גרדה לרנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוחים קלוקלים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
גרדה לרנר
Gerda Hedwig Kronstein
גרדה לרנר
גרדה לרנר
לידה 30 אפריל 1920
וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 ינואר 2013 (בגיל 92)
מדיסון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Gerda Hedwig Kronstein עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, אוסטריה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות ? – 2 בינואר 2013 עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד נשיאה (19811982) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג קרל לרנר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מלגת גוגנהיים (1980)
  • דוקטור כבוד מאוניברסיטת קולומביה (2006)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד (2008)
  • פרס ברוס קאטון (2002)
  • פרס ברונו קרייסקי (2006)
  • פרס קייט לייכטר (2012)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת וינה
  • העיטור האוסטרי למדע ואמנות
  • עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ברנדייס עריכת הנתון בוויקינתונים
www.gerdalerner.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גרדה הדוויג לרנר (לבית קרונשטיין; 30 באפריל 19202 בינואר 2013) הייתה היסטוריונית וסופרת יהודיה אוסטרית ממוצא אמריקאי. בנוסף לפרסומיה האקדמיים הרבים, היא כתבה שירה, סיפורת, מחזות, תסריטים, ואוטוביוגרפיה. היא שירתה כנשיאת הארגון להיסטוריונים האמריקאים בשנים 19801981. בשנת 1980 היא התמנתה לפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, שם היא לימדה עד לפרישתה בשנת 1991.

לרנר הייתה אחת המייסדים של החקר האקדמאי בתחום היסטוריית נשים. בשנת 1963, בהיותה עדיין סטודנטית לתואר ראשון ב"בית הספר החדש למחקר חברתי", היא לימדה את הקורס "נשים גדולות בהיסטוריה האמריקאית", הנחשב לקורס המכללה הרגיל הראשון בהיסטוריית נשים המוצע בכל מקום.[1]

היא לימדה באוניברסיטת לונג איילנד בשנים 19651967. היא מילאה תפקיד מפתח בהתפתחות תוכנית לימודים בהיסטוריית נשים והייתה מעורבת בפיתוח תוכניות לתואר בהיסטוריית נשים במכללת שרה לורנס (שם לימדה בשנים 19681979 והקימה את התוכנית לתואר ראשון בהיסטוריית נשים) ובאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, שם השיקה את התכנית הראשונה לדוקטורט בהיסטוריית נשים. כמו כן עבדה באוניברסיטת דיוק ובאוניברסיטת קולומביה, שם הייתה מייסדת של הסמינר בנושא נשים.[2]

בתחילת החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בשם גרדה הדוויג קרונשטיין (Gerda Hedwig Kronstein) בווינה, אוסטריה ב-30 באפריל 1920, בתם הראשונה של אילונה (לבית נוימן) ורוברט קרונשטיין (Robert Kronstein), זוג יהודי אמיד. אביה היה רוקח ואמה אמנית. על פי האוטוביוגרפיה שלה, היו לגרדה יחסים מורכבים עם אימה כילדה. כמבוגרת, גרדה האמינה כי אמה אילונה נאבקה משום שלא התאימה לתפקיד האם והרעיה הווינאית. לגרדה הייתה אחות צעירה, והן למדו בבתי ספר מקומיים ובגימנסיה.

לאחר אנשלוס, הייתה קרונשטיין מעורבת בהתנגדות האנטי-נאצית. היא ואמה נכלאו באותה שנה לאחר שאביה נמלט לליכטנשטיין ולשוויץ, שם שהה בתקופת המלחמה. במשך שישה שבועות שהתה בתא עם שתי נשים נוצריות שנעצרו מסיבות פוליטיות. הן חלקו איתה מזון משום שהיהודים קיבלו מנות מוגבלות. בשנת 1939 עברה אמה לצרפת, ואחותה של לרנר עברה לארץ ישראל. באותה שנה היגרה גרדה לארצות הברית בחסות משפחתו של בובי ג'נסן, ארוסה הסוציאליסטי.[3][4] בשנת 1939 אמה עברה לצרפת, ואחותה עברה לפלסטין. באותה שנה גרדה היגרה לארצות הברית תחת חסותה של משפחתו של בובי ג'נסן, אליו התארסה[5].

הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישאה לג'נסן, הזוג התיישב בניו יורק. היא עבדה במגוון עבודות בתור מלצרית, אשת מכירות, פקידה, טכנאית רנטגן, וכמו כן כתבה ספרות ושירה. היא פרסמה שני סיפורים קצרים, ובהם סיפורים ראשונים על סיפוח אוסטריה הנאצית.

נישואיה עם ג'נסן נכשלו כשפגשה את קרל לרנר (1912–1973), במאי תיאטרון נשוי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית. שניהם הקימו מגורים זמניים בנבאדה וקיבלו גירושין ברינו; המדינה הציעה תנאים קלים יותר לגירושים מאשר מדינות אחרות. קרונשטין ולרנר נישאו ועברו להוליווד, שם ניהל קרל קריירה בתחום הקולנוע.[6]

בשנת 1946, סייעה בייסוד סניף לוס אנג'לס של קונגרס הנשים האמריקאיות, ארגון החזית הקומוניסטית. היא ובן זוגה עסקו בפעילות באיגודים מקצועיים, זכויות אזרח, ואנטי מיליטריזם. הם סבלו מעליית מקארתיזם בשנות החמישים, במיוחד לאחר פרסום הרשימה השחורה של הוליווד.[דרוש מקור]

הלנרנים חזרו לניו יורק. ב -1951 שיתפה לרנר פעולה עם המשוררת איב מריאם על מחזמר, "שירת נשים". הרומן של לרנר "לא פרידה" פורסם בשנת 1955. לרנר חזרה לניו יורק ללמוד בבית הספר החדש למחקר חברתי, שם קיבלה תואר ראשון בשנת 1963. היא אמרה כי מעמדה המתמיד גרם לה לחשוב על "אנשים שלא היה להם קול לספר סיפור משלהם, תובנותיה של לרנר השפיעו בסופו של דבר על החלטתה לזכות בתואר דוקטור בהיסטוריה ולאחר מכן לסייע בהבאת ההיסטוריית נשים כמשמעת אקדמית סטנדרטית ". בשנת 1963 היא הציעה את הקורס הראשון לקולג' בהיסטוריית נשים, שלא היה לה אז מעמד בתחום הלימודים באקדמיה.[7]

בתחילת שנות ה -60, לרנר ובעלה כתבו יחד את תסריט הסרט B\lack Like Me (1964), המבוסס על ספרו של העיתונאי הלבן ג'ון הווארד גריפין. הוא דיווח על שישה שבועות של נסיעות בעיירות קטנות וערים של הדרום העמוק שעבר כאיש שחור. קארל לרנר ביים את הסרט, בכיכובו של ג'יימס וויטמור.[8]

לרנר המשיכה ללימודים לתואר שני באוניברסיטת קולומביה, שם קיבלה את התואר שני בשנת 1965 ודוקטורט בשנת 1966. נושא עבודת הדוקטורט שלה היה "האחיות שרה ואנג'לינה גרימקה מדרום קרוליינה: מורדות נגד העבדות", מחקר של שרה מור גרימקה ואנג'לינה גרימקה, אחיות ממשפחה שהחזיקה עבדים, שהפכו לאבוליטיסטים בצפון. כאשר הבינו כי לאחיהן המנוח היו בנים מעורבים, הן עזרו במימון לימודיהם של הבנים.

בשנת 1966 הפכה לרנר לחברה מייסדת בארגון הלאומי לנשים (NOW), ושימשה כמנהיגה מקומית וארצית לתקופה קצרה. בשנת 1968 קיבלה את המינוי האקדמי הראשון שלה במכללת שרה לורנס. שם פיתחה לרנר תואר שני באמנויות בתולדות נשים, אשר שרה לורנס הציעה בתחילת 1972; זה היה תואר ראשון אמריקאי בתחום. לרנר לימדה גם באוניברסיטת לונג איילנד בברוקלין.[9] לרנר גם לימדה באוניברסיטת לונג איילנד בברוקלין.

