים עם הפרעת התנהגות אך ללא הפרעת חרדה אינם מגיבים כך. יתר על כן, ילדים בעלי תכונות פסיכופתיות א ך ללא הפרעות התנהגות לא למדו להימנע מפעולות שמובילות להפסד או לעונש. כלומר, תכונות פסיכופתיות תואמות הפרעות בלמידת הימנעות מעונש אף יותר מבעיות התנהגותיות. [180]

במחקרים שבדקו פסיכופתים נצפו בעיות גם בלמידה מסוג של היפוך תגובה. במשימות ממין זה משתתפים אמורים ללמוד להגיב על אובייקט אחד מתוך סדרה של אובייקטים במטרה לזכות בגמול, ובהתאם לכך ללמוד לשנות את תגובתם הראשונית. פסיכופתים נכשלים במשימות מסוג זה. הם ממשיכים לקבל החלטות מסוכנות לאורך הניסוי כולו, בין שתוגמלו על כך ובין שנענשו, ואינם לומדים להימנע מבחירה מוטעית גם אחרי הפסדים חוזרים ונשנים. [181]

בסיסית אף יותר היא אי-יכולתו של הפסיכופת לרכוש התניה אוורסיבית נורמלית. להבדיל ממשתפי-ביקורת, פסיכופתים אינם חווים גירוי מותנה כלשהו שנלווה אליו כאב כארוורסיבי יותר מגירוי שלא נלווה אליו כאב. בקרב פסיכופתים לא נצפתה מוליכות חשמלית מוגברת של העור לנוכח גירוי שהתלווה אליו כאב. בקרב פסיכופתים לא נצפתה מוליכות חשמלית מוגברת של העור לנוכח גירוי שהתלווה אליו כאב. כמו כן בדימות מוח פונקציונלי לא נרשמה בזמן המשימה פעילות לימבית, אשר קשורה ברגיל ללמידה רגשית. התניית פחד נורמלית מערבת את האמיגדלה, אך האמיגדלה של פסיכופתים אינה פועלת באופן רגיל. ראוי להדגיש שוב כי בניגוד ללמידה הרגשית, העיבוד הקוגניטיבי של פסיכופתים בריא ברובו. [182]

מחקרים נוספים תומכים בממצאים אלה, ומראים כי פסיכופתים אינם מפיקים לקחים מכאב. באחד המחקרים קיבלו המשתתפים שוק חשמלי מתון שלפניו הושמע זמזון באורך של כחמש שניות. יש לציין כי הזעה כתוצאה משוק חשמלי הינה תגובה אוטומטית, בעוד הזעה כתוצאה מגירוי מותנה, דוגמת הזמזום, הינה נלמדת. לאחר ניסיונות אחדים למדו משתתפי הביקורת הבריאים כי לאחר הישמע הזמזם הם יקבלו שוק חשמלי, והחלו להזיע מייד בהישמע הזמזם המתריע. הפסיכופתים, לעומתם, הראו מוליכות חשמלית מופחתת של העור בהישמע הזמזם. הם הזיעו פחות ממשתפי-הביקורת, והתחילו להזיע קרוב יותר למתן השוק החשמלי. [183]

כן נמצא קשר בין פגיעות באמיגדלה וב-vmPFC לבין העדר יכולות לפתח מוליכות חשמלית מוקדמת של העור ובזמן התבלטות בבחירות מסוכנות. עם זאת, פגועי vmPFC יכלו לחולל מוליכות חשמלית של העור כאשר קיבלו גמול או עונש (חיקוי כסף), בעוד בקרב פגועי-אמיגדלה לא נצפתה על עורם כל מוליכות חשמלית. נוסף על כך, שלא כמו פגועי vmPFC, פגועי-אמיגדלה לא למדו דבר מהתניה פבלובית של גירוי חזיתי משולב ברעש חזק ואוורסיבי. [184]

מחקר אחר משנת 2007 [185] הראה כי אנשים עם פגיעה ב-vmPFC הם תועלתניים יותר מאנשים בריאים. לפני המשתתפים במחקר הוצגו דילמות מוסריות של בחירה בין פעולה המקריבה את חייו של אדם אחד לשם הצלת חייהם של כמה אנשים אחרים לבין הימנעות מהקרבה כזו. הטענה היא שכדי לבחור באפשרות ההקרבה, צריך להתגבר על תגובות רגשיות המתנגדות לגרימת פגיעה אישית בזולת. בדילמה הראשונה רכבת שבלמיה פגומים דוהרת על מסילה. באותה עת ניצבים על המסילה חמישה אנשים שלא יספיקו להימלט מפני הרכבת הדוהרת. המסילה מסתעפת גם לימין, שם עומד אדם אחד בלבד. המשתתף יכול לבחור ללחוץ על מתג המפנה את הרכבת למסילה הימנית, ובכך להציל את החמישה מוות ודאי אך לגרום למותו של אדם אחד, או להימנע מכל פעולה, ובכך לגרום למותם של חמישה אנשים.

בדילמה הראשונה, שהיא אישית פחות, משתתפים בריאים כמו-גם משתתפים עם פגיעות ב-vmPFC בחרו להציל את החמישה על-חשבון האחר. מחקרים שנערכו בהשתתפות פסיכופתים הראו כי תפקוד ה-vmPFC שלהם לקוי. אכן, התנהגותם דמתה לזו של אנשים עם פגיעה מוחית ב-vmPFC, מה שמוכיח כי לפסיכופתים יש פגם בהתייחסותם הרגשית למוסר. [186] טרם נבדק באופן אמפירי המתאם בין פסיכופתיה לבין תועלתנות, אך ניתן להניח שהוא יימצא דומה לזה שנמצא בקרב פגועי ה-vmPFC.

כאמור, פסיכופתים נוטים לפגוע באחר ממניעים אינסטרומנטליים, כלומר, התנהגותם המקיאוולית תופסת את הזולת כאמצעי להשגת מטרה. כמו כן, חוסר הרגישות של הפסיכופת למצוקתו של האחר אינו מאפשר לו למידה אוורסיבית. הוא אינו לומד להימנע מהתנהגות שגורמת סבל לזולת. על-כן סביר שתגובתו על הדילמות הנזכרות לעיל לא תושפע מרגשות, והוא לא יהסס להקרב אדם אחד לטובת חמישה, גם אם הוא עצמו יידרש לפעול באופן אקטיבי ולהרוג את האדם.

הסטריאטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטריאטום (או נאוסטריאטום), הוא חלק תת-קורטיקלי של המוח, שקשור בין השאר למסלול הגמול וההנאה.[187] מחקר משנת 2012 מצא שהעובי של כמה אזורים בקליפת המוח של פסיכופתים קטן יותר לעומת שאר האנשים. באותו מחקר נמצא גם סנכרון נמוך יותר בין הפעילות באמיגדלה ובסטריאטום לבין הפעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית, שעשוי להעיד על בעיה בקשר בין הרגש לקבלת החלטות.[188]

מדובר בחיזוק לתוצאות של מחקר משנת 2009, שמצא אצל פסיכופתים בעלי היסטוריה של התנהגות אלימה סימנים לפגיעה בסיבי העצב שמקשרים בין האמיגדלה לקליפה הקדם-מצחית. חומרת הפגיעה הזאת הייתה קשורה לחומרת הפסיכופתיה.[189]

מעבר לשינויים הפיזיולוגיים, מחקרים מצאו הבדלים גם בפעילות הכימית במוחם של פסיכופתים, בהשוואה לאנשים רגילים. לדוגמה, נמצאה אצלם עלייה בהיקף השחרור של המוליך העצבי דופמין במסלול העונג במוח לאחר שימוש בסמים כמו אמפטמין, וכן עלייה בפעילות חשמלית באזור הזה כאשר הם ציפו לגמול כספי. נמצא גם קשר חיובי בין מידת החומרה של הפסיכופתיה לפעילות הזאת במוח, מה שמעיד אולי שפסיכופתים חשים מוטיבציה רבה יותר לבצע מעשים שיפעילו את אזור הגמול במוח, וייתכן שהיא באה על חשבון רגישות לרגשות הזולת ולתוצאות השליליות של מעשיהם.[190]

