תאודור רוזוולט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תאודור רוזוולט
Theodore Roosevelt
T Roosevelt.jpg
תאודור רוזוולט
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
תאריך לידה 27 באוקטובר 1858
מקום לידה ניו יורק
תאריך פטירה 6 בינואר 1919 (בגיל 60)
מקום פטירה מחוז נסאו, ניו יורק, ארצות הברית
השכלה הרווארד קולג', אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת קולומביה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק חוקר ארצות, היסטוריון, מסאי, סופר, פוליטיקאי, ג'ודוקא, אוטוביוגרף, חוואי, מתאגרף, חוקר טבע
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג אדית רוזוולט
נשיא ארצות הברית ה-26
תקופת כהונה 14 בספטמבר 19013 במרץ 1909 (7 שנים ו-24 שבועות)
סגן צ'ארלס וורן פיירבנקס
הקודם ויליאם מקינלי
הבא ויליאם האוורד טאפט
סגן נשיא ארצות הברית ה-25
תקופת כהונה 4 במרץ 190114 בספטמבר 1901 (27 שבועות ו-6 ימים)
הקודם גארט הוברט
הבא צ'ארלס וורן פיירבנקס
תחת נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי
מושל ניו יורק ה-33
תקופת כהונה 1 בינואר 189931 בדצמבר 1900 (שנתיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תאודור רוזוולט הבןאנגלית: Theodore "Teddy" Roosevelt‏; 27 באוקטובר 18586 בינואר 1919), היה פוליטיקאי, סופר, חוקר, חייל, חוקר טבע ותומך רפורמה אמריקני, שכיהן כנשיאה ה-26 של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית (19011909). לפני כן כיהן כמושל מדינת ניו יורק וכסגן הנשיא. בתור מנהיג המפלגה הרפובליקנית, היה רוזוולט מנהיג האגף הפרוגרסיבי במפלגה בתחילת המאה העשרים. ראשו חקוק על הר ראשמור לצד פניהם של ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ואברהם לינקולן.

רוזוולט נולד כילד חולני עם אסטמה, אולם התגבר על בעיות הבריאות שלו ועסק בכושר. הוא היה אדם צבעוני עם תחומי עניין רחבים והישגים רבים. הוא למד בביתו ולפני שנכח במכללת הרווארד החל לעסוק במחקרי טבע. ספרו על המלחמה הימית ב-1812 ביסס את מעמדו כהיסטוריון מלומד וכסופר אהוד. עם כניסתו לפוליטיקה, הפך למנהיג האגף תומך הרפורמה של הרפובליקנים במועצה המחוקקת של ניו יורק. לאחר מות אשתו ואמו, החליט לגדל בקר באזור דקוטה. רוזוולט שירת כסגן מזכיר הצי תחת הנשיא ויליאם מקינלי, אולם התפטר מתפקידו כדי להוביל את חיל הפרשים במהלך מלחמת ארצות הברית-ספרד. הוא חזר למדינה כגיבור, ונבחר להיות מושל ניו יורק ב-1898. לאחר מות סגן הנשיא גארט הוברט, החליטה המנהיגות המפלגתית במדינה לנטרל את רוזוולט וגרמה למפלגה לבחור בו לתפקיד סגן הנשיא של מקינלי, תפקיד חסר השפעה. רוזוולט ערך מסע בחירות ברחבי המדינה והצליח להביא לניצחונו של מקינלי על בסיס מצע של שלום, שגשוג ושמרנות.

לאחר ההתנקשות במקינלי בספטמבר 1901, מונה רוזוולט, בגיל 42 בלבד, לנשיאות, והפך לנשיא הצעיר ביותר בתולדות המדינה. כמנהיג התנועה הפרוגרסיבית, הנהיג רוזוולט מדיניות סחר הוגן, והבטיח לאזרח הממוצע את חיסול המונופולים, רגולציה ממשלתית על הרכבת, וניקיון באוכל ובתרופות. הוא יצר מערכת חדשה של פארקים לאומיים כדי לשמור על הטבע. במדיניות חוץ, התמקד במרכז אמריקה, בה התחיל את כריית תעלת פנמה. הוא הרחיב את הצי האמריקני, ושלח את "הצי הלבן הגדול" למסע עולמי כדי להציג את כוחה הימי של ארצות הברית. הוא זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1906 על תרומתו לחתימת הסכם פורטסמות' בין יפן לרוסיה, שסיים את מלחמת רוסיה-יפן. בנוסף, בעל מדליית הכבוד של הקונגרס על חלקו במלחמת ארצות הברית-ספרד.

ב-1904, נבחר רוזוולט לכהונה מלאה והמשיך בקידום מדיניות פרוגרסיבית, שנחסמה בידי הקונגרס. רוזוולט טיפח את ידידו, ויליאם האוורד טאפט, כדי שירש אותו בתור נשיא. רוזוולט נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר בתולדות המדינה.

לאחר מכן, התאכזב רוזוולט ממדיניות יורשו וניסה לזכות במועמדות הרפובליקנית ב-1912. רוזוולט נכשל בכך, והקים את המפלגה הפרוגרסיבית. הפיצול הרפובליקני עזר לדמוקרטים לנצח. בנוסף, הדמוקרטים בדרום השיגו כוח לאחר שנטרלו את קולות השחורים באזור. הרפובליקנים שתמכו בטאפט השתלטו על המפלגה. לאחר תבוסתו בבחירות, הוביל משלחת חקר אל האמזונס בה כמעט מת ממחלה טרופית. במלחמת העולם הראשונה, תמך רוזוולט בהתערבות אמריקנית והציע את שירותיו הצבאיים בהובלת מתנדבים לצרפת. הוא תכנן לרוץ שוב ב-1920, אולם מת ב-1919.

תוכן עניינים

ראשית חייו ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל משפחת רוזוולט, שכולל שיח ורדים, בהתייחסות לשם "רוזוולט", שדה ורדים בהולנדית.[1]

תאודור רוזוולט נולד ב-27 באוקטובר, 1858, בניו יורק.[2] הוא היה השני מבין ארבעה ילדים שנולדו למרתה בולוק רוזוולט ולאיש העסקים תאודור רוזוולט האב. הייתה לו אחות גדולה, אנה ("במי"), אח קטן, אליוט, ואחות קטנה, קורין. אליוט היה אביה של אלינור רוזוולט, אשתו לעתיד של דודנו הרחוק של תאודור, פרנקלין דלאנו רוזוולט. סבו מצד אביו היה ממוצא הולנדי.[3] הצד השני של משפחתו היה ממוצא סקוטי, אירי, אנגלי [4] ועם קצת דם גרמני, וולשי וצרפתי.[5] תאודור האב היה בנו החמישי של האיש העסקים קורנליוס רוזוולט. בן דודו הרביעי של תאודור, ג'יימס, היה איש עסקים גם הוא ואביו של פרנקלין דלאנו רוזוולט.[6]

ילדותו של רוזוולט הושפעה מבריאותו הרופפת מהאסטמה שפיתח. הוא חווה התקפים ליליים שגרמו לו להיחנק, ללא מרפא מצד הרופאים.[7] הוא היה ילד אנרגטי[8]. הוא החל להתעניין בזואולוגיה בגיל שבע כשראה כלב ים מת בשוק מקומי. לאחר שלקח את ראשו של כלב הים, יצר עם שני בני דודיו "מוזיאון להיסטוריית הטבע". לאחר שלמד פחלוץ, מילא את המוזיאון המאולתר בחיות שהרג או תפס. לאחר מכן חקר את החיות. בגיל תשע, תיעד את תצפיותיו על חרקים במסמך.[9]

אביו של רוזוולט השפיע עליו. הוא היה מנהיג תרבותי בניו יורק וסייע בהקמת מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. אביו גם גייס תומכים של צבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים, למרות שהיה קרוב מצד משפחתו למנהיגי קונפדרצייה. רוזוולט טען שאביו היה האיש הגדול ביותר שהכיר, ששילב עוצמה ואומץ עם עדינות. המשפחה טיילה באירופה ב-1869 וב-1870, ולמצרים ב-1872, מה שעיצב את תפיסתו של רוזוולט בנושאי חוץ.[10] לאחר נסיעה עם משפחתו להרי האלפים ב-1869, גילה רוזוולט שפעילות גופנית צמצמה את השפעות האסטמה שלו.[11] הוא החל במשטר אימונים, והחל ללמוד איגרוף. [12][13]

רוזוולט היה דתי ברמה מסוימת, והפך לאפיסקופלי בעקבות אשתו.

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכת הפחלוץ של רוזוולט[14]

רוזוולט למד בחינוך ביתי שנוהל בידי מורים פרטיים והוריו. החיסרון המובהק בשיטה היה בקיאות לא מאוזנת בתחומים שונים[15]. רוזוולט היה מוצלח בגאוגרפיה ומצוין בהיסטוריה, ביולוגיה, צרפתית וגרמנית; אולם הוא התקשה במתמטיקה ובשפות קלאסיות. הוא למד באוניברסיטת הרווארד החל מה-27 בספטמבר, 1876.

לאחר שהתאושש ממותו הפתאומי של אביו ב-9 בפברואר, 1878, החל רוזוולט להכפיל את מאמציו הלימודיים.[16] הוא הצליח בתחומי המדעים, הפילוסופיה והרטוריקה אולם המשיך להתקשות בלטינית וביוונית. הוא למד ביולוגיה והצטיין בכך, בעיקר בתחום הצפרות. הוא קרא המון והיה לו זיכרון צילומי.[17] בנוסף, עסק בחתירה ובאגרוף, ואף הגיע למקום השני בטורניר האגרוף של האוניברסיטה. בהרווארד למד אצל ויליאם ג'יימס.[18] רוזוולט היה חבר באגודת הספרות אלפא דלתא פי, באחוות דלתא קאפה אפסילון, וב"מועדון הפורצלן" היוקרתי. בנוסף לכך היה עורך של העיתון של האוניברסיטה. ב-1880, בעודו חבר באחוות פי בטא קפא, סיים את לימודיו במקום ה-22 מתוך 177 תלמידים, בתואר באומנויות ובהצטיינות. רוזוולט הרגיש שקיבל מעט מאוד מהרווארד, והתאכזב מהעיסוק הפורמלי בנושאים רבים.[19]

רוזוולט ויתר על רצונו ללמוד את מדעי הטבע, וירש 125,000 דולר (מספיק כדי לחיות בנוחות למשך שארית חייו) מצוואת אביו. הוא החליט ללמוד משפטים בקולומביה לאחר לימודיו וחזר לגור עם משפחתו בניו יורק סיטי. הוא הצליח בלימודיו אך מצא את התחום המשפטי כלא הגיוני. במקום, השקיע את מירב זמנו בכתיבת ספר על מלחמת 1812. כשהוא נחוש להיכנס לפוליטיקה, החל רוזוולט להגיע לפגישות של האגודה הרפובליקנית במקום מגוריו. למרות שאביו היה רפובליקני מובהק, בחירתו של רוזוולט הייתה חריגה ביחס לחבריו לספסל הלימודים שנמנעו מלעסוק בפוליטיקה. רוזוולט מצא בעלי ברית במפלגה הרפובליקנית המקומית, וניצח חבר מועצה רפובליקני יוצא שהיה קשור למנגנון המפלגתי של הסנאטור רוסקו קונקלינג. רוזוולט החליט לעזוב את בית הספר למשפטים כדי להיות "ממעמד השליטים".[20]

היסטוריית הצי ואסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודו בהרווארד, החל רוזוולט ללמוד את תפקידו של הצי האמריקני הצעיר במהלך מלחמת 1812.[21][22] בעזרת שני דודיו, חקר מקורות ראשוניים ופרוטוקולים של הצי. ספרו של רוזוולט, שפורסם ב-1882, נחשב לאחד מהמחקרים החשובים ביותר על המלחמה, וכלל בתוכו ציורים של מנגנוני ספינות, טבלאות שמתארות את ההבדלים ביכולת שיגור כדורי התותח, וניתוח של ההבדל במנהיגות הצי הבריטית לעומת זו האמריקנית. לאחר סיום לימודיו בהרווארד, זכה הספר המלחמה הימית של 1812 לביקורות משבחות, והראה את בקיאותו ההיסטורית של רוזוולט.

