תאודור רוזוולט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תאודור רוזוולט
27 באוקטובר 1858; ניו יורק - 6 בינואר 1919; מחוז נסאו, ניו יורק, ארצות הברית (בגיל 60)
T Roosevelt.jpg
תאודור רוזוולט
שם בשפת המקור Theodore Roosevelt
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-26
תקופת כהונה 14 בספטמבר 19013 במרץ 1909 (7 שנים ו-24 שבועות)
סגן צ'ארלס וורן פיירבנקס
הקודם בתפקיד ויליאם מקינלי
הבא בתפקיד ויליאם האוורד טאפט
סגן נשיא ארצות הברית ה-25
תקופת כהונה 4 במרץ 190114 בספטמבר 1901 (27 שבועות ו-6 ימים)
הקודם בתפקיד גארט הוברט
הבא בתפקיד צ'ארלס וורן פיירבנקס
תחת נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי
מושל ניו יורק ה-33
תקופת כהונה 1 בינואר 189931 בדצמבר 1900 (שנתיים)

תאודור "טדי" רוזוולטאנגלית: Theodore "Teddy" Roosevelt‏; 27 באוקטובר 18586 בינואר 1919), הנשיא ה-26 של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית (19011909). לפני כן כיהן כמושל מדינת ניו יורק וכסגן הנשיא. היה סופר וחייל.

בתור מנהיג המפלגה הרפובליקנית, רוזוולט היה מנהיג האגף הפרוגרסיבי במפלגה. הוא נהפך לגיבור מלחמת ארצות הברית-ספרד, ולאחר מכן נבחר להיות מושל ניו יורק ב-1898. המנהיגות המפלגתית במדינה החליטה לנטרל אותו וגרמה למפלגה לבחור בו לתפקיד סגן הנשיא של ויליאם מקינלי. רוזוולט ערך מסע בחירות ברחבי המדינה והצליח להביא לניצחונו של מקינלי על בסיס מצע של שלום, שגשוג ושמרנות.

לאחר ההתנקשות במקינלי בספטמבר 1901, רוזוולט, בגיל 42 בלבד, מונה לנשיאות, והפך לנשיא הצעיר ביותר בתולדות המדינה. רוזוולט הנהיג מדיניות סחר הוגן, והבטיח לאזרח הממוצע את חיסול המונופולים, רגולציה ממשלתית על הרכבת, וניקיון באוכל ובתרופות. הוא יצר מערכת חדשה של פארקים לאומיים כדי לשמור על הטבע. במדיניות חוץ, התמקד במרכז אמריקה, בה התחיל את כריית תעלת פנמה. הוא הרחיב את הצי האמריקני, ושלח את "הצי הלבן הגדול" למסע עולמי כדי להציג את כוחה הימי של ארצות הברית. הוא זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1906 על תרומתו לחתימת הסכם פורטסמות' בין יפן לרוסיה. בנוסף, בעל מדליית הכבוד של הקונגרס על חלקו במלחמת ארצות הברית-ספרד.

ב-1904, נבחר רוזוולט לכהונה מלאה והמשיך בקידום מדיניות פרוגרסיבית, שנחסמה בידי הקונגרס. רוזוולט טיפח את ידידו, ויליאם האוורד טאפט, כדי שירש אותו בתור נשיא. לאחר מכן, רוזוולט התאכזב ממדיניות יורשו וניסה לזכות במועמדות הרפובליקנית ב-1912. רוזוולט נכשל בכך, והקים את המפלגה הפרוגרסיבית. הפיצול הרפובליקני עזר לדמוקרטים לנצח. בנוסף, הדמוקרטים בדרום השיגו כוח לאחר שנטרלו את קולות השחורים באזור. הרפובליקנים שתמכו בטאפט השתלטו על המפלגה.

במלחמת העולם הראשונה, רוזוולט תמך בהתערבות אמריקנית והציע את שירותיו הצבאיים. הוא תכנן לרוץ שוב ב-1920, אולם מת ב-1919. הוא נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר בארצות הברית, ופניו חקוקות בהר ראשמור לצד ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ואברהם לינקולן.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט נולד במנהטן שבניו יורק, בנם השני למשפחה בת ארבעה ילדים של תיאודור רוזוולט האב, שהיה איש עסקים אמיד, ומרתה בולוץ', בת למשפחת בעלי אחוזות מג'ורג'יה. מוצאו מצד אביו היה הולנדי, ומצד אמו מוצאו כולל מקור סקוטי, אנגלי, צרפתי וגרמני. אחיו הצעיר, אליוט, היה אביה של מי שלימים תהיה הגברת הראשונה של ארצות הברית, אלינור רוזוולט, רעייתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. בילדותו סבל מבריאות לקויה הכוללת אסתמה וליקויי עיניים, ואת מרבית לימודיו עשה בביתו, בהנחיית מורים פרטיים. במהלך השנים שלאחר מכן, ובזכות אימונים מפרכים, הצליח רוזוולט להתגבר על מחלות ילדותו ופיתח חוסן גופני כביר, אותו ניצל בפעילות ספורטיבית מאומצת שנהייתה לאחד מהרגליו הידועים.