מחקר אחר, שפורסם בשנה שעברה, מצא שמידת הרגישות של הקולטנים למוליך העצבי סרוטונין בקליפה הקדם-מצחית ובסטריאטום הייתה קשורה לחומרת הפסיכופתיה: ככל שהרגישות לסרוטונין הייתה גבוהה יותר, רמות הפסיכופתיה והכעס של הנבדקים הפסיכופתים גדלו גם הן. אצל עבריינים "רגילים" לא נמצא קשר כזה. הממצא הזה יכול לפתוח פתח לפיתוח טיפול תרופתי לפסיכופתיה, שיכוון לקולטני סרוטונין.[191]

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת חוקרים בתחום הפרעת אישיות אנטיסוציאלית היא שכיחה בבתי כלא משום שאחד הקריטריונים לאבחנה הוא היסטוריה של עבירות, לכן האבחנה עשויה להינתן לאסירים בשוגג כי היא מזוהה עם אוכולוסיית הכלא יתר על המידה.[192]

במחקרים רבים החוקר ג'יימס בלייר השתמש בחתך של 27 נקודות כדי למצוא את הרף להימצאות פסיכופתיה.[193][194] בשימוש בחתך הזה נמצאה שכיחות של מאפיינים פסיכופתיים של בין 1.23% ו-3.46%. כרבע מהשכיחות של הפרעת התנהגות במדגמים שבוצעו על קהילות שונות.[195]

כמו כן נערכו מחקרים אפידמיולוגיים הבודקים את שכיחות הפסיכופתיה במדגמים פליליים. אלה חושפים כי בעוד ש-80% מהאסירים בארצות הברית מתאימים לקריטריונים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, רק כ-25-31% מהם עומדים בקריטריונים לאבחנה של פסיכופתיה כפי שהיא מוגדרת על ידי שאלון PCL-R.[196]

במילים אחרות, כרבע מהנבדקים שמקבלים את האבחנה של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית עומדים בקריטריונים לאבחנה של פסיכופתיה. בהתבסס על ממצאים אלה ועל שיעור השכיחות של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית כ-3% מהאוכלוסייה הכללית כפי שמתואר על ידי המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות ניתן להעריך כי שיעור הפסיכופתיה אצל גברים באוכלוסייה הכללית עומד על 0.75%.[197]

בסקר שנעשה באנגליה, בווילס ובסקוטלנד בקרב 638 אנשים בני שש-עשרה עד שבעים וארבע, מצא כי פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה (0.6%) הינם פסיכופתים פוטנציאליים. הציונים הגבוהים שקיבלו בשאלון PCL:SV היו מתואמים עם: גיל צעיר, מין זכר; ניסיונות התאבדות, התנהגות אלימה, מאסר וחוסר בית, תלות בסמים, הפרעות אישיות אנטי-חברתיות, היסטוריוניות וגבוליות, ואצל אנשים מבוגרים; פאניקה והפרעות אובססיביות-כפייתיות. סקר זה הראה, כפי שנמדד על ידי PCL:SV, כי פסיכופתיה היא נדירה ומשפיעה על פחות מ-1% מהאוכלוסייה הכללית, אם כי היא נפוצה בקרב אסירים, חסרי בית, ובאשפוזים פסיכיאטריים. יש חלוקה חצי-נורמלית של תכונות פסיכופתיות באוכלוסייה הכללית, כאשר לרוב אין תכונות, שיעור משמעותי של אנשים עם ערכים שאינם אפסיים (1-3), ותת-קבוצה של אנשים עם בעיות חברתיות והתנהגויות רבות וחמורות. [198]

מחקר שנערך על פסיכופתיה אצל נשים מצא כי שיעור הפסיכופתיה של נשים בבתי הכלא הוא ש-11% עומדות בקריטריונים לאבחנה.[199] נמוך יותר משמעותית מאחוז הפסיכופתיה אצל אסירים שהם גברים. רווחת כיום הטענה שייתכן ופסיכופתיה אצל נשים היא שכיחה יותר ממה שדווח עד היום אך הטענות לא מגובות במחקרים ומבוססות על ספקולציות.

מחקר שנערך בכלא גדול בדק ומצא כי מתוך 199 אסירות, 6% מהן קיבלו ניקוד של בין 30–40 בשאלון PCL-R, הרף המסורתי להימצאות פסיכופתיה אצל נבדקים. כשהורידו את החתך להימצאות פסיכופתיה ל-25 נקודות, בערך אחת מתוך כל חמש נשים זוהתה כפסיכופתית. התכונות וההתנהגויות שבלטו עבור נשים כללו אימפולסיביות, שליטה עצמית נמוכה, מתירנות מינית, ורסטיליות קרימינלית, מניפולטיביות, וחוסר במטרות מציאותיות לטווח ארוך.[200]

לגבי שיעור הפסיכופתיה של נשים באוכולוסיה הכללית הנתונים הם מינימליים בלבד אך בהתחשב על שיעור השכיחות של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית כ-1% אצל נשים, חוקרים מעריכים כי שיעור הפסיכופתיה אצל נשים באוכלוסייה הכללית הוא 0.25%.[201]

המצב בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב בארץ בתחום השימוש בכלים להערכת המסוכנות אינו מספק; הבעיה העיקרית היא שהמודעות לקיום (גם בקרב אנשי מקצוע) הכלים נמוכה ולכן אין שימוש נרחב בהם ולא קיימים הרבה מחקרים שהתפרסמו בספרות המקצועית בארץ בתחום הערכת הסיכון לאלימות. לפני מספר שנים נערך בארץ מחקר על ידי הג'וינט בנושא פיתוח ושימוש בכלים להערכת מסוכנות עבור ארגון של פסיכיאטרים משפטיים. בדו"ח המסכם עלה כי אין איסוף נתונים מספק בתחום בארץ, כמעט ולא פותחו כלים המתאימים לארץ, ולא נוסו בארץ כלים שפותחו בחו"ל. התחום העיקרי בו כן נעשה מחקר הוא בהערכת סיכון בתחום האלימות במשפחה.

שתי סיבות מרכזיות עלו לשימוש המועט בכלים מובנים: א. קשיים תקציביים: פיתוח כלי, כמו גם מחקר והכשרת בעלי מקצוע לשימוש בו, דורשים מימון מתאים. ב. בחלק מהמקרים קיימת התנגדות לשימוש בכלי מובנה, שמקורה הן בהכשרה של אנשי מקצוע אשר לא הורגלו לשימוש בפרוצדורות מובנות, והן בטענה/הנחה שתוקף הכלים לא מספק ולכן ההשקעה בשימוש בהם לא כדאית.[202] על כן ברוב המקרים מתבצעת "הערכה קלינית" אינטואיטיבית על סמך ניסיונו של איש המקצוע.

חוסר המודעות וחוסר ההכרות עם הכלים מובילים לחששות ולרתיעה מהשימוש בהם. טבעי היה שהפסיכולוגיה תקדם את הנושא, מכיוון שמדובר בהערכת תכונות והתנהגויות ובפיתוח כלי הערכה. אך נראה שהפסיכולוגיה איננה מתעניינת בפיתוח הכלים או במחקר עליהם. לפסיכולוגיה הקלינית במדינת ישראל נטייה ברורה לכיוון הדינמי-פסיכואנליטי, עם דגש והכוונה לטיפול פרטני. בארץ אין כמעט קורסים בתחום פסיכולוגיה משפטית, ובשלב זה אין גורם באקדמיה שיוביל מחקר לאיסוף נתונים ונורמות.

