פרס נובל לפיזיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וילהלם קונרד רנטגן (1845-1923), הזוכה הראשון בפרס נובל לפיזיקה, עבור גילוי קרני ה-X שמאוחר יותר נקראו על שמו.

פרס נובל לפיזיקה מוענק מדי שנה, החל משנת 1901, לאנשים אשר תרמו תרומה ייחודית או ביצעו מחקר יוצא דופן בתחום הפיזיקה. הפרס מוענק על ידי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים.

בין השנים 1901 ו-2012, הפרס לא חולק שש פעמים. 32 פעמים ניתן הפרס לשני אנשים בו זמנית, ו-31 פעמים ניתן לשלושה זוכים בו זמנית. בסך הכול קיבלו אותו עד 2016 203 איש,[1] מתוכם שתי נשים בלבד (מארי קירי ומריה גופרט-מאייר).

לזוכה ניתן פרס כספי בסך 8 מיליון קרונה שוודית.

חתני פרס נובל לפיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1901 - 1910[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד[2] נימוק
1901 וילהלם רנטגן אוניברסיטת מינכן בהוקרה על התרומה היוצאת מן הכלל שהשיא בגילוי הקרניים המיוחדות, קרני X.
1902 הנדריק לורנץ אוניברסיטת ליידן בהוקרה על התרומה היוצאת מן הכלל שהשיאו במחקרם על השפעת המגנטיות על תופעת הקרינה.
פיטר זימן אוניברסיטת אמסטרדם
1903 אנרי בקרל אקול פוליטקניק בהוקרה על התרומה היוצאת מן הכלל שהשיא באמצעות גילוי הרדיואקטיביות הספונטנית.
פייר קירי ESPCI - פריז בהוקרה על התרומה היוצאת מן הכלל שהשיאו באמצעות מחקריהם המשותפים על תופעת הקרינה שהתגלתה על ידי פרופסור אנרי בקרל.
מארי קירי
1904 הלורד ריילי המכון המלכותי על מחקריו בנושא צפיפות הגזים החשובים ביותר ועל גילוי הארגון במחקרים אלה.
1905 פיליפ לנארד אוניברסיטת קיל על עבודתו בחקר הקרניים הקתודיות.
1906 ג'יי. ג'יי. תומסון אוניברסיטת קיימברידג' בהוקרה לערכם הגדול של מחקריו התאורטיים והניסיוניים בהולכת חשמל על ידי גזים.
1907 אלברט אברהם מייקלסון אוניברסיטת שיקגו על המכשור האופטי המדויק שלו, ועל המחקרים הספקטרוסקופיים והמטרולוגיים שערך בעזרת ציוד זה.
1908 גבריאל ליפמן סורבון על השיטה ליצירת תצלומים צבעוניים המבוססים על תופעת ההתאבכות.
1909 גוליילמו מרקוני חברת מרקוני על תרומתם להתפתחות הטלגרפיה האלחוטית.
קרל פרדיננד בראון אוניברסיטת שטרסבורג
1910 יוהנס דידריק ואן דר ואלס אוניברסיטת אמסטרדם על עבודתו על משוואת המצב של גזים ונוזלים.

1911 - 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1911 וילהלם וין אוניברסיטת וירצבורג על גילוייו בנוגע לחוקים השולטים בקרינת חום.
1912 נילס גוסטב דאלן חברת AGA על המצאת שסתום אוטומטי לשימוש במצבורי גז להארת מגדלורים ומצופים.
1913 האיקה קמרלינג אונס אוניברסיטת ליידן על מחקרו על תכונות החומר בטמפרטורות נמוכות, שהביא בין השאר לייצור הליום נוזלי.
1914 מקס פון לאואה אוניברסיטת גתה בפרנקפורט על גילוי תופעת העקיפה של קרני X במעבר דרך גבישים.
1915 ויליאם הנרי בראג הקולג' האוניברסיטאי של לונדון על תרומתם באנליזה של גבישים באמצעות קרני X.
ויליאם לורנס בראג אוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר
1917 צ'ארלס גלובר ברקלה אוניברסיטת אדינבורו על גילוי קרינת הרנטגן האופיינית ליסודות.
1918 מקס פלאנק אוניברסיטת הומבולדט בהוקרה על תרומותיו לקידום הפיזיקה באמצעות גילוי קוונט האנרגיה.
1919 יוהנס שטארק אוניברסיטת גרייפסוואלד על גילוי אפקט דופלר בקרני תעלה, ופיצול קווים ספקטרליים בשדה חשמלי.
1920 שארל אדואר גיום הלשכה הבינלאומית למידות ולמשקלות בהוקרה על תרומתו למדידות מדויקות בפיזיקה על ידי גילוי אנומליות בסגסוגות פלדת ניקל.