בשנים 18721873 ערך סיורים באירופה עם בני משפחתו, ולאחר מכן התגורר במשך תקופה קצרה בגרמניה. לאחר שהעביר את רוב ילדותו בחינוך ביתי על ידי הוריו ועל ידי מורים פרטיים, החל ללמוד באוניברסיטת הרווארד בשנת 1876 וסיים את לימודיו ב-1880. לאחר מכן החל לימודי משפטים באוניברסיטת קולומביה, שאותם לא אהב ממילא, ולבסוף נשר לצורך כניסה לפוליטיקה. החל מינואר 1882 ועד לדצמבר 1884 ייצג את המחוז ה-21, שכיסה חלק ממנהטן, בבית המחוקקים של מדינת ניו יורק. ב-1886 התמודד ללא הצלחה לראשות עיריית ניו יורק.

שירותו הצבאי וקריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1897 מונה לסגן שר הצי תחת הנשיא ויליאם מקינלי. חרף היותו פוליטיקאי והשתלבותו בקבינט המלחמתי, הרי שעם פרוץ מלחמת ארצות הברית-ספרד בה השתלט צבא ארצות הברית על מושבות ספרדיות לשעבר בפיליפינים ובקובה בשנת 1898, התגייס רוזוולט לצבא בדרגת קולונל (אלוף משנה), והראה גבורה יוצאת דופן כשפיקד בעצמו על ההסתערות על גבעת סן חואן. שנים לאחר מותו, ב-2001, הוענקה לו על התנהגות זו מדליית הכבוד, עיטור הגבורה הגבוה ביותר של הצבא האמריקאי.

לאחר שחזר כגיבור מלחמה ושימש כמפכ"ל משטרת ניו יורק ונציב שירות המדינה בארצות הברית, נבחר בנובמבר 1898 למושל מדינת ניו יורק. בשנת 1900 נבחר כסגנו של הנשיא ויליאם מקינלי, אשר רץ מטעם המפלגה הרפובליקנית במערכת בחירות בה התמודד מקינלי מול הנואם הנודע, ויליאם ג'נינגס ברייאן.

רוזוולט עצמו היה נואם מבריק, ונאם ברחבי המדינה. הוא הדגיש את השלום האמריקני שמקינלי הביא, וטייל ב-23 מדינות. הוא התנגד לקיצוניותו של ברייאן, ושיבח את גבורת החיילים שנלחמו בספרד. ברייאן תמך במלחמה, אולם התנגד לרעיון של סיפוח הפיליפינים ולמדיניות אימפריאליסטית. רוזוולט טען שהאמריקנים יכולים לייצב את הפיליפינים ולשמור על כבודם. המדינה שגשגה, והבוחרים בחרו במקינלי בבירור.

כסגן הנשיא, רוזוולט לא ביצע פעולות משמעותיות. בספטמבר 1901, הופיע במינסוטה והדגיש את מדיניותו: ".דבר בלחש אך שא עמך מקל גדול".

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט נכנס לתפקידו לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי, ב-6 בספטמבר 1901, על ידי אנרכיסט פולני בשם ליאון צ'ולגוש. בעת כניסתו לתפקיד בגיל 42 שנים ועשרה חודשים היה רוזוולט לנשיא ארצות הברית הצעיר ביותר, לאחריו ג'ון פיצג'רלד קנדי שנחשב לנשיא הצעיר ביותר הנבחר.

נשיאותו של רוזוולט נמשכה עד ל-4 במרץ 1909. בתחום מדיניות הפנים הוא השתלב בגל הפרוגרסיבי שעלה בארצות הברית. הוא כינה את עיקרי מדיניות הפנים שלו בביטוי "עסקה הוגנת" שהפך לסיסמתו בבחירות לנשיאות של 1904. במסגרתה לחם במונופולים הגדולים והחזקים של "הברונים השודדים" שנוצרו במהלך "העידן המוזהב" ("The gilded age") אחרי מלחמת האזרחים.

הוא דרש מהמפלגה הרפובליקנית לעבור לכיוון ליברלי יותר, וסירב לסמוך על אנשי עסקים עשירים. הוא פירק 44 ארגונים מונופוליים, אולם הוא עצמו לא התנגד לקפיטליזם, אלא רק לשחיתות. מדיניותו כללה פיקוח על הרכבת, המזון והתרופות. הוא פייס את הפועלים ודאג לשמירה על איכות הסביבה. רוזוולט הוא סגן הנשיא הראשון שהפך להיות נשיא ונבחר בזכות עצמו. לאחר 1906, הוא נטה שמאלה מבחינה פוליטית, ותקף את אנשי העסקים הגדולים, כשהוא טוען שבתי המשפט היו משוחדים כנגד איגודי העובדים.

במדיניות חוץ, רוזוולט היה פחות תוקפני מבעבר, אלא ניסה לקדם שלום. הוא הדגיש את כריית תעלת פנמה מסיבות מסחריות וצבאיות.

סגנון מנהיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט נכנס לתפקיד כמה שבועות לפני יום הולדתו ה-43, הנשיא הצעיר ביותר בהיסטוריה. הוא שמר על הקבינט של מקינלי והבטיח להמשיך את דרכו. בדצמבר 1901, הוא נאם בפני הקונגרס וביקש ממנו להגביל את כוחם של המונופולים, ועל כך זכה בכינוי "מכסח המונופולים" ("trust-buster"). רוזוולט התאגרף בבית הלבן ואף התעוור בעינו בעקבות קרב.

