ג'סיקה (הסוחר מוונציה)
 | |
| יוצרים |
ויליאם שייקספיר  |
|---|---|
  | |
ג'סיקה (יסכה) היא בתו של שיילוק, מלווה כספים יהודי, במחזה "הסוחר מוונציה" של ויליאם שייקספיר ( c. 1598 ). אחת מעלילות המשנה של המחזה עוסקת בה ובבריחתה עם לורנצו, נוצרי חסר פרוטה, תוך גניבת תיבת הדוקטים שבה חסכונותיו של שיילוק, כשבסופו של דבר היא מגיעה עימו לביתם של פורציה ובסניו.
תפקידה במחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמותה של ג'סיקה היא לכאורה מינורית יחסית, והיא מדברת מעט במהלך חמשת המערכות של המחזה. עם זאת, מבחינת המבנה הדרמטי של המחזה יש לה משמעות מרכזית: הבריחה שלה עם לורנצו תוך גניבת תיבת הדוקטים היא זו שמניעה את ההתעקשות הנקמנית של שיילוק על קבלת "ליטרת הבשר" שלו מאנטוניו ובסוף המחזה, התנצרותה היא זו שמסמלת את סוף דבקותו של שיילוק באמונה היהודית, בהיותה האמצעי שבאמצעותו מומר שיילוק בכוח לנצרות.
ג'סיקה מופיעה לראשונה על הבמה בתחילת התמונה השלישית של המערכה השנייה, כאשר היא אומרת ללנצלוט גובו, שעוזב את שירותו אצל שיילוק ומעביר את נאמנותו לבסניו:
חבל לי שאתה עוזב את אבא ככה.
הבית פה הוא גיהינום, ואתה,
שדון ליצן, גנבת קצת מִמְנת השיממון.
כבר כאן ניתן לראות עד כמה היא לא סובלת את חייה הנוכחיים ועד כמה היא אינה נאמנה לאביה. היא מבכה את אובדן חברותו במשק בית שהוא "גיהנום" ואז גם מאיצה בו על מנת שאביה לא יראה את השיחה ביניהם, כשהיא נותנת לו דוקט זהב כמתנת פרידה ומכתב ללורנצו. לאחר שהוא עוזב, היא תוהה לעצמה אילו פגמים באופייה גורמים לה להתבייש להיות בתו של אביה, ולהתנכר לאורחותיו למרות קשר הדם ביניהם. היא מסכמת את המונולוג בנחישותה להתחתן עם לורנצו ולהתנצר:
אוי, איזה חטא מזוויע זה שיש בי,
להתבייש להיות בת של אבי!
אך גם אם אני בת שלו בדם,
אני לא בת בָּאופי. הו, לורנצו,
אם תקיים רק את הבטחתך
אשים סוף בלבי לַמלחמה,
אהיה נוצרית, ורעיה חמה.
— הסוחר מונציה (תרגום דורי פרנס), מערכה שניה, תמונה שלישית
בתכנון הבריחה, מעבירה ג'סיקה ללורנצו מכתב באמצעות גובו, ובו היא מפרטת את רצונה לברוח עימו ולקחת את כל חפצי הערך של אביה שתוכל למצוא. לורנצו, שבע רצון מהמכתב, שולח את גובו להעביר אליה מסר כי קיבל את המכתב ולא יאכזב אותה. ואולם בתמונה הבאה, נתקל גובו בשיילוק העומד לצאת מהבית לסעודה עם אנטוניו ובאסניו. שיילוק נותן לג'סיקה את מפתחות הבית וממנה אותה לאחראית בעת היעדרו. גובו מעודד את שיילוק לצאת לארוחה לפניו, ומנצל זאת כדי להעביר לג'סיקו את המסר מלורנצו. שיילוק שם לב להסתודדות ביניהם ושואל את ג'סיקה לפישרה, אולם היא משקרת לו ואומרת לו כי גובו רק נפרד ממנה. שיילוק משמיץ אותו על החלפת הנאמנות ולאחר שהוא יוצא מפטירה ג'סיקה:
שלום. אם המזל הרע יוּשבּת,
איבדתי אב, אתה הפסדת בת.
