גילברט ואלינור קראוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גילברט קראוס (נפטר ב-1975) ואלינור קראוס (נפטרה ב-1989) (באנגלית: Gilbert and Eleanor Kraus) - היו זוג יהודי-אמריקאי שהציל 50 ילדים יהודים לפני תחילתה של מלחמת העולם השנייה.

תולדות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילברט ואלינור קראוס היו זוג יהודי, חברי הקהילה הרפורמית, במעמד סוציואקונומי גבוה ושהשתלב היטב במקום מגוריו - פילדלפיה שבמדינת פנסילבניה. גילברט, בוגר בית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה, היה עורך דין, שותף במשרד עורכי דין ונשיא הארכיון של פילדלפיה. בין שאר פעילויות הציבוריות ייסד את אגודה לעזרה משפטית, היה נשיא האגודה לבריאות הנפש של מחוז באקס, וחבר בהנהלת בית החולים. שני ילדיהם התחנכו בבית הספר של הקוויקרים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיפוחה של אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1938 (האנשלוס), מצבם של היהודים הורע והם איבדו את זכויותיהם. רבים מהם שאפו להגר לארצות הברית אבל מדיניות ההגירה הטילה הגבלות חמורות, הן על רקע השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-20 והן מסיבות של אנטישמיות. מאז שנת 1934 נעשו ניסיונות על ידי ארגונים יהודים שונים להביא ילדים יהודים לארצות הברית, אבל ללא הצלחה[1].

מבצע ההצלה[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1939 לואיס לוין, נשיא ארגון "ברית שלום", יזם, בשיתוף עם גילברט קראוס מבצע להצלת ילדים יהודים שהיו לכודים בגרמניה הנאצית. הוא הציע לממן את המבצע במלואו, בתנאי שקראוס יצליח לארגן ולבצע את המשימה. בנוסף, לוין הציע גם את השימוש במבנה בעל 25 חדרי שינה שהיה מיועד לחברי הארגון לאחר פרישה. קראוס הסכים מיידית, ובשבוע לאחר מכן הוא ולוין נסעו לוושינגטון במטרה להיפגש עם נציגי משרד החוץ האמריקאי. במקביל, אלינור החלה לאסוף הצהרות של 50 משפחות שהתחייבו לשמש כנותנות חסות ותומכות ב-50 ילדים שיהגרו לארצות הברית. בתמיכת ארגון ברית שלום נאספו 150,000 דולר והסתיים תהליך גיוס המשפחות.

בוושינגטון, גילברט ואלינור נפגשו עם עם ג'ורג' מסרסמית' (אנ'), סגן שר החוץ באותה עת, ששירת בעברו כקונסול בברלין בשנים 1930–1934 ובוינה בשנים 1934–1937, והיה מודע למצב שם. בפגישה זו הם העלו את הרעיון של שימוש בוויזות שניתנו לאחרים באירופה אך לא נוצלו מסיבות שונות ("וויזות מתות") לצורך הבאת הילדים. מסרסמית' אישר שהרעיון בר ביצוע בתנאי שגילברט ואלינור יסעו לברלין ויפעלו ישירות מול הקונסול האמריקאי שם. בסופו של דבר גילברט נסע יחד עם רוברט שלס חברו, רופא ילדים דובר גרמנית, לברלין ב-7 באפריל 1939, אולם שם נמסר להם על ידי אחד מעובדי הקונסוליה כי בווינה, אוסטריה, קיים סיכוי טוב יותר לאתר ילדים שיתאימו לתנאי ההגירה. קראוס ושלס יצאו מיד לוינה שם יצרו קשר עם הקהילה היהודית והחלו במלאכת האיתור. ב-17 באפריל, אלינור, לאחר שהשאירה את שני ילדיהם בהשגחת חברי המשפחה, הפליגה מניו יורק והצטרפה אליהם.

בווינה הם נפגשו עם נציגי הקונסול האמריקאי שם, ולמדו כי קיים מספר רב של משפחות עם ילדים שהגישו בקשות להגירה לארצות הברית אך לא יכלו לעזוב את אירופה, הן מפני שלא מצאו משפחות שהיו מוכנות להתחייב לתמוך בהן בארצות הברית, והן מפני שלא היה ביכולתן לעמוד בקנסות שהמשטר הנאצי דרש ממי שרצה להגר. הקריטריונים לבחירת הילדים עליהם החליטו קראוס ושלס היו טווח גילאים 4–14 שנים, וכן בריאות גופנית ונפשית, והחלו בסדרת ראיונות לילדים המועמדים להגירה. בסופו של דבר נבחרו 50 ילדים, 25 בנים ו-25 בנות. ילדים אלו באו מרקעים מגוונים. חלק מההורים היו ילידי אוסטריה, ואחרים באו מפולין, רומניה ואוקראינה. כלכלית חלקם היו עניים וחלקם במעמד בינוני. כל הילדים חוו את החיים באוסטריה תחת הכיבוש הנאצי, וכל המשפחות ניסו להגר ללא הצלחה. ב-20 במאי נערכה ארוחת פרידה בין הילדים למשפחותיהם בקהילה היהודית של וינה ולמחרת הם נסעו לברלין להשלמת התהליך, לקבלת יתרת הויזות מהקונסוליה בברלין, ודרכונים מהגסטפו. ב-23 במאי 1939 הילדים הפליגו מהמבורג לארצות הברית על סיפונה של האניה אס.אס פרזידנט הארדינג. עם הגיעם, בתחילה הילדים שוכנו במבנה של חברי ברית שלום שהוכן עבורם, ובהמשך חלקם הצטרפו לבני משפחה שכבר היו בארצות הברית וחלקם אומצו על ידי משפחות אחרות. התקווה הייתה שהוריהם יוכלו להגר בעקבותיהם והמשפחות תתאחדנה, אולם בפועל רובם היו היחידים ממשפחתם להינצל.

