התיאטרון הממלכתי של ויסבאדן
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
אולם תיאטרון, בית אופרה  |
| מיקום |
מיטה |
| מדינה |
גרמניה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1894 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1894 |
| אדריכל |
פלנר והלמר |
| סגנון אדריכלי |
היסטוריציזם |
| קואורדינטות | 50°05′01″N 8°14′45″E / 50.0836°N 8.24583°E |
  | |
התיאטרון הממלכתי של ויסבאדן (בגרמנית: Hessisches Staatstheater Wiesbaden) הוא התיאטרון הממלכתי של מדינת הסן בגרמניה בבירתה ויסבאדן. התיאטרון מפיק אופרטות, מחזות, בלטים, תיאטרון מוזיקה וקונצרטים על ארבע במות. הוא ידוע גם בשם תיאטרון ויסבאדן והתזמורת שלו נודעת בשם התזמורת הממלכתית של הסן. הבניין נחנך בשנת 1894.
התיאטרון מארח מדי שנה את פסטיבל האביב הבינלאומי של ויסבאדן, שנוסד בשנת 1896 אחרי פסטיבל ביירוית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניית התיאטרון והתמיכה בו היה פרי יוזמתו של וילהלם הראשון, קיסר גרמניה, שנהג לבקר בקביעות במעיינות המרפא בוויסבאדן. בתחרות לקבלת המכרז זכה צמד אדריכלים מווינה, פרדיננד פלנר והרמן הלמר. הם הקימו את הבניין בין 1892 ל-1894 בסגנון בארוק מחודש, בהתאם לבניינים קיימים בפראג ובציריך. חנוכת הבית התקיימה ב-16 באוקטובר 1894 בנוכחות הקייזר. הפואיה נבנה בשנת 1902 על ידי האדריכל פליקס גנצמר. הפואיה מוביל אל שלוש במות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה שונה שמו של התיאטרון ל-Preußisches Staatstheater ("תיאטרון ממלכתי פרוסי"). מאז 1932 הייתה עיריית ויסבאדן אחראית לתיאטרון, ועקב כך שונה שמו ל-"Nassauisches Landestheater" ("תיאטרון נפת נאסאו").
הבניין ניזוק קשות במלחמת העולם השנייה, כשהופצץ ב-3 בפברואר 1945. החזית שוחזרה בסגנון פשוט יותר ותקרת האולם עוטרה בציור חדשני.
בשנת 1946 קיבלה עליה מדינת הסן את תפעול התיאטרון. ב-1947 חזר להיקרא "Großhessisches Staatstheater" ("התיאטרון הממלכתי של הסה רבתי") ובהמשך ""Hessisches Staatstheater Wiesbaden" ("התיאטרון הממלכתי ההסיאני בוויסבאדן").
משנת 1975 עד 1978 שוחזר האולם בהתאם לדגם ההיסטורי. הציוד הטכני חודש. מרחב חדש, בתכנון הארדט-ואלתר המר, נבנה לחדרי חזרות, סדנאות והנהלה.
אולמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתיאטרון יש ארבע במות, שלוש מהן באולם ההיסטורי:
- האולם הגדול עם 1,041 מושבים
- האולם הקטן עם 328 מושבים
- סטודיו עם 89 מושבים
- "ורטבורג", מ-2003, היא עוד במה קטנה ונפרדת.
סגל התיאטרון כולל כ-600 אנשים. מדי שנה עולות בתיאטרון יותר מ-25 הפקות חדשות של אופרות, מחזות ובלטים. התיאטרון פונה במיוחד לקהל צעיר ומשתף פעולה עם בתי ספר. "התיאטרון הממלכתי הצעיר" מוקדש להצגות ילדים ונוער.
נוסף לפסטיבל האביב הבינלאומי השנתי בחודש מאי, מתקיים מאז 2004 פסטיבל דו-שנתי למחזות אירופאים חדשים, בשיתוף פעולה עם התיאטרון הממלכתי של מיינץ. פסטיבל זה מעלה במשך עשרה ימים מחזות חדשים בשפת המקור בלוויית כתוביות.
מנהלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גאורג פון הילסן 1893–1903
- קורט פון מונצנבכרס 1903–1918
- קארל האגמן 1920–1927
- פאול בקר 1932-1927
- קלאוס הלמוט דרזה 1962–1968
- אלפרד אריך זיסטיג 1968–1975
- אחריו פטר אברט
- וכריסטוף גרוסר
- קלאוס ליינינגר 1986–1994
- ארנולד פטרסן 1994–1996
- אכים תורוואלד 1996–2002
- מאז 2002 מנפרד ביילהארץ
תזמורות ומנצחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התזמורת הסימפונית של מעיינות המרפא[עריכת קוד מקור | עריכה]
התזמורת הגדולה הראשונה של ויסבאדן הייתה בשנת 1873 ה"Städtisches Cur- und Sinfonieorchester" (התזמורת הסימפונית של מעיינות המרפא הציבוריים) משנת 1874 עד 1905 ניצח עליה לואיס ליסטנר, שהנהיג, לצד מוזיקה לבידור קהל מעיינות המרפא, גם שנים-עשר קוטנצרטים סימפוניים בשנה. במשך התקופה הזאת היו בין האמנים שהופיעו בקונצרטים יוהנס ברהמס, קלרה שומאן, יוזף יואכים, קאמי סן-סנס ופבלו סרסטה. פליקס מוטל היה מנצח אורח קבוע משנת 1894. מספר הנגנים עלה מ-56 ל-65 בין 1905 ל-1911. מ-1912 כיהן קרל שוריכט כמנצח התזמורת וב-1921 התמנה למנהל מוזיקלי כללי. המנצחים האורחים הקבועים בתקופתו, שנמשכה עד 1944, היו פריץ בוש, פליקס ויינגרטנר, ברונו ולטר וריכרד שטראוס.
שטאטסקאפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התזמורת השנייה, "שטאטסקאפלה", נוסדה ב-1894, בד בבד עם בית האופרה החדש, לנגינת אופרה ובלט בלבד. מנצחיה היו:
- ארתור רותר - 1906
- אוטו קלמפרר 1927-1924
- היינריך הולרייזר -1932
- קרל אלמנדורף 1936-1933
- המנצחים האורחים היו תומאס ביצ'ם, לאו בלך ופריץ בוש. ריכרד שטראוס ניצח על אופרה כמעט מדי שנה.
התזמורת הממלכתית של הסן[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי המלחמה, תוכנן מיזוג של שתי התזמורות תחת שם חדש, התזמורת הממלכתית של הסן, ובסוף 1950 הושלם התהליך על ידי וולפגנג זאוואליש. מנצחי התזמורת המאוחדת היו:
- פראנץ פאול דקר 1956-1950
- וולפגנג זאוואליש 1958–1960
- זיגפריד קהלר 1973–1988
- אולף שירמר 1991-1988
- אולג קטאני 1995-1992
- ג'ונתן נוט 1996-1995
- יואכים ארנולד 1996–1997
- טושיוקי קמיקואה 1996–2004
- מאז 2004 - מארק פיולט