כמו מקינלי, רוזוולט ידע להשתמש בתקשורת לצרכיו. הוא סיפק ריאיונות ותצלומים לעיתונות, ואף הזמין כתבים פנימה כמקלט מפני הגשם, כשהוא מבסס את המסורת של חדר לכתבים.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני כניסתו לתפקיד, בתור מושל ניו יורק, רוזוולט למד כלכלה, והבין את המונופולים, יחסי העבודה ושימור משאבים. החוקים שהתווה כללו כנות בעניינים ציבוריים, חלוקת אחריות, ולשים את המדינה מעל הכל. הוא התעקש על האחריות של התאגידים בפני הציבור, ועל אחריותו לפתור את המאבק בין הפועלים ואנשי העסקים.

פרוגרסיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט העביר כמה חוקים פרוגרסיביים בקונגרס כדי לפייס בין העובדים ומעבידיהם.

רוזוולט נחשב לדובר הבולט של התנועה הפרוגרסיבית. מחד, התנועה דרשה שימוש במדע, הנדסה, טכנולוגיה ומדעים כדי לפתור את הבעיות של המדינה, לחסל בזבוזים מיותרים ולקדם מודרניזציה. רוזוולט עצמו היה ביולוג, וניסה גם הוא לשוות נופך מדעי לתוכניותיו.

בנוסף, התנועה הפרוגרסיבית התנגדה לשחיתות במנגנונים מפלגתיים, איגודי עבודה והמונופולים. רוזוולט, כשוטר לשעבר, היה נחוש לשמור על החוק.

שביתת הפחם של 1902[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1902, רוזוולט פתר משבר לאומי כשהגיע לפשרה עם כורי פחם ששבתו, ואיימו בכך על ההסקה ברוב הבתים. רוזוולט איים להשתמש בצבא לכבוש את המכרות ולכרות את הפחם. הוא כינס את נציגי שני הצדדים והצליח להגיע לעמק השווה עם שניהם. איגוד העובדים הסכים להפסיק להתמקח בשם העובדים והפועלים קיבלו תשלום טוב יותר עבור פחות שעות.

חיסול מונופולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונופולים הפכו לעניין מרכזי, והחשש היה שהארגונים הגדולים יעלו את מחיריהם לציבור ויחסלו את הארגונים הקטנים. ב-1904, 318 מונופולים שלטו בכשני חמישיות מהתוצר של ארצות הברית, בתחומי התעבורה, הבנקאות והרכבת.

מקינלי החל עם חיסול כוח המונופולים, אולם רוזוולט פעל בעוז כנגדם. הוא העלה את כוחה של הממשלה, והעביר שני חוקים לפיקוח על תעריפי הרכבת, אשר הייתה האמצעי הכמעט בלעדי להובלת משאות בתקופה ההיא. התובע הכללי תבע 44 מונופולים שונים, ופירק את ארגון הרכבות של ג'יי פי מורגן. רוזוולט יצר את מחלקת המסחר והתעסוקה כדי שתוכל לדאוג לפועלים.

מונופול הבשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל זכה בתביעה מול איגוד בשר והצליח לשבור את מונופול הבשר. רוזוולט הנחה כבר ב-1902 את התובע הכללי לתבוע את מונופול הבשר בעזרת חוק שרמן (שנחקק ב-1890). ששת ארגוני הבשר הגדולים היו מעורבים בקרטל להעלאת מחירים ורווחים. הם סחטו את מתחריהם ולקחו שוחד. ביחד, התעשיות הרוויחו כ-700 מיליון דולרים בשנה ושלטו בחצי מהשוק הלאומי. הם התאחדו לחלוטין כשנתבעו, כדי שיוכלו להמשיך לשלוט בסחר. ב-1905, בית המשפט החליט לפרק את המונופול, לאחר ששמע על תנאי תברואה ירודים בתעשייה. הניצחון הרשה לרוזוולט לטפל במונופולים אחרים.

חוק המזון הנקי והתרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט, בתגובה לדרישה הציבורית, הצליח להעביר את חוק המזון הנקי והתרופות ב-1906, ואת חוק הפיקוח על הבשר ב-1906. החוקים פיקחו על אוכל ותרופות, ועל התנאים התברואתיים. הקונגרס החליף את החוק בחוק שריכך את הדרישות מצד יצרני הבשר לצורך סחר חוץ.

תעריפי הרכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט האמין שעל הממשלה לטפל בנושא הרכבת, בגלל הסכנה שבשעות עבודה רבות לפועלים. החוק הראשון שהעביר לא הצליח, ורוזוולט חיפש דרכים להורדת מחירי ההובלה. רוזוולט דרש פתיחת הדרכים לסחר במחיר הוגן ושווה לכל נפש.

רבים הניחו שאיגודי הרכבת תמיד יהיו חזקים, ללא קשר לרגולציה. נלסון אולדריץ', הסנאטור רב העוצמה מרוד איילנד, הוביל את ההתנגדות לרוזוולט במפלגה. רוזוולט עצמו הסתמך על רפובליקנים מהמערב התיכון.

לבסוף, רוזוולט הצליח לשכנע את השמרנים שבית המשפט יגן על האינטרסים של איגודי הרכבת, והצליח להעביר את החוק. החוק קבע מחיר מקסימום לרכבת והפסיק מתן כרטיסים בחינם לידידי האיגודים. בנוסף, מחלקת הסחר קיבלה סמכות לבחון את הדו"חות של התאגידים. מי שיתנגד לכך יתבע בידי בית המשפט.