חשש נוסף אפשרי הוא, שהכלים יעודדו מדיניות נוקשה יותר. כלים המתמקדים במסוכנותו של העבריין, גורמים להתרכזות בצדדים אלו ופחות בגורמים חברתיים וסביבתיים התורמים להתנהגותו העבריינית. התרכזות באישיות העבריין עלולה לגרום להאשמתו ולתפיסת האחריות רק בו. התרכזות באחריותו האישית של העבריין עלולה להביא להחמרת הענישה. בארצות הברית יש בשנים האחרונות נטייה לענישה קשה יותר, וכתוצאה מכך אחוז אחד מכלל האוכלוסייה של ארצות הברית, מיליוני אנשים, נמצאים בבתי הסוהר. גם בישראל נראה שיש נטייה להחמרת האכיפה, כפי שניתן לראות, למשל, בחוק המחייב פיקוח על עברייני מין מסוכנים לאחר ריצוי מאסרם ובהקמת משטרת ההגירה.[203] באווירה חברתית של יד קשה נגד עבריינות, ההתמקדות בתכונות האישיות של העבריין היא דרך נוחה להפחית מאחריות החברה, ויכולה לגרום להתעלמות מהנסיבות שהובילו לתכונות אלו. יש התמקדות ב"רוע" הנמצא "בתוך" העבריין. ייתכן וסיבה זו תורמת לקבלה הסוחפת של סולמות הפסיכופתיה של הייר בארצות הברית: נוח לקרוא לסגנון האישיות הזו "פסיכופת". הנוקשות וגישה אנטי-טיפולית עלולות להגיע מתוך חשיבה שעם "רוע" או "פסיכופתיה" אין מה להתפשר, אין למי לתת הזדמנות חוזרת, אין במי לטפל.[204]

אבחנות מוכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מספר אנשים הידועים לציבור, אשר אובחנו עם פסיכופתיה:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David J. Cooke ,Adelle Elizabeth Forth ,Robert D. Hare (eds.), 1998, Psychopathy: Theory, Research, and Implications for Society
  • Christopher J. Patrick (ed.), 2005, Handbook of Psychopathy
  • Hugues Hervâe ,John C. Yuille (eds.), 2007, The Psychopath: Theory, Research, And Practice
  • Randall T. Salekin ,Donald R. Lynam (eds.), 2010, Handbook of Child and Adolescent Psychopathy
  • Hervey M. Cleckley The Mask of Sanity: An Attempt to Reinterpret the So-Called Psychopathic Personality, 5th Edition, revised 1984, PDF file download.
  • Blair, J. et al. (2005) The Psychopath – Emotion and the Brain. Malden, MA: Blackwell Publishing, ISBN 978-0-631-23335-0
  • Paul Babiak & Robert D. Hare. Snakes in Suits: When Psychopaths Go to Work. HarperCollins, New York, NY. ISBN 978-0-06-114789-0
  • Robert D. Hare. (1999). Without Conscience: The Disturbing World of the Psychopaths Among Us. New York: Guilford Press. ISBN 1-57230-451-0.
  • K. Dutton, (2012) The Wisdom of Psychopaths ISBN 978-0-374-70910-5 (e-book)
  • Kiehl, Kent (2014). The psychopath whisperer : the science of those without a conscience. New York: Crown Publishers. ISBN 978-0-7704-3584-4. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פסיכופתיה בוויקישיתוף