בתמונה הבאה מגיע לורנצו עם חבריו לביתו של שיילוק על מנת לממש את תוכנית הבריחה של ג'סיקה, המחופשת לנער ונבוכה מכך מאד:
שמחה שלילה, אתה לא רואה
אותי, כי התחפושת מביכה
אותי מאד. אבל האהבה
עיוורת, אוהבים אינם רואים
את השטויות המשוגעות שהם
עצמם עושים. כי אם יכלו לראות,
גם קופידון עצמו היה מסמיק
לראות אותי כך משוּנָה לנער
ניתן לראות כאן עד כמה היא מאוהבת בו ורוצה להיראות טוב בעיניו, ועד כמה הוא משפיע עליה, כאשר הוא משכנע אותה להצטרף אליו על אף מבוכתה והיא אף גונבת דוקאטים נוספים עבורם.
אהבתה הרבה ונאמנותה ללורנצו על פני אביה באות לידי ביטוי גם בהמשך, כאשר הם נמצאים כבר באחוזתה של פורציה בבלמונט. ראשית, עם קבלת החדשות על הפסדיו העסקיים של אנטוניו, מזהירה ג'סיקה כי אביה ”יעדיף לאין ערוך את בשר אנטוניו על הסכום שהוא חייב לו”.
בהמשך, היא גם אומרת לגובו, שמכפיש את אביה ואומר לה שהיא ארורה בכל מקרה, כי לורנצו, בעלה, הושיע אותה והפך אותה לנוצריה.
ואולם בסוף אותה מערכה ממש נראה כי הדיאלוג שלה עם לורנצו כולל הקנטות, ולא ברור האם מדובר בחיבה או בסימן להתערערות היחסים. הדבר מתעצם עוד יותר בתמונה הראשונה של המערכה החמישית, שבה הם מדברים על נאהבים מהאגדות ואז גם על עצמם ועוברים מאידיליה לעקיצות הדדיות.
בסופו של דבר, מעניקה פורציה לג'סיקה את כל עושרו של שיילוק, בשטר בו זכתה במשפט.
מקורות הדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקורות המקובלים למחזה "הסוחר מוונציה" הם Il Pecorone של ג'ובאני פיורנטינו ( 1380 ) והתרגום לאנגלית של ריצ'רד רובינסון לגסטה רומנורום (1577), אך אף אחד מהם אינו מכיל את העלילה העוסקת בג'סיקה ולורנצו, ולבן דמותו של שיילוק שבהם כלל לא מיוחסת בת. ככל הנראה, את רכיבי העלילה האלו לקח שייקספיר, בין היתר מהמחזה "היהודי ממלטה" של כריסטופר מרלו (1590 ),[1][2] שבו ניתן לראות קשר מילולי בין דבריו של ברבאס כאשר אביגיל מצילה את הזהב שלו, לדבריו של שיילוק כאשר הוא נוכח שג'סיקה גנבה את תיבת הדוקטים שלו.[3]
מקבילה נוספת שניתן להצביע עליה, היא דמותה של פלוריפס בסיפור "סולטן בבל", שהוא סיפור אנגלי המבוסס על הסגנון הסיפורי הפואטי הצרפתי של המאה ה-11 (chanson de geste) ועל שירת רולאן. בסיפור, לוכד סולטן בבל, השליט הסרסציני את האבירים הנוצרים אוליבר ורולאן, ומתכוון להוציאם אותם להורג. פלוריפס היא ביתו של הסולטן, אשר רוצחת את האומנת שלה, אשר סירבה לסייע לה להאכיל את האסירים; בהמשך היא גם מכה את סוהר בראשו כשהוא מסרב לאפשר לראות את האסירים ומתמרנת את אביה שייתן לה את האחריות עליהם. לאחר מכן היא מביאה אותם למגדל שלה, ומעניקה להם יחס מלכותי, כמו גם לעשרת אבירי הקודש הנוספים שנלכדים. היא מסייעת להם לרצוח את סר לוקפר, מלך בלדאס כאשר הוא מפתיע אותם וקוראת לאבירים לתקוף את אביה ואת אביריו על מנת להסוות את הרצח. כאשר אביה נמלט ותוקף אותם במגדל, היא מסייעת בהגנה. או אז היא מתנצרת ומתארסת לגיא מבורגון הנוצרי. לבסוף היא מחליטה יחד עם אביה שאין טעם לנסות להמיר את אביהם לנצרות ולכן יש להוציאו אותו להורג במקום.[4] בדומה לסוחר מוונציה, נראה שמעשים שיכולים להיחשב רעים, הופכים למוצדקים, אם הם נעשים על ידי הצד הנוצרי ה"טוב" כלפי הצד הכופר ה"רע".