שימור הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט היה הנשיא הראשון שהקנה לנושא שימור הסביבה חשיבות לאומית. הוא הקצה יותר אדמות פדרליות לשימור מכל קודמיו יחד, והקים 5 פארקים לאומיים ובעקבות חקיקת "חוק העתיקות" ב-1906 את 18 אתרי ההנצחה הלאומיים הראשונים, ביניהם הגרנד קניון (שאחר כך הפך לפארק לאומי). בעקבות מסע קמפינג בן שלושה ימים שערך עם איש הסביבה ג'ון מיור השתכנע לפעול להעברת השליטה על פארק יוסמיטי לידי הממשלה הפדרלית.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט אמנם פעל לשיפור יחסים בין-גזעיים, אולם כמו רוב המנהיגים של אותה התקופה, לא יזם שיפורים משמעותיים בתחום. בוקר טי. וושינגטון, המנהיג השחור החשוב ביותר, היה השחור הראשון שהוזמן לאכול בבית הלבן באוקטובר 1901. אולם הזעם הציבורי הגזעני בדרום בעקבות פרסום הפגישה גרם לו להימנע מחזרה על אירוע דומה. רוזוולט לא השתמש בסמכות פדרלית כדי לאכוף את זכויות ההצבעה של השחורים.

בוקר טי. וושינגטון הוזמן לבית הלבן

רוזוולט התנגד לגזענות ולאפליה, ומינה שחורים רבים למשרות מהדרג הנמוך. אולם הוא טען שהשחורים שנלחמו איתו בקרבות בקובה היו מוגי לב. הוא התנגד להפרדה גזעית, וחיסל אותה בניו יורק סיטי בתקופתו כמושל. הוא התנגד גם לאנטישמיות- הוא היה הנשיא הראשון שמינה לקבינט הנשיאותי מזכיר יהודי, כאשר מינה את ב-1906 את אוסקר שטראוס לתפקיד מזכיר המסחר והעבודה.

רוזוולט, כמו אינטלקטואלים רבים בזמנו, האמין בהתפתחות חברתית. הוא טען שהגזעים השונים הגיעו לרמת התפתחות שונה, והלבנים הגיעו לרמה גבוהה יותר מהשחורים. לטענתו, כל גזע יכול להתפתח באופן בלתי מוגבל, והאמריקנים הם גזע חדש. רוזוולט לא דיבר יותר מדי על שוויון גזעי לאחר ההתנגדות לפגישתו עם וושינגטון. ב-1906, הוא אישר הורדה בדרגה לחיילים שחורים שסירבו לפקודתו להעיד בנוגע לפעולותיהם מול אזרחים לבנים בטקסס.

ב-1905, רוזוולט ביקש מסן פרנסיסקו לאשר ליפנים להיכנס לבתי ספר ציבוריים עם לבנים. הם הוכנסו לבתי ספר לסיניים, והיפנים מחו על כך. רוזוולט איים בתביעה, ולבסוף היפנים הצליחו להיכנס לבית הספר. בתמורה, יפן הפסיקה להנפיק אשרות יציאה לפועלים שיצאו לארצות הברית.

מדיניות רדיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1907 ו-1908, רוזוולט כבר התייאש מהתאגידים הגדולים, שהיו קשורים למפלגה הרפובליקנית בכל מדינה. הציבור נטה שמאלה לאחר השערוריות בעסקים הגדולים, ורוזוולט החליט לנטוש את מבקריו השמרנים כשהחליט ללחוץ על הקונגרס להעביר חוקי רגולציה.

הוא קרא לחוק שיסדיר מתן רישיונות עסק בידי המדינה, מס הכנסה ומס ירושה, מגבלות על הטלת צווי מניעה כנגד איגודי עובדים במהלך שביתות, חוק ביטוח כנגד פציעות בעבודה, יום עבודה בן שמונה שעות לעובדים ממשלתיים, מערכת חסכונות ממשלתית, וחוקים לשינוי מימון מערכת הבחירות.

הקונגרס לא אישר זאת, ורוזוולט המשיך לנסות להעביר את החוקים במהלך מסע הבחירות שלו ב-1912. הרפובליקנים המזרחיים דחו את הרעיונות, שהיו אהודים ברוב המדינה. נלסון אולדריץ' חיזק את שליטתו בקונגרס, והחליט ב-1908 להעביר תיקון לחוקה בנוגע למס ההכנסה. בנוסף העביר את חוק אולדריץ'-ורילנד, שייסד את "הוועדה המוניטרית הלאומית", שנועדה לבדוק כיצד מתנהלים בנקים מרכזיים בעולם, ולנסות ליישם זאת בארצות הברית, אשר בה באותה תקופה לא היה בנק מרכזי. אולדריץ' עמד בראשה, ולבסוף הפדרל ריזרב הוקם ב-1913.

הבחירות ב-1904[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות ב-1904

השליטה על המפלגה הרפובליקנית הייתה בידיו של מארק האנה עד למותו של מקינלי. השליטה של האנה במפלגה, וניסיונו להפוך למועמד ב-1904, הסתיימה לאחר שהחלו אצלו בעיות בריאותיות. הוא מת מוקדם יותר באותה השנה. הנשיא הבטיח את מעמדו, אבל העדיף שסגנו יהיה צ'ארלס וורן פיירבנקס.