ד"ר עידו מגן, הפסיכופתים שסביבנו: שתיקת המצפון, באתר מכון דוידסון

ויקימילון ערך מילוני בנושא פסיכופתיה בוויקימילון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Christopher J. Patrick, Don C. Fowles, Robert F. Krueger, Triarchic conceptualization of psychopathy: Developmental origins of disinhibition, boldness, and meanness, Development and Psychopathology, 21, 2009/08, עמ' 913–938 doi: 10.1017/S0954579409000492
  2. ^ "Psychopathy: A Misunderstood Personality Disorder". Association for Psychological Science (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בספטמבר 2018. 
  3. ^ Jennifer L Skeem, Devon Polaschek, Christopher Patrick, Scott O Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-15, עמ' 2 doi: 10.1177/1529100611426706
  4. ^ Hare Psychopathy Checklist - define, person, people, used, personality, score, traits, Definition, Purpose, www.minddisorders.com (באנגלית)
  5. ^ Robert D. Hare, Without Conscience: The Disturbing World of the Psychopaths Among Us, New York: Guilford Press, 1999, עמ' 22, ISBN 1-57230-451-0
  6. ^ Richard Rogers, Kenneth L. Dion, Elizabeth Lynett, Diagnostic validity of antisocial personality disorder: A prototypical analysis., Law and Human Behavior, 16, 1992, עמ' 677–689 doi: 10.1007/bf01884023
  7. ^ R. D. Hare, S. D. Hart, T. J. Harpur, Psychopathy and the DSM-IV criteria for antisocial personality disorder, Journal of Abnormal Psychology, 100, 1991-8, עמ' 391–398
  8. ^ 8.0 8.1 Richard P Conti, Psychopathy, Sociopathy, and Antisocial Personality Disorder, Foresic Research & Criminology International Journal, 2, 2016-02-09 doi: 10.15406/frcij.2016.02.00046
  9. ^ Robert D. Hare, PhD, Psychopathy and Antisocial Personality Disorder: A Case of Diagnostic Confusion
  10. ^ Theodore Millon, Erik Simonsen, Morten Birket-Smith, Roger D. Davis, Psychopathy: Antisocial, Criminal, and Violent Behavior, Guilford Press, 2002-12-18. (באנגלית)
  11. ^ גבריאל הלוי, כשרותו להעיד של הלקוי בנפשו או בשכלו
  12. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Hervey M. Cleckley, The Mask of Sanity: An Attempt to Reinterpret the So-Called Psychopathic Personality, 5th Edition, , 1941, עמ' 405
  13. ^ "The list of psychopathy symptoms: Hervey Cleckley and Robert Hare" (באנגלית). 2 בפברואר 2017. בדיקה אחרונה ב-1 בספטמבר 2018. 
  14. ^ 14.0 14.1 Hervey M. Cleckley, The Mask of Sanity, self publishing, 1984, עמ' 14
  15. ^ M. J. Vitacco, Psychopathy, The British Journal of Psychiatry, 191, 2007/10, עמ' 357–357 doi: 10.1192/bjp.191.4.357
  16. ^ 16.0 16.1 Hare, Robert D.; Neumann, Craig S. (2008). "Psychopathy as a Clinical and Empirical Construct". Annual Review of Clinical Psychology (Annual Reviews) 4 (1): 217–246. ISSN 1548-5943. doi:10.1146/annurev.clinpsy.3.022806.091452. 
  17. ^ Hervey M. Cleckley, The Mask of Sanity, Copyright 1988 Emily S. Cleckley, 1988, עמ' 3, ISBN 0-9621519-0-4
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 רועי סמנה, ‏סקירת PCL-R - כלי לאבחון פסיכופתיה, באתר פסיכולוגיה עברית, 20 ביוני 2007
  19. ^ Hervey Cleckley, M.D, The Mask of Sanity Fifth Edition, Copyright 1988 Emily S. Cleckley, 1988, עמ' 404-454
  20. ^ 20.0 20.1 "Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy". Association for Psychological Science (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 בספטמבר 2018. 
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Jennifer L. Skeem, Devon L. L. Polaschek, Christopher J. Patrick, Scott O. Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-01, עמ' 95–162 doi: 10.1177/1529100611426706
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 Jennifer L. Skeem, Devon L. L. Polaschek, Christopher J. Patrick, Scott O. Lilienfeld, Psychopathic Personality, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12, עמ' 95–162 doi: 10.1177/1529100611426706
  23. ^ Bariş Yildirim, Jan Derksen, Clarifying the Heterogeneity in Psychopathic Samples; Towards a New Continuum of Primary and Secondary Psychopathy, Aggression and Violent Behavior, 24, 2015-05-11 doi: 10.1016/j.avb.2015.05.001
  24. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    {{{מחבר}}}, Antisocial and borderline personality disorders: Two separate diagnoses or two aspects of the same psychopathology?, Comprehensive Psychiatry, 38, 1997-07-01, עמ' 237–242 doi: 10.1016/S0010-440X(97)90032-8
  25. ^ N. R. Eaton, R. F. Krueger, K. M. Keyes, A. E. Skodol, Borderline personality disorder co-morbidity: relationship to the internalizing–externalizing structure of common mental disorders, Psychological Medicine, 41, 2011/05, עמ' 1041–1050 doi: 10.1017/S0033291710001662
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 Jennifer L. Skeem, Devon L. L. Polaschek, Christopher J. Patrick, Scott O. Lilienfeld, Psychopathic Personality, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12, עמ' 95–162 doi: 10.1177/1529100611426706
  27. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    {{{מחבר}}}, Psychopathy and the personality dimensions of psychoticism, extraversion and neuroticism, Personality and Individual Differences, 3, 1982-01-01, עמ' 35–42 doi: 10.1016/0191-8869(82)90072-1
  28. ^ "Malignant Narcissism, According to Ross Rosenberg". The Human Magnet Syndrome (באנגלית). 30 באוגוסט 2015. בדיקה אחרונה ב-24 בספטמבר 2018. 
  29. ^ Andrea Fossati, DD, PhD, Aaron L. Pincus, PhD, Serena Borroni, PhD, Arina Ferrari Munteanu, MSc, and Cesare Maffei, MD, PhD, Are pathological narcissism and psychopathy different constructs or different names for the same thing? A study based on italian nonclinical adult participants, 2014, עמ' 409
  30. ^ Jennifer L. Skeem, David J. Cooke, One Measure Does Not a Construct Make:Directions Toward Reinvigorating Psychopathy Research—Reply to Hare and Neumann (2010)
  31. ^ Audrey K. Miller, Katrina A. Rufino, Marcus T. Boccaccini, Rebecca L. Jackson, On Individual Differences in Person Perception: Raters’ Personality Traits Relate to Their Psychopathy Checklist-Revised Scoring Tendencies, Assessment, 18, 2011-03-09, עמ' 253–260 doi: 10.1177/1073191111402460
  32. ^ Psychopathy: A Rorschach test for psychologists?, Psychology Today (באנגלית)
  33. ^ IN THE NEWS: Violence risk meta-meta: Instrument choice does matter, IN THE NEWS, ‏2011-06-19
  34. ^ IN THE NEWS: SVP risk tools show 'disappointing' reliability in real-world use, IN THE NEWS, ‏2012-05-29
  35. ^ John F. Edens, Marcus T. Boccaccini, Darryl W. Johnson, Inter-rater reliability of the PCL-R total and factor scores among psychopathic sex offenders: are personality features more prone to disagreement than behavioral features?, Behavioral Sciences & the Law, 28, 2010-01, עמ' 106–119 doi: 10.1002/bsl.918
  36. ^ Glenn D. Walters, The Trouble with Psychopathy as a General Theory of Crime, International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 48, 2004-04, עמ' 133–148 doi: 10.1177/0306624x03259472
  37. ^ Dorothy Otnow Lewis, MD, Catherine A. Yeager, MA, Pamela Blake, MD, Barbara Bard, PhD, and Maren Strenziok, MS, [http://jaapl.org/content/32/4/408.full.pdf Ethics Questions Raised by the Neuropsychiatric, Neuropsychological, Educational, Developmental, and Family Characteristics of 18 Juveniles Awaiting Execution in Texas]