עם פרסום "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה, 1660–1783" ב-1890, הפך אדמירל משנה אלפרד תייר מהן לתיאורטיקן חשוב בתחום הלוחמה הימית אצל מנהיגי אירופה. רוזוולט הקדיש תשומת לב מיוחדת לטענתו של מהן שרק אומה עם צי חזק תוכל לשלוט בימים, להפעיל לחץ דיפלומטי מלא, ולהגן על גבולותיה.[23][24] הוא השתמש ברעיונותיו של מהן לעיצוב האסטרטגיה הימית האמריקנית כששירת כסגן מזכיר הצי ב-1897-98. כנשיא, בין 1901 ל-1909, הקדיש רוזוולט מאמץ רב לבניית צי עוצמתי, ושלט את הצי הלבן הגדול להקיף את כדור הארץ בין 1908 ל-1909 כדי להפגין את כוחה הימי של ארצות הברית. הצי עדיין לא התקרב אל הצי הבריטי, אולם הפך לצי החזק בחצי הכדור המערבי. בניית תעלת פנמה לא נועדה רק כדי לפתוח את ערי החוף המזרחי אל הסחר באוקיינוס השקט, אלא גם כדי לאפשר לצי החדש להפליג הלוך ושוב ולהפגין את עוצמתו.[25][26]

נישואין ראשונים והפיכה לאלמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום הולדתו ה-22 ב-1880, נישא רוזוולט לאליס האת'וויי לי. בירח הדבש שלהם נסעו לאירופה. רוזוולט טיפס על הרי יונגפראו ומטרהורן.[27][28]

בתם, אליס לי רוזוולט, נולדה ב-12 בפברואר, 1884. יומיים לאחר מכן מתה אשתו של רוזוולט מאי-ספיקת כליות, שההריון הסווה. ביומנו, סימן רוזוולט איקס גדול על העמוד של אותו התאריך וכתב שהאור יצא מחייו. אמו מרתה מתה מטיפואיד אחת עשרה שעות קודם לכן באותו הבית. רוזוולט ההרוס השאיר לאחותו אנה את הטיפול באליס ונסע להתאבל. כשהייתה אליס בת שלוש, חזר רוזוולט לגדל אותה.[29]

רוזוולט התמקד בעבודתו, ובעיקר השקיע מאמצים שהמועצה המחוקקת תחקור את השחיתות בממשלת ניו יורק סיטי, שנגרמה בגלל ריכוזיות יתר במשרת ראש העיר. למשך שארית חייו בקושי דיבר על אשתו אליס ולא כתב עליה באוטוביוגרפיה שלו. כשעבד על ביוגרפיה שכללה את אוסף מכתביו, לא הזכיר את נישואיו לאליס או את נישואיו השניים לאדית קרמיט קארו.[30]

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבר מועצה מקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט הוצב כמועמדה של המפלגה הרפובליקנית עבור ייצוג מחוזו באולבני. הוא היה חבר האספה של מדינת ניו יורק ב-1882, 1883 ו-1884. הוא התבלט מיומו הראשון, בעיקר בנושא השחיתות בתאגידים.[31] הוא חסם את ניסיונו של הבנקאי ג'יי גולד להוריד את המסים ששילם. רוזוולט חשף קנוניה שיפוטית בנושא והצליח להשיג אישור לחקירה שנועדה להדיח את השופט. החקירה דחתה את ניסיון ההדחה, אולם רוזוולט חשף את השחיתות באולבני והפך לפוליטיקאי בולט.[32] התנגדותו לשחיתות סייעה לו להיבחר מחדש ב-1882 כשהוא משיג שני שלישים מהקולות, הישג מרשים בהתחשב בעובדה שהמושל הדמוקרטי גרובר קליבלנד ניצח במחוז של רוזוולט.[33] כשאגף ה"איתנים" של קונקלינג במפלגה היה מפורק לאחר ההתנקשות בנשיא ג'יימס גרפילד, הצליח רוזוולט להיבחר למנהיג המפלגה באספה. לאחר היבחרו מחדש, שיתף פעולה עם המושל קליבלנד והצליח להעביר חוק לרפורמה בשירות הציבורי.[34] רוזוולט נבחר שוב מחדש, וביקש להיבחר ליושב ראש האספה, אולם הובס ולא הצליח להיות המועמד מטעם המפלגה.[35][36] בכהונתו האחרונה, שירת רוזוולט כיושב ראש הוועדה לענייני ערים; הוא כתב יותר חוקים מכל מחוקק אחר.[37]

הבחירות הנשיאותיות של 1884[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהיו כמה מועמדים לנשיאות, תמך רוזוולט בסנאטור ג'ורג' אדמונדס מניו יורק, תומך רפורמה אפרורי. המפלגה המקומית תמכה בנשיא היוצא, צ'סטר ארתור, שהעביר את חוק הרפורמה בשירות הציבורי. ארתור סבל ממחלת כליות שהוסתרה מהציבור, ולא השקיע מאמצים רבים בהתמודדות. רוזוולט לחם והצליח להשפיע על הצירים ממנהטן בוועידה. הוא השתלט על הוועידה המקומית והצליח לעצור את תומכיהם של ארתור ושל ג'יימס בליין; הוא התבלט כמנהיג המפלגה בניו יורק.[38]

רוזוולט נכח בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1884 בשיקגו ונאם בזכות בחירת ג'ון לינץ', שחור תומך אדמונדס, להיות יושב הראש הזמני. הוא לחם לצד ה"Mugwumps", תומכי הרפורמה. אולם בליין זכה לתמיכה מתומכי ארתור ואדמונדס, והצליח לזכות במועמדות בסיבוב הרביעי עם 541 קולות. ברגע חשוב בקריירה הפוליטית שלו, התנגד לדרישת ה"Mugwumps" להתנער מבליין. הוא התרברב בכך שהצליח להפוך מועמד משלו ליושב ראש זמני.[39] בנוסף התרשם כשהוזמן לנאום בפני עשרת אלפים אנשים, הקהל הגדול ביותר שנאם בפניו עד אז. רוזוולט הרגיש פחות מחויבות לפוליטיקה המקומית ונמשך לפוליטיקה הלאומית. הוא פרש לחווה החדשה שלו באזור מיזורי. הוא סירב לתמוך בגרובר קליבלנד, מושל ניו יורק והמועמד הדמוקרטי לנשיאות, כמו רוב ה"Mugwumps". הוא דן בנושא עם חברו, הנרי קבוט לודג'. לאחר שבליין נבחר להיות המועמד, טען רוזוולט שהיה מוכן לתמוך בכל דמוקרט הגון, אולם לאחר מכן התנער מההבטחה וטען שהיא לא נועדה לפרסום.[40] כשנשאל האם יתמוך בבליין, סירב לדבר על הנושא.[41] לבסוף הבין שעליו לתמוך בבליין כדי לשמור על תפקידו במפלגה, ועשה זאת בהודעה לעיתונות ב-19 ביולי.[42] לאחר שאיבד את תמיכתם של רוב תומכי הרפורמה, החליט לפרוש מהפוליטיקה ולעבור לדקוטה הצפונית.[43]

בוקר בדקוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודור רוזוולט כצייד בתרונות ב-1885.

רוזוולט עבר מערבה לאחר הבחירות של 1884, ובנה חווה שנייה בגודל 56 קילומטרים. רוזוולט למד לרכב על סוסים, תפיסה וציד חיות. למרות שזכה לכבוד מצד הבוקרים, הם לא התרשמו ממנו.[44] הוא הזדהה עם הבוקרים בטענה שהיו חיוניים למדינה.[45][46] לאחר מכן החל לכתוב מאמרים על החיים בספר שפורסמו בכתבי עת. בנוסף פרסם שלושה ספרים בנושא.[47]

כסגן שריף, תפס רוזוולט שלושה פושעים שגנבו את הסירה שלו. הוא החליט לא לתלות אותם אלא לשלוח אותם למשפט. הוא שמר עליהם במשך ארבעים שעות ללא שינה, כשהוא קורא את כתביו של לב טולסטוי. כשנגמרו לו הספרים, הוא קרא ספר שהיה לאחד מהגנבים.[48] במקרה אחר, כשחיפש שודדי סוסים, פגש את סת' בולוק, השריף של דקוטה הדרומית. השניים נשארו חברים כל חייהם.[49]

רוזוולט הביא למערב את רצונו לדאוג לחיי האזרחים הפשוטים. הוא הצליח לארגן את החוות בצורה שמנעה ניצול יתר של המשאבים ויצר איגוד לחוואים באזור. הוא גם פעל למען שימור הסביבה והחיות.[50] לאחר שחורף קשה חיסל את הבקר שלו, ומעל 80,000 דולרים שהושקעו בו, חזר רוזוולט למזרח.[51][52] למרות שנפגע כלכלית מהתקופה הזאת, תקופתו במערב גרמה לו להפסיק לחשוב על עצמו כעל אינטלקטואל מרוחק.[53]

נישואין שניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בדצמבר, 1886, נישא רוזוולט לחברתו מימי ילדותו, אדית קרמיט קארו.[54] רוזוולט היה מוטרד מכך שנישואיו השניים התרחשו מעט לאחר מות אשתו הראשונה, ואחיותיו התנגדו לכך.[55] הזוג נישא בלונדון, אנגליה.[56] היו להם חמישה ילדים: תאודור "טד" השלישי ב-1887, קרמיט ב-1889, אתל ב-1891, ארצ'יבלד ב-1894 וקוונטין ב-1897. הזוג גם גידל את אליס, בתו של רוזוולט מנישואיו הראשונים, שלא הסתדרה עם אמה החורגת.[57] בזמן לידתו של טד, דאג רוזוולט לאדית עקב מותה של אשתו הראשונה מעט לאחר הלידה.[29]

כניסה מחדש לחיים הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת החווה שלו, חזר רוזוולט לניו יורק ב-1886. מנהיגי המפלגה הרפובליקנית פנו אליו במהירות כדי שינסה לרוץ לתפקיד ראש עיריית ניו יורק, ורוזוולט הסכים למרות שהיה ברור שלא יצליח מול מועמד מפלגת העבודה המאוחדת, הנרי ג'ורג', ומול המועמד הדמוקרטי אברהם יואיט.[58] רוזוולט ניהל מסע בחירות נמרץ, אולם יואיט הצליח לזכות ב-41% (90,552) מהקולות, כשרפובליקנים רבים שחששו ממדיניותו של ג'ורג' הצביעו לו.[59][58] ג'ורג' השיג 31% (68,110) מהקולות, ורוזוולט הגיע למקום השלישי עם 27% (60,435).[59] כשהוא חושש שלא יצליח להתאושש מהתבוסה, החליט רוזוולט לכתוב ספר על תנועת ההתיישבות במערב המדינה. הספר זכה להצלחה רבה והפך לרב מכר.[60]

הוועדה לשירות ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט חשב שבליין ייבחר להיות המועמד הרפובליקני בבחירות של 1888, ולא ציפה להיכנס מחדש לפוליטיקה. אולם בנג'מין הריסון נבחר להיות המועמד, ורוזוולט נאם במערב התיכון לטובת הריסון.[61] בתמיכת הנרי קבוט לודג',[62] מינה הנשיא הריסון את רוזוולט לוועדה לשירות ציבורי, בה שירת עד 1895. רוב הפוליטיקאים לא השקיעו מאמצים בוועדה,[63] אולם רוזוולט לחם כנגד מינויים פוליטיים ודרש אכיפה של חוקי השירות הציבורי.[64] רוזוולט התעמת מול שר הדואר ג'ון וונאמייקר, שמינה מינויים פוליטיים רבים. ניסיונו של רוזוולט לפטר כמה עובדים במחלקת הדואר פגע בהריסון.[65] למרות שרוזוולט תמך בהריסון בבחירות של 1892, המנצח, גרובר קליבלנד (דמוקרט שמרן), מינה אותו מחדש לאותו התפקיד.[66]

נציב המשטרה של ניו יורק סיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1894, שוב פנו רפובליקנים תומכי רפורמה לרוזוולט וניסו לשכנעו לרוץ לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. הוא דחה את ההצעה בגלל התנגדות אשתו לעזוב את וושינגטון. מעט לאחר מכן, הוא הבין שהחמיץ את ההזדמנות להחיות את הקריירה הפוליטית שלו. הוא ברח לדקוטה לזמן קצר. אדית התחרטה על הלחץ שלה על רוזוולט ונשבעה שלא תחזור על כך.[67]

נציב משטרת ניו יורק סיטי רוזוולט הולך בסמטאות עם העיתונאי ג'ייקוב ריס ב-1894- ציור מהאוטוביוגרפיה של ריס.