רוזוולט, כמועמדים אחרים, לא ניהל את מסע הבחירות באופן אישי, אולם רצה לשלוט במסר של המפלגה. בנוסף, הוא יצר מועדון כתבים בבית הלבן. כל עיתונאי שציטט את הנשיא ללא אישור לא יכול היה להיכנס לשם.

אלטון פארקר

המועמד הדמוקרטי היה אלטון פארקר. העיתונים הדמוקרטים טענו שהרפובליקנים זכו לתרומות גדולות מהתאגידים, והכתימו את רוזוולט. רוזוולט הכחיש כל האשמה בשחיתות, וציווה להחזיר 100,000 דולר שנתרמו אליו מסטנדרד אויל. פארקר טען שרוזוולט קיבל תרומות כדי למנוע ממידע מזיק לדלוף החוצה ממשרד התאגידים. רוזוולט הכחיש את דבריו של פארקר וטען שיישאר נקי במסעו לנשיאות. ההאשמות מצד פארקר והדמוקרטים לא השפיעו על הבחירות, ורוזוולט הבטיח לספק לכל האמריקנים "עסקה הוגנת". הוא זכה ב-56% מהקולות, לעומת 38% לפארקר. רוזוולט גם ניצח בחבר האלקטורים, עם 336 קולות לעומת 140. לפני שנכנס לתפקידו, הכריז שלא ירוץ לכהונה נוספת. הדמוקרטים המשיכו לטעון שהושפע בידי תאגידים.

חקירה מ-1912 טענה שבבחירות הללו, סטנדרד אויל תרמה 150,000 דולר לרפובליקנים, ושתאגידים אחרים תרמו 2,195,000 דולרים. הדמוקרטים גייסו 700,000 דולרים בלבד. ההיסטוריונים טוענים שרוזוולט לא היה מודע לכך שאנשיו שמרו את התרומות, ואין ראיות לכך שהתרומות הובילו ליחס מועדף לתאגידים מצד רוזוולט.

תאודור רוזוולט במדי צבא ארצות הברית

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות החוץ של רוזוולט הונחתה בידי שלושה עקרונות מרכזיים: שמירה על האינטרסים האמריקניים, חיזוק הצי, ושיתוף פעולה עם בריטניה. הוא היה מודע לעניינים הבינלאומיים, וגם למלחמות ברחבי העולם. הוא היה נחוש להפוך את ארצות הברית למעצמה ללא מלחמה.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא, עם 39,000 חיילים ב-1890, היה הקטן ביותר בקרב צבאות המעצמות באותה תקופה. לצרפת, לדוגמה, היו 542,000 חיילים. את המלחמה מול ספרד נלחמו בעיקר מתנדבים, ורוזוולט סבר שיש לשלוט באופן יותר הדוק בצבא.

רוזוולט תמך ברפורמות שאליהוא רוט, מזכיר המלחמה, הגיש לו. רוט דרש ראש סגל שיוכל לתכנן מלחמות בסגנון אירופאי. הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית התנגד לכך, אולם רוט הצליח ליצור אקדמיה צבאית ומבנה היררכי בצבא. רוט שינה את הקריטריונים לקידום וארגן בתי ספר מיוחדים ללימוד מקצועות שונים בצבא. רוט ארגן תחלופה גבוהה של הסגל הצבאי, ניסה לדאוג לכך שקובה תעבור לידי הקובנים, נתן אישור להקמת ממשל אזרחי בפיליפינים, וחיסל מכסים על ייבוא מפוארטו ריקו.

הצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמירל אלפרד תייר מהן נחשב לתאורטיקן מבריק בידי האירופאיים. רוזוולט הקשיב למהן, והגיע למסקנה שרק אומה עם הצי החזק ביותר בעולם תוכל לשלוט באוקיינוס, להגן על גבולותיה ולבצע דיפלומטיה יעילה. רוזוולט השקיע בבניית צי מודרני וחזק. ב-1904, לארצות הברית היה הצי החמישי בגודלו בעולם. ב-1907, הוא כבר היה השלישי בגודלו. הוא יזם את המסע של "הצי הלבן הגדול" מסביב לעולם, שנמשך יותר משנה החל מסוף 1907, על מנת להפגין את כוחה הימי של ארצות הברית. רוזוולט אמנם לא הצליח להגיע לרמת העוצמה של הצי הבריטי, אולם הצי נחשב לטוב ביותר בחצי הכדור המערבי. כריית תעלת פנמה הייתה לצורך עזרה לצי ולא רק לפתיחת הסחר אל המזרח.

מסקנת רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות משבר בונצואלה בין 1902 ל-1903, רוזוולט הרחיב את דוקטרינת מונרו במה שמכונה "מסקנת רוזוולט". הוא קבע שזכותה של ארצות הברית להתערב כ"שוטר בינלאומי" במשברים בחצי הכדור המערבי בהן מדינות נקלעות למצב של חוסר יכולת לפרוע חובות אירופאיות, כדי למנוע מעורבות אירופאית. גרמניה איימה לפלוש לונצואלה, ורוזוולט הזהיר את גרמניה מלהתערב.

סיום מלחמת רוסיה-יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1905, רוזוולט תיווך בין יפן לרוסיה והביא לחתימת הסכם פורטסמות' שהביא לסיום מלחמת רוסיה-יפן. על כך זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1906.

