הבחורים מוויה פניספרנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבחורים מוויה פניספרנה. משמאל לימין: אוסקר ד'אגוסטינו, אמיליו סגרה, אדוארדו אמלדי, פרנקו רזטי ואנריקו פרמי

הבחורים מוויה פניספרנהאיטלקית: I ragazzi di Via Panisperna) היו קבוצת מדענים צעירים ברומא, בהנהגת אנריקו פרמי. מקור כינויה של הקבוצה בשם הרחוב בו שכן המכון לפיזיקה באוניברסיטת רומא. הרחוב עצמו קרוי על שם המנזר מהמאה ה-14 סן לורנצו אין פניספרנה, השוכן כיום ברחוב.

הרוח החיה מאחורי הקבוצה היה סנאטור אורסו מריו קורבינו (Orso Mario Corbino), פיזיקאי, שר לחינוך ציבורי לשעבר, ומנהל מכון הפיזיקה בוויה פניספרנה. לקורבינו היה חלום להחיות את הפיזיקה באיטליה, שמאז התגליות הגדולות של אמדאו אבוגדרו ואלסנדרו וולטה כמעט ונעלמה. לשם כך מינה את אנריקו פרמי בסוף 1926 לראשות הקתדרה הראשונה של פיזיקה עיונית באיטליה. קורבינו פגש בפרמי לראשונה ב-1922, כשהאחרון קיבל תואר דוקטור בהיותו בן עשרים, והתרשם ממנו מאוד. משנת 1929 הקדישו פרמי וקורבינו את מאמציהם להפיכת המכון למרכז מחקר מודרני.

תחילה הביא פרמי למכון לפיזיקה פרנקו רזטי (Franco Rasetti) שאותו הכיר מלימודיו באוניברסיטת פיזה ואליהם הצטרפו אדוארדו אמלדי (Edoardo Amaldi), אוסקר ד'אגוסטינו (Oscar D'Agostino), אטורה מאיורנה (Ettore Majorana), ברונו פונטקורבו (Bruno Pontecorvo) ואמיליו סגרה (Emilio Segrè). כולם היו פיזיקאים, למעט ד'אגוסטינו, שהיה כימאי.

הגרסה הראשונה של מעבדת המחקר שלהם הוקדשה בעיקר לספקטרוסקופיה אטומית ומולקולרית; אחר כך הם פנו למחקרים ניסיוניים של גרעין האטום. בין כיווני המחקר: הפגזת חומרים שונים בנייטרונים, אותם השיגו על ידי הקרנת בריליום בקרינת אלפא שנפלטו מרדון, שהוא גז רדיואקטיבי ביותר ההופך למספר יסודות מלאכותיים יציבים רדיואקטיביים אפשריים. בחלק התאורטי איפשרו עבודותיהם של פרמי ומאיורנה את הבנת המבנה של גרעין האטום והכוחות הפועלים בו, הידועים כ"כוחות מאיורנה". בשנים 1933 ו-1934 הם פרסמו את התאוריה הבסיסית של קרינת בטא.

ב-22 באוקטובר 1934 הצליחה הקבוצה לגלות שמהירותם של נייטרונים המסוננים דרך פרפין יורדת והנייטרונים האיטיים יעילים הרבה יותר מהנייטרונים המהירים ביצירת תגובות גרעיניות מסוימות, תגלית שפתחה את הדרך לפיתוח הכור הגרעיני ומאוחר יותר לפיתוח פצצת האטום. על תגלית זו זכה אנריקו פרמי בפרס נובל לפיזיקה ארבע שנים אחר כך.

מ-1935 ואילך החל הקבוצה להתפזר, ורוב חבריה היגרו. היו לכך כמה סיבות: הפשיזם, חוקי הגזע באיטליה, האיום של מלחמת העולם השנייה הקרבה, ומותו ב-1937 של קורבינו, הרוח החיה מאחורי הקבוצה, בגיל 61. סגרה עבר ב-1936 ללמד בפלרמו בסיציליה וב-1938 לא הורשה לחזור מביקור בארצות הברית בשל מוצאו היהודי. פונטקורבו עבר לפריז ועבד עם פרדריק ז'וליו-קירי. גם הוא כסגרה לא הורשה לחזור לאיטליה בשל מוצאו היהודי. מאיורנה נעלם בנסיבות מסתוריות בעת הפלגה מפלרמו לנאפולי במרץ 1938 לאחר שמשך סכום כסף גדול מהבנק. אנריקו פרמי אומנם לא היה יהודי אך אשתו, לאורה קאפון, הייתה יהודיה. לכן, כאשר נסע ב-1938 לסטוקהולם, לקבלת פרס נובל, החליט לא לחזור לאיטליה והמשיך משם לארצות הברית. פרנקו רזטי עבר לארצות הברית אחרי המלחמה, ורק אדוארדו אמלדי נותר באיטליה, ובתקופת השיקום של הפיזיקה האיטלקית אחרי תום מלחמת העולם תרם רבות לייסוד CERN.

סיפור הקבוצה מופיע בסרט משנת 1989 "I ragazzi di via Panisperna" של הבמאי ג'אני אמליו (Gianni Amelio).

הבניין בוויה פניספרנה כלול כיום בקומפלקס על גבעת וימינאליס, המכיל גם את משרד הפנים האיטלקי. נכון ל-2008 יש כוונה שהבניין יארח את המרכז למחקר ומוזיאון הפיזיקה על שם אנריקו פרמי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמיליו סגרה, מקרני רנטגן ועד קווארקים, הוצאת כתר, 1986, עמ' 204-198.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]