ויליאם לה פאייט סטרונג, רפובליקני תומך רפורמה, נבחר להיות ראש העיר ב-1894 והציע לרוזוולט תפקיד כנציב משטרת ניו יורק סיטי ב-1895.[61] רוזוולט שינה את המשטרה מן היסוד. משטרת העיר ניו יורק נחשבה לאחת מהמושחתות באמריקה. רוזוולט דרש כנות מוחלטת מהשוטרים.[68] הוא הנהיג מבדקים פיזיים קבועים ובדיקות נשק. הוא מינה 1,600 שוטרים לפי יכולותיהם ולא לפי קרבתם הפוליטית, הנהיג חלוקת מדליות למצטיינים וסגר אגפים מושחתים. במהלך תקופתו, דרש רוזוולט מהשוטרים ללון בבית ההארכה העירוני והתקין טלפונים בתחנות המשטרה.[69]

ב-1894, הכיר רוזוולט את ג'ייקוב ריס, עיתונאי חושף שחיתויות שחשף את תנאי המחייה הנוראיים של המהגרים העניים. ריס טען שרוזוולט היה מהאנשים המוסריים ביותר שפגש.[70]}}

רוזוולט הקפיד לערוך פטרולים מאוחר בלילה ומוקדם בבוקר כדי לוודא שהשוטרים ממלאים את תפקידם.[71] הוא אכף את חוק איסור העבודה בימי ראשון בניו יורק. כך זכה להתנגדות הטמאני הול. הטמאני הול החליטו להעביר חוק שביטל את משרת נציב המשטרה. רוזוולט בחר להיכנע לכך.[72] כמושל מדינת ניו יורק, במרץ 1901 חתם על חוק שהחליף את ועדות המשטרה עם נציב אחד.[73]

דמות לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן מזכיר הצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות של 1896, תמך רוזוולט ביושב ראש בית הנבחרים תומאס ריד כמועמד הרפובליקני, אולם ויליאם מקינלי נבחר להיות המועמד וניצח את ויליאם ג'נינגס ברייאן בבחירות.[74] רוזוולט התנגד לתמיכתו של ברייאן בהטבעה חופשית של מטבעות כסף, וראה את תומכיו של ברייאן כקיצוניים מסוכנים, ולכן נאם לטובת מקינלי.[75] רוזוולט הפגין בכתיבתו את העניין שלו בנושא הצי, ולכן הנשיא מקינלי, בלחץ חבר הקונגרס וידידו של רוזוולט הנרי קבוט לודג', מינה אותו לסגן מזכיר הצי ב-1897.[76] מזכיר הצי ג'ון לונג דאג לנושאים הרשמיים יותר בתפקיד, והיה במצב בריאותי רעוע, כך שרוב ההחלטות החשובות היו בידיו של רוזוולט. בהשפעת אלפרד תייר מהן, החליט רוזוולט לשפץ את הצי של המדינה, ודאג לבניית ספינות קרב.[77] רוזוולט גם החל לפרסם את עמדותיו בנושא ביטחון לאומי בנוגע לאוקיינוס השקט ולקריביים, ולחץ על מקינלי לפעול לפיהם. רוזוולט היה נחוש לגרש את ספרד מקובה, להביא לעצמאותה של זאת ולהפגין את נחישותה של ארצות הברית לאכוף את דוקטרינת מונרו.[78] עוד ב-1897 לחץ לצאת למלחמה מול ספרד לצורך עזרה לקובנים ושחרור אמריקה משליטה אירופאית, ובנוסף לצורך אימון הצי והצבא.[79]

ב-15 בפברואר, 1898, התפוצצה ספינה אמריקנית בנמל בהוואנה, קובה, ומאות חברי סגל נהרגו. רוזוולט ואמריקנים רבים האשימו את ספרד בכך, אולם מקינלי דרש פתרון דיפלומטי.[80] ללא אישור לונג או מקינלי, שלח רוזוולט פקודות לכמה ספינות וציווה עליהן להתכונן למלחמה.[80][81] ג'ורג' דיואי טען שהניצחון האמריקני בקרב מפרץ מנילה הושג בזכות פקודותיו של רוזוולט.[82] לאחר ניסיון לקנות את קובה, ביקש מקינלי מהקונגרס להכריז מלחמה על ספרד, וכך החלה מלחמת ארצות הברית-ספרד.[83]

קולונל תאודור רוזוולט

המלחמה בקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שירותו במלחמת ארצות הברית-ספרד, שירת רוזוולט במשמר הלאומי של ניו יורק בין 1882 ל-1886. ב-1 באוגוסט 1882 הוצב כסגן משנה וכעבור שנה קודם לדרגת קפטן ופיקד על פלוגה. הוא נשאר בתפקיד פיקודי עד להתפטרותו.[84][85][86][87][88]

כשארצות הברית וספרד הכריזו על מלחמה באפריל 1898, התפטר רוזוולט ממשרת סגן מזכיר הצי וב-6 במאי הקים את גדוד הפרשים המתנדבים הראשון.[89] אשתו וחברים רבים התחננו שיישאר בתפקידו בצי, אולם רוזוולט היה נחוש להשתתף במלחמה. כשהעיתונות דיווחה על הקמת הגדוד, הוצף רוזוולט בפניות להצטרפות לגדוד.[90] הגדוד היה אחד מיחידות זמניות רבות שפעלו במהלך המלחמה.[91]

לאחר שהשיג נשק מודרני לגדוד, הגיע רוזוולט לאימונים.[86] הגדוד התאמן במשך כמה שבועות בסן אנטוניו, טקסס, כשרוזוולט משתמש בניסיונו מהמשמר הלאומי כדי ללמד את חייליו משמעת.[92] הגדוד הכיל מלומדים, ספורטאים מקצוענים, ג'נטלמנים, בוקרים, אינדיאנים, אנשי ספר, ציידים, כורים, חיילים לשעבר, סוחרים וגם שריפים. רוזוולט ואנשיו עזבו את טמפה ב-13 יוני, והגיעו לקובה ב-23 ביוני, 1898. רוזוולט קודם לדרגת קולונל והחל לפקד על הגדוד. הם היו מעורבים במאבק קצר מול הספרדים ויחד עם צבא הקבע הצליחו לסלק את הספרדים.[93]

קולונל רוזוולט והפרשים לאחר לכידת הגבעה עם גדוד הפרשים

תחת פיקודו של רוזוולט, התפרסם הגדוד בגלל ההסתערות על גבעת סן חואן ב-1 ביולי, 1898. רוזוולט היה היחיד על סוס, ורכב בין שוחות הצלפים בחזית כדי להתקדם למרות פקודות ממפקדיו. הוא נאלץ ללכת את המרחק האחרון לגבעה לאחר שסוסו נתקע בחוטי תיל. הניצחון הגיע במחיר של 200 הרוגים ו-1,000 פצועים.[94]

רוזוולט יוצא הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט, דרשו רוזוולט ושאר הקצינים שהחיילים יחזרו הביתה. רוזוולט טען שהקרב בסן חואן היה היום הגדול בחייו. ב-2001 הוענקה לו, לאחר מותו, מדליית כבוד על פעולותיו. הוא לא קיבל את המדליה במהלך המלחמה עצמה בגלל כעס הקצינים שהשיג תשומת לב תקשורתית.[95] רוזוולט העדיף שיתייחסו אליו כאל קולונל גם לאחר חזרתו לאזרחות, אולם הציבור העדיף לקרוא לו "טדי", אף על פי שהוא לא אהב את השם. אנשים שעבדו איתו קראו לו "הקולונל" או "תיאודור".[96]

מושל ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עזיבת קובה באוגוסט 1898, נבדק חיל הפרשים מתוך חשש לקדחת צהובה.[97] מעט לאחר חזרתו לארצות הברית, התבקש לרוץ לתפקיד מושל ניו יורק. רפובליקנים רבים חששו שרוזוולט יפגע באינטרסים שלהם בתפקיד, אולם הם היו צריכים מועמד חזק כדי למנוע את אובדן התפקיד לדמוקרטים, ורוזוולט הסכים להתמודד ולנסות לא להילחם בממסד הרפובליקני. [98] רוזוולט השקיע את כל כולו במסע הבחירות, תוך דגש על ניסיונו מתקופת המלחמה, וניצח בהפרש של אחוז.[99]

כמושל, התנסה רוזוולט בנושאים כלכליים ופוליטיים ששלטו בתקופת נשיאותו. הוא נחשף לנושאי הטראסטים, המונופולים, יחסי העבודה ושימור הטבע. רוזוולט דרש כנות בנושאים ציבוריים, שוויון בין זכויות ואחריות והזנחת אינטרסים מקומיים צרים לטובת אינטרסים של כלל המדינה.[100]

רוזוולט ערך מסיבות עיתונאים דו יומיות- חידוש - ונשאר מקושר לבסיס הפוליטי שלו במעמד הביניים.[101] רוזוולט לחץ על חוק שהטיל מס על נכסי ציבור שהמדינה העניקה לתאגידים, בטענה שתאגיד שנהנה מכוחו בזכות המדינה צריך לשלם לה אחוז הוגן מרווחיו בתמורה לרווחים.[102] הוא התנגד לטענות שהתקרב לסוציאליזם, וטען שבלי חוקי המס הללו, המצביעים של ניו יורק עלולים לתמוך בבעלות ציבורית על נכסים.[103]

הממשל בניו יורק הושפע מאינטרסים רבים, והמושל היה חייב למנות מועמדים מוצלחים לתפקידים חשובים. רוזוולט סירב להתייעץ עם רפובליקנים בנוגע למינויים.[104]

כמושל, פיתח רוזוולט עקרונות שעיצבו את תקופת נשיאותו, בעיקר אחריות לציבור מצד התאגידים הגדולים, יחסי ציבור, שליטה בתעריפי הרכבת, בוררות בין מנהלים ופועלים, שימור משאבי הטבע והגנה על החלשים בחברה.[100] רוזוולט הציב את עצמו כנגד התאגידים מצד אחד וכנגד הקיצוניים מהצד השני.[105]

כמנהיג המדינה המאוכלסת ביותר באיחוד, נחשב רוזוולט למועמד נשיאותי לעתיד וחבריו הפצירו בו לרוץ.[106] רוזוולט לא רצה לאתגר את מקינלי בבחירות של 1900, ורצה להתמנות לתפקיד מזכיר המלחמה. רוזוולט שקל לרוץ לנשיאות ב-1904, אבל לא היה בטוח האם עליו לנסות להיבחר לעוד כהונה כמושל ב-1900.

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1900

בנובמבר 1899, מת סגן הנשיא גארט הוברט מאי ספיקת לב. הנרי קבוט לודג' ואחרים לחצו על רוזוולט לרוץ לתפקיד סגן הנשיא ב-1900, אולם רוזוולט לא רצה את התפקיד החלש והבהיר שלא יקבל את המועמדות.[107] בנוסף הודיע לו מקינלי שלא ימנה אותו לתפקיד, כי סבר שפעולותיו במלחמה חשפו את אי אמינותו. למרות זאת, מתנגדיו של רוזוולט בניו יורק החלו מסע בחירות למועמדותו של רוזוולט.[108] רוזוולט נכח בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1900 כציר מטעם ניו יורק והסכים לקבל את המועמדות אם זאת תוצע לו, ואם לא לשרת עוד כהונה כנשיא. לבסוף נבחר רוזוולט פה אחד לתפקיד.[109]

רוזוולט היה נואם נמרץ כמו המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ויליאם ג'נינגס ברייאן. רוזוולט הדגיש שמקינלי הביא לאמריקה שלום ושגשוג ושהגיע לו להיבחר מחדש. רוזוולט עצר ב-480 תחנות ב-23 מדינות. הוא הראה לאומה את מרצו וגינה את הקיצוניות של ברייאן בניגוד לחיילים הגיבורים שלחם איתם מול ספרד. ברייאן תמך במלחמה, אולם גינה את סיפוח הפיליפינים בתור אימפריאליזם. רוזוולט טען שהסיפוח יביא יציבות לפיליפינים ויחזק את אמריקה. המדינה חזרה לשלום ולשגשוג, והבוחרים החליטו לתת למקינלי ניצחון גדול יותר מאשר זה של 1896.[110]

מזגו התקיף של רוזוולט לא התאים למשרה חסרת ההשפעה של סגן הנשיא.[111] במהלך חצי השנה של רוזוולט כנשיא (מרץ עד ספטמבר 1901), לא התרחשו אירועים רבים, ורוזוולט ניהל את ישיבות הסנאט ארבעה ימים בלבד לפני פיזורו.[112] ב-2 בספטמבר 1901, נאם ביריד במינסוטה וניסח את השקפתו במדיניות חוץ: "דבר בלחש אך שא עמך מקל גדול".[113]

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא רוזוולט, 1904

תקופת נשיאותו של רוזוולט החלה ב-14 בספטמבר, 1901, כשהפך לנשיאה ה-26 של המדינה לאחר ההתנקשות בנשיא ויליאם מקינלי, והסתיימה ב-4 במרץ, 1909. רוזוולט היה סגן הנשיא במשך 194 ימים בלבד לפני שהפך לנשיא. כרפובליקני, רץ לכהונה מלאה ב-1904 לאחר שניצח את יריבו הדמוקרט אלטון פארקר, כשהוא זוכה בכל מדינה פרט לאלו בדרום. הוא הפך לנשיא הראשון שנבחר לכהונה מלאה בזכות עצמו לאחר שהפך לנשיא עם מותו של קודמו. רוזוולט הוחלף בתפקידו בידי חניכו ויורשו הנבחר, ויליאם הווארד טאפט.

