הבחירות הפרלמנטריות בעיראק (2014)
| |||||||||||
| הבחירות הפרלמנטריות בעיראק | |||||||||||
| 30 באפריל 2014 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 62% | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
.jpg)
|
.jpg)
| ||||||||||
| מועמד | נורי אל-מאלכי | מוקתדא א-סדר | |||||||||
| מפלגה | מדינת החוק | אל-אחראר | |||||||||
| מספר הקולות | 3,141,835 | 917,589 | |||||||||
| מספר המושבים | 92 | 34 | |||||||||
ב-30 באפריל 2014 נערכו בעיראק בחירות פרלמנטריות על רקע תהליכים פוליטיים ואזוריים משמעותיים, שבראשם עזיבת הכוחות האמריקאיים את עיראק כבר ב-2011 וראשית התגבשותו של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש). בבחירות אלה נבחרו 328 חברי פרלמנט. אחוז ההצבעה היה גבוה, ועמד על 61%, ובמספר המושבים הגדול ביותר זכה הגוש המפלגתי "מדינת החוק" בראשותו של ראש הממשלה נורי אל-מאלכי. הרשימה קיבלה 24% מהקולות שהקנו לה 92 מושבים בפרלמנט ועל אל-מאלכי הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה.
אף על-פי כן, בעקבות מתקפת המדינה האסלאמית בצפון עיראק ביוני 2014 שאירעה תוך תהליך גיבוש ממשלתו של אל-מאלכי, החלו מוסדות המדינה העיראקית לקרוס, ובראשם הצבא. המחדל שהוביל לקריסה המהירה יוחס לאל-מאלכי שכיהן כראש ממשלת עיראק כבר מאז 2006 ורבים במערכת הפוליטית דרשו את התפטרותו המידית. בעקבות זאת, הקימה מפלגת הדעווה האסלאמית, מפלגת האם של גוש "מדינת החוק", גוש מפלגתי חדש בשם ״הברית הלאומית״ והעמידה בראשו את הפוליטיקאי הוותיק חיידר אל-עבאדי, כמחליפו של אל-מאלכי. אל-עבאדי צלח בהרכבת ממשלה חדשה ב-8 בספטמבר 2014 והוביל אותה תול לחימה בדאעש עד לבחירות של שנת 2018.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברקע מערכת הבחירות עמדו מספר התפתחויות חשובות בעיראק: אחד הגורמים הקריטיים ביותר היה נסיגת הכוחות האמריקאיים בסוף 2011, והותירה ואקום ביטחוני וממשלתי שאפשר את התעוררותן של קבוצות מיליטנטיות. ההתפשטות המהירה של דאעש ב-2014 הובילה לכיבוש ערים ושטחים מרכזיים, מה שהיווה איום ביטחוני גדול על עיראק. משבר זה הדגיש את האתגרים העומדים בפני ממשלת עיראק במונחים של שמירה על יציבות וביטחון. יתרה מזאת, ההקשר הרחב יותר כלל מתחים עדתיים עמוקים, כאשר סונים רבים חשו דחויים וחסרי זכויות תחת ממשלתו של נורי אל-מאלכי, הנשלטת על-ידי השיעים, דבר שתרם לאי היציבות הפוליטית והביטחונית במדינה.
בתהליך הבחירות בעיראק, נבחרים 328 נציגים, חברי הפרלמנט העיראקי, המכריעים מי יכהנו כנשיא וכראש ממשלה בעיראק. נציגי הפרלמנט נבחרים לארבע שנים על סמך מיקומם ברשימת המפלגה שאליה הם משתייכים.
הפוליטיקה העיראקית נשלטת על-ידי בריתות וגושים מפלגתיים משתנים, המורכבים ממפלגות פוליטיות שונות. גושים אלה נוצרים לעיתים על רקע אתני או דתי ומורכבים ממפלגות פוליטיות שונות המקיימות ביניהן ברית. הקמפיין היה צפוי להתמקד בתחרות בתוך שלוש הקהילות הדתיות והאתניות העיקריות: ערבים שיעים, ערבים סונים וכורדים. ההצבעה היא על בסיס ייצוג יחסי, כאשר לאחר מכן לגוש המפלגתי שזכה במספר המושבים הרב ביותר ניתנת ההזדמנות הראשונה להרכיב ממשלה, בתקדים שנקבע בעקבות בחירות 2010.[1] התקדים היה תהליך רשמי של מתן הזדמנות ראשונה לגוש המפלגה שזכה במספר המושבים בפרלמנט להרכיב ממשלה. גישה זו נועדה למנוע אי ודאויות קודמות ומשברים פוליטיים. למרות שלא מעוגן בחוק, היא הפכה למוסכמה פוליטית מבוססת ובבחירות הבאות בעיראק פעלה בעקבותיה כפרקטיקה סטנדרטית כדי להבטיח מעבר חלק יותר של כוח.