  38. ^ Willem H. J. Martens, The problem with Robert Hare's psychopathy checklist: incorrect conclusions, high risk of misuse, and lack of reliability, Medicine and Law, 27, 2008-6, עמ' 449–462
  39. ^ Kent A. Kiehl, A cognitive neuroscience perspective on psychopathy: Evidence for paralimbic system dysfunction, Psychiatry research, 142, 2006-06-15, עמ' 107–128 doi: 10.1016/j.psychres.2005.09.013
  40. ^ Robert Blair, Carol Sellars, Ian Strickland, Fiona Clark, Theory of Mind in the psychopath, Journal of Forensic Psychiatry - J FORENSIC PSYCHIATRY, 7, 1996-05-01, עמ' 15–25 doi: 10.1080/09585189608409914
  41. ^ Matt DeLisi, Michael G. Vaughn, Kevin M. Beaver, John Paul Wright, The Hannibal Lecter Myth: Psychopathy and Verbal Intelligence in the MacArthur Violence Risk Assessment Study, Journal of Psychopathology and Behavioral Assessment, 32, 2009-06-30, עמ' 169–177 doi: 10.1007/s10862-009-9147-z
  42. ^ Chiara Spironelli, D Segrè, Luciano Stegagno, Alessandro Angrilli, Intelligence and psychopathy: A correlational study on insane female offenders, Psychological medicine, 44, 2013-04-03, עמ' 1–6 doi: 10.1017/S0033291713000615
  43. ^ Psychopathy and Intelligence: A Second Look, ResearchGate (באנגלית)
  44. ^ Carolyn Bate, Daniel Boduszek, Katie Dhingra, Christopher Bale, Psychopathy, intelligence and emotional responding in a non-forensic sample: an experimental investigation, The Journal of Forensic Psychiatry & Psychology, 25, 2014-09-03, עמ' 600–612 doi: 10.1080/14789949.2014.943798
  45. ^ Fanny de Tribolet-Hardy, Knut Vohs, Andreas Mokros, Elmar Habermeyer, Psychopathy, intelligence, and impulsivity in German violent offenders, International Journal of Law and Psychiatry, 37, 2014-5, עמ' 238–244 doi: 10.1016/j.ijlp.2013.11.018
  46. ^ Hare, R. D., & Neumann, C. S., Psychopathy as a Clinical and Empirical Construct, עמ' 11
  47. ^ Hare, R. D., & Neumann, C. S., Psychopathy as a Clinical and Empirical Construct, עמ' 11
  48. ^ Craig S. Neumann & Robert D. Hare, Psychopathic Traits in a Large Community Sample:Links to Violence, Alcohol Use, and Intelligence, עמ' 9-16
  49. ^ Paul J. Frick, Developmental Pathways to Conduct Disorder:Implications for Future Directions in Research,Assessment, and Treatment
  50. ^ T. E. Moffitt, Adolescence-limited and life-course-persistent antisocial behavior: a developmental taxonomy, Psychological Review, 100, 1993-10, עמ' 674–701
  51. ^ Rachel E. Kahn, Paul J. Frick, Eric A. Youngstrom, Jennifer Kogos Youngstrom, Distinguishing Primary and Secondary Variants of Callous Unemotional Traits among Adolescents in a Clinic-referred Sample, Psychological assessment, 25, 2013-9, עמ' 966–978 doi: 10.1037/a0032880
  52. ^ Kahn, Jennifer. "Can You Call a 9-Year-Old a Psychopath?" (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-30 בספטמבר 2018. 
  53. ^ התערבויות טיפוליות בילדים בעלי בעיות או הפרעות התנהגות, yozma.mpage.co.il (בעברית)
  54. ^ PsycNET, psycnet.apa.org (באנגלית)
  55. ^ PsycNET, psycnet.apa.org (באנגלית)
  56. ^ Eva R. Kimonis, Georgette Fleming, Nancy Briggs, Lauren Brouwer-French, Parent-Child Interaction Therapy Adapted for Preschoolers with Callous-Unemotional Traits: An Open Trial Pilot Study, Journal of Clinical Child and Adolescent Psychology: The Official Journal for the Society of Clinical Child and Adolescent Psychology, American Psychological Association, Division 53, 2018-07-06, עמ' 1–15 doi: 10.1080/15374416.2018.1479966
  57. ^ Paul J. Frick, Eva R. Kimonis, Danielle M. Dandreaux, Jamie M. Farell, The 4 year stability of psychopathic traits in non-referred youth, Behavioral Sciences & the Law, 21, 2003, עמ' 713–736 doi: 10.1002/bsl.568
  58. ^ Hare, R. D., Clark, D., Grann, M., & Thornton, D. (2000). Psychopathy and the predictive validity of the PCL-R: An international perspective. Behavioral Sciences and the Law, 18, 623–645
  59. ^ Some Comments on Qualifications for the Forensic Use of the Hare PCL-R, www.hare.org
  60. ^ Hare Psychopathy Checklist - define, person, people, used, personality, score, traits, Definition, Purpose, www.minddisorders.com (באנגלית)
  61. ^ Valerie M. Gonsalves, Mario J. Scalora, Matthew T. Huss, Prediction of Recidivism Using the Psychopathy Checklist—Revised and the Psychological Inventory of Criminal Thinking Styles Within a Forensic Sample, Criminal Justice and Behavior, 36, 2009-06-10, עמ' 741–756 doi: 10.1177/0093854809335688
  62. ^ Marc T. Swogger, David S. Kosson, Identifying subtypes of criminal psychopaths: A replication and extension, Criminal justice and behavior, 34, 2007, עמ' 953–970 doi: 10.1177/0093854807300758
  63. ^ Natalia L. Nikolova, The Psychopathic Personality Inventory-Revised: Evaluation of Its Psychometric Properties, Incremental Validity, and Moderating Effects of Gender in a Correctional Sample
  64. ^ Levenson Self-Report Psychopathy Scale, openpsychometrics.org
  65. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Kristopher Brazil, Adelle Forth, Psychopathy Checklist: Youth Version (PCL:YV), {{{מו"ל}}}, 2016-01-01, עמ' 1–5
  66. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Kristopher Brazil, Adelle E. Forth, Psychopathy Checklist: Screening Version (PCL:SV), {{{מו"ל}}}, 2016-01-01, עמ' 1–4
  67. ^ Kevin S. Douglas, Stephen Hart, Christopher D. Webster, Henrik Belfrage, Historical-Clinical-Risk Management-20, Version 3 (HCR-20 V3 ): Development and Overview, International Journal of Forensic Mental Health, 13, 2014-05-19, עמ' 93–108 doi: 10.1080/14999013.2014.906519
  68. ^ Jennifer L Skeem, Devon Polaschek, Christopher Patrick, Scott O Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-15, עמ' 95–162 doi: 10.1177/1529100611426706
  69. ^ Jennifer L Skeem, Devon Polaschek, Christopher Patrick, Scott O Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-15, עמ' 22-28 doi: 10.1177/1529100611426706
  70. ^ Alana N. Cook, Born or Made? History of Child Abuse in Subtypesof Psychopathy, https://commons.pacificu.edu/cgi/viewcontent.cgi?referer=&httpsredir=1&article=1233&context=spp
  71. ^ Bariş Yildirim, Jan Derksen, Clarifying the Heterogeneity in Psychopathic Samples; Towards a New Continuum of Primary and Secondary Psychopathy, Aggression and Violent Behavior, 24, 2015-05-11 doi: 10.1016/j.avb.2015.05.001
  72. ^ Jennifer Skeem, Peter Johansson, Henrik Andershed, Margaret Kerr, Two subtypes of psychopathic violent offenders that parallel primary and secondary variants, Journal of Abnormal Psychology, 116, 2007-11-01, עמ' 853 doi: 10.1037/0021-843X.116.4.853
  73. ^ 73.0 73.1 Joseph Newman, Donal G MacCoon, Leah J Vaughn, Naomi Sadeh, Validating a Distinction Between Primary and Secondary Psychopathy With Measures of Gray's BIS and BAS Constructs., Journal of abnormal psychology, 114, 2005-06-01, עמ' 319–23 doi: 10.1037/0021-843X.114.2.319
  74. ^ Basic Search, library.macam.ac.il
  75. ^ Naomi Sadeh, Edelyn Verona, Psychopathic Personality Traits Associated with Abnormal Selective Attention and Impaired Cognitive Control, Neuropsychology, 22, 2008-9, עמ' 669–680 doi: 10.1037/a0012692
