דלמוניקו'ס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בניין מסעדת דלמוניקו'ס בעיר ניו יורק, ברחוב סאות' ויליאם 2 פינת רחוב ביבר 56, בפברואר 2006

דלמוניקו'סאנגלית: Delmonico's) היא מסעדה היסטורית במנהטן תחתית שבעיר ניו יורק. משפחת דלמוניקו הפעילה אותה במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ואחרי-כן פתחו אותה מחדש מסעדנים אחרים תחת שם זהה. היא הייתה אחת המסעדות הראשונות בארצות הברית ונחשבת למסעדת העילית האמריקאית הראשונה. [1] [2]

דלמוניקו'ס נפתחה לראשונה בחנות מגדנאות ברחוב ויליאם 23 במנהטן ב-1827. היא נרשמה כמסעדה ב-1830. שלא כמו פונדקים שפעלו באותה עת, דלמוניקו'ס איפשרה ללקוחותיה להזמין מגוון מנות מהתפריט (אה לה קארט) בניגוד למסעדות אחרות שהיו מוגבלות בתפריטן והגישו ארוחות קבועות (טייבל ד'הוט). דלמוניקו'ס גם הייתה המסעדה הראשונה בארצות הברית שהיה לה תפריט יין נפרד.

אחרי שמשפחת דלמוניקו סגרה את מסעדת דלמוניקו'ס האחרונה שלה ב-1923, המסעדן אוסקר טוצ'י (Oscar Tucci) פתח מחדש את דלמוניקו'ס ב-1929 ברחוב סאות' ויליאם 2 במנהטן, שפעלה עד לשנת 1977. מסעדות דלמוניקו'ס אחרות פעלו בשנים 1992-1981 והחל מ-1998 ועד להווה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסעדה נפתחה בידי האחים ג'ון ופיטר דלמוניקו, שהגיעו מטיצ'ינו, שווייץ. ב-1831, הצטרף אליהם אחיינם, לורנצו דלמוניקו, שלבסוף היה אחראי על רשימת היין של המסעדה ועל תפריטה. כשהבניין ברחוב ויליאם נפתח באוגוסט 1837, אחרי השריפה הגדולה בניו יורק (ב-17-16 בדצמבר 1835), נאמר לניו יורקים שעמודי הכניסה יובאו מהריסות העיר פומפיי. [3]

התרחבות וסגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעדת דלמוניקו'ס בפינת השדרה החמישית ורחוב 43, בשנת 1903

החל משנות החמישים של המאה ה-19, המסעדה אירחה את הכינוס השנתי של "חברת ניו אינגלנד של ניו יורק" (New England Society of New York), בה נאמו דוברים חשובים רבים. ב-1860, הכינה דלמוניקו'ס את ארוחת הערב של הנשף הגדול שאירח את אדוארד נסיך ווילס באקדמיה למוזיקה בעיר ניו יורק ברחוב East 14th Street. ארוחת הערב התקיימה בחדר שהוכן במיוחד לשם כך; התפריט היה בצרפתית והpièce montée (מבנה יפה המוכן מממתקים המשמש לקישוט ומעוצב לקראת סעודות חגיגיות) ייצג את המלכה ויקטוריה, והנסיך אלברט. אונית SS Great Eastern וFlora's Vase. הניו יורק טיימס דיווח: "אנחנו יכולים לאמר בכנות שמעולם לא ראינו ארוחת ערב שהייתה טובה וזוהרת כל-כך." [4] ב-1852, שכרה המסעדה את שירותיו של צ'ארלס רנהופר, שנחשב לאחד מגדולי השפים של זמנו.

העסקים שיגשגו כל-כך עד שמ-1865 עד 1888 נפתחו ארבעה סניפים נוספים תחת אותו שם. בזמנים שונים, היו עשרה סניפים שונים של דלמוניקו'ס. דלמוניקו'ס עזבה את הבניין בן השש קומות בשדרה החמישית וברחוב 26. הבניין נמכר לג'ון ב. מרטין, הבעלים של מלון מרטין, במאי 1901. [5]

ב-1919, אדוארד ל.ס. רובינס רכש את דלמוניקו'ס. מסעדת הדגל עברה לשדרה החמישית והמסעדה ברחוב 44 נסגרה ב-1923 כתוצאה משינוי בהרגלי הסעודה מחמת חוק היובש. דלמוניקו'ס החדשה נבנתה לפי דגם המסעדה המקורית.[3]

זמן קצר לאחר סגירת מסעדת דלמוניקו'ס האחרונה, קמו לה מספר מחקים שכינו עצמם מסעדות "דלמוניקו'ס". משפחת דלמוניקו ניסתה להשיג זכויות חוקיות על השם, אולם בית המשפט קבע שעם סגירת הסניף האחרון עבר השם לרשות הציבור. [6]