יפן וקוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט זיהה את עליית יפן במונחים צבאיים וכלכליים. הוא לא התנגד לכך שהיפנים ישלטו בקוריאה. לאחר שהוציא את השגרירים האמריקנים מסיאול, האמריקנים סירבו להתנגד לפלישה היפנית לקוריאה. רבים טוענים שטאפט נפגש עם ראש הממשלה היפני והגיע איתו להסכם, לפיו יפן תשתלט על קוריאה ולא תכבוש את הפיליפינים.

האמריקנים בחוף המערבי התנגדו ליפנים מאוד. רוזוולט לא רצה להכעיס את היפנים ולעצור את ההגירה, ולכן הגיע איתם להסכם בו יפן הפחיתה מתן אשרות הגירה, בתמורה להפסקת ההפרדה של התלמידים היפניים בסן פרנסיסקו. ההסכם אסר הגירה יפנית להוואי ולארצות הברית. ההסכם נשאר בתוקף עד 1924, כשהקונגרס אסר על הגירה יפנית.

תעלת פנמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1903, רוזוולט שכנע את הפנמיים ליצור אומה עצמאית מקולומביה (שאזור התעלה היה חלק ממנה באותה עת), סייע למורדים באזור להשיג עצמאות מקולומביה בנובמבר 1903, ושלח ספינות אמריקניות בשביל למנוע הגעת חיילים קולומביאנים. יומיים אחרי הכרזת העצמאות הכירה ארצות הברית בעצמאותה של פנמה ותוך זמן קצר הגיעה להסכם עם הממשלה הזמנית על חכירת אזור התעלה לנצח תמורת תשלום כספי קבוע ועוד עשרה מיליון דולרים. רוזוולט הרגיש שכריית התעלה היא חיונית לביטחון האמריקני ולכוחו של הצי. התעלה הושלמה ב-1914, והעלתה את הסחר בין המדינות.

רוזוולט ביקר בפנמה ב-1906 כדי לבחון את העבודות בתעלה, והיה לנשיא הראשון שנסע אל מחוץ לארצות הברית בתפקידו. הביקור סימן את תחילתו של עידן חדש ביחסים הדיפלומטיים של הנשיאים עם מדינות.

ועידת אלחרסירס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1906, לאחר שהקייזר וילהלם השני בגרמניה ביקש ממנו, רוזוולט שכנע את הצרפתים לבוא לוועידה בינלאומית שתפתור את המשבר המרוקאי הראשון, בנוגע להשפעת האירופאים במרוקו. צרפת רצתה לשלוט במרוקו, למגינת ליבה של גרמניה, שרצתה נוכחות בצפון אפריקה. רבים חששו ממלחמה בין שתי המעצמות. סולטן מרוקו לא יכול היה לשלוט בערים שלו. הועידה התקיימה באלחסירס, ספרד, בנוכחות 13 מדינות. גרמניה הייתה במיעוט, ומשלחתה הייתה חלשה. רוזוולט תמך בצרפת ולא רצה לחזק את הגרמנים. הוא שיתף פעולה עם השגריר הצרפתי, והגיע להסכם באפריל, שבו הצרפתים הפחיתו במקצת את כוחם כשהבטיחו את עצמאות הסולטן, עצמאות כלכלית וחופש תפקודי לכל המעצמות, אולם גרמניה לא השיגה דבר.

הפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סופה הרשמי של מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים ב-1902, השלטון האמריקני התבסס, מלבד באיים מרוחקים שהמוסלמים שלטו בהם. רוזוולט הסיר כמרים קתוליים משליטה באי, שיפר את התשתיות, שמר על בריאות התושבים ושיפר את הכלכלה באי. ההתלהבות להשגת מושבות נעלמה, ורוזוולט סבר שהשגת מושבות היא חולשה. הוא דרש מטאפט להשיג עצמאות לפיליפינים, בתמורה להבטחה שארצות הברית תוכל לשמור על הסדר. הנשיא כבר התמקד באמריקה הלטינית, והכין את הפיליפינים להפיכה למושבה המערבית הראשונה באסיה שתשיג ממשל עצמי.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט ב-1910

בחירות 1908[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1908

לפני שעזב את תפקידו, כשניסה לדחוף למינויו של ויליאם הווארד טאפט לנשיאות ב-1908, הכריז רוזוולט על טאפט כעל "פרוגרסיבי אמיתי".

טאפט ניצח בקלות את ויליאם ג'נינגס ברייאן, שניסה להיבחר בפעם השלישית לנשיאות. טאפט קידם פרוגרסיביות בשם שלטון החוק: הוא העדיף שהשופטים, ולא פקידים או פוליטיקאים, יחליטו בנוגע להגינות. טאפט היה פוליטיקאי פחות פיקח מרוזוולט ולא היה ממגנט כמוהו, לא היו לו יחסי ציבור נאים, או תומכים נלהבים. כשרוזוולט הבין שהורדת מכסי מגן עלולה לגרום למתיחות בקרב הרפובליקנים שתמכו ביצרנים והרפובליקנים שתמכו בצרכנים, הוא הפסיק לדבר בנושא. טאפט התעלם מכך ועודד את תומכיו לנסות להוריד את המכס, ולאחר מכן הגיע להסכמה עם מנהיגים שמרניים לשמור על המכס הגבוה. המכס של 1909 היה גבוה מאוד, אולם במקום להאשים את נלסון אולדריץ' והעסקים הגדולים, טאפט לקח קרדיט על כך וקרא לכך המכס הטוב ביותר. הוא בידל את עצמו מכולם. כשהמשבר התרחש בתוך המפלגה, רוזוולט טייל באפריקה ובאירופה, כדי להרשות לטאפט לפעול לבד.

