גירוש מוסקבה

מראה רחוב במוסקבה ב-1888

גירוש מוסקבה (או גלות מוסקבה) הוא כינוי לגירוש היהודים ממוסקבה, כחלק מגירוש מקיף יותר של יהודים מתחומי "רוסיה הקדושה" לתחום המושב שאירע בשנת 1891 בפקודת סרגיי אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה, עם מינויו לתפקיד המושל הראשי של העיר מוסקבה בידי אחיו הצאר אלכסנדר השלישי.

הגירוש המקיף יותר כלל גירוש כולל של יהודי אזור הסְפר, שהוגדר במרחק 50 ורסטאות מגבול האימפריה הרוסית, וכלל יהודים מקורלנד, אסטוניה ופינלנד.

הגירוש והשלכותיו

צו הגירוש פורסם בחג הפסח של שנת ה'תרנ"א, הגירוש המלא של 25,000–30,000 יהודי מוסקבה נמשך כשנה, במהלכה גורשו היהודים בשלבים: תחילה הרווקים וחסרי הילדים, אחריהם גורשו בעלי המשפחות הקטנות (עד 4 ילדים), ובסיום התהליך גורשו גם בעלי המשפחות הגדולות, שחלקן גרו בעיר יותר מ-40 שנה. נשים שביקשו להישאר בעיר, הוכרחו להירשם כזונות כתנאי להישארותן.

בעקבות הגירוש חלה גם הרעה חמורה במצבם הכלכלי של המגורשים, להרעה זו נודעה השפעה על מימוש תוכניות התיישבות של חובבי ציון בארץ ישראל; אגודת "מחניים" של הרב יעקב מזא"ה ונחום ז'ק, התפרקה בשל אי-יכולת חבריה לעמוד בתשלומים, וקרקעותיה נמכרו לברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. מזא"ה עצמו לקה ב"מחלת עצבים".

העיר ויטבסק יצאה נשכרת כלכלית מהגירוש בשני מישורים: סוחרים יהודים מוסקבאים גדולים הצליחו להעביר את עסקיהם לוויטבסק, וסוחרים שניהלו עסקים עם תושבי מוסקבה היהודים העבירו את התקשרויותיהם העסקיות שהתבטלו, להתקשרויות עם סוחרים תושבי ויטבסק.

הפחד שזרעה בשורת הגירוש בקרב יהודי רוסיה, שימש כזרז לתוכניותיו של הברון מוריס הירש להגירת יהודי רוסיה לארגנטינה.

לקריאה נוספת

• יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה, ירושלים: הספרייה הציונית, הוצאת מאגנס, תשמ"ו-1986, עמ' 104-106.

• Yvonne Kleinmann, "Neue Orte – neue Menschen, Jüdische Lebensformen in St. Petersburg und Moskau im 19. Jahrhundert", Schriften des Simon-Dubnow Instituts,Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen, 2006 pp. 348-374.

קישורים חיצוניים

• מכתבים מרוסיה | (על יום בוא פקודת גלות מאסקווא), חבצלת, 26 ביוני 1891
• מכתבים מרוסיה, חבצלת, 10 ביולי 1891 (מכתב המתאר את תקופת הגירוש)