בתחום מדיניות הפנים הוא השתלב בגל הפרוגרסיבי שעלה בארצות הברית. הוא כינה את עיקרי מדיניות הפנים שלו בביטוי "עסקה הוגנת" שהפך לסיסמתו בבחירות לנשיאות של 1904. במסגרתה לחם במונופולים הגדולים והחזקים של "הברונים השודדים" שנוצרו במהלך "העידן המוזהב" ("The gilded age") אחרי מלחמת האזרחים. הוא דרש מהמפלגה הרפובליקנית לעבור לכיוון ליברלי יותר, וסירב לסמוך על אנשי עסקים עשירים. הוא פירק 44 ארגונים מונופוליסטים, אולם הוא עצמו לא התנגד לקפיטליזם, אלא רק לשחיתות. מדיניותו כללה פיקוח על הרכבת, המזון והתרופות. הוא פייס את הפועלים ודאג לשמירה על איכות הסביבה. לאחר 1906, הוא נטה שמאלה מבחינה פוליטית, ותקף את אנשי העסקים הגדולים, כשהוא טוען שבתי המשפט היו משוחדים כנגד איגודי העובדים. רוזוולט אהב את הטבע וקידם את איכות הסביבה ושימור המשאבים הטבעיים. הוא הרחיב את מערכת הפארקים והיערות הלאומיים. אישיותו הכריזמטית, נמרצותו ותחומי העניין הרבים שלו גרמו לו להיחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר.[114]

במדיניות חוץ, רוזוולט היה פחות תוקפני מתקופתו במלחמה מול ספרד, אלא ניסה לקדם שלום. הוא היה האמריקני הראשון שקיבל, ב-1906, פרס נובל לשלום על סיום מלחמת רוסיה-יפן. רוזוולט תמך בצי והשקיע בו מאמץ מיוחד. הוא הדגיש את כריית תעלת פנמה מסיבות מסחריות (לקשר בין החוף המזרחי אל החוף המערבי ואל אסיה) וצבאיות (שימוש בצי באוקיינוס האטלנטי ובשקט). הוא הצליח להשיג שליטה על בניית התעלה ב-1904. הוא הרגיש שהשלמת התעלה הייתה הצעד החשוב ביותר שלו אי פעם.

רוזוולט היה אהוד על ההמונים והשיג תמיכה רחבה.[115] יחד עם ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ואברהם לינקולן, פרצופו חקוק על הר ראשמור. הוא זכה לביקורת על מדיניותו האימפריאליסטית, אולם נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר בתולדות ארצות הברית.[116][117]

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבעתו של רוזוולט

רוזוולט נכנס לתפקידו לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי, ב-6 בספטמבר 1901, על ידי אנרכיסט פולני בשם ליאון צ'ולגוש. בעת כניסתו לתפקיד בגיל 42 שנים ועשרה חודשים היה רוזוולט לנשיא ארצות הברית הצעיר ביותר, לאחריו ג'ון פיצג'רלד קנדי שנחשב לנשיא הצעיר ביותר הנבחר..[118] מקינלי מת ב-14 בספטמבר ורוזוולט הושבע לנשיאות באותו היום.[119]

כמה חברי קבינט מתקופת מקינלי נכחו בטקס. רוזוולט נפגש איתם בספרייה לפני כן. רוזוולט טען שימשיך את דרכו של מקינלי עבור השלום והכבוד של המדינה.[120]

בדצמבר 1901, הוא נאם בפני הקונגרס וביקש ממנו להגביל את כוחם של המונופולים, ועל כך זכה בכינוי "מכסח המונופולים" ("trust-buster"). רוזוולט התאגרף בבית הלבן ואף התעוור בעינו בעקבות קרב.

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט מינה שלושה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית: אוליבר וונדל הולמס הבן ב-4 בדצמבר, 1902, ויליאם רופוס דיי ב-23 בפברואר, 1903, וויליאם הנרי מודי ב-12 בדצמבר, 1906.[121]

בנוסף מינה שבעים ואחת שופטים אחרים: שמונה עשר לבית המשפט לערעורים ו-53 לבתי המשפט המחוזיים.

יחסים עם העיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו מקינלי, ידע רוזוולט להשתמש בתקשורת לצרכיו. הוא סיפק ריאיונות ותצלומים לעיתונות, ואף הזמין כתבים פנימה כמקלט מפני הגשם, כשהוא מבסס את המסורת של חדר לכתבים..[122] העיתונות, ששמחה על הגישה לבית הלבן, העניקה לרוזוולט כיסוי אוהד.[122]

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני כניסתו לתפקיד, למד רוזוולט כלכלה, בתור מושל ניו יורק, והבין את המונופולים, יחסי העבודה ושימור משאבים. החוקים שהתווה כללו כנות בעניינים ציבוריים, חלוקת אחריות, ולשים את המדינה מעל הכול. הוא התעקש על האחריות של התאגידים בפני הציבור, ועל אחריותו לפתור את המאבק בין הפועלים ואנשי העסקים.

פרוגרסיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט העביר כמה חוקים פרוגרסיביים בקונגרס כדי לפייס בין העובדים ומעבידיהם.

רוזוולט נחשב לדובר הבולט של התנועה הפרוגרסיבית. מחד, התנועה דרשה שימוש במדע, הנדסה, טכנולוגיה ומדעים כדי לפתור את הבעיות של המדינה, לחסל בזבוזים מיותרים ולקדם מודרניזציה. רוזוולט עצמו היה ביולוג, וניסה גם הוא לשוות נופך מדעי לתוכניותיו.

בנוסף, התנועה הפרוגרסיבית התנגדה לשחיתות במנגנונים מפלגתיים, איגודי עבודה והמונופולים. רוזוולט, כשוטר לשעבר, היה נחוש לשמור על החוק.

שביתת הפחם של 1902[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1902 פתר רוזוולט משבר לאומי כשהגיע לפשרה עם כורי פחם ששבתו, ואיימו בכך על ההסקה ברוב הבתים. רוזוולט איים להשתמש בצבא לכבוש את המכרות ולכרות את הפחם. הוא כינס את נציגי שני הצדדים והצליח להגיע לעמק השווה עם שניהם. איגוד העובדים הסכים להפסיק להתמקח בשם העובדים והפועלים קיבלו תשלום טוב יותר עבור פחות שעות.

חיסול מונופולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונופולים הפכו לעניין מרכזי, והחשש היה שהארגונים הגדולים יעלו את מחיריהם לציבור ויחסלו את הארגונים הקטנים. ב-1904, 318 מונופולים שלטו בכשני חמישיות מהתוצר של ארצות הברית, בתחומי התעבורה, הבנקאות והרכבת.

מקינלי החל עם חיסול כוח המונופולים, אולם רוזוולט פעל בעוז נגדם. הוא העלה את כוחה של הממשלה, והעביר שני חוקים לפיקוח על תעריפי הרכבת, אשר הייתה האמצעי הכמעט בלעדי להובלת משאות בתקופה ההיא. התובע הכללי תבע 44 מונופולים שונים, ופירק את ארגון הרכבות של ג'יי פי מורגן. רוזוולט יצר את מחלקת המסחר והתעסוקה כדי שתוכל לדאוג לפועלים.

מונופול הבשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל זכה בתביעה מול איגוד בשר והצליח לשבור את מונופול הבשר. רוזוולט הנחה כבר ב-1902 את התובע הכללי לתבוע את מונופול הבשר בעזרת חוק שרמן (שנחקק ב-1890). ששת ארגוני הבשר הגדולים היו מעורבים בקרטל להעלאת מחירים ורווחים. הם סחטו את מתחריהם ולקחו שוחד. ביחד, התעשיות הרוויחו כ-700 מיליון דולרים בשנה ושלטו בחצי מהשוק הלאומי. הם התאחדו לחלוטין כשנתבעו, כדי שיוכלו להמשיך לשלוט בסחר. ב-1905, בית המשפט החליט לפרק את המונופול, לאחר ששמע על תנאי תברואה ירודים בתעשייה. הניצחון הרשה לרוזוולט לטפל במונופולים אחרים.

חוק המזון הנקי והתרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט, בתגובה לדרישה הציבורית, הצליח להעביר את חוק המזון הנקי והתרופות ב-1906, ואת חוק הפיקוח על הבשר ב-1906. החוקים פיקחו על אוכל ותרופות, ועל התנאים התברואתיים. הקונגרס החליף את החוק בחוק שריכך את הדרישות מצד יצרני הבשר לצורך סחר חוץ.

תעריפי הרכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט האמין שעל הממשלה לטפל בנושא הרכבת, בגלל הסכנה שבשעות עבודה רבות לפועלים. החוק הראשון שהעביר לא הצליח, ורוזוולט חיפש דרכים להורדת מחירי ההובלה. רוזוולט דרש פתיחת הדרכים לסחר במחיר הוגן ושווה לכל נפש.

רבים הניחו שאיגודי הרכבת תמיד יהיו חזקים, ללא קשר לרגולציה. נלסון אולדריץ', הסנאטור רב העוצמה מרוד איילנד, הוביל את ההתנגדות לרוזוולט במפלגה. רוזוולט עצמו הסתמך על רפובליקנים מהמערב התיכון.

לבסוף, רוזוולט הצליח לשכנע את השמרנים שבית המשפט יגן על האינטרסים של איגודי הרכבת, והצליח להעביר את החוק. החוק קבע מחיר מקסימום לרכבת והפסיק מתן כרטיסים בחינם לידידי האיגודים. בנוסף, מחלקת הסחר קיבלה סמכות לבחון את הדו"חות של התאגידים. מי שיתנגד לכך יתבע בידי בית המשפט.

שימור הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט היה הנשיא הראשון שהקנה לנושא שימור הסביבה חשיבות לאומית. הוא הקצה יותר אדמות פדרליות לשימור מכל קודמיו יחד, והקים 5 פארקים לאומיים ובעקבות חקיקת "חוק העתיקות" ב-1906 את 18 אתרי ההנצחה הלאומיים הראשונים, ביניהם הגרנד קניון (שאחר כך הפך לפארק לאומי). בעקבות מסע קמפינג בן שלושה ימים שערך עם איש הסביבה ג'ון מיור השתכנע לפעול להעברת השליטה על פארק יוסמיטי לידי הממשלה הפדרלית.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט אמנם פעל לשיפור יחסים בין-גזעיים, אולם כמו רוב המנהיגים של אותה התקופה, לא יזם שיפורים משמעותיים בתחום. בוקר טי. וושינגטון, המנהיג השחור החשוב ביותר, היה השחור הראשון שהוזמן לסעודה בבית הלבן באוקטובר 1901. אולם הזעם הציבורי הגזעני בדרום ארצות הברית בעקבות פרסום הפגישה גרם לו להימנע מחזרה על אירוע דומה. רוזוולט לא השתמש בסמכות פדרלית כדי לאכוף את זכויות ההצבעה של השחורים.

בוקר טי. וושינגטון הוזמן לבית הלבן

רוזוולט התנגד לגזענות ולאפליה, ומינה שחורים רבים למשרות מהדרג הנמוך. אולם הוא טען שהשחורים שנלחמו איתו בקרבות בקובה היו מוגי לב. הוא התנגד להפרדה גזעית, וחיסל אותה בעיר ניו יורק בתקופתו כמושל. הוא התנגד גם לאנטישמיות, והיה הנשיא הראשון שמינה לקבינט הנשיאותי ב-1906 מזכיר יהודי, את אוסקר שטראוס, לתפקיד מזכיר המסחר והעבודה.

רוזוולט, כמו אינטלקטואלים רבים בזמנו, האמין בהתפתחות חברתית. הוא טען שהגזעים השונים הגיעו לרמת התפתחות שונה, והלבנים הגיעו לרמה גבוהה יותר מהשחורים. לטענתו, כל גזע יכול להתפתח באופן בלתי מוגבל, והאמריקנים הם גזע חדש. רוזוולט לא דיבר יותר מדי על שוויון גזעי לאחר ההתנגדות לפגישתו עם וושינגטון. ב-1906 אישר הורדה בדרגה לחיילים שחורים שסירבו לפקודתו להעיד בנוגע לפעולותיהם מול אזרחים לבנים בטקסס.

ב-1905 ביקש רוזוולט מעיריית סן פרנסיסקו לאשר ליפנים להיכנס לבתי ספר ציבוריים עם לבנים. הם הוכנסו לבתי ספר לסיניים, והיפנים מחו על כך. רוזוולט איים בתביעה, ולבסוף היפנים הצליחו להיכנס לבית הספר. בתמורה, הפסיקה יפן להנפיק אשרות יציאה לפועלים שיצאו לארצות הברית.

מדיניות רדיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1907 וב-1908, רוזוולט כבר התייאש מהתאגידים הגדולים, שהיו קשורים למפלגה הרפובליקנית בכל מדינה. הציבור נטה שמאלה לאחר השערוריות בעסקים הגדולים, ורוזוולט החליט לנטוש את מבקריו השמרנים כשהחליט ללחוץ על הקונגרס להעביר חוקי רגולציה.

הוא קרא לחוק שיסדיר מתן רישיונות עסק בידי המדינה, מס הכנסה ומס ירושה, מגבלות על הטלת צווי מניעה כנגד איגודי עובדים במהלך שביתות, חוק ביטוח כנגד פציעות בעבודה, יום עבודה בן שמונה שעות לעובדים ממשלתיים, מערכת חסכונות ממשלתית, וחוקים לשינוי מימון מערכת הבחירות.

הקונגרס לא אישר זאת, ורוזוולט המשיך לנסות להעביר את החוקים במהלך מסע הבחירות שלו ב-1912. הרפובליקנים המזרחיים דחו את הרעיונות, שהיו אהודים ברוב המדינה. נלסון אולדריץ' חיזק את שליטתו בקונגרס, והחליט ב-1908 להעביר תיקון לחוקה בנוגע למס ההכנסה. בנוסף העביר את חוק אולדריץ'-ורילנד, שייסד את "הוועדה המוניטרית הלאומית", שנועדה לבדוק כיצד מתנהלים בנקים מרכזיים בעולם, ולנסות ליישם זאת בארצות הברית, אשר בה באותה תקופה לא היה בנק מרכזי. אולדריץ' עמד בראשה, ולבסוף הפדרל ריזרב הוקם ב-1913.