בשנות ה-60 וה- 70 פרסמה לרנר ספרים ומאמרים מדעיים שסייעו בהקמת ההיסטוריית נשים כשדה לימוד מוכר. המאמר שלה משנת 1969, "הגבירה והנערה המילולית: שינויים במעמד האישה בעידן ג'קסון", שפורסם בכתב העת American Studies, היה דוגמה מוקדמת ומשפיעה לניתוח מעמדי בהיסטוריית נשים. היא הייתה בין הראשונים שהביאה נקודת מבט פמיניסטית מובהקת לחקר ההיסטוריה.

בין עבודותיה החשובות ביותר נכללות האנתולוגיות הדוקומנטריות "נשים שחורות באמריקה הלבנה" (1972) ו"החוויה הנשית" (1976), אותן היא ערכה יחד עם איסוף החיבורים הרוב מוצא את העבר (1979).[דרוש מקור]

בשנת 1979 לרנר עמדה בראש המכון להיסטוריית נשים, כנס בן 15 יום (13–29 ביולי) במכללת שרה לורנס, בחסות המכללה, ארגון הפעולה לנשים ומכון סמיתסוניאן. השתתפו באירוע מנהיגים של ארגונים לאומיים למען נשים ונערות. כאשר נודע למשתתפי המכון על ההצלחה של שבוע ההיסטוריית נשים שנחגג בסונומה קאונטי, קליפורניה, הם החליטו ליזום הנצחות דומות בארגונים שלהם, בקהילות ובמחוזות הספר שלהם. הם גם הסכימו לתמוך במאמץ לקיים את "שבוע ההיסטוריה הלאומי של נשים". פעולות אלה סייעו לייסודו של חודש ההיסטוריה הנשית.[10][11]

בשנת 1980 עברה לרנר לאוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, שם הקימה את הדוקטורט הראשון בתחום ההיסטוריית נשים. במוסד זה כתבה מספר מאמרים בהם "הולדת הפטריארכיה" משנת 1986, "יצירתה של התודעה הפמיניסטית" משנת 1993, חלקים 1 ו -2 של "נשים והיסטוריה; מדוע ההיסטוריה חשובה" (1997), ו- "Fireweed: אוטוביוגרפיה פוליטית" (2002).

מ -1981–1982 שימשה לרנר כנשיאת ארגון ההיסטוריונים האמריקאים.[12] כמנהלת החינוכית של הארגון, סייעה להפוך את ההיסטוריית נשים לזמינה למנהיגי ארגוני נשים ומורים בבתי ספר תיכוניים.[13]

עבודות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרנר ערכה את הספר "נשים שחורות באמריקה הלבנה: היסטוריה דוקומנטרית" (1972), המתאר 350 שנה של תרומתן של נשים שחורות להיסטוריה, למרות מאות שנים של שעבוד שבהן התייחסו אליהן כאל רכוש. זה היה אחד הספרים הראשונים שתיארו את תרומתן של נשים שחורות בהיסטוריה.

בספר "יצירת הפטריארכיה" (1986), הכרך הראשון של "נשים והיסטוריה", חקרה לרנר את הפרהיסטוריה, בניסיון לאתר את שורשי הדומיננטיות הפטריארכלית. היא הגיעה למסקנה כי הפטריארכיה היא חלק ממצבים ארכאיים המרכיבים את האלף השני לפנה"ס. לרנר סיפקה ראיות היסטוריות, ארכאולוגיות, ספרותיות ואמנותיות לרעיון שהפטריארכיה היא מבנה תרבותי. היא האמינה כי כוחה העיקרי של הפטריארכיה הוא אידאולוגי וכי בחברות המערב הוא "ניתק את הקשר בין נשים לבין האלוהי."[14]