ביקורת על המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם תחילת תכנון מבצע ההצלה הופנתה אל יוזמיו ביקורת מכיוונים שונים. שלושת היהודים בעלי העמדה המרכזית בפילדלפיה, ובעקבותיהם שכבת העלית היהודית, ניסו להניא את משפחת קראוס מתוכניתה, בטענה שהמבצע עלול להזין את האנטישמיות המקומית[3]. בנוסף, בסוף פברואר 1939 הארגון להצלת ילדים יהודים-גרמנים שלח מכתב למחלקת הויזות במשרד החוץ האמריקאי וביקש לדעת האם ברית שלום קיבלה אישור להגירת ילדים מעבר למכסות שאושרו. הארגון טען שמתן יחס מועדף למשפחת קראוס עלול לסכן את פעולות ההצלה של שאר הארגונים. ביוני 1939, כשמשפחת קראוס ניסתה באופן פומבי לגייס עזרה כספית למימון המבצע מארגוני הצלה אחרים, שוב הארגון להצלת ילדים יהודים-גרמנים התערב והם נאלצו להפסיק ניסיון זה. גישה זו חזרה על עצמה מארגונים ממקומות אחרים בארצות הברית[2]. מריאיון עם ג'יל קראוס הנשואה לפיטר קראוס, נכדם של גילברט ואלינור, עולה כי ביקורות אלה שהיו מלוות גם באיומים של חרם כלכלי גרמו למשפחת קראוס להסתיר את פרטי המבצע במשך 65 שנים, ורק בשנת 2005 אביו של פיטר העביר לידיהם את יומנה של אלינור[4].


50 ילדים: ההצלה של מר וגברת קראוס - הסרט והספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור ההצלה עובד בשנת 2013 על ידי סטיבן פרסמן, הנשוי ללליז פרל, נכדתם של גילברט ואלינור, בשיתוף עם HBO לסרט דוקומנטרי בשם "50 ילדים: ההצלה של מר וגברת קראוס" (אנ'). הסרט הוקרן לראשונה ביום השואה באותה שנה. הסרט כולל עדויות של חלק מהילדים שניצלו, וכן קטעים מיומן שכתבה אלינור קראוס ואשר התגלה לאחר מותה. בסרט השתתפו כקריינים השחקנים מיימי גאמר ואלן אלדה. הסרט שודר בארץ בערוץ Yes דוקו[5].

בשנת 2015 יצא לאור ספרו של סטיבן פרסמן "50 ילדים" בהוצאת הרפר קולינס.

יוזמה לקידום צדק עבור מהגרים ופליטים בארצות הברית על שם גילברט ואלינור קראוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 באפריל 2019, ערב יום השואה, הקרן של משפחת קראוס שהוקמה על ידי פיטר קראוס נכדם של גילברט ואלינור קראוס, יחד עם אשתו ג'יל, הודיעו על הקמת "היוזמה לקידום צדק עבור מהגרים ופליטים על שם גילברט ואלינור קראוס" בשיתוף עם האיחוד ליהדות רפורמית. מטרתה של יוזמה זו היא לעודד פעילות לפתרון המשבר בנושא שאלת המהגרים והפליטים בארצות הברית. יוזמה זו משחזרת את אופן הקמתה של ארצות הברית כמדינת הגירה, ובעקבות מבצע ההצלה של 50 הילדים רוצה לקדם מעורבות של אזרחים פרטיים בשאלת ההגירה[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ריאיון עם ליז פרל, נכדתם של גילברט ואלינור קראוס, 28.3.2013
  2. ^ 2.0 2.1 THE RESCUE MISSION OF GILBERT AND ELEANOR KRAUS, מוזיאון השואה, ארצות הברית
  3. ^ Lance J. Sussman, “They All Could Have Been Saved”, ‏2.5.2013
  4. ^ 4.0 4.1 ARON HIRT-MANHEIMER, A New Jewish Initiative Will Stand Up for Immigrant and Refugee Justice, ReformJudaism.org, ‏30.4.2019
  5. ^ אורית הראל, גיבורים מהחיים, ‏8.3.2013