מדינות שצורפו לאיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקלהומה הייתה המדינה היחידה שצורפה לארצות הברית כשרוזוולט היה הנשיא, והיא צורפה ב-16 בנובמבר, 1907.[123]

תאודור רוזוולט במדי צבא ארצות הברית

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות החוץ של רוזוולט הונחתה בידי שלושה עקרונות מרכזיים: שמירה על האינטרסים האמריקניים, חיזוק הצי, ושיתוף פעולה עם בריטניה. הוא היה מודע לעניינים הבינלאומיים, וגם למלחמות ברחבי העולם. הוא היה נחוש להפוך את ארצות הברית למעצמה ללא מלחמה.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא, עם 39,000 חיילים ב-1890, היה הקטן ביותר בקרב צבאות המעצמות באותה תקופה. לצרפת, לדוגמה, היו 542,000 חיילים. את המלחמה מול ספרד נלחמו בעיקר מתנדבים, ורוזוולט סבר שיש לשלוט באופן יותר הדוק בצבא.

רוזוולט תמך ברפורמות שאליהוא רוט, מזכיר המלחמה, הגיש לו. רוט דרש ראש סגל שיוכל לתכנן מלחמות בסגנון אירופאי. הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית התנגד לכך, אולם רוט הצליח ליצור אקדמיה צבאית ומבנה היררכי בצבא. רוט שינה את הקריטריונים לקידום וארגן בתי ספר מיוחדים ללימוד מקצועות שונים בצבא. רוט ארגן תחלופה גבוהה של הסגל הצבאי, ניסה לדאוג לכך שקובה תעבור לידי הקובנים, נתן אישור להקמת ממשל אזרחי בפיליפינים, וחיסל מכסים על ייבוא מפוארטו ריקו.

הצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמירל אלפרד תייר מהן נחשב לתאורטיקן מבריק בידי האירופאיים. רוזוולט הקשיב למהן, והגיע למסקנה שרק אומה עם הצי החזק ביותר בעולם תוכל לשלוט באוקיינוס, להגן על גבולותיה ולבצע דיפלומטיה יעילה. רוזוולט השקיע בבניית צי מודרני וחזק. ב-1904, לארצות הברית היה הצי החמישי בגודלו בעולם. ב-1907, הוא כבר היה השלישי בגודלו. הוא יזם את המסע של "הצי הלבן הגדול" מסביב לעולם, שנמשך יותר משנה החל מסוף 1907, על מנת להפגין את כוחה הימי של ארצות הברית. רוזוולט אמנם לא הצליח להגיע לרמת העוצמה של הצי הבריטי, אולם הצי נחשב לטוב ביותר בחצי הכדור המערבי. כריית תעלת פנמה הייתה לצורך עזרה לצי ולא רק לפתיחת הסחר אל המזרח.

מסקנת רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות משבר בונצואלה בין 1902 ל-1903, רוזוולט הרחיב את דוקטרינת מונרו במה שמכונה "מסקנת רוזוולט". הוא קבע שזכותה של ארצות הברית להתערב כ"שוטר בינלאומי" במשברים בחצי הכדור המערבי בהן מדינות נקלעות למצב של חוסר יכולת לפרוע חובות אירופאיות, כדי למנוע מעורבות אירופאית. גרמניה איימה לפלוש לונצואלה, ורוזוולט הזהיר את גרמניה מלהתערב.

סיום מלחמת רוסיה-יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1905, רוזוולט תיווך בין יפן לרוסיה והביא לחתימת הסכם פורטסמות' שהביא לסיום מלחמת רוסיה-יפן. על כך זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1906.

יפן וקוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט זיהה את עליית יפן במונחים צבאיים וכלכליים. הוא לא התנגד לכך שהיפנים ישלטו בקוריאה. לאחר שהוציא את השגרירים האמריקנים מסיאול, האמריקנים סירבו להתנגד לפלישה היפנית לקוריאה. רבים טוענים שטאפט נפגש עם ראש הממשלה היפני והגיע איתו להסכם, לפיו יפן תשתלט על קוריאה ולא תכבוש את הפיליפינים.

האמריקנים בחוף המערבי התנגדו ליפנים מאוד. רוזוולט לא רצה להכעיס את היפנים ולעצור את ההגירה, ולכן הגיע איתם להסכם בו יפן הפחיתה מתן אשרות הגירה, בתמורה להפסקת ההפרדה של התלמידים היפניים בסן פרנסיסקו. ההסכם אסר הגירה יפנית להוואי ולארצות הברית. ההסכם נשאר בתוקף עד 1924, כשהקונגרס אסר על הגירה יפנית.

תעלת פנמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1903, רוזוולט שכנע את הפנמיים ליצור אומה עצמאית מקולומביה (שאזור התעלה היה חלק ממנה באותה עת), סייע למורדים באזור להשיג עצמאות מקולומביה בנובמבר 1903, ושלח ספינות אמריקניות בשביל למנוע הגעת חיילים קולומביאנים. יומיים אחרי הכרזת העצמאות הכירה ארצות הברית בעצמאותה של פנמה ותוך זמן קצר הגיעה להסכם עם הממשלה הזמנית על חכירת אזור התעלה לנצח תמורת תשלום כספי קבוע ועוד עשרה מיליון דולרים. רוזוולט הרגיש שכריית התעלה היא חיונית לביטחון האמריקני ולכוחו של הצי. התעלה הושלמה ב-1914, והעלתה את הסחר בין המדינות.

רוזוולט ביקר בפנמה ב-1906 כדי לבחון את העבודות בתעלה, והיה לנשיא הראשון שנסע אל מחוץ לארצות הברית בתפקידו. הביקור סימן את תחילתו של עידן חדש ביחסים הדיפלומטיים של הנשיאים עם מדינות.

ועידת אלחרסירס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1906, לאחר שהקייזר וילהלם השני בגרמניה ביקש ממנו, רוזוולט שכנע את הצרפתים לבוא לוועידה בינלאומית שתפתור את המשבר המרוקאי הראשון, בנוגע להשפעת האירופאים במרוקו. צרפת רצתה לשלוט במרוקו, למגינת ליבה של גרמניה, שרצתה נוכחות בצפון אפריקה. רבים חששו ממלחמה בין שתי המעצמות. סולטן מרוקו לא יכול היה לשלוט בערים שלו. הועידה התקיימה באלחסירס, ספרד, בנוכחות 13 מדינות. גרמניה הייתה במיעוט, ומשלחתה הייתה חלשה. רוזוולט תמך בצרפת ולא רצה לחזק את הגרמנים. הוא שיתף פעולה עם השגריר הצרפתי, והגיע להסכם באפריל, שבו הצרפתים הפחיתו במקצת את כוחם כשהבטיחו את עצמאות הסולטן, עצמאות כלכלית וחופש תפקודי לכל המעצמות, אולם גרמניה לא השיגה דבר.

הפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סופה הרשמי של מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים ב-1902, השלטון האמריקני התבסס, מלבד באיים מרוחקים שהמוסלמים שלטו בהם. רוזוולט הסיר כמרים קתוליים משליטה באי, שיפר את התשתיות, שמר על בריאות התושבים ושיפר את הכלכלה באי. ההתלהבות להשגת מושבות נעלמה, ורוזוולט סבר שהשגת מושבות היא חולשה. הוא דרש מטאפט להשיג עצמאות לפיליפינים, בתמורה להבטחה שארצות הברית תוכל לשמור על הסדר. הנשיא כבר התמקד באמריקה הלטינית, והכין את הפיליפינים להפיכה למושבה המערבית הראשונה באסיה שתשיג ממשל עצמי.

בחירות 1904 והשבעה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות ב-1904[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות ב-1904

השליטה על המפלגה הרפובליקנית הייתה בידיו של מארק האנה עד למותו של מקינלי. השליטה של האנה במפלגה, וניסיונו להפוך למועמד ב-1904, הסתיימה לאחר שהחלו אצלו בעיות בריאותיות. הוא מת מוקדם יותר באותה השנה. הנשיא הבטיח את מעמדו, אבל העדיף שסגנו יהיה צ'ארלס וורן פיירבנקס.

רוזוולט, כמועמדים אחרים, לא ניהל את מסע הבחירות באופן אישי, אולם רצה לשלוט במסר של המפלגה. בנוסף, הוא יצר מועדון כתבים בבית הלבן. כל עיתונאי שציטט את הנשיא ללא אישור לא יכול היה להיכנס לשם.

אלטון פארקר

המועמד הדמוקרטי היה אלטון פארקר. העיתונים הדמוקרטים טענו שהרפובליקנים זכו לתרומות גדולות מהתאגידים, והכתימו את רוזוולט. רוזוולט הכחיש כל האשמה בשחיתות, וציווה להחזיר 100,000 דולר שנתרמו אליו מסטנדרד אויל. פארקר טען שרוזוולט קיבל תרומות כדי למנוע ממידע מזיק לדלוף החוצה ממשרד התאגידים. רוזוולט הכחיש את דבריו של פארקר וטען שיישאר נקי במסעו לנשיאות. ההאשמות מצד פארקר והדמוקרטים לא השפיעו על הבחירות, ורוזוולט הבטיח לספק לכל האמריקנים "עסקה הוגנת". הוא זכה ב-56% מהקולות, לעומת 38% לפארקר. רוזוולט גם ניצח בחבר האלקטורים, עם 336 קולות לעומת 140. לפני שנכנס לתפקידו, הכריז שלא ירוץ לכהונה נוספת. הדמוקרטים המשיכו לטעון שהושפע בידי תאגידים.

חקירה מ-1912 טענה שבבחירות הללו, סטנדרד אויל תרמה 150,000 דולר לרפובליקנים, ושתאגידים אחרים תרמו 2,195,000 דולרים. הדמוקרטים גייסו 700,000 דולרים בלבד. ההיסטוריונים טוענים שרוזוולט לא היה מודע לכך שאנשיו שמרו את התרומות, ואין ראיות לכך שהתרומות הובילו ליחס מועדף לתאגידים מצד רוזוולט.

השבעה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט הושבע לכהונתו השנייה (והמלאה) ב-4 במרץ, 1905, בטקס באגף המזרחי של גבעת הקפיטול.[124] השבעתו נחשבה לאחת מהגדולות ביותר עד אז, עם ייצוג מגוון של קבוצות שונות באוכלוסייה.[125]

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט באוקטובר 1910

בחירות 1908[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1908

רוזוולט לא ידע האם לרוץ לכהונה שלישית. הוא נהנה מתקופת הנשיאות שלו והיה מאוד צעיר, אולם ידע שהגבלת מספר הכהונות מונע ריכוז עוצמה. רוזוולט החליט לדבוק בהבטחתו מ-1904 לא לרוץ לכהונה שלישית ולתמוך ביורש. הוא רצה את אליהוא רוט, מזכיר המדינה, אולם רוט היה חולה. מושל ניו יורק צ'ארלס אוונס יוז נחשב למועמד חזק ופרוגרסיבי, אולם רוזוולט לא חיבב אותו. במקום, החליט לתמוך במזכיר המלחמה, ויליאם הווארד טאפט לנשיאות ב-1908. במהלך מערכת הבחירות הכריז רוזוולט על טאפט כעל "פרוגרסיבי אמיתי". הם היו חברים מאז 1890. בוועידה הרפובליקנית של 1908, צעק הקהל לעבר רוזוולט להמשיך לכהונה נוספת, אולם טאפט נבחר להיות המועמד.

טאפט ניצח בקלות את ויליאם ג'נינגס ברייאן, שניסה להיבחר בפעם השלישית לנשיאות. טאפט קידם פרוגרסיביות בשם שלטון החוק: הוא העדיף שהשופטים, ולא פקידים או פוליטיקאים, יחליטו בנוגע להגינות. טאפט היה פוליטיקאי פחות פיקח מרוזוולט ולא היה ממגנט כמוהו, לא היו לו יחסי ציבור נאים, או תומכים נלהבים. כשרוזוולט הבין שהורדת מכסי מגן עלולה לגרום למתיחות בקרב הרפובליקנים שתמכו ביצרנים והרפובליקנים שתמכו בצרכנים, הוא הפסיק לדבר בנושא. טאפט התעלם מכך ועודד את תומכיו לנסות להוריד את המכס, ולאחר מכן הגיע להסכמה עם מנהיגים שמרניים לשמור על המכס הגבוה. המכס של 1909 היה גבוה מאוד, אולם במקום להאשים את נלסון אולדריץ' והעסקים הגדולים, טאפט לקח קרדיט על כך וקרא לכך המכס הטוב ביותר. הוא בידל את עצמו מכולם. כשהמשבר התרחש בתוך המפלגה, רוזוולט טייל באפריקה ובאירופה, כדי להרשות לטאפט לפעול לבד.