אם הגוש המנצח לא יצליח להרכיב ממשלה בתוך 30 יום, לגוש עם מספר המושבים השני בגובהו תהיה ההזדמנות להרכיב ממשלה. כך שבנובמבר 2011 אישרה ועדת הבחירות העליונה העצמאית בעיראק ל-276 ישויות פוליטיות להתמודד בבחירות, כולל מספר גושים טכניים.[2]
היו אלה הבחירות הפרלמנטריות הראשונות מאז יצאו כוחות הצבא האמריקאי מעיראק בשנת 2011. על מערכת הבחירות העיבו מתח ואלימות עדתית, ועיראקים רבים היו צריכים להתגבר על האיומים וההתקפות כדי להצביע בקלפיות. ראש הממשלה המכהן, נורי אל-מאלכי, התמודד לקדנציה שלישית בתפקיד, אך מבקריו התעקשו שממשלתו, שהייתה בעלת דומיננטיות שיעית מובהקת, הייתה מוטה נגד קבוצות אתניות ודתיות אחרות במדינה. אל-מאלכי התמודד בבחירות בראשות הגוש שנקרא "מדינת החוק", שזכה בבחירות 2010 בשני מושבים פחות מברית "אל-עיראקיה" של איאד עלאווי, אך הצליח להרכיב ממשלה לנוכח כישלונו של עלאווי לעשות זאת.[2]
הרשימות המתמודדות והגושים המפלגתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבחירות ב-2014, 22 מיליון עיראקים היו כשירים להצביע והשתתפו 9,000 מתמודדים מ-276 מפלגות שונות על 328 מושבים, מתוכם 25% ממושבי הפרלמנט שמורים לנשים[3] ו-8 מושבים שמורים למיעוטים. ההצבעה לאומית על בסיס ייצוג יחסי. הרשימות מתחלקות לשלוש קבוצות עיקריות - שיעית, סונית וכורדית, כאשר השיעית היא הדומיננטית ביותר.[4]
קולות השיעים בבחירות נחלקו בין שלושה גושים מפלגתיים עיקריים:
- "מדינת החוק" (דוולת אל-קאנון), בראשותו של נורי אל-מאלכי, ששימש כראש הממשלה החל משנת 2006, ועד להתפטרותו בשנת 2014. כהונתו של נורי אל-מאלכי התאפיינה בהתיישבותו עם איראן ובגיבוש ההשפעה השיעית בממשלת עיראק. תחת הנהגתו, העמיקה עיראק את הקשרים הפוליטיים והצבאיים עם איראן, מה שנתפס כמחזק את הממשלה הנשלטת על-ידי השיעים ומעלה חששות בקרב הקהילות הסוניות והכורדיות לגבי דחיקה לשוליים ומתיחות עדתית.
- "האזרח" (אל-מוואטן), המועצה האסלאמית העליונה של עיראק בראשותו של עמאר אל-חכים, בן למשפחת אנשי-דת מפורסמת, שחזר למדינה לאחר גלות באיראן בתקופת שלטון סדאם חוסיין והפך לאחד הפוליטיקאים המובילים בזירה הפוליטית השיעית בעיראק.
- "החופשיים" (אל-אחראר), גוש מפלגתי המייצג את הזרם הסדרי, בראשותו של איש הדת מוקתדא א-סדר, שזכה לתמיכת המועצה האסלאמית העליונה של עיראק.
בקרב הגוש העיראקי החילוני והלא עדתי, הגוש "אל-עיראקיה", שהיה הכוח החזק ביותר שנבחר לפרלמנט בבחירות 2010, התפרק לגוש "מותחידון" הסונית בראשות אוסאמה אל-נוג'ייפי, הגוש הלאומי "אל-ווטניה" בראשות איאד עלאווי ולגוש "אל-ערביה" בראשות סאלח אל-מוטלק.