  76. ^ W. A. Schmitt, J. P. Newman, Are all psychopathic individuals low-anxious?, Journal of Abnormal Psychology, 108, 1999-5, עמ' 353–358
  77. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    {{{מחבר}}}, Psychopathy, anxiety, and resiliency – Psychological hardiness as a mediator of the psychopathy–anxiety relationship in a prison setting, Personality and Individual Differences, 72, 2015-01-01, עמ' 30–34 doi: 10.1016/j.paid.2014.08.009
  78. ^ Walsh, Anthony, Wu, Huei-Hsia, Differentiating Antisocial Personality Disorder, Psychopathy, and Sociopathy: Evolutionary, Genetic, Neurological, and Sociological Considerations, Criminal Justice Studies, 2008
  79. ^ Anthony Walsh, Huei‐Hsia Wu, Differentiating antisocial personality disorder, psychopathy, and sociopathy: evolutionary, genetic, neurological, and sociological considerations, Criminal Justice Studies, 21, 2008-06, עמ' 135–152 doi: 10.1080/14786010802159814
  80. ^ PsycNET, psycnet.apa.org (באנגלית)
  81. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    {{{מחבר}}}, The role of psychopathy in the assessment of dangerousness, International Journal of Law and Psychiatry, 18, 1995-03-01, עמ' 231–238 doi: 10.1016/0160-2527(95)00008-6
  82. ^ M. Grann, N. Långström, A. Tengström, G. Kullgren, Psychopathy (PCL-R) predicts violent recidivism among criminal offenders with personality disorders in Sweden, Law and Human Behavior, 23, 1999-4, עמ' 205–217
  83. ^ R. D. Hare, D. Clark, M. Grann, D. Thornton, Psychopathy and the predictive validity of the PCL-R: an international perspective, Behavioral Sciences & the Law, 18, 2000, עמ' 623–645
  84. ^ R. D. Hare, D. Clark, M. Grann, D. Thornton, Psychopathy and the predictive validity of the PCL-R: an international perspective, Behavioral Sciences & the Law, 18, 2000, עמ' 623–645
  85. ^ Andrea Glenn, Adrian Raine, Psychopathy and instrumental aggression: Evolutionary, neurobiological, and legal perspectives, International Journal of Law and Psychiatry, 32, 2009-07-01, עמ' 253–258 doi: 10.1016/j.ijlp.2009.04.002
  86. ^ Michael Woodworth, Stephen Porter, In cold blood: Characteristics of criminal homicides as a function of psychopathy., Journal of Abnormal Psychology, 111, 2002, עמ' 436–445 doi: 10.1037/0021-843x.111.3.436
  87. ^ 87.0 87.1 ד"ר מיה מי-טל, הפתולוגיה במוחו של הפסיכופת והפשעתה על אחריות פלילית, עמ' 211
  88. ^ Andreas Mokros, Birgit Menner, Hedwig Eisenbarth, Georg W. Alpers, Diminished cooperativeness of psychopaths in a prisoner's dilemma game yields higher rewards, Journal of Abnormal Psychology, 117, 2008-5, עמ' 406–413 doi: 10.1037/0021-843X.117.2.406
  89. ^ Zach Walsh, Marc T. Swogger, Tiffany Walsh, David S. Kosson, Psychopathy and violence: increasing specificity, Netherlands journal of psychology, 63, 2007-12-01, עמ' 125 doi: 10.1007/BF03061075
  90. ^ Marc T. Swogger, Zach Walsh, David S. Kosson, Domestic violence and psychopathic traits: distinguishing the antisocial batterer from other antisocial offenders, Aggressive Behavior, 33, 2007, עמ' 253–260 doi: 10.1002/ab.20185
  91. ^ 91.0 91.1 Stephen Porter, Leanne Brinke, Kevin Wilson, Crime profiles and conditional release performance of psychopathic and non-psychopathic sexual offenders, Legal and Criminological Psychology, 14, 2009-02, עמ' 109–118 doi: 10.1348/135532508x284310
  92. ^ Kevin M. Williams, Barry S. Cooper, Teresa M. Howell, John C. Yuille, Inferring Sexually Deviant Behavior From Corresponding Fantasies, Criminal Justice and Behavior, 36, 2008-12, עמ' 198–222 doi: 10.1177/0093854808327277
  93. ^ Stephen Porter, Michael Woodworth, Jeff Earle, Jeff Drugge, Characteristics of sexual homicides committed by psychopathic and nonpsychopathic offenders., Law and Human Behavior, 27, 2003, עמ' 459–470 doi: 10.1023/a:1025461421791
  94. ^ S. Bezdjian, A. Raine, L. A. Baker, D. R. Lynam, Psychopathic personality in children: genetic and environmental contributions, Psychological medicine, 41, 2011-3, עמ' 589–600 doi: 10.1017/S0033291710000966
  95. ^ David P. Farrington, Jeremy Coid, Donald J. West, The Development of Offending from Age 8 to Age 50: Recent Results from the Cambridge Study in Delinquent Development, Monatsschrift fur Kriminologie und Strafrechtsreform [Journal of Criminology and Penal Reform], 92, 2009-06-01, עמ' 160–173
  96. ^ Michael Koenigs, Daniel Tranel, Pseudopsychopathy: a perspective from cognitive neuroscience, 2006-10-12 doi: 10.1093/acprof:oso/9780198565741.001.0001/acprof-9780198565741-chapter-23
  97. ^ Elsevier, An Underlying Cause for Psychopathic Behaviour?, www.elsevier.com (באנגלית)
  98. ^ Olli Vaurio, Eila Repo-Tiihonen, Hannu Kautiainen, Jari Tiihonen, Psychopathy and Mortality, Journal of Forensic Sciences, 63, 2018-3, עמ' 474–477 doi: 10.1111/1556-4029.13566
  99. ^ Verona, E., Patrick, C. J., & Joiner, T. E., Psychopathy, antisocial personality, and suicide risk. Journal of Abnormal Psychology, 110(3), 462-470., 2001
  100. ^ Andrea L.Glenn, Robert Kurzban, AdrianRaine, Evolutionary theory and psychopathy, Aggression and Violent Behavior, 16, 2011-09-01, עמ' 371–380 doi: 10.1016/j.avb.2011.03.009
  101. ^ David Sloan Wilson, Eric Dietrich, Anne B. Clark, IA logo.png On the inappropriate use of the naturalistic fallacy in evolutionary psychology בתאריך 15 באפריל 2015, בארכיון האינטרנט
  102. ^ "The man who invented the psychopath test on the nature of evil". The Independent (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2018. 
  103. ^ Janko Međedović, Boban Petrović, Jelena Želeskov-Đorić, Maja Savić, Interpersonal and Affective Psychopathy Traits Can Enhance Human Fitness, Evolutionary Psychological Science, 3, 2017-03-29, עמ' 306–315 doi: 10.1007/s40806-017-0097-5
  104. ^ "Psychopathic personality traits can enhance evolutionary fitness, new research suggests". PsyPost (באנגלית). 6 בדצמבר 2017. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2018. 
  105. ^ Jennifer L. Skeem, Devon L. L. Polaschek, Christopher J. Patrick, Scott O. Lilienfeld, Psychopathic Personality, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12, עמ' 95–162 doi: 10.1177/1529100611426706
  106. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    {{{מחבר}}}, Evolutionary theory and psychopathy, Aggression and Violent Behavior, 16, 2011-09-01, עמ' 371–380 doi: 10.1016/j.avb.2011.03.009
  107. ^ Liane Leedom, Linda Hartoonian Almas, Is psychopathy a disorder or an adaptation?, Frontiers in Psychology, 3, 2012 doi: 10.3389/fpsyg.2012.00549
  108. ^ Wayback Machine, ‏2015-04-15
  109. ^ Sarah Smith, Scott O. Lilienfeld, Psychopathy in the workplace: The knowns and unknowns, Aggression and Violent Behavior, 18, 2013-03-01, עמ' 204–218 doi: 10.1016/j.avb.2012.11.007
  110. ^ 110.0 110.1 Robert Hare, Snakes in Suits: When Psychopaths Go To Work, HarperCollins Publishers., 2006, עמ' 18, ISBN 0-06-083772-1
  111. ^ Paul Babiak and Robert D. Hare, Snakes in Suits, HarperBusiness, May 9, 2006, ISBN 978-0-06-083772-3
  112. ^ The Corporate Psychopath, FBI: Law Enforcement Bulletin (באנגלית)
  113. ^ The Corporate Psychopath, FBI: Law Enforcement Bulletin (באנגלית)
  114. ^ Bite-sized Philosophy (24 באפריל 2017), Jordan Peterson - How Narcissistic Psychopaths Fool You, בדיקה אחרונה ב-14 בספטמבר 2018 