אפריקה ואירופה (1909-1910)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט ליד פיל שירה בו בספארי

במרץ 1909, מעט לאחר סיום כהונתו כנשיא, עזב רוזוולט לניו יורק סיטי עבור משלחת חקר במזרח ובמרכז אפריקה שמומנה בידי הסמית'סוניאן.[126] רוזוולט הגיע אל מומבסה שבמזרח אפריקה הבריטית (קניה), נסע אל קונגו הבלגית (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), לפני שחצה את הנילוס אל חרטום בסודאן. רוזוולט חיפש חיות לסמית'סוניאן ועבור המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק.[127] המשלחת כללה מדענים וציידים. רוזוולט הביא איתו ארבעה טונות של מלח לצורך שימור חיות, רגל ארנב למזל, רובה, אקדח, ואוסף של ספרים קלאסיים..[128]

רוזוולט וחבריו הרגו ולכדו 11,400 חיות, מחרקים וחפרפרות עד לסוסי יאור ופילים. 1,000 החיות הגדולות כללו גם שישה קרנפים לבנים נדירים. טונות של חיות מומלחות הועברו אל וושינגטון.[129]

למרות שהספארי הוקם בשם המדע, היה זה אירוע פוליטי וחברתי. רוזוולט שוחח עם משפחות של נכבדים ופגש מנהיגים מקומיים. הוא הפך לחבר באיגוד הרובאים הלאומי ב-1907.[130] הוא תיעד את מסעו בספר.[131]

לאחר שהגיע אל חרטום במרץ 1910, נסע רוזוולט לאירופה. הוא עצר במצרים ושיבח את השלטון הבריטי, בטענה שמצרים לא מוכנה לעצמאות (כמו הפיליפינים).[132] הוא סירב לפגוש את האפיפיור בגלל סכסוך בנוגע לקבוצת מתודיסטים שהייתה פעילה ברומא, אולם נפגש עם שליט האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרנץ יוזף, עם הקייזר וילהלם השני, המלך ג'ורג' החמישי מבריטניה ועם מנהיגים אירופאים אחרים. באוסלו, נאם לצורך הגבלת חימוש הצי, חיזוק בית המשפט לבוררות בינלאומית ויצירת "חבר שלום" למעצמות העולמיות.[133] בנוסף הרצה באוקספורד וגינה את אלו שניסו להקביל בין התפתחות החיות להתפתחות החברה.[134] הוא ניסה להימנע מעיסוק בנושאי פנים, אולם נפגש עם פינצ'וט שהתאכזב מממשל טאפט.[135] פינצ'וט נאלץ להתפטר מתפקיד ראש שירות היערות לאחר עימות מול מזכיר הפנים של טאפט, ריצ'רד באלינג'ר, שהעדיף פיתוח על פני שימור.[136] לאחר נסיעות באירופה ובאפריקה, חזר רוזוולט אל ארצות הברית ביוני 1910.[134]

פילוג במפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק בין טאפט ורוזוולט

רוזוולט ניסה להמשיך להשפיע על טאפט, אולם טאפט החל להפגין מדיניות עצמאית, והנשיא לשעבר החל להביע את חוסר שביעות רצונו. הוא נפגע כשטאפט לא התייעץ איתו בנוגע למינויים שערך.

בניגוד לרוזוולט, טאפט לא תקף אנשי עסקים בנאומיו, אולם שם יותר לב לחוקים, ופירק יותר מונופולים מרוזוולט, כולל כאלו שרוזוולט סירב להילחם מולם. טאפט איבד את תמיכת מתנגדי המונופולים (שלא אהבו את נאומיו השמרניים), העסקים הגדולים (שלא אהבו את פעולותיו) ושל רוזוולט.

הסנאטור רוברט לה פולט מויסקונסין החליט ליצור חיבור פרוגרסיבי בתוך המפלגה, שנועד להקטין את כוחם של מנהיגי המפלגה במדינות ולהחליף את טאפט. רוזוולט סירב לעזוב את המפלגה ולהצטרף ללה פולט. כשחזר מאירופה, הוא תקף את בית המשפט. הוא נאם נאום רדיקלי באוגוסט 1910, בו התנגד לממשל טאפט ולרפובליקנים השמרנים. רוזוולט טען שהפועלים חשובים יותר מההון, ושיש צורך לשלוט בתפוקה התאגידית, ולמנוע תרומות פוליטיות מתאגידים.

ב-1910 נאם בסורבון בפריז את גדול נאומיו "האדם בזירה":

"לא המבקר חשוב, וגם לא מי שמצביע על מעידתם של חזקים או על האופן שבו היו צריכים לפעול. השבח מגיע לאנשים הנאבקים בזירה, שפניהם מכוסים באבק, יזע ודם; ששואפים כל הזמן, שטועים שוב ושוב. מפני שאין מאמץ בלי טעויות;לאלה שמנסים, שמתלהבים, שמקדישים עצמם למען מטרה ראויה; אלה שבמקרה הטוב מצליחים ובמקרה הגרוע נכשלים – אך לפחות עושים זאת בשעה שהעזו וניסו, כך שמקומם לעולם לא יהיה לצד הנשמות הקרות ומוגות הלב שלא ידעו מעולם ניצחון או הפסד".

רוזוולט טען שטאפט נטש אותו. טאפט היה מודאג מכך. בבחירות של 1910, הדמוקרטים זכו ברוב בבית הנבחרים, והקטינו את השליטה הרפובליקנית בסנאט. בין 1890 ל-1908, המועצות הדרומיות נשלטו בידי הדמוקרטים השמרנים שנישלו את השחורים מזכותם להצביע, וכך פגעו במפלגה הרפובליקנית. הדמוקרטים הפכו את דרום ארצות הברית למעוזם, והוא נשאר כך עד שנות השישים.

השינויים הללו גרמו לטאפט לפקפק בסיכוייו להיבחר ב-1912. הפרוגרסיבים במפלגה פירשו את התוצאות בבחירות כרצון לראות ארגון מחדש במפלגה, ורוזוולט החליט לנסות לחזור לפוליטיקה כפרוגרסיבי.

הבחירות של 1912[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912
רוזוולט נואם ב-1912

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1911, קבוצה של רפובליקנים מאוהיו הודיעו על תמיכתם ברוזוולט כמועמד הנשיאותי. דבר זה היה משמעותי, כיוון שאוהיו הייתה מדינתו של טאפט. רוזוולט טען שטאפט מתכוון לטוב, אולם הוא לא יודע כיצד להגיע למטרותיו, ושהוא אינו מתאים למשרה של מנהיג. בינואר 1912, הכריז שלא יסרב לרוץ אם יוצע לו. מאוחר יותר באותה השנה, הוא נשא נאום בפני הועידה החוקתית של אוהיו, הזדהה כפרוגרסיבי ותמך ברעיונות פרוגרסיביים. כיוון שתמך במתן זכות לעם לבטל פסקי דין של שופטים, טען טאפט שרוזוולט השתגע.

רוזוולט חזה שיציל את המפלגה מתבוסה בבחירות של 1912 והכריז על מועמדותו. בפברואר 1912, הכריז בבוסטון שיהיה מוכן לרוץ אם יזכה, ותמך בבחירות מקדימות ישירות. אליהוא רוט והנרי קאבוט לודג' חזו שפילוג במפלגה יגרום לתבוסתה. טאפט האמין שהקריירה הפוליטית שלו באה לקיצה: בין אם בתוך המפלגה ובין אם בבחירות.

לאחר הכרזתו של רוזוולט, סנאטורים העלו שוב את נושאי התרומות בבחירות 1904. רוזוולט הכחיש זאת וטען שהחזיר את כל הסכומים שקיבל מתאגידים.

הבחירות המקדימות של 1912 היו הבחירות המקדימות הראשונות בתולדות ארצות הברית. בדרום, המנגנון המפלגתי תמך בטאפט, וכך גם בניו יורק, אינדיאנה, מישיגן, קנטקי ומסצ'וסטס. רוזוולט ניצח באילינוי, מינסוטה, נברסקה, דרום דקוטה, קליפורניה, מרילנד ופנסילבניה. הוא גם ניצח באוהיו. אולם למרות שהבחירות חשפו את האהדה כלפי רוזוולט, רוב הצירים נבחרו בידי מנהיגי המפלגה, שבה שלט טאפט.

בוועידה הרפובליקנית בשיקגו, למרות שטאפט לא השיג ניצחון מיידי, היה ברור שהמצב היה לטובתו. הצירים השחורים מהדרום תמכו בטאפט, למגנת ליבו של רוזוולט, בטענה שמדינות הדרום לא תמכו ברפובליקנים.

המפלגה הפרוגרסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהובס במפלגה הרפובליקנית, החליט רוזוולט לרוץ על מצע פרוגרסיבי. הוא טען שהדמוקרטים ינצחו אם יבחרו במועמד פרוגרסיבי. במהלך יומה הארבעה-עשר של הועידה, ביקש רוזוולט מתומכיו לעזוב את הועידה, וליצור איתו את המפלגה הפרוגרסיבית, שתריץ מועמדים בבחירות.

המצע של רוזוולט כלל את הצעותיו מ-1907 ו-1908, שקראו להתערבות ממשלתית גדולה.

הצירים הפרוגרסיביים מהצפון תמכו בזכויות אזרח לשחורים, אולם תומכיו בדרום טענו שעל המפלגה לקסום לאדם הלבן. משלחות נפרדות לפי גזעים הגיעו לוועידה, ורוזוולט החליט לשבת עם המשלחות הלבנות. למרות זאת, הוא לא זכה בתמיכה מחוץ למעוזים הרפובליקנים.

ניסיון התנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאום וקופסת המשקפיים שנפגעו מאקדח

ב-14 באוקטובר 1912, כשהיה במילווקי, נורה רוזוולט בחזהו. הכדור עבר דרך קופסת משקפיו ועותק של נאומו בן חמישים העמודים שקופל לשניים, לפני שפגע בנשיא לשעבר. רוזוולט, כציד ואנטום מוכשר, הבין שכיוון שלא הקיא דם, הכדור לא פגע בריאותיו, והחליט לא ללכת לבית החולים. במקום זאת, נאם את נאומו, כשהדם זולג על חולצתו. הוא דיבר במשך שעה וחצי, ופתח את נאומו במילים "גבירותיי ורבותיי, אינני יודע אם אתם מבינים שכרגע ירו בי". לאחר הנאום נבדק על ידי רופאיו והוחלט כי הפגיעה אינה כה חמורה, וכי עדיף להשאיר את הכדור בגופו מאשר להסתכן בהסרתו.

בגלל הפציעה, רוזוולט הפסיק לנאום בשבועות האחרונים של מסע הבחירות. שני המועמדים האחרים הפסיקו את מסע הבחירות בשבוע שרוזוולט נורה, אולם לאחר ששוחרר מבית החולים חזרו למסע הבחירות.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהדמוקרטים בחרו במושל וודרו וילסון מניו ג'רזי, לא ציפה רוזוולט לזכות בבחירות הכלליות, כיוון שוילסון יכול היה למשוך דמוקרטים פרוגרסיביים רבים שיכלו לתמוך ברוזוולט. הוא עדיין ניהל מסע בחירות משמעותי, והמאבק הפך למאבק בין וילסון ורוזוולט, למרות נוכחות הנשיא היוצא טאפט בבחירות. רוזוולט כיבד את וילסון אולם חלק עליו במספר נושאים: וילסון התנגד למעורבות ממשלתית בנושא זכות הצבעה לנשים או העסקת ילדים (הוא טען שאלו נושאים למדינות) אולם תקף את סובלנותו של רוזוולט כלפי העסקים הגדולים.

בתקופה של נאמנות מפלגתית, רוזוולט לא הצליח למשוך את רוב הרפובליקנים. הוא השיג 4.1 מיליון קולות (27%) בהשוואה ל-3.5 מיליון לטאפט (23%). המועמד הדמוקרטי, מושל ניו ג'רזי וודרו וילסון, השיג 6.3 מיליון קולות (42% מהקולות), והצליח לנצח ניצחון סוחף בחבר האלקטורים, כשהוא זוכה ל-435 אלקטורים. רוזוולט השיג 88 אלקטורים, וטאפט 8 בלבד. רוזוולט ניצח רק בפנסילבניה במזרח. במערב התיכון, זכה במישיגן, מינסוטה, ודרום דקוטה. במערב, בקליפורניה ובוושינגטון. כרגיל, הדרום היה המעוז הדמוקרטי. ניצחונו של וילסון היה הניצחון הדמוקרטי הראשון מאז גרובר קליבלנד ב-1892, וההצלחה הגדולה ביותר של המפלגה בחבר האלקטורים מאז 1852. רוזוולט השיג יותר קולות מכל מועמד שלישי אחר בתולדות המדינה.

