גזירת היתומים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גזירת היתומים היא גזרה איסלאמית בתימן, שקבעה כי על המדינה לקחת תחת חסותה כל קטין יתום מבני החסות (יהודים ונוצרים) ולחנך אותו כמוסלמי.

הגזרה התגבשה ועוגנה בחוות דעת דתיות מוסלמיות-זיידיות במהלך המאה ה-18 ונאכפה החל מסוף אותה מאה. העות'מאנים שכבשו את תימן ב-1872 הפסיקו את אכיפת הגזרה אך היא חודשה שוב בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. החוק נאכף בעיקר בשנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 במרכז תימן, ובמקרים נדירים יותר באזורים כפריים-שבטיים.

הרקע לתקנה הייחודית לתימן הוא שכיחות התופעה של ילדים יתומים, כתוצאה מפגעי טבע, רעב ומגפות. המדינה המוסלמית ראתה כחובה את תפקידה כאחראית על כלכלתם וחינוכם של אותם יתומים. בשנים הראשונות של חידוש אכיפת התקנה, ודרך ביצועה הנוקשה, התעוררה דאגה בקרב היהודים לגורל אותם יתומים.

היהודים נהגו להשיא יתומים בגיל צעיר ובכך להוכיח את בגרותם ולמנוע את התאסלמותם.

בשנות ה-30 ובשנות ה-40 התפתחה גישה פשרנית של השלטונות כלפי התקנה, ויותר משהיא הייתה חוק שהתקיים בפועל, היא הפכה להצהרה אידאולוגית. אף על פי שמשנות ה-30 אוסלמו רק יתומים בודדים, גזרה זו הפכה למרכיב חשוב בהיסטוריוגרפיה היהודית-תימנית ובזיכרון הקולקטיבי של יוצאי תימן בישראל.

Flag of Yemen.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא תימן ובנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.