גרוסו ונציאני
גרוסו ונציאני (באיטלקית: Grosso veneziano; ברבים – grossi) הוא מטבע כסף שהוצג לראשונה בוונציה בשנת 1193 תחת הדוג'ה אנריקו דנדולו. הגרוסו שקל במקור 2.18 גרם, ההרכב שלו היה 98.5% כסף טהור, ושוויו הוערך ב-26 פרוטות כסף שנקראו באטלקית דנרים. שמו הוא מאותו שורש של "הגרוש", כולם נובעים בסופו של דבר "מהדנרו גרוסו" ("פרוטה גדולה").
בתחילה, הערך של הגרוסו צף ביחס למטבעות ונציאניים אחרים, עד שבשנת 1332 ערכו הוצמד ל-4 סולדינים.
בשנת 1332, 1 גרוסו היה שווה ערך ל-4 "סולדינים", או 48 פרוטות כסף, שנקראו באטליה 'דינרים'.
רקע כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרנסאנס של המאה ה-12 הביא עושר ותחכום כלכלי, אך הוונציאנים המשיכו להשתמש בשרידים של שיטת המטבעות שהציג קרל הגדול.[1] ונציה הטביעה בפרוטות כסף (הנקראות באיטלקית "דינרים") על בסיס המטבע של ורונה, שהכילה פחות מחצי גרם של 25% כסף משובח. עסקאות מקומיות השתמשו בעיקר במטבעות אלה או בעמיתיהם הוורוניים. עם זאת, בערך בשנת 1180, ורונה שינתה את המטבע שלה, ובכך הביאה להפחתת השימוש במטבעות אלו במסחר המקומי בוונציה. עבור סחר חוץ, סוחרים ונציאנים העדיפו מטבעות ביזנטיים או מטבעות של ממלכת ירושלים הצלבנית. כיבוש ירושלים של צלאח א-דין ב-1187 והירידה בערך של המטבע הביזנטי, הפכו את זה לפחות כדאי.[2]
במקומות אחרים במערב אירופה המצב היה דומה. נעשו כמה מאמצים כדי לעצור את ירידת הפרוטה הקרולינגית שהיה המטבע שלהם במשך ארבע מאות שנה. בלומברדיה, פרדריק ברברוסה הטביע מטבעות "דינר מלכותי" במשקל כפול ממשקל הפרוטות של מילאנו.[1] היציבות העקבית של הסטרלינג האנגלי, או 'פרוטת הצלב הקצר', שהציג הנרי השני ב-1180 הפכה אותו למטבע מסחר פופולרי בצפון אירופה.[3] אבל נותר לדוג'ה אנריקו דאנדולו מוונציה לעשות את פריצת הדרך המכרעת עם מטבע ערך גבוה יותר של כסף משובח שנקרא גרוסו. למטבעות הללו היו שני יתרונות על פני הפרוטות הישנות. ראשית, עלויות ההטבעה והטיפול הופחתו על ידי החלפת מטבע אחד גדול בעשרות מטבעות קטנים יותר. שנית, טוהר הכסף שלהם הפך אותם למקובלים מחוץ לוונציה.[4]
בוונציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיאור הקדום ביותר ששרד על הכנסתו של אנריקו דאנדולו לגרוסו הוונציאני מקשר אותו עם התקצוב של מסע הצלב הרביעי ב-1202,[5] באופן מסורתי היה צורך לשלם עבור הספינות שהובילו את הצלבנים, וזה גרם להכנסתו של הגרוסו. אף על פי שמטבעות ה"גרוסו" אולי החלו כמה שנים קודם לכן, זרם-הכסף ששימש לתשלום עבור ספינות הצלבנים, הוביל להטבעה ראשונה בקנה מידה גדול. במטבע היו 2.2 גרם של 98.5% כסף משובח, המטלורגיה הטהורה ביותר של ימי הביניים שיכולה ליצור.[6] המטבע נקרא בתחילה "דוקאטוס ארגנטי" מאז ונציה הייתה דוכסות, אך ידוע יותר כגרוסו או 'מטאפנו', מונח מוסלמי המתייחס לדמות היושבת בצד האחורי שלה.[7]
העיצובים לגרסו הגיעו מהחותם של הדוג'ה ומטראכיית האספרון הביזנטית. בחזית מוצגות הדמויות העומדות של הדוג'ה ושל מרקוס הקדוש האוונגליסט, הפטרון של ונציה. בצד ימין, מרקוס הקדוש מחזיק בבשורה, שהיא התכונה הרגילה שלו, ומציג גונפאלון לדוג'ה. הדוג'ה מחזיק ב"הבטחה הדוכסית". אנריקו דאנדולו היה הדוג'ה הראשון שנשבע את שבועת ההכתרה הזו.[8] הדוג'ה משמאל, עם הכותרת שלו, מכונה 'בשדה'. בימין, הדמות הייתה מכונה מרקו הקדוש של ונציה. הצד ההפוך מראה את ישו, יושב על כס המלכות.[9]