משלחת בדרום אמריקה ב-1913-1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבר של אביו של רוזוולט, האב ג'ון זהם, כומר קתולי ומדען מאוניברסיטת נוטרדאם, חיפש הרפתקאות חדשות ומצא אותן ביערות דרום אמריקה. הוא שכנע את רוזוולט להצטרף למשלחת ב-1912. רוזוולט השיג סיוע מהמוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, והבטיח להביא להם חיות. רוזוולט פרסם ספר על מסעו לג'ונגל ב-1913. הספר מתאר את התגליות המדעיות במהלך ההרפתקה.[137]

בדרום אמריקה, הוחלט למצוא את מקור "נהר הספק" ולמפות אותו עד לנהר האמזונאס. הנהר נקרא "נהר רוזוולט" על שמו של תאודור. רוזוולט הביא איתו את בנו קרמיט. המשלחת יצאה לדרך ב-9 בדצמבר, 1913, בגשמים רבים. המסע אל "נהר הספק" החל ב-27 בפברואר, 1914.[138]

רוזוולט נפצע ברגלו לאחר קפיצה לנהר. הוא פיתח חום מהפציעה.[139] בריאותו הוחמרה עקב הקליע שהיה בחזה שלו.[140] רוזוולט היה צריך טיפול יומיומי ולא יכול היה ללכת. הכאבים בחזה שלו הובילו לחום של 39 מעלות ולהזיות. רוזוולט התעקש שישאירו אותו מאחור לצורך התקדמות המשלחת, אולם בנו שכנע אותו להמשיך.[141]

רוזוולט איבד עשרים קילוגרם ממשקלו במהלך המסע, אולם המשלחת התחשבה בו והאטה את הקצב. כשחזר לניו יורק, הודיע שקיצר את חייו בעשור. הוא סבל מבעיות ברגליו עד למותו.[142] מבקרים טענו שלא באמת נסע וניווט בנהר באורך אלף הקילומטרים, אולם רוזוולט שכנע אותם אחרת לאחר שהבריא.[141]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט בפנסילבניה

רוזוולט חזר למדינה במאי 1914. הוא כעס מהחרטה שהביע ממשל וילסון על הדרך בה רכשה ארצות הברית את תעלת פנמה, אולם התרשם מהרפורמות של וילסון. הפרוגרסיבים ביקשו מרוזוולט לרוץ לתפקיד מושל ניו יורק ב-1914, אולם הוא סירב.[143] רוזוולט תמך בפרוגרסיבים, אולם המפלגה הפסידה בבחירות הללו.[144] רוזוולט החל לרצות לרוץ שוב לנשיאות, אולם הפעם כרפובליקני, למרות התנגדות השמרנים.[145] הפרוגרסיבים קבעו את הוועידה הלאומית שלהם לשנת 1916 באותו התאריך של הוועידה הרפובליקנית בתקווה ששתי המפלגות יבחרו ברוזוולט. לאחר שהרפובליקנים בחרו ביוז בסיבוב השלישי, סירב רוזוולט להיבחר כפרוגרסיבי ותמך ביוז, איתו הסכים לגבי המדיניות שלו, והפרוגרסיבים חזרו אל המפלגה הרפובליקנית.[146] רוזוולט אמנם לא חיבב את יוז, אולם לא חיבב את וילסון יותר ונאם לטובת המועמד הרפובליקני. וילסון ניצח בבחירות בהפרש זעום.[147] הפרוגרסיבים חוסלו כמפלגה, ורוזוולט ותומכיו חזרו אל המפלגה הרפובליקנית.[148]

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה ב-1914, תמך רוזוולט במדינות ההסכמה ודרש מדיניות תקיפה כנגד גרמניה, בעיקר במלחמת הצוללות שלה. רוזוולט גינה את מדיניות החוץ של וילסון, בטענה שהיא לא הצליחה למנוע זוועות בבלגיה והפרות זכויות אמריקניות.[149] ב-1916, במהלך מסע הבחירות, גינה את האירים והגרמנים אזרחי ארצות הברית בטענה שהעדיפו את האינטרסים של אירלנד וגרמניה במקום של ארצות הברית ותמכו בניטרליות. הוא טען שעל אדם להיות אמריקני מוחלט. במרץ 1917, הסמיך הקונגרס את רוזוולט לגייס ארבע דיוויזיות למלחמה.[150][151] אולם וילסון סירב לגייס את רוזוולט ולשלוח אותו לצרפת.[152] רוזוולט פירק את הגדודים שלו ולא סלח לוילסון.[153][154][155] בנו הצעיר קוונטין, טייס, נורה בידי הגרמנים ב-14 ביולי, 1918, בגיל עשרים.[156]

התקפותיו של רוזוולט על וילסון סייעו לרפובליקנים להשיג את הרוב בקונגרס בבחירות של 1918. הוא סירב לבקשה של רפובליקנים מניו יורק לרוץ לעוד כהונה כמושל אולם תקף את ארבע עשרה הנקודות של וילסון, והעדיף כניעה חסרת תנאים של גרמניה. הוא היה אופטימי באופן זהיר לגבי חבר הלאומים אולם התנגד לפגיעה בזכותה של ארצות הברית להכריז על מלחמה.[157] רוזוולט היה אהוד מספיק כדי להיבחר להיות המועמד הרפובליקני ב-1920, אולם בריאותו הידרדרה ב-1918 בגלל המלריה שנדבק בה בדרום אמריקה. וורן הרדינג נבחר להיות המועמד ב-1920.[158]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של רוזוולט

בליל ה-5 בינואר, 1919, סבל רוזוולט מבעיות נשימה. לאחר טיפול מהרופא שלו, השתפר מצבו והלך לישון. בין 4 ל-4:15 לפנות בוקר, מת בשנתו לאחר שקריש דם פגע בריאותיו.[140] הוא היה בן שישים. לאחר ששמע על מותו, טען בנו ארצ'יבלד בפני אחיו "האריה הזקן מת".[156] סגנו של וילסון, תומאס מרשל, טען שהמוות היה חייב לקחת את רוזוולט בשנתו כדי שלא ילחם.[159] לאחר טקס פרטי בבית הקברות, נערכה קבורה בכנסייה המקומית.[160] סגן הנשיא מרשל, צ'ארלס אוונס יוז, וורן הרדינג, הנרי קבוט לודג' וגם ויליאם הווארד טאפט היו שם.[160] תושבי ניו יורק סיטי נסעו כדי לחלוק כבוד למושל לשעבר.[161] רוזוולט נקבר על גבעה סמוכה.[162]

סופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מכתביו של רוזוולט

רוזוולט היה סופר פורה וכתב על נושאים רבים, ממדיניות חוץ למערכת הפארקים הלאומית. הוא גם אהב שירה.[163]

כעורך כתב עת, הייתה לרוזוולט גישה לקהל מלומד. הוא כתב שמונה עשר ספרים בכמה מהדורות, כולל האוטוביוגרפיה שלו,[164] ספר על גדוד הפרשים,[165] היסטוריה של המלחמה הימית של 1812,[166] ועל נושאים אחרים כמו ביולוגיה. ספרו החשוב ביותר היה ניצחון המערב שהתמקד בסְפַר האמריקני במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. רוזוולט טען שגזע חדש, האמריקני, התגלה מתוך הציידים והאינדיאנים.[167] רוזוולט גם פרסם את רשמיו מהמסע לאפריקה.

תדמיתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של רוזוולט

רוזוולט לא אהב שקראו לו "טדי", אולם העיתונות השתמשה בשם הזה. הוא נכח בכנסייה בדרך כלל, וטען שהסיסמה "באל נשים את מבטחנו" תאבד מחשיבותה אם תשומש על מטבעות. הוא היה חבר של תנועת הבונים החופשיים.[168]

רוזוולט עסק באגרוף, טניס, רכיבה על סוסים, חתירה ובפולו. כמושל ניו יורק התאגרף מול כמה מתאגרפים וכנשיא נפגע בעינו במהלך קרב איגרוף בבית הלבן. הוא התאמן בג'ודו ובצלילה.[169][170]

רוזוולט קרא עשרות אלפי ספרים, כמה ביום ובשפות רבות. יחד עם תומאס ג'פרסון, נחשב לנשיא שקרא הכי הרבה מבין הנשיאים.[171]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פניו של תאודור רוזוולט בהר ראשמור

היסטוריונים רבים מחשיבים את רוזוולט לאחד מגדולי הנשיאים שהיו לאומה האמריקאית, ובסקרים שונים שמו עולה בעקביות בחמישייה הפותחת של הטובים בנשיאי ארצות הברית בכל הזמנים. הוא נחשב למייסד התנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית. הוא הפך את תפקיד הנשיא לתפקיד מרכזי והניח את היסודות למדינת הרווחה המודרנית. בנוסף עסק בשימור הסביבה וזכה לאהדת הליברלים. השמרנים העדיפו את משל "המקל הגדול" שלו ואת מחויבותו לצבא.

השמאל החדש ביקר את רוזוולט בגלל גישתו האימפריאליסטית. השמרנים דחו את רעיונות מדינת הרווחה ואת המעורבות הממשלתית בתקופתו.

רוזוולט הוא אחד מארבעת הנשיאים שדיוקנם מונצח באנדרטת הר ראשמור.

על שם תאודור (טדי) רוזוולט נקרא טדי הדובון, Teddy Bear, וזאת משום שכאשר יצא לציד, באחד מימי 1902, חס על חייו של גור דובים שתפס, וכך הפך לגיבור לאומי.

