גבריאל דה טארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גבריאל דה טארד (Gabriel Tarde;‏ 12 במרץ 1843 – 13 במאי 1904) היה סוציולוג וקרימינולוג צרפתי, נחשב לאחד מאבות המחקר העוסק בהשפעת התקשורת על ההמון, וכאבי אסכולת שיקגו לחקר השפעת התקשורת.[1]

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה טארד נולד בעיר סארלט, במחוז דורדון, והוא למד משפטים בטולוז ובפריז. מ-1869 עד 1894 הוא עבד כשופט שלום ושופט חוקר במחוז. בבגרותו הגיע להיות הנציג המוביל לבית ספר צרפתי בקרימינולוגיה. בשנת 1900 נתמנה לפרופסור בפילוסופיה מודרנית במכללה de France. ככזה, הוא היה המבקר העכשווי הבולט ביותר של הסוציולוגיה של דורקהיים.

המחשבה הקבוצתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה טארד יצר כמה מהרעיונות הבולטים בתחום התקשורת כמו מחשבה קבוצתית במאמרו THE PUBLIC AND THE CROWD מתאר דה טארד את שלבי יצירתו של "האספסוף" ומשווה אותו עם הציבור החושב האינטליגנטי והמשכיל. במאמר זה, מציב דה טארד לעצמו בעיה: איך נוצרת הדעה הקיבוצית הקולקטיבית ואיך בכלל נוצר קולקטיב שיש לו רעיון מאחד ואידאולוגיה משותפת? מאיפה הרעיונות האלו באו? האם ניתן לומר שהם היו "באוויר" עד שאיך שהוא נוצרה קבוצה שלמה הפועלת על פיהם?[2]

דה טארד מגיע למסקנה שדעה למעשה לא קיימת ברמה הציבורית אלא רק ברמה האישית האינדיבידואלית עד שמגיע מישהו שנותן לה קול בכלי התקשורת ואז היא הופכת להיות דעתם של אנשים רבים. המקור האמיתי לדעה הזאת אינו האיכר העובד בשדות ומחזיק בדעה זאת ורק כמה בני משפחה ושכנים יכולים לשמוע אותה,אלא איש התקשורת הפובליציסט המפיץ אותה בצורה מאורגנת, מתוחכמת, מובנת ומוסברת היטב, ובכך משכנע את הקהל גדול של אלפים. מרגע שדעה זאת כפי שהתגלגלה בידיו מגיעה אליהם היא משכנעת אותה והופכת לדעה של ההמון אשר פועל על פיה. בכך הופכים היחידים לקולקטיב בעל רעיון אחיד כפי שלא היו קודם לכן.[3]

במאמרו טוען דה טארד שאין לראות באספסוף הגדול למרות מספרו אלא מעין "הד" של מי שיצר אותו איש התקשורת העיתונאי שיצר את הרעיונות שעליהם חוזר האספסוף בקול אדיר יותר ומפיץ אותן. איש התקשורת הוא המוח המארגן והאספסוף הוא הגוף שכעת פועל על פי רעיונות אלו. דה טארד מתאר למעשה את עולמו שלו בפריז של סוף המאה ה-19 שבו כמה כמה עיתונאים יוצרים דעה ציבורית של ההמונים שקוראים את עיתוניהם עולם שמעצבי דעות ציבור חזקים הם למעשה חזקים כמו פוליטיקאים ו"כס המלוכה " הוא שלהם. במאמרו הוא מתאר את תהליך היווצרות האנטישמיות בצרפת, ותולה התפתחות זו באמצעי התקשורת: "לא ידוע לי על שום אזור בצרפת ששם העובדה שאף אחד שם לא ראה מימיו יהודים מנעה ממישהו להיהפך לאנטישמי וזאת מאחר שהאנשים שם קראו כל הזמן עיתונים אנטישמיים ".[4]

חשיבות והשפעת מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה טארד מקדים את מסורות ההשפעה. עוד לפני המסורת הראשונה שהתפתחה כאסכולת מחקר, וההתייחסות שלה לגבי תקשורת המונים ותפקידה בחברה הייתה אופטימית יותר. היא לא בחנה השפעה, כך שכל צורת ההסתכלות והחשיבה שלה הייתה שונה.[5] השאלה שהטרידה את החוקרים באסכולת שיקגו היא "מה היא פני החברה האמריקאית בעת כניסת תקשורת ההמונים", מדובר על סוף המאה ה-19. מה שגישה זו חשבה היא שתקשורת ההמונים תהווה איזשהו אמצעי שיאפשר חיבור עם כל חלקי החברה ויתרום לביסוס חברה טובה יותר, מאוחדת יותר. מכיוון שדה טארד רואה בעיתונות כלי הכרחי להיווצרותה של דמוקרטיה בחברת ההמונים. נקודת המפתח של דה טארד היא המושג דעה, כצירוף אמונות ודעות של שיקולי דעה כתגובה למצב מסוים. דעת הקהל היא צירוף הדעות של חברה באותה ארץ, באותה נקודת זמן. דה טארד מנסה לפרק גם את מושג זה, לדעה ציבורית שכוללת מסורת (מורשת, עבר) וגם היגיון (שיקולי דעות רציונליים של אליטה).[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גבריאל דה טארד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gary Alan Fine. A Second Chicago School? The Development of a Postwar American Sociology, pp-37-39 Chicago: University of Chicago Press, 1995
  2. ^ Tarde Gabriel "The public and the crowd " in ON COMMUNICATION AND SOCIAL INFLUENCE PP 277 -294
  3. ^ Latour Bruno Gabriel Tarde and the End of the Social in Patrick Joyce (edited by) The Social in Question. New Bearings in History and the Social Sciences, Routledge, London, pp.117-132
  4. ^ 282 Tarde Gabriel "The public and the crowd " in ON COMMUNICATION AND SOCIAL INFLUENCE PP
  5. ^ David Toews, "The Renaissance of philosophie Tardienne", in Pli: the Warwick Journal of Philosophy, Vol. 8, 1999.
  6. ^ Armand Mattelart, Invention of Communication, University of Minnesota Press, 1996, p. 257.