התחיה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1929, אוסקר טוצ'י (Oscar Tucci) פתח את "דלמוניקו'ס" תחת השם "אוסקר'ס דלמוניקו'ס" (Oscar's Delmonico's) במיקום הקודם של דלמוניקו'ס ברחוב סאות' ויליאם 2 (שנרשם לפעמים כרחוב ביבר 56) בניו יורק. מסעדתו של טוצ'י אימצה את תפריטיה ומתכוניה המקוריים של המסעדה המקורית, וקנתה לה שם משל עצמה, המשיכה למשוך פוליטיקאים בכירים וידוענים. היא נשארה פתוחה ברציפות עד לסגירתה ב-1977. [7]

ב-1981, נפתחה דלמוניקו'ס החדשה באותו מקום בידי אד הובר, והיא פעלה עד 1992. [8]

הבניין היה ריק עד 1998, כשקבוצת בייס (Bice Group) רכשה את הנכס ופתחה מחדש את דלמוניקו'ס, עם ז'אן פייטרו בראנצ'י (Gian Pietro Branchi) כשף. ב-1999, נמכרה המסעדה לשותפות Ocinomled, שהמשיכה להפעיל את דלמוניקו'ס באתרה ברחוב סאות' ויליאם.

סניפים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלמוניקו'ס בניו אורלינס, לואיזיאנה, נפתחה ב-1895, ונרכשה בידי אמריל לגאסי ב-1997. לגאסי ריהט מחדש את המסעדה ופתח אותה מחדש כאמריל'ס דלמוניקו (Emeril’s Delmonico).

תבשילים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפריט ארוחת הערב שנערכה ב-11 במרץ 1916 בדלמוניקו'ס לכבוד המוזיקאי פריץ קרייזלר והזמרת ג'והנה גדסקי

לובסטר ניוברג (Lobster Newburg)‏[3] ותפוחי האדמה של דלומוניקו'ס שהומצאו במטבח המסעדה, וייתכן שצ'יקן אה לה קינג (Chicken à la King)‏ [9] אולם היא הכי ידועה בשל "סטייק דלמוניקו" שלה (Delmonico steak). נאמר שביצים בנוסח בנדיקט מקורן בדלמוניקו'ס, אם כי ישנן גרסאות שונות למקור המאכל. [10] [11] [12] שמו של המאכל אלסקה אפויה נטבע אף הוא בדלמוניקו'ס.

לקוחות ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקוחות מפורסמים של המסעדה היו ג'ני לינד (שנאמר שאכלה שם אחרי כל מופע שלה), תאודור רוזוולט, מארק טוויין, "דיאמונד ג'ים" בריידי, ליליאן ראסל (בדרך כלל בחברתו של דיאמונד ג'ים), צ'ארלס דיקנס, אוסקר ויילד, ג'. פ. מורגן, ג'יימס גורדון בנט הבן, וולטר סקוט, ניקולה טסלה, אדוארד השביעי (אז הנסיך מויילס, ונפוליאון השלישי. העתונאי ג'יקוס ריס (Jacob Riis) שהוא היה לקוח מכל מיני סוגים. בספרו "The Making of an American" הוא כותב שכשמזלו לא שיחק לו, טבח חביב דובר צרפתית בדלמוניקו'ס העביר לו רולים דרך חלון המרתף.

דלמוניקו'ס מוזכרת בסרט "Meet Me in St. Louis"‏ (1944), סיפורה של משפחה מהמעמד הבינוני בסנט לואיס בראשית המאה העשרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Aaseng, Nathan (January 2001). Business Builders in Fast Food. The Oliver Press. pp. 8–10. ISBN 1881508587.
  2. ^ Hooker, Richard J (May 1981). "18 - Eating Out 1865-1900". Food and Drink in America: A History. Indianapolis: Bobbs-Merrill Co.. ISBN 0672526816.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ג'ו אוקונל, "ההיסטוריה של מסעדת דלמוניקו'ס ופעולות עסקיה בניו יורק, steakperfection.com ‏ 1 בדצמבר 2001
  4. ^ Susan Bindig (1989), "New York Welcomes the Prince of Wales (1860)", Dance Chronicle 12 (.2): pp. 234
  5. ^ "Delmonico Building Leased". The New York Times: pp. 3. 1901-05-04.
  6. ^ Lately Thomas (1967). Delmonico's - A Century of Splendor. Boston: Houghton Mifflin Co. pp. 333–336.
  7. ^ פרנק פריאל, "מחוץ למרתף", הניו יורק טיימס, 29 בנובמבר 1987
  8. ^ Ed Huber. "Not in My Neighborhood: The owner of one of America's most historic restaurants faces a modern problem". Guideposts.
  9. ^ ההיסטוריה של תבשילי העופות, whatscookingamerica.net
  10. ^ באטלר ס. מייבל, "מכתבים: ביצים בנוסח בנדיקט", מגזין הניו יורק טיימס, 26 בנובמבר 1942
  11. ^ "Talk of the Town", The New Yorker, December 19, 1942
  12. ^ קרייג קלייבורן, "קלאסיקה אמריקאית: ביצים בנוסח בנדיקט", הניו יורק טיימס, 24 בספטמבר 1967