ניתוח דמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעבר התייחסו מבקרי ספרות לדמותה של ג'סיקה בצורה שלילית, כשהם שמים את הדגש על כך שגנבה את הזהב של אביה ובגדה באמונו ממניעים אנוכיים.
בסוף המאה ה-20 החלו הדעות לגביה להתמתן, תוך הבחנה בדקויות ובפרשנות חלופית, אשר מציעה לראות את מעשיה כמונעים מתוך אהבה ונדיבות, וכן מהתנהגותו הרודנית והבלתי מוסרית של שיילוק עצמו.
ג'סיקה היא אינטליגנטית ועצמאית, כפי שאומר עליה גם לורנצו עצמו (מערכה שנייה, תמונה שלישית). על אף שהיא משקרת וגונבת, וכך מפרה את הציפיות המסורתיות לנאמנות לאביה, היא נוטלת את היוזמה וההובלה על חייה וגורלה שלה, ובוחרת בלורנצו בתקווה להפוך לרעיה אוהבת. דמותה משמשת הן כמשקפת והן כמנוגדת לפורציה: שתי הנשים נשלטות על ידי אבותיהן (מתים או חיים) בחברה בה הן אינו יכולות להיות עצמאיות או לבחור בחופשיות עם מי הן רוצות להתחתן. שתיהן נאלצות לנקוט בתחבולות ולהתחפש לגבר כדי להשיג את רצונן. ואולם, בעוד שפורציה לכאורה מכבדת את רצונותיו של אביה ומהמרת שבסניו יבחר נכון, ג'סיקה נוקטת פעולה קיצונית ומעוררת אנטגנוניזם. היא גם מביעה הערכה והערצה באופן גלוי לפורציה:
גם מערכות היחסים של ג'סיקה עם שיילוק (אביה) ולורנצו (אהובה) משמשות כדי להדגיש את ההבדלים והניגודים בינן לבין מערכות היחסים של פורציה עם אביה ועם בסניו. במובן מסוים, ג'סיקה משמשת גם כדמות מנוגדת לשיילוק, שכן גם היא יהודיה, אך מתוארת כדמות הרבה יותר סימפתית, הזוכה לאהבתו של לורנצו הנוצרי.
מעבר לעצמאות ונחישות, יש לג'סיקה גם נטייה אמנותית ופואטית. כך למשל בתמונה הראשונה של המערכה החמישית (אור הירח בבלמונט), היא משוחחת עם לורנצו על יופיו של הלילה ומפגינה את הידע הרחב שלה ואת היכולת שלה לעשות בו שימוש. היא נזכרת בסיפורי האהבה העתיקים והמיתולוגיים, כמעט במין תחרות מול לוררנצו בדיאלוג האהבה שביניהם. האופי האמנותי שלה בא לידי ביטוי גם בתגובותיה וברגישותה למוזיקה, שגורמת לה להיכנס למצב רוח מלנכולי ”אני אף פעם לא שמחה כשאני שומעת מוזיקה יפה.”
ניתן גם לומר שיש לה חוש הומור ושנינות, הבאים לידי ביטוי כבר בהופעתה לראשונה, כאשר היא מתלוצצת עם לנצלוט. בהמשך, היא מקניטה את לורנצו בעלה בשעשוע, לאחר ששיבחה את פורציה, ורומזת שייתכן שהיא לא מחזיקה בדעה גבוהה עליו כמו שהוא מחזיק על עצמו:
לורנצו: בדיוק כל מה שהיא כְּרעיה, השגתְ בי בתור בעל.
ג'סיקה: שְמע-נא, על זה תשְאל את דעתי!
— מערכה שלישית, תמונה חמישית
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Halio, Jay L., ed. (2008) [first published 1993]. The Merchant of Venice. The Oxford Shakespeare. Oxford: Oxford University Press.' pp 16-19
- ^ Drakakis, John, ed. (2010). The Merchant of Venice. Arden Shakespeare, third series. Bloomsbury, pp 39-40.
- ^ Drakakis, John, ed. (2010). The Merchant of Venice. Arden Shakespeare, third series. Bloomsbury, pp 22
- ^ Wilson, James L. (1948). "Another Medieval Parallel to the Jessica and Lorenzo Story". The Shakespeare Association Bulletin. Folger Shakespeare Library. 23 (1): 20–3