בבחירות התמודדו שתי המפלגות הכורדיות הבולטות, המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית (KDP) בראשות מסעוד ברזאני, והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (PUK) בראשות ג'לאל טלבאני, הצטרפה מפלגה כורדית שלישית, גוראן ("התנועה לשינוי") בראשות נאושירוואן מוסטפא.[5]
יום הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
_2.jpg)
הבחירות התקיימו כמתוכנן ב-30 באפריל וברחבי עיראק הוקמו כ-50,000 קלפיות. אחוז ההצבעה בבחירות עמד על 61%, ירידה בולטת בהשוואה לבחירות הקודמות. ניתן לייחס ירידה זו לגורמים שונים, לרבות האתגרים הביטחוניים הנובעים מעליית דאעש, התפכחות פוליטית ומתיחות עדתית בתוך המדינה. גוש "מדינת החוק" זכה ב-24% מהקולות וב-92 מושבים בפרלמנט; גוש "אל-מוואטן" זכה ב-7.5% מהקולות וב-29 מושבים; גוש "אל-אחראר" זכה ב-7% מהקולות וב-28 מושבים; מתוך המפלגות הכורדיות, KPD זכתה ב-25 מושבים ו-PUK זכו ב-21.[6]
בעת הצבעתם של אנשי חברי כוחות הביטחון ביום שני, 28 באפריל, שש קלפיות שונות במספר ערים שונות נפגעו על-ידי מחבלים מתאבדים, מה שהוביל לכל הפחות ל-27 הרוגים. הארגון האסלאמיסטי "המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה" איים באלימות נגד מוסלמים סונים שיצביעו בבחירות.[7]
תוצאות הבחירות וגיבוש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות הניצחון של גוש "מדינת החוק" נותר קיפאון פוליטי משמעותי וחוסר הסכמה בין הפלגים הפוליטיים השונים. ישויות פוליטיות סוניות וכורדיות רבות, כמו גם כמה פלגים שיעיים, לא היו מרוצים מהנהגתו של אל-מאלכי והאשימו אותו בהטייה עדתית בוטה. דמות בולטת אחת מבין הקבוצות השיעיות המתנגדות הייתה מוקתדא א-סדר, איש דת רב עוצמה ומנהיג פוליטי. פלגים שיעיים אלה האשימו את אל-מאלכי בגיבוש כוח בתוך הפלג השיעי שלו ובקידום אג'נדה עדתית שדחקה והדירה קבוצות שיעיות, סוניות וכורדיות אחרות מהשתתפות משמעותית בממשלה. כתוצאה מכך, נעשו מאמצים להקים קואליציה שלטונית חדשה ולמנות מועמד חלופי לתפקיד ראש הממשלה.[8]
בנוסף לכך, ביוני 2014, ניצבה עיראק בפני משבר חמור כאשר דאעש פתח בפלישה וכבש כמה ערים מרכזיות, כולל מוסול. משבר זה התפתח במהלך המשא ומתן להקמת ממשלה חדשה לאחר בחירות 2014, ונפילתה הדרמטית של מוסול והתקרבות כוחות דאעש לבגדד חשפו את החולשות והמחדלים שיוחסו להנהגתו של נורי אל-מאלכי.
כדי לתת מענה למצב, מפלגת הדעווה האסלאמית, שהיא מפלגת האם של גוש "מדינת החוק" ואל-מאלכי, יצרה גוש פוליטי חדש בשם "הברית הלאומית". הם בחרו בחיידר אל-עבאדי, פוליטיקאי שיעי בולט וחבר במפלגת הדאווה האסלאמית, כראש הממשלה החדש. המעבר הזה היה הכרחי כדי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים שהציב דאעש ולהקים ממשלה המסוגלת להתמודד עם המשבר. מינויו של חיידר אל-עבאדי לראש ממשלה זכה לתמיכה רחבה, והוא הפך רשמית לראש ממשלת עיראק ב-8 בספטמבר 2014, המייצג המשכיות של המפלגה בשלטון עם שינוי בהנהגה.[9]
החלטה זו זכתה לתמיכה רחבה מצד גורמים מקומיים ובינלאומיים, כולל פלגים סונים וכורדים. לאחר מינויו של חיידר אל-עבאדי, הוא הקים ממשלה שתפקידה, מלבד התמודדות עם עליית דאעש, הוא לטפל במחלוקות הפוליטיות ולקדם את הכלכלה.
משמעות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיידר אל-עבאדי, כיהן כראש ממשלה החל מ-2014 ועד ל-2018. בזמן זה עשה מאמצים משמעותיים לחיזוק מנגנוני המדינה המרכזית ומוסדותיה בעיראק. אחד מהישגיו הגדולים היה הקמתו מחדש של הצבא העיראקי, שהתמוטט במהלך הפלישה של דאעש. בהנהגתו של אל-עבאדי, הצבא העיראקי הביס בהצלחה את דאעש והחזיר את הריבונות על שטחה של עיראק. הוא גם ביקש להתנגד למעורבות זרה בענייניה הפנימיים של עיראק, במיוחד נגד ניסיונות ההשפעה האיראניים.