פילוג במפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק בין טאפט ורוזוולט

רוזוולט ניסה להמשיך להשפיע על טאפט, אולם טאפט החל להפגין מדיניות עצמאית, והנשיא לשעבר החל להביע את חוסר שביעות רצונו. הוא נפגע כשטאפט לא התייעץ איתו בנוגע למינויים שערך.

בניגוד לרוזוולט, טאפט לא תקף אנשי עסקים בנאומיו, אולם שם יותר לב לחוקים, ופירק יותר מונופולים מרוזוולט, כולל כאלו שרוזוולט סירב להילחם מולם. טאפט איבד את תמיכת מתנגדי המונופולים (שלא אהבו את נאומיו השמרניים), העסקים הגדולים (שלא אהבו את פעולותיו) ושל רוזוולט.

הסנאטור רוברט לה פולט מויסקונסין החליט ליצור חיבור פרוגרסיבי בתוך המפלגה, שנועד להקטין את כוחם של מנהיגי המפלגה במדינות ולהחליף את טאפט. רוזוולט סירב לעזוב את המפלגה ולהצטרף ללה פולט. כשחזר מאירופה, הוא תקף את בית המשפט. הוא נאם נאום רדיקלי באוגוסט 1910, בו התנגד לממשל טאפט ולרפובליקנים השמרנים. רוזוולט טען שהפועלים חשובים יותר מההון, ושיש צורך לשלוט בתפוקה התאגידית, ולמנוע תרומות פוליטיות מתאגידים.

ב-1910 נאם בסורבון בפריז את גדול נאומיו "האדם בזירה":

"לא המבקר חשוב, וגם לא מי שמצביע על מעידתם של חזקים או על האופן שבו היו צריכים לפעול. השבח מגיע לאנשים הנאבקים בזירה, שפניהם מכוסים באבק, יזע ודם; ששואפים כל הזמן, שטועים שוב ושוב. מפני שאין מאמץ בלי טעויות;לאלה שמנסים, שמתלהבים, שמקדישים עצמם למען מטרה ראויה; אלה שבמקרה הטוב מצליחים ובמקרה הגרוע נכשלים – אך לפחות עושים זאת בשעה שהעזו וניסו, כך שמקומם לעולם לא יהיה לצד הנשמות הקרות ומוגות הלב שלא ידעו מעולם ניצחון או הפסד".

רוזוולט טען שטאפט נטש אותו. טאפט היה מודאג מכך. בבחירות של 1910, הדמוקרטים זכו ברוב בבית הנבחרים, והקטינו את השליטה הרפובליקנית בסנאט. בין 1890 ל-1908, המועצות הדרומיות נשלטו בידי הדמוקרטים השמרנים שנישלו את השחורים מזכותם להצביע, וכך פגעו במפלגה הרפובליקנית. הדמוקרטים הפכו את דרום ארצות הברית למעוזם, והוא נשאר כך עד שנות השישים.

השינויים הללו גרמו לטאפט לפקפק בסיכוייו להיבחר ב-1912. הפרוגרסיבים במפלגה פירשו את התוצאות בבחירות כרצון לראות ארגון מחדש במפלגה, ורוזוולט החליט לנסות לחזור לפוליטיקה כפרוגרסיבי.

הבחירות של 1912[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט נואם ב-1912

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1911, קבוצה של רפובליקנים מאוהיו הודיעו על תמיכתם ברוזוולט כמועמד הנשיאותי. דבר זה היה משמעותי, כיוון שאוהיו הייתה מדינתו של טאפט. רוזוולט טען שטאפט מתכוון לטוב, אולם הוא לא יודע כיצד להגיע למטרותיו, ושהוא אינו מתאים למשרה של מנהיג. בינואר 1912, הכריז שלא יסרב לרוץ אם יוצע לו. מאוחר יותר באותה השנה, הוא נשא נאום בפני הועידה החוקתית של אוהיו, הזדהה כפרוגרסיבי ותמך ברעיונות פרוגרסיביים. כיוון שתמך במתן זכות לעם לבטל פסקי דין של שופטים, טען טאפט שרוזוולט השתגע.

רוזוולט חזה שיציל את המפלגה מתבוסה בבחירות של 1912 והכריז על מועמדותו. בפברואר 1912, הכריז בבוסטון שיהיה מוכן לרוץ אם יזכה, ותמך בבחירות מקדימות ישירות. אליהוא רוט והנרי קאבוט לודג' חזו שפילוג במפלגה יגרום לתבוסתה. טאפט האמין שהקריירה הפוליטית שלו באה לקיצה: בין אם בתוך המפלגה ובין אם בבחירות.

לאחר הכרזתו של רוזוולט, סנאטורים העלו שוב את נושאי התרומות בבחירות 1904. רוזוולט הכחיש זאת וטען שהחזיר את כל הסכומים שקיבל מתאגידים.