הוא היה שאר בשר רחוק של הנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט, ודודה של רעייתו אלינור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת תאודור רוזוולט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ McMillan, Joseph (1 באוקטובר 2010), Theodore Roosevelt and Franklin Delano Roosevelt, 26th and 32nd Presidents of the United States, American Heraldry Society, אורכב מ-המקור ב-December 30, 2008 
  2. ^ Morris 1979, p. 3.
  3. ^ Schriftgiesser, Karl (1942). The Amazing Roosevelt Family, 1613–1942. Wildred Funk, Inc.. 
  4. ^ James Patrick Byrne; Philip Coleman; Jason Francis King. Ireland and the Americas: Culture, Politics, and History. עמ' 848. 
  5. ^ Vought, Hans P. (2004). The Bully Pulpit and the Melting Pot: American Presidents and the Immigrant, 1897–1933. Macon, Georgia: Mercer University Press. עמ' 29. ISBN 0-86554-8870. 
  6. ^ Putnam 1958, ch 1–2.
  7. ^ McCullough 1981, pp. 93–108.
  8. ^ Putnam 1958, pp. 23–27.
  9. ^ TR's Legacy — The Environment, PBS, בדיקה אחרונה ב-6 במרץ 2006 .
  10. ^ Roosevelt 1913, p. 13.
  11. ^ Putnam 1958, pp. 63–70.
  12. ^ Thayer 1919, p. 20.
  13. ^ Arnaldo Testi, "The gender of reform politics: Theodore Roosevelt and the culture of masculinity." Journal of American History 81.4 (1995): 1509–1533. online(הקישור אינו פעיל)
  14. ^ Sanabria, Santa (June 26, 2011). "Mounted in New Jersey". The Hudson Reporter.
  15. ^ Brands (1998). T.R.: The Last Romantic. עמ' 49. 
  16. ^ Miller 1992, pp. 80–82.
  17. ^ Brands 1997, p. 62.
  18. ^ Clark, Suzanne (2000). "Cold Warriors: Manliness on Trial in the Rhetoric of the West". SIU Press. 
  19. ^ Henry F. Pringle (1931). Theodore Roosevelt. עמ' 27. 
  20. ^ Brands 1997, pp. 110–12, 123–33. quote p. 126.
  21. ^ Roosevelt 1913, p. 35.
  22. ^ Morris 1979, p. 565.
  23. ^ Peter Karsten, "The Nature of 'Influence': Roosevelt, Mahan and the Concept of Sea Power." American Quarterly 23#4 (1971): 585–600. in JSTOR
  24. ^ Richard W. Turk, The Ambiguous Relationship: Theodore Roosevelt and Alfred Thayer Mahan (1987) online
  25. ^ Carl Cavanagh Hodge, "The Global Strategist: The Navy as the Nation's Big Stick", in Serge Ricard, ed., A Companion to Theodore Roosevelt (2011) pp 257–73
  26. ^ Stephen G. Rabe, Theodore Roosevelt, the Panama Canal, and the Roosevelt Corollary: Sphere of Influence Diplomacy", in Ricard, ed., A Companion to Theodore Roosevelt (2011) pp 274–92.
  27. ^ "TR Center – ImageViewer". 
  28. ^ "TR Center – ImageViewer". 
  29. ^ 29.0 29.1 Miller, Nathan (1992). Theodore Roosevelt, A Life. William Morrow & Co. 
  30. ^ Morris 1979, p. 232.
  31. ^ Edward P. Kohn, "Theodore Roosevelt's Early Political Career: The Making of an Independent Republican and Urban Progressive" in Ricard, A Companion to Theodore Roosevelt (2011) pp: 27–44.
  32. ^ Brands 1997, pp. 134–40.
  33. ^ Miller 1992, pp. 138–139.
  34. ^ Miller 1992, pp. 140–142.
  35. ^ "Mr Sheard to be Speaker", The New York Times, 1 בינואר 1884 .
  36. ^ Miller 1992, pp. 153.
  37. ^ Edward P. Kohn, תבנית:"-'A Most Revolting State of Affairs': Theodore Roosevelt's Aldermanic Bill and the New York Assembly City Investigating Committee of 1884", American Nineteenth Century History (2009) 10#1 pp: 71–92.
  38. ^ Putnam, 413–24
  39. ^ Brands 1997, p. 171.
  40. ^ Pringle 1956, p. 61.
  41. ^ Putnam, 445
  42. ^ Putnam, 467
  43. ^ Miller 1992, pp. 161.
  44. ^ Brands 1997, p. 182.
  45. ^ Roosevelt, Theodore (1902). Ranch Life and the Hunting Trail. Century. עמ' 55–56. 
  46. ^ Morrisey, Will (2009). The Dilemma of Progressivism: How Roosevelt, Taft, and Wilson Reshaped the American Regime of Self-Government. Rowman & Littlefield. עמ' 41. ISBN 978-0-7425-6618-7. 
  47. ^ Brands 1997, p. 191.
  48. ^ Hagedorn, Herman (1921). Roosevelt in the Bad Lands. New York: Houghton-Mifflin. עמ' 379. 
  49. ^ Morris 1979, pp. 241–45, 247–50.
  50. ^ Brands 1997, p. 189.
  51. ^ Morris 1979, p. 376.
  52. ^ "Theodore Roosevelt the Rancher". nps.gov. National Park Service. בדיקה אחרונה ב-13 בינואר 2015. The blow proved disastrous for Roosevelt, who lost over half of his $80,000 investment, the equivalent of approximately $1.7 million today. 
  53. ^ Miller 1992, pp. 163–164.
  54. ^ Thayer 1919, pp. 4, 6.
  55. ^ Miller 1992, pp. 181–182.
  56. ^ Rice, Sir Cecil Spring (1929), Gwynn, S, ed., The Letters and Friendships, London: Constable & Co, עמ' 121 .
  57. ^ Miller 1992, pp. 193–194.
  58. ^ 58.0 58.1 Miller 1992, pp. 183–185.
  59. ^ 59.0 59.1 Sharp, Arthur G. (2011). The Everything Theodore Roosevelt Book: The Extraordinary Life of an American Icon. Adams Media. עמ' 78–79. 
  60. ^ Miller 1992, pp. 197–200.
  61. ^ 61.0 61.1 Miller 1992, p. 201.
  62. ^ Miller 1992, pp. 203.
  63. ^ Miller 1992, pp. 206–207.
  64. ^ Thayer 1919, ch. VI, pp. 1–2.
  65. ^ Miller 1992, pp. 216–221.
  66. ^ Bishop 2007, p. 53.
  67. ^ Brands 1997, pp. 265–68.
  68. ^ Andrews, William, "The Early Years: The Challenge of Public Order—1845 to 1870", "New York City Police Department History Site". אורכב מ-המקור ב-September 30, 2006. בדיקה אחרונה ב-1 בדצמבר 2010. 
  69. ^ Jay Stuart Berman, Police administration and progressive reform: Theodore Roosevelt as police commissioner of New York (1987)
  70. ^ Riis, Jacob A, "XIII", The Making of an American, Bartleby, עמ' 3 .
  71. ^ Brands 1997, p. 277.
  72. ^ Brands 1997, p. 293.
  73. ^ Kennedy, Robert C (6 בספטמבר 1902), "Cartoon of the Day", Harper's Weekly (explanation) (הקישור אינו פעיל).
  74. ^ Miller 1992, pp. 242–243.
  75. ^ Miller 1992, p. 243–246.
  76. ^ Lemelin, David (2011), "Theodore Roosevelt as Assistant Secretary of the Navy: Preparing America for the World Stage", History Matters: 13–34 .
  77. ^ Miller 1992, p. 253.
  78. ^ Brands 1997, pp. 310–12.
  79. ^ Roosevelt 2001, pp. 157–58.
  80. ^ 80.0 80.1 Miller 1992, p. 267–268.
  81. ^ Brands 1997, pp. 325–26.
  82. ^ Miller 1992, p. 261, 268.
  83. ^ Miller 1992, p. 271–272.
  84. ^ Wilson, Robert Lawrence; Wilson, Gregory Curtin (1971). Theodore Roosevelt: Outdoorsman. Winchester, ON: Winchester Press. עמ' 113. 
  85. ^ Marschall, Rick (2011). Bully!: The Life and Times of Theodore Roosevelt. Washington, DC: Regnery Publishing. עמ' 116. ISBN 978-1-59698-154-6. 
  86. ^ 86.0 86.1 "Theodore Roosevelt Timeline". United States National Park Service. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2015. 
  87. ^ "October – Today in Guard History; October 27, 1858". United States National Guard Bureau. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2015. 
  88. ^ "Almanac of Theodore Roosevelt". בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2015. 
  89. ^ "The World of 1989: The Spanish-American War; Rough Riders". Library of Congress. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2015. 
  90. ^ Miller 1992, p. 272-274.
  91. ^ Samuels 1997, p. 148.
  92. ^ Roosevelt, Theodore (2014). Theodore Roosevelt: An Autobiography. Auckland, New Zealand: The Floating Press. עמ' 244. ISBN 978-1-77653-337-4. 
  93. ^ Roosevelt, Theodore (1898), "III", The Rough Riders, Bartleby, עמ' 2 .
  94. ^ Brands 1997, p. 356.
  95. ^ Samuels 1997, p. 266.
  96. ^ Matuz, Roger (2004). The Handy Presidents Answer Book. Canton, MI: Visible Ink Press. 
  97. ^ Miller 1992, pp. 308–310.
  98. ^ Miller 1992, pp. 310–311.
  99. ^ Morris 1979, pp. 674–87.
  100. ^ 100.0 100.1 Chessman 1965, p. 6.
  101. ^ Morris 1979, p. 693.
  102. ^ Roosevelt, Theodore (1908). The Roosevelt Policy: Speeches, Letters and State Papers, Relating to Corporate Wealth and Closely Allied Topics, of Theodore Roosevelt, President of the United States. עמ' 2. 
  103. ^ Brands 1997, pp. 378–79.
  104. ^ Chessman 1965, p. 79.
  105. ^ Miller 1992, pp. 322.
  106. ^ Miller 1992, pp. 331–333.
  107. ^ Miller 1992, pp. 333–334, 338.
  108. ^ Miller 1992, pp. 338.
  109. ^ Miller 1992, pp. 342.
  110. ^ John M. Hilpert, American Cyclone: Theodore Roosevelt and His 1900 Whistle-Stop Campaign (U Press of Mississippi, 2015).
  111. ^ Chessman, G Wallace (1952), "Theodore Roosevelt's Campaign Against the Vice-Presidency", Historian 14 (2): 173–90, doi:10.1111/j.1540-6563.1952.tb00132.x .
  112. ^ Miller 1992, pp. 346.
  113. ^ Kelley, Alison (2009). Theodore Roosevelt. Infobase Publishing. 
  114. ^ H. W. Brands, T.R.: The Last Romantic (1997) p. 477.
  115. ^ Thomas A. Bailey, Presidential Greatness (1966) p. 308
  116. ^ "Impact and Legacy", Biography, American President, The Rector and Visitors of the University of Virginia, 2005, בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2006 .
  117. ^ "Legacy", T Roosevelt, PBS, בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2006 .
  118. ^ "Theodore Roosevelt". Washington, D.C.: The White House. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2017. 
  119. ^ "The Swearing In of Theodore Roosevelt: September 14, 1901". Joint Congressional Committee on Inaugural Ceremonies. בדיקה אחרונה ב-24 באפריל 2017. 
  120. ^ Wilcox, Ansley (1902). "Theodore Roosevelt, President". National Park Service, United States Department of the Interior. בדיקה אחרונה ב-23 בינואר 2017. 
  121. ^ "U.S. Senate: Supreme Court Nominations: 1789-Present". Washington, D.C.: U.S. Senate. בדיקה אחרונה ב-25 במרץ 2017. 
  122. ^ 122.0 122.1 Rouse, Robert (15 במרץ 2006). "Happy Anniversary to the first scheduled presidential press conference - 93 years young!". American Chronicle. 
  123. ^ "Today in History: November 16". Washington, D.C.: Library of Congress. 
  124. ^ "The 30th Presidential Inauguration: Theodore Roosevelt, Match 4, 1905". Joint Congressional Committee on Inaugural Ceremonies. בדיקה אחרונה ב-24 באפריל 2017. 
  125. ^ "Theodore Roosevelt Inaugural Address Saturday, March 4, 1905". Inaugural Addresses of the Presidents of the United States. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2017. 
  126. ^ "President Roosevelt's African Trip". Science 28 (729): 876–77. 18 בדצמבר 1908. JSTOR 1635075. PMID 17743798. doi:10.1126/science.28.729.876. 
  127. ^ "Roosevelt African Expedition Collects for SI". Smithsonian Institution Archives. בדיקה אחרונה ב-10 באפריל 2012. 
  128. ^ George A. Cevasco & Richard P. Harmond (2009). Modern American Environmentalists: A Biographical Encyclopedia. JHU Press. עמ' 444. 
  129. ^ O'Toole 2005, p. 67.
  130. ^ Raymond, Emilie (2006). From my cold, dead hands: Charlton Heston and American politics. University Press of Kentucky. עמ' 246. ISBN 978-0-8131-2408-7. 
  131. ^ Roosevelt, Theodore (1910). African Game Trails. 
  132. ^ Miller 1992, pp. 505.
  133. ^ Miller 1992, pp. 505–509.
  134. ^ 134.0 134.1 Miller 1992, pp. 511.
  135. ^ Miller 1992, pp. 506–507.
  136. ^ Miller 1992, pp. 503.
  137. ^ Roosevelt, Theodore (1914), Through the Brazilian Wilderness (facsimile) (מהדורה ראשונה), S4u languages .
  138. ^ Candice Millard, The river of doubt: Theodore Roosevelt's darkest journey (2009).
  139. ^ Marx, Rudolph (31 באוקטובר 2011), The Health of The President: Theodore Roosevelt, Health guidance .
  140. ^ 140.0 140.1 "Theodore Roosevelt Dies Suddenly at Oyster Bay Home; Nation Shocked, Pays Tribute to Former President; Our Flag on All Seas and in All Lands at Half Mast". The New York Times. ינואר 1919. 
  141. ^ 141.0 141.1 Millard, The river of doubt: Theodore Roosevelt's darkest journey (2009).
  142. ^ Thayer 1919, pp. 4–7.
  143. ^ Miller 1992, pp. 538–539.
  144. ^ Miller 1992, pp. 539–540.
  145. ^ Miller 1992, pp. 548–549.
  146. ^ Miller 1992, pp. 550–551.
  147. ^ Miller 1992, pp. 552–553.
  148. ^ McGeary, M. Nelson (יולי 1959). "Gifford Pinchot's Years of Frustration, 1917–1920". The Pennsylvania Magazine of History and Biography 83 (3): 327. JSTOR 20089210. 
  149. ^ Brands 1997, pp. 749–51, 806–9.
  150. ^ Roosevelt, Theodore (1917), The Foes of Our Own Household, עמ' 347 
  151. ^ "Enroll Westerners for Service in War; Movement to Register Men of That Region Begun at the Rocky Mountain Club. Headed by Major Burnham. John Hays Hammond and Others of Prominence Reported to be Supporting Plan" (PDF). New York Times. 13 במרץ 1917. עמ' 11. בדיקה אחרונה ב-30 ביוני 2013. 
  152. ^ "Will Not Send Roosevelt; Wilson Not to Avail Himself of Volunteer Authority at Present". New York Times. 19 במאי 1917. ISSN 0362-4331. 
  153. ^ Roosevelt, Theodore (1917), The Foes of Our Own Household 
  154. ^ Brands 1997, pp. 781–4.
  155. ^ Cramer, CH (1961), Newton D. Baker, עמ' 110–13 .
  156. ^ 156.0 156.1 Dalton (2002) p. 507
  157. ^ Miller 1992, pp. 562–564.
  158. ^ Pietrusza, David. 1920: The Year of the Six Presidents (2007), pp. 55–71 (on Roosevelt's prospective candidacy), 167–75 (on Wood and his support by Roosevelt's family).
  159. ^ Manners, William (1969), TR and Will: A Friendship that Split the Republican Party, New York: Harcourt, Brace & World .
  160. ^ 160.0 160.1 Morris 2010, p. 556.
  161. ^ Morris 2010, pp. 554, 556–557.
  162. ^ Morris 2010, pp. 554, 557.
  163. ^ ""Light gone out" — TR at the Library of Congress – Jefferson's Legacy: The Library of Congress Review". IgoUgo. בדיקה אחרונה ב-31 באוקטובר 2011. 
  164. ^ Roosevelt, Theodore (2006). An Autobiography. Echo Library. ISBN 978-1-4068-0155-2. 
  165. ^ Roosevelt, Theodore (1904). The Rough Riders. New York: The Review of Reviews Company. 
  166. ^ Roosevelt, Theodore (1900). The Naval War of 1812. New York: G.P. Putnam's Sons. 
  167. ^ Richard Slotkin, "Nostalgia and progress: Theodore Roosevelt's myth of the frontier". American Quarterly (1981) 33#5 pp: 608–637. online
  168. ^ "The Origins of the SAR", About, SAR .
  169. ^ Thayer 1919, Chapter XVII, pp. 22–24.
  170. ^ Shaw, KB; Maiden, David (2006), "Theodore Roosevelt", Biographies, Inc well, בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2006 .
  171. ^ Burton, David H (1988), The Learned Presidency, עמ' 12 .