הבחירות ב-2014 הגיעו בנקודת זמן קריטית בעיראק, עם הקרב המתמשך מול דאעש והניסיון הכורדי לקבל עצמאות. בחירות אלו הושפעו עוד יותר מתהליכים פנימיים אחרים, כמו הציפיות לשיפור הכלכלה העיראקית עקב עליית מחירי הנפט הגולמי העולמי. עם זאת, גברה גם בציבור העיראקי תחושה של התנהלות מושחתת, פילוגים עדתיים והצורך לבנות מחדש ולפייס את המדינה לאחר המלחמה נגד דאעש. יתרה מכך, מחזורי הבחירות הקודמים הביאו למבוי סתום פוליטי, והעלו חששות לגבי האפקטיביות של התהליך הדמוקרטי עצמו.[10]
במהלך כהונתו, אל-עבאדי התמקד בחיזוק תחושת האזרחות השוויונית בין כל אזרחי עיראק, תוך השמת דגש על חשיבות הזהות העיראקית מעל השתייכות עדתית. הוא נלחם באופן פעיל נגד תופעת העדתיות בעיראק וכחלק מדרישתו לחזק את מנגנוני המדינה המרכזית ולמלא אותם בתוכן, דרש מכל המיליציות השיעיות המאוגדות תחת אל-חשד א-שעבי למסור את נשקן ולהשתלב בכוחות הביטחון הרשמיים של עיראק. עמדה זו הייתה מקווי המדיניות הבולטים במצע הבחירות של אל-עבאדי במהלך הבחירות ב-2018.[10]
בתגובה לשאיפות הבדלניות בקרב הכורדים שבאו לידי ביטויי במשאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית בשנת 2017, נקט אל-עבאדי בפעולה נחרצת כדי להחליש את ההנהגה הפוליטית הכורדית. הוא דחה בתוקף את יוזמת משאל העם, העמיד מחדש את השליטה העיראקית בשטחים שהיו בריבונות כורדית דה-פקטו מאז 2003, והחזיר לריבונות עיראקית את העיר כירכוכ, ממרכזי הפקת הנפט החשובים של עיראק שלה חשיבות כלכלית גדולה.[10] אל-עבאדי סגר את שדה התעופה בארביל ואת נקודות הגבול בין כורדיסטן למדינות השכנות. למרות הצעדים התוקפניים הללו, הוא שמר על רטוריקה פייסנית ומכילה כלפי הציבור הכורדי, במקביל לרטוריקה תוקפנית ונחרצת כלפי ההנהגה הכורדית, תוך הבחנה בין בדלנים לבין הקהילה הכורדית הכוללת, תוך הכרה באזרחותם השווה של הכורדים בעיראק ובתפקידם בגיבוש החוקה והצבא.[11]
ככלל, כהונתו של חיידר אל-עבאדי כראש ממשלת עיראק התאפיינה במאמצים לחזק זהות כלל-עיראקית, לנטרל התערבויות חיצוניות, לדכא שאיפות בדלניות ולהילחם בהצלחה בדאעש. מנהיגותו נועדה לטפח אחדות בקרב האוכלוסייה המגוונת בעיראק תוך התמודדות עם אתגרים שונים העומדים בפני המדינה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Inside Story - Iraq Election: Will there be change?, נבדק ב-2023-07-09
- ^ 1 2 Al Jazeera, Q&A: Iraq elections explained, www.aljazeera.com (באנגלית)
- ^ Women MPs in the Iraqi Parliament | Wilson Center, www.wilsoncenter.org (באנגלית)
- ^ IFES Election Guide | Elections: Iraq Council of Representatives 2014, www.electionguide.org
- ^ An overview of Iraq’s main political parties and coalitions in 2019 | Iraq’s adolescent democracy, www.clingendael.org
- ^ "Iraq elections: Maliki's State of Law 'wins most seats'". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-05-19. נבדק ב-2023-07-09.
- ^ Arango, Tim; Adnan, Duraid (2014-04-28). "Militants Pose Threat on Eve of National Elections in Iraq". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-07-09.
- ^ Suadad al-Salhy,Cathy Otten, Uncertainty as Iraq election results revealed, www.aljazeera.com (באנגלית)
- ^ Harding, Luke (2014-08-11). "Haider al-Abadi: from exile in Britain to Iraq's next prime minister". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2023-07-09.
- ^ 1 2 3 בריר, עידן (2018-05-10). "עיראק בדרך לקלפי: לא עוד בחירות עדתיוּת". Ynet. נבדק ב-2023-07-09.
- ^ al-Abadi, Haider (2017-10-18). "Opinion | Iraq Will Remain United". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-07-09.