"יצירת התודעה הפמיניסטית: מימי הביניים ועד 1870" (1993) היא הכרך השני של "נשים והיסטוריה". בספר זה היא סוקרת את התרבות האירופית מהמאה השביעית עד למאה התשע-עשרה, ומציגה את המגבלות שהטילה תרבות של גברים. לאחר המאה השביעית, יותר כתבים מאת נשים החלו לשרוד, ולרנר משתמשת בהם כדי להראות את התפתחות של מה שהיא מגדירה כחשיבה פמיניסטית. היא מדגימה את הדרכים הרבות שבהן נשים "עקפו או הגדירו מחדש או ערערו את המחשבה הגברית". היא בוחנת בפירוט את המחסור החינוכי של הנשים, את הבידוד שלהן ממספר רב של מסורות החברות ואת המפלט שמצאו בכתיבה. כתיבה זו החלה לרוב כדתית או נבואית, ושימשה עבור הנשים אמצעי "ייצור אידאולוגי", שבו הגדירו מחדש את עתידן במנותק מן הפטריארכיה.

ספרה "Fireweed: אוטוביוגרפיה פוליטית" (2003) הוא תיאור מפורט של חייה מילדותה בווינה דרך המלחמה וההגירה, עד שנת 1958. באותה שנה היא החלה את לימודיה הפורמליים בבית הספר החדש למחקר חברתי בניו יורק, מוסד שהוקם על ידי פליטים אירופים רבים מהרדיפות הנאציות.[15] היא האמינה שחינוך הוא קריטי למימוש עצמי עבור נשים.

המורשת בהצטיינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1998 לרנר נבחרה כעמית של האקדמיה האמריקנית לאמנויות ומדעים.[16]
  • בשנת 1986 זכתה לרנר בפרס ג'ואן קלי של האגודה האמריקאית להיסטוריה היסטורית על ספרה "יצירת הפטריארכיה", על שורשי דיכוי הנשים.[דרוש מקור]
  • היא קיבלה את פרס ברוס קטון על הישג חיים בכתב ההיסטורי של האגודה של היסטוריונים אמריקאים, ואת ברקשייר כנס של נשים היסטוריונים ספר מיוחד פרס.
  • בשנת 1992 הקים ארגון ההיסטוריונים האמריקנים את הפרס השנתי של לרנר-סקוט, על שמה ועל אן פירור סקוט. הוא מוענק מדי שנה לסופר של עבודת הדוקטורט הטובה ביותר באותה שנה בהיסטוריית נשים בארצות הברית.[17]
  • היא הנושא של סרט תיעודי באורך מלא, "למה נשים צריכות לטפס על הרים" (2016) מאת רנטה קלר.
גרדה לרנר c. 1984.

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרנר נפטרה ב-2 בינואר 2013, מדיסון, ויסקונסין, בגיל 92.[18] היא הותירה אחריה ילדים בוגרים.

עבודות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Singing of Women (1951, with Eve Merriam(אנ'))

תסריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Prayer Pilgrimage for Freedom (1957)
  • Black Like Me (1964)
  • Home for Easter (n.d.)

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • No Farewell (1955) an autobiographical novel; originally in German under the pseudonym Margaret Rainer: Es git keinen Abschied (1953)
  • The Grimké Sisters from South Carolina: Rebels against Authority (1967)
  • The Woman in American History [ed.] (1971)
  • Black Women in White America: A Documentary History (1972)
  • The Female Experience: An American Documentary (1976)
  • A Death of One's Own (1978/2006)
  • The Majority Finds Its Past: Placing Women in History (1979)
  • Teaching Women's History (1981)
  • Women's Diaries of the Westward Journey (1982)
  • The Creation of Patriarchy (1986)
  • The Creation of Feminist Consciousness: From the Middle Ages to Eighteen-seventy (1994)
  • Scholarship in Women's History Rediscovered & New (1994)
  • Why History Matters (1997)
  • Fireweed: A Political Autobiography (Temple University Press, 2003)
  • Living with History/Making Social Change (2009)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פלדר, דבורה ג ' י, דיאנה רוזן. 2003. חמישים נשים יהודיות ששינו את העולם. ניו יורק: המצודה לחץ (Kensington הוצאה לאור), pp. 216-220.
  • סקנלון, ג ' ניפר, Shaaron Cosner. 1996. נשים אמריקאיות היסטוריונים, 1700-1990: מילון ביוגרפי. ווסטפורט, קונטיקט, לונדון: גרינווד לחץ, עמ'. 144-146.
  • וייגנד, קייט. 2001. אדום פמיניזם: אמריקאי הקומוניזם, את גורמת לשחרור של נשים. בולטימור, לונדון: אוניברסיטת ג ' ונס הופקינס לחץ. (ריבוי הפניות, אינדקס.)