הטבעת גבול משני צידי המטבע בתבנית של חוט חרוזים, מנע את גילוח הכסף מקצה המטבע.[10] כאמצעי אבטחה נוסף, הוסיף יאקופו טייפלו דוכס ונציה, סימנים בולטים. אבל, למעט עדכון שם הדוג'ה, לא היו שינויים משמעותיים בגרוסו במשך מאה וחמישים שנה. ואכן, בסביבות 1237 שבועת ההכתרה של הדוג'ה כללה הבטחה שלא ישנה את המטבע ללא אישור מהמועצה.[11]
למרות הבטחה זו, בין 1340 ל-1370. העליות במחיר הכסף אילצו את דוכסי ונציה להפסיק להנפיק גרוסי, ואת האחרים להנפיק רק כמה.[12] כאשר דוג'ה אנדריאה קונטריני, חידש את ייצור הגרוסו, המשקל שלהם החל לרדת והמשיך לרדת עד שכריסטופורו מורו הטביע את הגרוס הוונציאני האחרון במשקל של 0.45 גרם.[13]
השפעת הגרוסו הוונציאני[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטבעות איטלקיות אחרות הלכו בעקבות ונציה בהנפקת גרוסי משלהן. ורונה, בולוניה, רג'יו, פארמה ופאביה, בכולן היו מטבעות של כסף טהור עם משקל בערך כמו של הגרוסו הוונציאני ב-1230. הסנאט הרומי הטביע גרוסו באמצע המאה ה-13, אך עד אז היה זה הגרוסו הוונציאני שהפך למטבע סחר מרכזי.[14] ואכן, במאה ה-13, מרטינו דה קאנאלה טען שהגרוסו הוונציאני "נוכח בכל העולם בגלל איכותו הטובה"[15]. זה הביא חיקויים וזיופים, במיוחד בבלקן. בשנת 1282 הטילה ונציה הגבלות על נכסיה הדלמטיים, האוסרות על שימוש בעותקים של הגרוסו. עד שנת 1304, האימפריה הביזנטית הנפיקה את הבזיליקון, אשר משקלו ויציבותו הפכו אותו למעשה לבר החלפה נוח עם הגרוס הוונציאני ושהסוגים שלו היו בהשראתו בבירור.[12]
יותר מזה, הגרוסו הוונציאני הוא נקודת החלוקה הבולטת ביותר בין מערכת המטבעות של מערב אירופה המבוססת על הפרוטה, לבין עידן מטבעות הכסף והזהב הגדולים יותר, הנקראים ביחד גרוסו ופלורינים. בדומה לגרוסו הוונציאני, למטבעות הנקובים הגדולים יותר הללו לא היו שמות או כתובות המרמזים על ערך קבוע במונחים של מערכת לירות, שילינג ו פני (או לירה, סולדי ודנרי באיטלקית) שבה נערכו חשבונות. זה אפשר לממשלה לעצב את ערכי המטבעות שלה במונחים של ערך כספי, ככלי למדיניות פיסקלית.[15]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 John Porteous, "Coins in History", page 83.
- ^ Thomas F. Madden, "Enrico Dandolo and The Rise of Venice", page 109
- ^ John Porteous, "Coins in History", page 71.
- ^ Philip Grierson, "The Coins of Medieval Europe", page 106.
- ^ Alan M. Stahl, "Zecca the mint of Venice in the Middle Ages", page 17
- ^ Thomas F. Madden, "Enrico Dandolo and The Rise of Venice", page 110
- ^ Philip Grierson, "The Coins of Medieval Europe", page 107.
- ^ Louise Buenger Robbert, "Reorganization of the Venetian Coinage by Doge Enrico Dandolo", page 48
- ^ Elio Biaaggi, "Monete e Zecche Medievali Italiane", coin 2761.
- ^ Alan M. Stahl, "Zecca the mint of Venice in the Middle Ages", page 19
- ^ Alan M. Stahl, "Zecca the mint of Venice in the Middle Ages", page 23
- ^ 1 2 Dumbarton Oaks, Philip Grierson, and Alfred R. Bellinger "Catalog of Byzantine Coins in the Dumarton Oaks Collection", page 35
- ^ Elio Biaggi, "Monete e Zeccche Medievali Italiane", coin 2893
- ^ Philip Grierson, "The Coins of Medieval Europe", pages 107 to 109.
- ^ 1 2 John Porteous, "Coins In History", page 84.