הבחירות המקדימות של 1912 היו הבחירות המקדימות הראשונות בתולדות ארצות הברית. בדרום, המנגנון המפלגתי תמך בטאפט, וכך גם בניו יורק, אינדיאנה, מישיגן, קנטקי ומסצ'וסטס. רוזוולט ניצח באילינוי, מינסוטה, נברסקה, דרום דקוטה, קליפורניה, מרילנד ופנסילבניה. הוא גם ניצח באוהיו. אולם למרות שהבחירות חשפו את האהדה כלפי רוזוולט, רוב הצירים נבחרו בידי מנהיגי המפלגה, שבה שלט טאפט.

בוועידה הרפובליקנית בשיקגו, למרות שטאפט לא השיג ניצחון מיידי, היה ברור שהמצב היה לטובתו. הצירים השחורים מהדרום תמכו בטאפט, למגנת ליבו של רוזוולט, בטענה שמדינות הדרום לא תמכו ברפובליקנים.

המפלגה הפרוגרסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהובס במפלגה הרפובליקנית, החליט רוזוולט לרוץ על מצע פרוגרסיבי. הוא טען שהדמוקרטים ינצחו אם יבחרו במועמד פרוגרסיבי. במהלך יומה הארבעה-עשר של הועידה, ביקש רוזוולט מתומכיו לעזוב את הועידה, וליצור איתו את המפלגה הפרוגרסיבית, שתריץ מועמדים בבחירות.

המצע של רוזוולט כלל את הצעותיו מ-1907 ו-1908, שקראו להתערבות ממשלתית גדולה.

הצירים הפרוגרסיביים מהצפון תמכו בזכויות אזרח לשחורים, אולם תומכיו בדרום טענו שעל המפלגה לקסום לאדם הלבן. משלחות נפרדות לפי גזעים הגיעו לוועידה, ורוזוולט החליט לשבת עם המשלחות הלבנות. למרות זאת, הוא לא זכה בתמיכה מחוץ למעוזים הרפובליקנים.

ניסיון התנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאום וקופסת המשקפיים שנפגעו מאקדח

ב-14 באוקטובר 1912, כשהיה במילווקי, נורה רוזוולט בחזהו. הכדור עבר דרך קופסת משקפיו ועותק של נאומו בן חמישים העמודים שקופל לשניים, לפני שפגע בנשיא לשעבר. רוזוולט, כציד ואנטום מוכשר, הבין שכיוון שלא הקיא דם, הכדור לא פגע בריאותיו, והחליט לא ללכת לבית החולים. במקום זאת, נאם את נאומו, כשהדם זולג על חולצתו. הוא דיבר במשך שעה וחצי, ופתח את נאומו במילים "גבירותיי ורבותיי, אינני יודע אם אתם מבינים שכרגע ירו בי". לאחר הנאום נבדק על ידי רופאיו והוחלט כי הפגיעה אינה כה חמורה, וכי עדיף להשאיר את הכדור בגופו מאשר להסתכן בהסרתו.

בגלל הפציעה, רוזוולט הפסיק לנאום בשבועות האחרונים של מסע הבחירות. שני המועמדים האחרים הפסיקו את מסע הבחירות בשבוע שרוזוולט נורה, אולם לאחר ששוחרר מבית החולים חזרו למסע הבחירות.

בחירות 1912[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה של נאמנות מפלגתית, רוזוולט לא הצליח למשוך את רוב הרפובליקנים. הוא השיג 4.1 מיליון קולות (27%) בהשוואה ל-3.5 מיליון לטאפט (23%). המועמד הדמוקרטי, מושל ניו ג'רזי וודרו וילסון, השיג 6.3 מיליון קולות (42% מהקולות), והצליח לנצח ניצחון סוחף בחבר האלקטורים, כשהוא זוכה ל-435 אלקטורים. רוזוולט השיג 88 אלקטורים, וטאפט 8 בלבד. רוזוולט ניצח רק בפנסילבניה במזרח. במערב התיכון, זכה במישיגן, מינסוטה, ודרום דקוטה. במערב, בקליפורניה ובוושינגטון. כרגיל, הדרום היה המעוז הדמוקרטי.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1880 נישא רוזוולט לאליס האת'וויי לי, שנפטרה ב-14 בפברואר 1884, יומיים לאחר שילדה את בתם אליס.

ב-1886 נישא שנית, לאדית קרמיט קארו. נולדו להם חמישה ילדים: תאודור, קרמיט, אתל, ארצ'יבלד וקוונטין. בנם הבכור שירת כגנרל בצבא ארצות הברית ועוטר במדליית הכבוד של הקונגרס. בנם הצעיר קוונטין נפל כטייס בחזית אירופה במלחמת העולם הראשונה.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פניו של תאודור רוזוולט בהר ראשמור

היסטוריונים רבים מחשיבים את רוזוולט לאחד מגדולי הנשיאים שהיו לאומה האמריקאית, ובסקרים שונים שמו עולה בעקביות בחמישייה הפותחת של הטובים בנשיאי ארצות הברית בכל הזמנים. הוא נחשב למייסד התנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית.

רוזוולט הוא אחד מארבעת הנשיאים שדיוקנם מונצח באנדרטת הר ראשמור.

על שם תאודור (טדי) רוזוולט נקרא טדי הדובון, Teddy Bear, וזאת משום שכאשר יצא לציד, באחד מימי 1902, חס על חייו של גור דובים שתפס, וכך הפך לגיבור לאומי.

הוא היה שאר בשר רחוק של הנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט, ודודה של רעייתו אלינור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת תאודור רוזוולט