ביוגרפיות שנכתבו עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ransby, Barbarba. 2002. "היסטוריון מי לוקח צד", הדרגתית, ספטמבר.
  • לרנר, גרדה. 2005. "חיים של למידה", צ ' ארלס הומר הסקינס להרצאה 2005.
  • מקלין, ננסי. 2002. "חשיבה מחדש על "הגל השני", האומה, ב-14 באוקטובר.
  • קלר, רנטה. 2015. "למה נשים צריכות לטפס על הרים - במסע דרך חייו ואת החזון של ד "ר גרדה לרנר"[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרדה לרנר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bauer, Patricia. "Gerda Lerner | biography - Austrian-born American writer and educator". Britannica.com. בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2015. 
  2. ^ "Lerner, Gerda, 1920–2013. Additional papers of Gerda Lerner, 1916–2013 (inclusive), 1963-2013 (bulk): A Finding Aid". oasis.lib.harvard.edu. אורכב מ-המקור ב-2018-07-03. בדיקה אחרונה ב-26 באפריל 2017. 
  3. ^ Lehoczky, Etelka (18 בדצמבר 2002). "A historian looks back; Gerda Lerner examines a life lived in controversy--her own". Chicago Tribune. בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2010. 
  4. ^ Ramde, Dinesh. "Gerda Lerner: Pioneering feminist Lerner, UWI professor dies", Milwaukee Journal Sentinel, January 4, 2013.
  5. ^ Lerner, Gerda (2002). Fireweed. Philadelphia: Temple University Press. עמ' 151–200. 
  6. ^ Lee, Felicia R. (20 ביולי 2002). "Making History Her Story, Too". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2010. 
  7. ^ Debra Taczanowsky. "Debra Taczanowsky | Women making inroads, but still fighting for equality". Tribdem.com. בדיקה אחרונה ב-2 בנובמבר 2015. 
  8. ^ Crowther, Bosley (21 במאי 1964). "Black Like Me (1964) James Whitmore Stars in Book's Adaptation". The New York Times. 
  9. ^ "Master of Arts in Women's History | Sarah Lawrence College". Sarahlawrence.edu. בדיקה אחרונה ב-2 בנובמבר 2015. 
  10. ^ Jwa.org
  11. ^ Nqhp.org
  12. ^ Oah.org (אורכב 06.10.2010 בארכיון Wayback Machine)
  13. ^ Lee, Felicia R. (20 ביולי 2002). "Making History Her Story, Too". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-15 במרץ 2016. 
  14. ^ Judith M. Bennett, "Reviewed Work: 'The Creation of Feminist Consciousness: From the Middle Ages to Eighteen-Seventy' by Gerda Lerner", The American Historical Review, Vol. 98, No. 4 (Oct., 1993), pp. 1193-1195, via JSTOR, accessed 16 May 2016
  15. ^ K. M. N. Carpenter, "Review: 'Fireweed: A Political Autobiography,' by Gerda Lerner", NWSA Journal 15.3 (2003), pp. 210–211, via Project MUSE, accessed 16 May 2016
  16. ^ "Book of Members, 1780–2010: Chapter L". American Academy of Arts and Sciences. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2014. 
  17. ^ Huckabee, Charles (3 בינואר 2013). "Gerda Lerner, Pioneering Scholar of Women's History, Dies at 92". The Chronicle of Higher Education. בדיקה אחרונה ב-9 בינואר 2013. 
  18. ^ "Gerda Lerner, Pioneering Feminist and Historian, Dies at 92". New York Times. בדיקה אחרונה ב-3 בינואר 2013.