1921 - 1930[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1921 אלברט איינשטיין מכון הקייזר וילהלם על תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט על גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי.
1922 נילס בוהר אוניברסיטת קופנהגן על תרומתו לחקר מבנה האטומים והקרינה הנפלטת מהם.
1923 רוברט מיליקן המכון הטכנולוגי של קליפורניה על עבודתו אודות המטען החשמלי הבסיסי ואודות האפקט הפוטואלקטרי.
1924 מאנה סיגבאן אוניברסיטת אופסלה על גילוייו ומחקריו בתחום של ספקטרוסקופיית קרני רנטגן.
1925 ג'יימס פרנק אוניברסיטת גטינגן על גילוי החוקים השולטים בפגיעה של אלקטרון באטום.
גוסטב הרץ אוניברסיטת האלה
1926 ז'אן-בטיסט פרן סורבון על עבודתו על המבנה הבלתי רציף של החומר, ובייחוד על גילוי שיווי המשקל המשקעי.
1927 ארתור קומפטון אוניברסיטת שיקגו על גילוי האפקט הקרוי על שמו.
צ'ארלס וילסון אוניברסיטת קיימברידג' על שיטתו לגרום למסלולי חלקיקים טעונים חשמלית להיות נראים באמצעות עיבוי אדים (ראו: תא ערפל).
1928 אוון וילאנס ריצ'רדסון אוניברסיטת לונדון על עבודתו על התופעה התרמיונית ובמיוחד על גילוי החוק הקרוי על שמו.
1929 לואי דה ברויי סורבון על גילוי האופי הגלי של האלקטרונים.
1930 ונקאטה רמאן אוניברסיטת כלכותה על עבודתו על פיזור אור ועל גילוי האפקט הקרוי על שמו.

1931 - 1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1931 לא חולק
1932 ורנר הייזנברג אוניברסיטת לייפציג על יצירתה של מכניקת הקוונטים, שיישומה הוביל, בין היתר, לגילוי צורות אלוטרופיות של מימן.
1933 ארווין שרדינגר אוניברסיטת הומבולדט על גילוי צורות מועילות חדשות של התורה האטומית.
פול דיראק אוניברסיטת קיימברידג'
1934 לא חולק
1935 ג'יימס צ'דוויק אוניברסיטת ליברפול על גילוי הנייטרון.
1936 ויקטור הס אוניברסיטת אינסברוק על גילוי הקרינה הקוסמית.
קארל דייוויד אנדרסון המכון הטכנולוגי של קליפורניה על גילוי הפוזיטרון.
1937 קלינטון דייוויסון
מעבדות בל על הגילוי הניסיוני של עקיפת אלקטרונים על ידי גבישים.
ג'ורג' פג'ט תומסון אוניברסיטת לונדון
1938 אנריקו פרמי אוניברסיטת רומא על הוכחת קיומם של יסודות רדיואקטיביים שנוצרים באמצעות הקרנת נייטרונים ועל גילוי ריאקציות גרעיניות שנגרמות על ידי נייטרונים איטיים.
1939 ארנסט לורנס אוניברסיטת קליפורניה בברקלי על המצאת הציקלוטרון ופיתוחו, ועל התוצאות שהושגו בו, בייחוד בנוגע ליסודות רדיואקטיביים מלאכותיים.
1940 לא חולק