  115. ^ "Do YOU work with a psychopath? Traits are found in successful people". Mail Online. בדיקה אחרונה ב-22 בספטמבר 2018. 
  116. ^ Paul Babiak, Ph.D, Craig S. Neumann, Ph.D, Robert D. Hare, Ph.D, Corporate Psychopathy: Talking the Walk, עמ' 16
  117. ^ Adrian Raine, Sharon S. Ishikawa, Estibaliz Arce, Todd Lencz, Hippocampal structural asymmetry in unsuccessful psychopaths, Biological Psychiatry, 55, 2004-01-15, עמ' 185–191
  118. ^ 118.0 118.1 Jennifer L Skeem, Devon Polaschek, Christopher Patrick, Scott O Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-15, עמ' 26-27 doi: 10.1177/1529100611426706
  119. ^ Widom, C. S., A methodology for studying noninstitutionalized psychopaths.
  120. ^ Yu Gao, Adrian Raine, Successful and unsuccessful psychopaths: a neurobiological model, Behavioral Sciences & the Law, 28, 2010-3, עמ' 194–210 doi: 10.1002/bsl.924
  121. ^ S. S. Ishikawa, A. Raine, T. Lencz, S. Bihrle, Autonomic stress reactivity and executive functions in successful and unsuccessful criminal psychopaths from the community, Journal of Abnormal Psychology, 110, 2001-8, עמ' 423–432
  122. ^ Will the Real Psychopath Please Stand Up? | Research and Innovation, research.unt.edu (באנגלית)
  123. ^ 123.0 123.1 ""What is it like to be a psychopath?" - Scott Barry Kaufman". Scott Barry Kaufman (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2018. 
  124. ^ Hannibal Lecter isn’t a psychopath, but you might be — Quartz, qz.com (באנגלית)
  125. ^ SAGE Journals: Your gateway to world-class journal research, journals.sagepub.com (באנגלית)
  126. ^ socio- | Origin and meaning of prefix socio- by Online Etymology Dictionary, www.etymonline.com (באנגלית)
  127. ^ Steve Rutter, The Psychopath: Theory, Research, and Practice, New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates., 2007, עמ' 37, ISBN 0-8058-6079-7
  128. ^ R.J.R Blair, "The amygdala and ventromedial prefrontal cortex: functional contributions and dysfunction in psychopathy". Philosophical Transactions of the Royal Society 363 : 2557 - 2565
  129. ^ Transcript: Insight, What Makes a Psychopath, www.sbs.com.au
  130. ^ S. M. Louth, S. Williamson, M. Alpert, E. R. Pouget, Acoustic distinctions in the speech of male psychopaths, Journal of Psycholinguistic Research, 27, 1998-5, עמ' 375–384
  131. ^ R. A. Richell, D. G. V. Mitchell, C. Newman, A. Leonard, Theory of mind and psychopathy: can psychopathic individuals read the 'language of the eyes'?, Neuropsychologia, 41, 2003, עמ' 523–526
  132. ^ Jennifer L Skeem, Devon Polaschek, Christopher Patrick, Scott O Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-15, עמ' 5 doi: 10.1177/1529100611426706
  133. ^ Jennifer L. Skeem, John Monahan, Edward P. Mulvey, Psychopathy, treatment involvement, and subsequent violence among civil psychiatric patients, Law and Human Behavior, 26, 2002-12, עמ' 577–603
  134. ^ Michael Caldwell, Jennifer Skeem, Randy Salekin, Gregory Van Rybroek, Treatment Response of Adolescent Offenders With Psychopathy Features: A 2-Year Follow-Up, Criminal Justice and Behavior, 33, 2006-10-01, עמ' 571–596 doi: 10.1177/0093854806288176
  135. ^ Paul J. Frick, Eva R. Kimonis, Danielle M. Dandreaux, Jamie M. Farell, The 4 year stability of psychopathic traits in non-referred youth, Behavioral Sciences & the Law, 21, 2003, עמ' 713–736 doi: 10.1002/bsl.568
  136. ^ Mette Kreis, David Cooke, Christine Michie, Helge Hoff, The Comprehensive Assessment of Psychopathic Personality (CAPP): Content Validation Using Prototypical Analysis, Journal of personality disorders, 26, 2012-06-01, עמ' 402–13 doi: 10.1521/pedi.2012.26.3.402
  137. ^ Jennifer L Skeem, Devon Polaschek, Christopher Patrick, Scott O Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-15, עמ' 95–162 doi: 10.1177/1529100611426706
  138. ^ Jennifer L Skeem, Devon Polaschek, Christopher Patrick, Scott O Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-15, עמ' 40 doi: 10.1177/1529100611426706
  139. ^ Willem H. J. Martens, Antisocial and Psychopathic Personality Disorders: Causes, Course, and Remission—A Review Article, International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 44, 2000-08-01, עמ' 406–430 doi: 10.1177/0306624X00444002
  140. ^ Helen Seivewright, Peter Tyrer, Tony Johnson, Change in personality status in neurotic disorders, Lancet (London, England), 359, 2002-06-29, עמ' 2253–2254 doi: 10.1016/S0140-6736(02)09266-8
  141. ^ Jennifer L. Skeem, John Monahan, Edward P. Mulvey, Psychopathy, treatment involvement, and subsequent violence among civil psychiatric patients, Law and Human Behavior, 26, 2002-12, עמ' 577–603
  142. ^ Trevor H. Barese, The Sensitive Psychopath: Assessing ConstructOverlap Between Secondary Psychopathy andBorderline Personality Disorder
  143. ^ John F. Clarkin, Kenneth N. Levy, Mark F. Lenzenweger, Otto F. Kernberg, Evaluating three treatments for borderline personality disorder: a multiwave study, The American Journal of Psychiatry, 164, 2007-6, עמ' 922–928 doi: 10.1176/ajp.2007.164.6.922
  144. ^ Mark E. Olver, Kathy Lewis, Stephen C. P. Wong, Risk reduction treatment of high-risk psychopathic offenders: the relationship of psychopathy and treatment change to violent recidivism, Personality Disorders, 4, 2013-4, עמ' 160–167 doi: 10.1037/a0029769
  145. ^ Devon Polaschek, Tadhg Daly, Treatment and psychopathy in forensic settings, Aggression and Violent Behavior, 18, 2013-09-01, עמ' 592–603 doi: 10.1016/j.avb.2013.06.003
  146. ^ 146.0 146.1 Anh Vien, Anthony R. Beech, Psychopathy, Trauma, Violence, & Abuse, 7, 2006-07, עמ' 155–174 doi: 10.1177/1524838006288929
  147. ^ Chivers, Tom (29 באוגוסט 2017). "How to spot a psychopath". The Telegraph (באנגלית). ISSN 0307-1235. בדיקה אחרונה ב-21 בספטמבר 2018. 
  148. ^ Jennifer L Skeem, Devon Polaschek, Christopher Patrick, Scott O Lilienfeld, Psychopathic Personality: Bridging the Gap Between Scientific Evidence and Public Policy, Psychological Science in the Public Interest, 12, 2011-12-15, עמ' 40 doi: 10.1177/1529100611426706
  149. ^ (PDF) The validity and reliability of the Violence Risk Scale: A treatment-friendly violence risk assessment tool, ResearchGate (באנגלית)
  150. ^ Mark E. Olver, Stephen C. P. Wong, Therapeutic responses of psychopathic sexual offenders: treatment attrition, therapeutic change, and long-term recidivism, Journal of Consulting and Clinical Psychology, 77, 2009-4, עמ' 328–336 doi: 10.1037/a0015001
  151. ^ (PDF) The Violence Risk Scale: Predictive Validity and Linking Changes in Risk With Violent Recidivism in a Sample of High-Risk Offenders With Psychopathic Traits, ResearchGate (באנגלית)
  152. ^ עמירם סיון-בן יוסף (אוניברסיטת בר-אילן), ד"ר ליאור כהן-רז, ד"ר יהושע וייס, ד"ר ארתורו לרנר (מנחים), השפעת פסיכופתיה ודכאון על מוטיבציה לטיפול גמילה בקרב אסירים מכורים לסמים
  153. ^ Nathaniel E. Anderson, Kent A. Kiehl, Psychopathy: Developmental Perspectives and their Implications for Treatment, Restorative neurology and neuroscience, 32, 2014-01-01, עמ' 103–117 doi: 10.3233/RNN-139001
  154. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי

    פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    Can Psychopaths Be Cured?, modlab.yale.edu (באנגלית)
  155. ^ Darcy Brown, Fintan Larkin, Samrat Sengupta, Jose L. Romero-Ureclay, Clozapine: an effective treatment for seriously violent and psychopathic men with antisocial personality disorder in a UK high-security hospital, CNS Spectrums, 19, 2014/10, עמ' 391–402 doi: 10.1017/S1092852914000157
  156. ^ Najat Khalifa, Conor Duggan, Jutta Stoffers, Nick Huband, Pharmacological interventions for antisocial personality disorder, The Cochrane database of systematic reviews, 2010-08-04, עמ' CD007667 doi: 10.1002/14651858.CD007667.pub2
  157. ^ "The man who invented the psychopath test on the nature of evil". The Independent (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-4 בספטמבר 2018. 
  158. ^ Shaun Nichols, How Psychopaths Threaten Moral Rationalism: Is it Irrational to Be Amoral?, The Monist, 85, 2002, עמ' 285–303
  159. ^ Mei-Tal, Maya, The Criminal Responsibility of Psychopathic Offenders., Israel Law Review, 36
  160. ^ Victoria McGeer, Varieties of Moral Agency: Lessons from Autism (and Psychopathy)
  161. ^ Heidi L. Maibom, The Mad, the Bad, and the Psychopath, Neuroethics, 1, 2008-05-15, עמ' 167–184 doi: 10.1007/s12152-008-9013-9
  162. ^ Christopher Ciocchetti, The Responsibility of the Psychopathic Offender, Philosophy, Psychiatry, & Psychology, 10, 2003-12-29, עמ' 175–183 doi: 10.1353/ppp.2003.0089
  163. ^ (PDF) Understanding Psychopathy: The Cognitive Side., ResearchGate (באנגלית)
  164. ^ 164.0 164.1 ד"ר מיה מי-טל, הפתולוגיה במוחו של הפסיכופת והשפעתה על אחריות פלילית, עמ' 203-235
  165. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    {{{מחבר}}}, Psychopathy: Legal and neuroscientific aspects, Anuario de Psicología Jurídica, 27, 2017-01-01, עמ' 57–66 doi: 10.1016/j.apj.2017.01.003
  166. ^ Yaling Yang, Adrian Raine, Katherine L. Narr, Patrick Colletti, Localization of deformations within the amygdala in individuals with psychopathy, Archives of General Psychiatry, 66, 2009-9, עמ' 986–994 doi: 10.1001/archgenpsychiatry.2009.110
  167. ^ (PDF) Lower Amygdala Volume in Men is Associated With Childhood Aggression, Early Psychopathic Traits, and Future Violence, ResearchGate (באנגלית)
  168. ^ K. A. Kiehl, A. M. Smith, R. D. Hare, A. Mendrek, Limbic abnormalities in affective processing by criminal psychopaths as revealed by functional magnetic resonance imaging, Biological Psychiatry, 50, 2001-11-01, עמ' 677–684
  169. ^ R. J. Blair, E. Colledge, L. Murray, D. G. Mitchell, A selective impairment in the processing of sad and fearful expressions in children with psychopathic tendencies, Journal of Abnormal Child Psychology, 29, 2001-12, עמ' 491–498
  170. ^ (PDF) Amygdala Hypoactivity to Fearful Faces in Boys With Conduct Problems and Callous-Unemotional Traits, ResearchGate (באנגלית)
  171. ^ R. James R. Blair, Derek G. V. Mitchell, Rebecca A. Richell, Steve Kelly, Turning a deaf ear to fear: impaired recognition of vocal affect in psychopathic individuals, Journal of Abnormal Psychology, 111, 2002-11, עמ' 682–686
  172. ^ C. J. Patrick, M. M. Bradley, P. J. Lang, Emotion in the criminal psychopath: startle reflex modulation, Journal of Abnormal Psychology, 102, 1993-2, עמ' 82–92
  173. ^ M. H. Tabert, J. C. Borod, C. Y. Tang, G. Lange, Differential amygdala activation during emotional decision and recognition memory tasks using unpleasant words: an fMRI study, Neuropsychologia, 39, 2001, עמ' 556–573
  174. ^ K. A. Kiehl, R. D. Hare, J. J. McDonald, J. Brink, Semantic and affective processing in psychopaths: an event-related potential (ERP) study, Psychophysiology, 36, 1999-11, עמ' 765–774
  175. ^ John H. Johns, Herbert Quay, Effect of social reward on verbal conditioning in psychopathic and neurotic military offenders, Journal of consulting psychology, 26, 1962-07-01, עמ' 217–20 doi: 10.1037/h0048399
  176. ^ Roy Baumeister, Ellen Bratslavsky, Catrin Finkenauer, K de Vohs, Bad Is Stronger than Good, Review of General Psychology, 5, 2001-12-01 doi: 10.1037/1089-2680.5.4.323
  177. ^ Robert Blair, Derek Mitchell, A Leonard, S Budhani, Passive Avoidance Learning in Individuals with Psychopathy: Modulation by Reward But Not by Punishment, Personality and Individual Differences, 37, 2004-10-01, עמ' 1179–1192 doi: 10.1016/j.paid.2003.12.001
  178. ^ L. Fisher, R. J. Blair, Cognitive impairment and its relationship to psychopathic tendencies in children with emotional and behavioral difficulties, Journal of Abnormal Child Psychology, 26, 1998-12, עמ' 511–519
  179. ^ B. S. O'Brien, P. J. Frick, Reward dominance: associations with anxiety, conduct problems, and psychopathy in children, Journal of Abnormal Child Psychology, 24, 1996-4, עמ' 223–240
  180. ^ B. S. O'Brien, P. J. Frick, Reward dominance: associations with anxiety, conduct problems, and psychopathy in children, Journal of Abnormal Child Psychology, 24, 1996-4, עמ' 223–240
  181. ^ D. G. V. Mitchell, E. Colledge, A. Leonard, R. J. R. Blair, Risky decisions and response reversal: is there evidence of orbitofrontal cortex dysfunction in psychopathic individuals?, Neuropsychologia, 40, 2002, עמ' 2013–2022
  182. ^ Niels Birbaumer, Ralf Veit, Martin Lotze, Michael Erb, Deficient fear conditioning in psychopathy: a functional magnetic resonance imaging study, Archives of General Psychiatry, 62, 2005-7, עמ' 799–805 doi: 10.1001/archpsyc.62.7.799
  183. ^ James Ogloff, Stephen Wong, Electrodermal and Cardiovascular Evidence of a Coping Response in Psychopaths, Criminal Justice and Behavior - CRIM JUSTICE BEHAV, 17, 1990-06-01, עמ' 231–245 doi: 10.1177/0093854890017002006
  184. ^ A. Bechara, A. R. Damasio, H. Damasio, S. W. Anderson, Insensitivity to future consequences following damage to human prefrontal cortex, Cognition, 50, 1994-4, עמ' 7–15
  185. ^ Michael Koenigs, Liane Young, Ralph Adolphs, Daniel Tranel, Damage to the prefrontal cortex increases utilitarian moral judgements, Nature, 446, 2007-04-19, עמ' 908–911 doi: 10.1038/nature05631
  186. ^ R. J. R. Blair, The amygdala and ventromedial prefrontal cortex in morality and psychopathy, Trends in Cognitive Sciences, 11, 2007-9, עמ' 387–392 doi: 10.1016/j.tics.2007.07.003
  187. ^ הפסיכופתים שסביבנו: שתיקת המצפון, davidson.weizmann.ac.il (בעברית)
  188. ^ Martina Ly, Julian C. Motzkin, Carissa L. Philippi, Gregory R. Kirk, Cortical thinning in psychopathy, The American Journal of Psychiatry, 169, 2012-7, עמ' 743–749 doi: 10.1176/appi.ajp.2012.11111627
  189. ^ M. C. Craig, M. Catani, Q. Deeley, R. Latham, Altered connections on the road to psychopathy, Molecular Psychiatry, 14, 2009-10, עמ' 946–953, 907 doi: 10.1038/mp.2009.40
  190. ^ Joshua W. Buckholtz, Michael T. Treadway, Ronald L. Cowan, Neil D. Woodward, Mesolimbic dopamine reward system hypersensitivity in individuals with psychopathic traits, Nature Neuroscience, 13, 2010-4, עמ' 419–421 doi: 10.1038/nn.2510
  191. ^ Sofi da Cunha-Bang, Liv Vadskjaer Hjordt, Erik Perfalk, Vincent Beliveau, Serotonin 1B Receptor Binding Is Associated With Trait Anger and Level of Psychopathy in Violent Offenders, Biological Psychiatry, 82, 2017-08-15, עמ' 267–274 doi: 10.1016/j.biopsych.2016.02.030
  192. ^ James R. P. Ogloff, Psychopathy/antisocial personality disorder conundrum, The Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 40, 2006-6, עמ' 519–528 doi: 10.1080/j.1440-1614.2006.01834.x
  193. ^ Blair R. J. R., Colledge E., Mitchell D. G., Somatic markers and response reversal: is there orbitofrontal cortex dysfunction in boys with psychopathic tendencies? Journal of Abnormal Child Psychology, 29(6), 499-511.
  194. ^ R. J. Blair, E. Colledge, L. Murray, D. G. Mitchell, A selective impairment in the processing of sad and fearful expressions in children with psychopathic tendencies, Journal of Abnormal Child Psychology, 29, 2001-12, עמ' 491–498
  195. ^ Paul J. Frick S. Doug Bodin and Christopher T. Barry, Psychopathic traits and conduct problems in community and clinic referred samples of children: Further development of the Psychopathy Screening Device
  196. ^ R.D. Hare, Psychopathy: A clinical construct whose time has come, Criminal Justice and Behavior, 23, 1996-03-01, עמ' 25–54
  197. ^ Notes on Psychopathy
  198. ^ Jeremy Coid, Min Yang, Simone Ullrich, Amanda Roberts, Prevalence and correlates of psychopathic traits in the household population of Great Britain, International Journal of Law and Psychiatry, 32, 2009-3, עמ' 65–73 doi: 10.1016/j.ijlp.2009.01.002
  199. ^ Rolf Wynn, Marita H Høiseth, Gunn Pettersen, Psychopathy in women: theoretical and clinical perspectives, International Journal of Women's Health, 4, 2012-06-01, עמ' 257–263 doi: 10.2147/IJWH.S25518
  200. ^ Female Predators, Psychology Today (בCanadian English)
  201. ^ James Blair, Derek Mitchell, and Karina Blair, The Psychopath Emotion and The Brain, Wiley-Blackwell, September 23, 2005, עמ' 37, ISBN 9780631233350
  202. ^ אסף קרון, כלים להערכת מסוכנות להתנהגות אלימה כלפי האחר והתנהגות אובדנית: סקירת ספרות, 2007, עמ' 8
  203. ^ חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, בספר החוקים הפתוח באתר ויקיטקסט
  204. ^ ד"ר יהושע וייס ורוני בנצור, כלי הערכה מובנים להערכת עבריינים, עמ' 28
  205. ^ "Law & Order" Fools for Love (TV Episode 2000), בדיקה אחרונה ב-4 באוקטובר 2018 
  206. ^ Jordan B Peterson (30 בינואר 2017), 2017 Maps of Meaning 3: Marionettes and Individuals (Part 2), בדיקה אחרונה ב-4 באוקטובר 2018 
  207. ^ Gover, Dominic (13 בפברואר 2014). "Joanna Dennehy: Inside the Mind of a Female Psychopath Serial Killer". International Business Times UK (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-4 באוקטובר 2018. 
  208. ^ "Aileen Wuornos Killer Profile". Parcast (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-4 באוקטובר 2018. 
  209. ^ Murderers | Psychopaths, www.acs.edu.au (באנגלית)
  210. ^ Real Stories (15 במרץ 2017), Psychopaths (Crime Psychology Documentary) - Real Stories, בדיקה אחרונה ב-4 באוקטובר 2018 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי