דייוויד מרקסון

דייוויד מרקסון
David Markson
לידה	20 בדצמבר 1927; אולבני, ארצות הברית
פטירה	4 ביוני 2010 (בגיל 82); גריניץ' וילג', ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	יוניון קולג' (1950); אוניברסיטת קולומביה ;

דייוויד מריל מרקסון (בשם מלא באנגלית: David Merrill Markson; ‏20 בדצמבר 1927 – 4 ביוני 2010) היה סופר יהודי-אמריקאי. מרקסון התפרסם בזכות סגנונו הניסיוני הייחודי ברומנים המאוחרים "פילגשו של ויטגנשטיין" (1988) ואחר כך ב"קוורטט הכרטיסיות" – שנקראים כך על שם שימושו של מרקסון בכרטיסיות זיכרון: "מחסום קריאה" (1996), "זה לא רומן" (2001), "נקודת מגוז" (2004) ו"הרומן האחרון" (2007).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקסון נולד באלבני, ניו יורק, לסמואל ופלורנס מרקסון, עורך עיתון ומורה בתיכון. לאחר ששירת בצבא ארצות הברית מ-1946 עד 1948, השלים את לימודי תואר הראשון ביוניון קולג', ניו יורק, ב-1950, ואת לימודי התואר השני באוניברסיטת קולומביה ב-1952. הוא החל את קריירת הכתיבה שלו כעיתונאי ועורך ספרים. בתקופה זו פצח מרקסון בהתכתבות ענפה עם הסופר האנגלי מלקולם לאורי, מחבר "מתחת להר הגעש", שהפך למושא עבודת הדוקטורט שלו – ובהמשך יעובד גם לספר עיון בשם "הר הגעש של מלקולם לורי: מיתוס, סמל, משמעות" (1978). בשנת 1956 התחתן מרקסון עם איליין קרצ'מר, שהפכה לסוכנת ספרותית מצליחה (בעלה היה הסופר הראשון שהחתימה בסוכנות).

מרקסון בן ה-82 מת בדירתו בווסט וילג' שבעיר ניו יורק ב-4 ביוני 2010. עם מותו נתרמה כל ספרייתו האישית לחנות הספרים סטרנד על פי בקשתו.

פועלו הספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקסון היה בין הראשונים שהכירו בגדולת הרומן המונומנטלי "הַהַכָּרוֹת" מאת ויליאם גאדיס ב-1955. בספרו הראשון, "אפיטף לפרוצה" (1959), הגיבור הבלש מוצא מסה שכתב סטודנט לספרות וקורא את מסקנתה: "ולפיכך המסקנה שלי היא ש'ההכרות' מאת ויליאם גאדיס אינו רק רומן הביכורים האמריקאי הטוב ביותר בזמננו, אלא אולי הכרך המשמעותי ביותר בכל הסיפורת האמריקאית מאז מובי דיק". לאחר שנודע לגאדיס שמרקסון ביקש מהמוציא לאור להדפיס מחדש את "ההכרות" בכריכה רכה, השניים קשרו ידידות ארוכת שנים עד למותו של גאדיס ב-1998. שלושת הרומנים הראשונים שפרסם מרקסון היו ספרות פשע. כדי לפרנס את שני ילדיו, מרקסון ניסה לכתוב מערבון, אך בסוף כתב אנטי-מערבון, מעין פרודיה על אקדוחן, בשם "דינגוס מגי מלוכלך" (1966), שעובד לסרט בכיכובו של פרנק סינטרה (1970). הסרט נחל כישלון קופתי, אך המרקסונים קיבלו 100,000 דולר בעבור הזכויות – מה שאפשר להם לחיות ולטייל באירופה במשך שנתיים.

יצירותיו של מרקסון מאופיינות בגישה לא שגרתית וניסיונית לנרטיב, פיתוח דמויות ועלילה. בעוד שעבודותיו המוקדמות מתבססות על המסורת המודרניסטית של ויליאם פוקנר ומלקולם לורי, הרומנים המאוחרים שלו במילותיו של מרקסון: "ממש עמוסים באנקדוטות ספרותיות ואמנותיות" ו"לא ליניאריים, בלתי רציפים, דמויי קולאז'".^[1]

פילגשו של ויטגנשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982 נפרד מרקסון מאשתו ונכנס למערכת יחסים ממושכת עם הציירת ג'ואן סמל, שלה הקדיש מרקסון את הרומן החשוב ביותר שלו, "פילגשו של ויטגנשטיין" (1988). ברומן, ציירת משוכנעת שכל האנשים נעלמו יום אחד והיא האדם האחרון עלי אדמות. הרומן בנוי כסדרה של אנקדוטות מהפנטות ומעגליות שכותבת הציירת בניסיון להכיר את העולם שמחוץ לה לפי ה"טרקטט הלוגי-פילוסופי" של לודוויג ויטגנשטיין: לאמילי ברונטה היה כלב בשם קיפר, יוהנס ברהמס התארח בבית משפחת ויטגנשטיין, ללודוויג ויטגנשטיין לא היה כלב וכו'.

"פילגשו של ויטגנשטיין" נדחה על ידי לא פחות מ-54 מוציאים לאור, אך הפך לרב מכר ותורגם לעשרות שפות. הסופר דייוויד פוסטר וואלאס, שהקדיש לרומן מסה בשם "העגלה הריקה", כינה אותו "פחות או יותר נקודת השיא של ספרות ניסיונית במדינה הזאת". אן בייטי כינתה את הרומן "יצירת מופת", והסופר ג'ושוע כהן קרא למרקסון "הסופר האמריקאי הטוב ביותר שקראתי בימי חיי".

ב-2023 תורגם "פילגשו של ויטגנשטיין" לעברית על ידי ארז וולק וראה אור בהוצאת הבה לאור.

קוורטט הכרטיסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בד בבד עם הצלחתו המאוחרת, בסוף שנות ה-80' חלה מרקסון הן בסרטן הריאות והן בסרטן הערמונית. לאחר שחל שיפור במצבו הרפואי, הוא התפנה לשכלל את סגנון "פילגשו של ויטגנשטיין", והחל להשתמש בכרטיסיות זיכרון כדי לאסוף אנקדוטות היסטוריות ואומנותיות ולשזור אותן לכדי רומנים בסגנון קולאז'י. הטטרילוגיה שכתב באופן הזה – "מחסום קריאה" (1996), "זה לא רומן" (2001), "נקודת מגוז" (2004) ו"הרומן האחרון" (2007) – כונתה בפי המבקרים "קוורטט הכרטיסיות" וזכתה לשבחים. מרקסון תיאר את הטטרלוגיה כדמות ה"יושבת לבד בחדר שינה עם ראש מלא בכל מה שהוא אי פעם קרא".