1941 - 1950[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1941
1942
לא חולק
1943 אוטו שטרן אוניברסיטת קרנגי מלון על תרומתו לפיתוח שיטת הקרן המולקולרית, ועל גילוי המומנט המגנטי של הפרוטון.
1944 איזידור אייזק רבי אוניברסיטת קולומביה על שיטת התהודה למדידת התכונות המגנטיות של גרעינים אטומיים.
1945 וולפגנג פאולי אוניברסיטת פרינסטון על גילוי עקרון האיסור, הקרוי גם עקרון פאולי.
1946 פרסי ברידגמן אוניברסיטת הרווארד על המצאת מכשיר ליצירת לחץ גבוה במיוחד, ועל התגליות שנעשו בעזרתו בתחום הפיזיקה של לחץ גבוה.
1947 אדוארד אַפֵלְטון המחלקה למחקר מדעי ותעשייתי על חקירת הפיזיקה של האטמוספירה העליונה, ובמיוחד על גילוי שכבת אפלטון.
1948 פטריק בלקט אוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר על קידום שיטת תא הערפל של וילסון, ועל התגליות שנעשו בעזרתה בתחום של פיזיקה גרעינית וקרינה קוסמית.
1949 הידקי יוקאווה אוניברסיטת קיוטו ואוניברסיטת קולומביה על ניבוי קיום מזונים על בסיס עבודתו התאורטית על כוחות גרעיניים.
1950 ססיל פאוול אוניברסיטת בריסטול על פיתוח שיטת צילום למחקר תהליכים גרעיניים, ולתגליותיו הנוגעות למזונים שהתקבלו בשיטה זו.

1951 - 1960[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1951 ג'ון קוקרופט אוניברסיטת קיימברידג' על עבודתם החלוצית על טרנסמוטציה של גרעיני אטום על ידי חלקיקים אטומיים מואצים מלאכותית.
ארנסט וולטון טריניטי קולג'
1952 פליקס בלוך אוניברסיטת סטנפורד על פיתוח שיטות חדשות למדידות מגנטיות גרעיניות מדויקות, ולתגליות הקשורות בהן.
אדוארד מילס פרסל אוניברסיטת הרווארד
1953 פריץ זרניקה אוניברסיטת חרונינגן על הדגמת שיטת קונטרסט הפאזה, ובייחוד על המצאת מיקרוסקופ קונטרסט הפאזה.
1954 מקס בורן אוניברסיטת אדינבורו על מחקרו הבסיסי במכניקת הקוונטים, ובמיוחד על הפרוש הסטטיסטי של פונקציית הגל.
ולתר בותה אוניברסיטת היידלברג ומכון מקס פלאנק על שיטת צירוף-המקרים והתגליות שנעשו בעזרתה.
1955 ויליס לם אוניברסיטת סטנפורד על גילוייו בנוגע למבנה הדק של ספקטרום המימן.
פוליקרפ קוש אוניברסיטת קולומביה על הקביעה המדויקת של המומנט המגנטי של האלקטרון.
1956 ויליאם שוקלי בקמן אינסטרומנטס על מחקריהם במוליכים למחצה ועל גילוי אפקט הטרנזיסטור.
ג'ון ברדין אוניברסיטת אילינוי
וולטר בראטיין מעבדות בל
1957 צ'ן נינג יאנג המכון למחקר מתקדם בפרינסטון על מחקרם החודר של חוקי הזוגיות שהוביל לתגליות חשובות בתחום חלקיקים אלמנטריים.
צונג-דאו לי אוניברסיטת קולומביה
1958 פאבל צ'רנקוב מכון לבדב לפיזיקה על גילוי אפקט צ'רנקוב ופירושו.
איליה פרנק אוניברסיטת מוסקבה ומכון לבדב לפיזיקה
איגור תם אוניברסיטת מוסקבה ומכון לבדב לפיזיקה
1959 אמיליו סגרה אוניברסיטת קליפורניה בברקלי על גילוי האנטיפרוטון.
אוון צ'מברליין אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
1960 דונלד גלייזר אוניברסיטת קליפורניה בברקלי על המצאת תא הבועות.

1961 - 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1961 רוברט הופסטדטר אוניברסיטת סטנפורד על מחקריו החלוציים על פיזור אלקטרונים בגרעין האטום, והגילויים שנבעו מכך לגבי מבנה הנוקליאונים.
רודולף מסבאואר האוניברסיטה הטכנית של מינכן והמכון הטכנולוגי של קליפורניה על מחקריו בנוגע לבליעה רזוננטית של קרינת גמא וגילוי האפקט הקרוי על שמו.
1962 לב לנדאו האקדמיה למדעים של ברית המועצות על התאוריות החלוציות שלו עבור חומר מעובה, ובייחוד הליום נוזלי.
1963 יוג'ין ויגנר אוניברסיטת פרינסטון על תרומתו לתאוריה של גרעין האטום והחלקיקים האלמנטריים, בפרט באמצעות גילוי ויישום של עקרונות סימטריה יסודיים.
מריה גופרט-מאייר אוניברסיטת קליפורניה בלה הוייה על תגליותיהם בנוגע למבנה הקליפה הגרעינית.
האנס ינסן אוניברסיטת היידלברג
1964 צ'ארלס טאונס המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס על עבודה בסיסית בתחום של אלקטרוניקה קוונטית, שהובילה לבניית מתנדים ומגברים המבוססים על עקרון המייזר-לייזר.
ניקולאי באסוב מכון לבדב לפיזיקה
אלכסנדר פרוכורוב מכון לבדב לפיזיקה
1965 שינאיצ'ירו טומונאגה אוניברסיטת טוקיו לחינוך על עבודה בסיסית באלקטרודינמיקה קוונטית בעלת מסקנות פורצות דרך לפיזיקה של חלקיקים אלמנטריים.
ג'וליאן שווינגר אוניברסיטת הארוורד
ריצ'רד פיינמן המכון הטכנולוגי של קליפורניה
1966 אלפרד קסטלר אקול נורמל סופרייר על גילוי ופיתוח שיטות אופטיות למחקר תהודה הרציאנית באטומים.
1967 האנס בתה אוניברסיטת קורנל על תרומתו לתאוריה של ריאקציות גרעיניות, ובפרט על תגליותיו הנוגעות ליצירת האנרגיה בכוכבים.
1968 לואיס אלוורז אוניברסיטת קליפורניה בברקלי על תרומותיו לפיזיקת החלקיקים, ובפרט על גילוי מספר גדול של מצבי תהודה, שנתאפשר בזכות פיתוח טכניקה של תא בועות מימני וניתוח הנתונים.
1969 מארי גל-מאן המכון הטכנולוגי של קליפורניה על תרומותיו ותגליותיו באשר לסיווג החלקיקים האלמנטריים והאינטראקציות ביניהם.
1970 האנס אלפוון המכון המלכותי לטכנולוגיה על עבודה יסודית וגילויים במגנטו-הידרודינמיקה, שנשאה פירות בתחומים שונים של פיזיקת הפלזמה.
לואי נל אוניברסיטת גרנובל על עבודה יסודית וגילויים הנוגעים לאנטי-פרומגנטיות ופרומגנטיות שהובילו ליישומים חשובים בפיזיקת מצב מוצק.

1971 - 1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1971 דניס גאבור אימפריאל קולג' על המצאת השיטה ההולוגרפית ופיתוחה.
1972 ג'ון ברדין אוניברסיטת אילינוי על הפיתוח המשותף של התאוריה של מוליכות על הקרויה תאוריית BSC.
לאון קופר אוניברסיטת בראון
רוברט שריפר אוניברסיטת פנסילבניה
1973 לאו אסאקי IBM על תגליותיהם הניסיוניות בתופעות מינהור במוליכים למחצה ומוליכי על, בהתאמה.
איוואר גיאוור ג'נרל אלקטריק
בריאן ג'וזפסון אוניברסיטת קיימברידג' על ניבוייו התאורטיים על תכונות של זרם-על דרך מחסום מינהור, ובייחוד התופעות הידועות כאפקט ג'וזפסון
1974 מרטין רייל אוניברסיטת קיימברידג' על מחקרם החלוצי באסטרופיזיקת רדיו: לרייל, על תצפיותיו והמצאותיו, ובייחוד על טכניקת סינתזת המיפתח, וליואיש על תפקידו המכריע בגילוי פולסרים.
אנטוני יואיש אוניברסיטת קיימברידג'
1975 אגה בוהר אוניברסיטת קופנהגן על גילוי הקשר בין תנועה קולקטיבית ותנועת חלקיקים בגרעין האטום, ופיתוח התאוריה של גרעין האטום בהתבסס על קשר זה.
בן מוטלסון המכון הנורדי לפיזיקה תאורטית
ג'יימס ריינווטר אוניברסיטת קולומביה
1976 ברטון ריכטר אוניברסיטת סטנפורד על עבודתם החלוצית בגילוי חלקיק יסודי כבד מסוג חדש.
סמואל טינג המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
1977 פיליפ אנדרסון מעבדות בל על המחקר התאורטי הבסיסי של המבנה האלקטרוני של מערכות מגנטיות ולא מסודרות.
נוויל מוט אוניברסיטת קיימברידג'
ג'ון ואן ולק אוניברסיטת הרווארד
1978 פיוטר קפיצה האקדמיה למדעים של ברית המועצות על המצאותיו וגילוייו הבסיסיים בתחום של פיזיקה בטמפרטורות נמוכות.
ארנו פנזיאס מעבדות בל על גילוי קרינת הרקע הקוסמית.
רוברט וילסון מעבדות בל
1979 שלדון גלאשו אוניברסיטת הרווארד על תרומתם לתאוריה המאוחדת של האינטקרציה החלשה והאלקטרומגנטית בין חלקיקים יסודיים, כולל, בין השאר, ניבוי הזרם החלש הנייטרלי.
מחמד עבד א-סלאם המכון הבינלאומי לפיזיקה תאורטית ואימפריאל קולג'
סטיבן ויינברג אוניברסיטת הרווארד
1980 ג'יימס קרונין אוניברסיטת שיקגו על גילוי ההפרה של עקרונות סימטריה בסיסיים בהתפרקות של מזוני K נייטרליים.
ואל פיץ' אוניברסיטת פרינסטון

1981 - 1990[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1981 ניקולס בלומברגן אוניברסיטת הרווארד על תרומתם לפיתוח ספקטרוסקופיית לייזר.
ארתור שולוב אוניברסיטת סטנפורד
קאי סיגבאן אוניברסיטת אופסלה על תרומתו לפיתוח ספקטרוסקופית אלקטרונים ברזולוציה גבוהה.
1982 קנת וילסון אוניברסיטת קורנל על התאוריה לתופעות קריטיות בהקשר למעברי פאזה.
1983 סוברהמניאן צ'נדראסקאר אוניברסיטת שיקגו על המחקר התאורטי של התהליכים הפיזיקליים הנוגעים למבנה ולהתפתחות של הכוכבים.
ויליאם אלפרד פוֹלֶר המכון הטכנולוגי של קליפורניה על מחקריו התאורטיים והניסויים של התגובות הגרעיניות הנוגעות ליצירת היסודות הכימיים ביקום.
1984 קרלו רוּביה CERN על תרומתם המכריעה לפרויקט הגדול שהביא לגילוי בוזוני W ו-Z, מתווכי האינטראקציה החלשה.
סימון ואן דר מיר CERN
1985 קלאוס פון קליצינג מכון מקס פלאנק על גילוי אפקט הול הקוונטי.
1986 ארנסט רוּסקַה מכון מקס פלאנק על עבודתו הבסיסית באופטיקת אלקטרונים, ועל תכנון מיקרוסקופ האלקטרונים הראשון.
גרד ביניג IBM על תכנון מיקרוסקופ המינהור הסורק.
היינריך רוֹרֵר IBM
1987 גאורג בדנורץ IBM על פריצת הדרך החשובה בגילוי מוליכות על בחומרים קרמיים.
אלכסנדר מולר IBM
1988 לאון לדרמן מעבדת המאיץ הלאומית פרמי על שיטת אלומת הנייטרינו ועל הדגמת מבנה הדובלט של הלפטונים על ידי גילוי הנייטרינו המיואוני.
מלווין שוורץ Digital Pathways
ג'ק שטיינברגר CERN
1989 נורמן רמזי אוניברסיטת הרווארד על המצאת שיטת השדה האוסצילטורי הנפרד והשימוש בה במייזר המימן ובשעונים אטומיים אחרים.
הנס דֶמֶלט אוניברסיטת וושינגטון על פיתוח טכניקת מלכודת היונים.
וולפגנג פאול אוניברסיטת בון
1990 ג'רום פרידמן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס על מחקר חלוצי בפיזור אינאלסטי עמוק של אלקטרונים על פרוטונים ונייטרונים קשורים, שהיה בעל חשיבות חיונית לפיתוח מודל הקווארקים בפיזיקת החלקיקים.
הנרי קנדול המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
ריצ'רד טיילור אוניברסיטת סטנפורד

1991 - 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
1991 פייר ז'יל דה-זֶ'ן קולז' דה פראנס על הגילוי שאפשר להכליל שיטות שפותחו למחקר תופעות סדר במערכות פשוטות עבור צורות מורכבות יותר של חומר, ובפרט עבור גבישים נוזליים ופולימרים.
1992 ז'ורז' שרפק ESPCI - פריז ו-CERN על המצאה ופיתוח של גלאי חלקיקים, ובמיוחד התא הפרופורציונלי הרב-חוטי.
1993 ראסל הולס אוניברסיטת פרינסטון על גילוי סוג חדש של פולסר, גילוי שפתח אפשרויות חדשות במחקר הכבידה.
ג'וזף טיילור אוניברסיטת פרינסטון
1994 ברטרם ברוקהאוז אוניברסיטת מקמסטר על תרומה חלוצית לפיתוח טכניקות של פיזור נייטרונים לחקירת מצב מעובה על פיתוח ספקטרוסקופית נייטרונים.
קליפורד שוּל המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס על פיתוח טכניקת עקיפה של נייטרונים.
1995 מרטין פרל אוניברסיטת סטנפורד על תרומה ניסויית חלוצית לפיזיקת הלפטונים. על זיהוי הטאו.
פרדריק ריינס אוניברסיטת קליפורניה באירוויין על הגילוי הניסויי של הנייטרינו.
1996 דייוויד לי אוניברסיטת קורנל על גילוי נוזליות על בהליום-3.
דאגלס אוֹשֵרוֹף אוניברסיטת סטנפורד
רוברט ריצ'רדסון אוניברסיטת קורנל
1997 סטיבן צ'וּ אוניברסיטת סטנפורד על פיתוח שיטות לקירור ולכידת אטומים בעזרת קרני לייזר.
קלוד כהן טנוג'י קולז' דה פראנס ואקול נורמל סופרייר
ויליאם פיליפס המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה
1998 רוברט לַפְלין אוניברסיטת סטנפורד על גילוי צורה חדשה של נוזל קוונטי עם אקסיטציות של מטען שבור.
הורסט שטורמר אוניברסיטת קולומביה
דניאל צוּי אוניברסיטת פרינסטון
1999 חררדוס ט'הופט אוניברסיטת אוטרכט על הבהרת המבנה הקוונטי של האינטראקציות האלקטרו-חלשות בפיזיקה.
מרטינוס ולטמן אוניברסיטת אוטרכט
2000 ז'ורס אלפרוב מכון יופה על עבודה בסיסית בטכנולוגית מידע ותקשורת. על פיתוח הטרו-מבנים מולכים למחצה המשמשים באלקטרוניקה מהירה ואופטית.
הרברט קרמר אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה
ג'ק קילבי טקסס אינסטרומנטס על חלקו בהמצאת המעגל המשולב.

2001 - 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
2001 אריק קורנל אוניברסיטת קולורדו על השגת עיבוי בוזה איינשטיין בגז מדולל של אטומים אלקאליים, ועל מחקרים בסיסיים מוקדמים על תכונות העיבוי.
וולפגנג קֵטֵרְלֵה המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
קארל וימַן אוניברסיטת קולורדו
2002 ריימונד דייוויס ג'וניור אוניברסיטת פנסילבניה על תרומה חלוצית באסטרופיזיקה ובמיוחד על גילוי נייטרינואים קוסמיים.
מסטושי קושיבה אוניברסיטת טוקיו
ריקרדו ג'אקוני אוניברסיטת ג'ונס הופקינס על תרומה חלוצית באסטרופיזיקה ובמיוחד על גילוי מקורות לקרינת X קוסמית.
2003 אלכסיי אבריקוסוב המעבדה הלאומית ארגון על תרומה חלוצית לתאוריה של מוליכי על ונוזלי על.
ויטאלי גינזבורג מכון לבדב לפיזיקה
אנטוני לֵגֵט אוניברסיטת אילינוי
2004 דייוויד גרוס אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה על גילוי חופש אסימפטוטי בתאוריה של האינטראקציה החזקה.
דייוויד פוליצר המכון הטכנולוגי של קליפורניה
פרנק וילצ'ק המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
2005 רוי גלאובר אוניברסיטת הרווארד על תרומתו לתאוריה הקוונטית של קוהרנטיות אופטית.
ג'ון הול אוניברסיטת קולורדו והמכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה על תרומתם לפיתוח ספקטרוסקופיה מדויקת מבוססת לייזר, כולל טכניקת מסרק התדירויות האופטי.
תאודור האנש מכון מקס פלאנק ואוניברסיטת מינכן
2006 ג'ון מאת'ר נאס"א על גילוי הצורה המתאימה לקרינת גוף שחור ואי האחידות של קרינת הרקע הקוסמית.
ג'ורג' סמוט אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
2007 אלבר פר אוניברסיטת פריז - סוד על גילוי תופעת ההתנגדות המגנטית הענקית.
פטר גרינברג מכון המחקר יוליך
2008 יויצ'ירו נאמבו אוניברסיטת שיקגו על גילוי המכניזם של שבירת סימטריה ספונטנית בפיזיקה תת-אטומית.
מקוטו קובאיאשי KEK על גילוי מקור הסימטריה השבורה שחוזה את קיומן של לפחות שלוש משפחות של קווארקים בטבע.
טושיהידה מסקאווה אוניברסיטת קיוטו סנגיו ואוניברסיטת קיוטו
2009 צ'ארלס ק. קאו מעבדות סטנדרט טלקומיוניקיישן והאוניברסיטה הסינית של הונג קונג על הישגים פורצי דרך בנוגע להעברת אור בסיבים לתקשורת אופטית.
וילארד בויל מעבדות בל על המצאת מעגל מוליך למחצה לדימוי - חיישן ה-CCD.
ג'ורג' סמית מעבדות בל
2010 אנדריי גיים אוניברסיטת מנצ'סטר על ניסויים פורצי דרך בחומר הדו-ממדי גרפן.
קונסטנטין נובוסלוב אוניברסיטת מנצ'סטר

2011 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מקבלי הפרס מוסד נימוק
2011 סול פרלמוטר המעבדה הלאומית לורנס ברקלי ואוניברסיטת קליפורניה בברקלי על גילוי ההאצה של התפשטות היקום דרך תצפיות בסופרנובות מרוחקות.
בריאן שמידט האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה
אדם ריס אוניברסיטת ג'ונס הופקינס והמכון המדעי של טלסקופ החלל
2012 סרז' הרוש קולז' דה פראנס ואקול נורמל סופרייר על שיטות ניסיוניות פורצות דרך המאפשרות מדידה ומניפולציה של מערכות קוואנטיות פרטניות.
דייוויד וינלנד המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה ואוניברסיטת קולורדו
2013 פרנסואה אנגלר האוניברסיטה החופשית של בריסל על הגילוי התאורטי של מנגנון שתורם להבנת מקור המסה של חלקיקים תת-אטומיים, שאושר בגילוי החלקיק היסודי הנחזה, בניסוי שנערך על ידי ATLAS וCMS במאיץ LHC של CERN
פיטר היגס אוניברסיטת אדינבורו
2014 אוסאמו אקאסאקי אוניברסיטת מייג'ו ואוניברסיטת נגויה על המצאת ה-דיודה פולטת אור כחולה יעילה שאפשרה קיום מקורות אור לבן בהירים וחוסכי אנרגיה
הירושי אמאנו אוניברסיטת נגויה
שוג'י נאקאמורה אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה
2015 טקאקי קג'יטה אוניברסיטת טוקיו על גילוי אוסצילציות הנייטרינו, המראה שלנייטרינו יש מסה.
ארתור מקדונלד אוניברסיטת קווינס
2016 דיוויד ג'יימס ת'אולס אוניברסיטת וושינגטון על גילויים תאורטיים של מעברי פאזה טופולוגיים ופאזות טופולוגיות של חומר
דאנקן הולדיין אוניברסיטת פרינסטון
ג'ון מייקל קוסטרליץ אוניברסיטת בראון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר פרס נובל
  2. ^ המוסד או המוסדות אליהם השתייך הזוכה בעת קבלת הפרס