כורדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כורדים
אוכלוסייה
בין 26 ל-40 מיליון (הערכה)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

טורקיהטורקיה טורקיה בערך 15 מיליון
איראןאיראן איראן בין 4.8 ל-6.6 מיליון
עיראקעיראק עיראק בין 4 ל-6 מיליון
סוריהסוריה סוריה בין 0.9 ל-2.8 מיליון
גרמניהגרמניה גרמניה בין 500,000 ל-800,000
אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן 200,000
אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן 150,000
ישראלישראל ישראל כ-130,000 (יהודי כורדיסטן שעלו לארץ נחשבים על ידי הכורדים ככורדים)[1]
צרפתצרפת צרפת 120,000
שוודיהשוודיה שוודיה 100,000
לבנוןלבנון לבנון 80,000
בריטניהבריטניה בריטניה בין 25,000 ל-80,000
הולנדהולנד הולנד 70,000
רוסיהרוסיה רוסיה 63,800
שווייץשווייץ שווייץ 60,000
גאורגיהגאורגיה גאורגיה בין 34,000 ל-60,000
אוסטריהאוסטריה אוסטריה 50,000
קזחסטןקזחסטן קזחסטן 46,000
ארמניהארמניה ארמניה 45,000
טורקמניסטןטורקמניסטן טורקמניסטן 40,000
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 40,000
דנמרקדנמרק דנמרק בין 8,000 ל-30,000
יווןיוון יוון בין 20,000 ל-25,000

קנדהקנדה קנדה 6,000
שפות
כורדית, ארמית, פרסית, טורקית, ערבית, אנגלית, צרפתית; שפות הארצות בהן הם נמצאים
דת
אסלאם סוני
אסלאם שיעי
אלווים
יזידים
יהודים
קבוצות אתניות קשורות
עמים איראנים (אנ') אחרים

כורדיםכורדית: کورد / Kurd) הם חברי קבוצת לאום המהווים חלק מהעמים האיראניים. מעריכים את מספרם של הכורדים בכ-25 עד 40 מיליון נפש. מרבית הכורדים חיים בטורקיה, איראן, עיראק וסוריה. יש גם קהילות כורדיות בארמניה וגאורגיה, ואילו הקהילה הכורדית העתיקה ליד קאבול שבאפגניסטן עזבה את המדינה בעת מלחמת האזרחים האפגנית.

מאז ראשית המאה ה-20 הכורדים שואפים להקים מדינה עצמאית בחבל הארץ כורדיסטן. עקב התנגדותן העזה של המדינות באזור לא עלה בידי הכורדים להקים מדינה. נראה כי הכורדים הם הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר שהיא נטולת מדינה. עיראק, איראן, סוריה וטורקיה אינן מכירות בלאומיות הכורדית וחלקן שוללות מתן זכויות לביטוי תרבותי ולאוטונומיה לכורדים.

בטורקיה, רוב מזרח המדינה מאוכלס ברוב כורדי. המחתרת הכורדית, PKK, הייתה פעילה מאוד בשנות התשעים וערכה פעולות טרור רבות, עד לתפיסתו של מנהיגה, עבדוללה אג'לאן. בנוסף לפעילותה נגד הכורדים שבגבולותיה, תוקפת טורקיה גם את הכורדים שבצפון עיראק.[2]

בשנים האחרונות, לאחר שנעצר מנהיגה של המחתרת, התקבלה החלטה על ידי חברי המחתרת לרכך את האידאולוגיה שלה. התנועה החלה להתמקד במאבק הכרה בשפת הכורדים, תרבותם וזכותם לחופש הביטוי.

כיום רוב הפליטים הכורדים חיים בתנאים קשים במחנות הפליטים בארצות השונות שבהן הם מפוזרים, ובמיוחד בסוריה – שם מתנהלת מלחמת אזרחים קשה תחת שלטונו של בשאר אל-אסד, אשר חלקם משתתפים בה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכורדים של היום רואים עצמם כממשיכי וכצאצאי אנשי מדי, שכן הם שוכנים באותו אזור גאוגרפי בו הייתה קיימת בעבר אימפריית מדי, וכן מהווים חלק מהעמים האירניים.[3][4][5]

שאיפותיהם הלאומיות של הכורדים הוכרו לראשונה במסגרת הסכם סוור אשר נחתם בסוור (בצרפתית: Sèvres), שבצרפת באוגוסט 1920 לאחר מלחמת העולם הראשונה ונועד לקבוע את גורל השטחים העות'מאניים שנכבשו במלחמה. ההסכם כלל הבטחה להקמת אוטונומיה כורדית חוצצת בשטחי טורקיה, סוריה, עיראק, איראן בסיוע מדינות ההסכמה. הוסכם כי עות'מאניים יאפשרו אוטונומיה זו, ואם תוך שנה מחתימת ההסכם ירצו בכך מרבית תושבי האזור, הכורדים יזכו בעצמאות.[6]

עם זאת, עובדות בשטח שקבעו הטורקים בזמן מלחמת העצמאות הטורקית עוגנו בהסכם לוזאן, ובריטניה, צרפת, איטליה ויוון אישרו את העצמאות הטורקית ללא הענקת מעמד אוטונומי לכורדיסטן. לאור הסכם והבטחה הטורקית, עיראקית, איראנית וסורית לאפשר לאירופאים גישה למאגרי הנפט האזוריים של הכורדים ובזול, בתמורה לביטול רעיון האוטונומיה הכורדית.[7]

ממלכות ושושלות כורדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכות כורדיות עצמאיות וממשלות כורדיות אוטונומיות בסביבות 1835.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אומדנים לא רשמיים, כיום 86% מהכורדים מוסלמים, מתוכם 65% הם מוסלמים סונים. הכורדים הם האוכלוסייה המוסלמית סונית הגדולה היחידה באיראן. כמו כן יש 10% מוסלמים שיעים אשר חיים בעיקר בפרובינציות כרמנשאה ועילם שבאיראן. בנוסף אליהם 10% מהכורדים הם מוסלמים אלווים והם מצויים בעיקר בטורקיה. 15% הנותרים הם בעיקר יזידים ונוצרים מדנומינציות שונות, בעיקר ארמנים, אשורים, נסטוריאנים, יעקובים כלדים. בנוסף ישנם יהודים כורדים שרובם מתגוררים בישראל.

קהילות כורדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור המחיה של הכורדים

הכורדים בטורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית הכורדים בטורקיה מוערכת בכ-15 מיליון איש, החיים ב-13 מחוזות המכסים את כל דרום ומזרח טורקיה.[8] הכורדים היו אזרחים בשטח שכיום נשלט על ידי טורקיה עוד טרם השלטון המוסלמי. הטורקים הגיעו לראשונה למזרח כורדיסטן בתחילת המאה ה -14 כעות'מאניים שקבוצה מתוכם הפכה, לימים, לטורקים. כיום, מהכורדים בטורקיה נשללות זכויות מסוימות- למשל כל פעילות התרבות הכורדית בטורקיה אסורה. לכורדים אסור לקרוא לעצמם בשמות כורדיים ולהתלבש בבגדים כורדיים מסורתיים. דיבור בשפה הכורדית בציבור הוא עבירה פלילית. שירה, ריקוד ומשחקים במסורת הכורדית אסורים והעבריין ייענש על כך. דפוס והפצה של חומרים כתובים בשפה הכורדית אסורים. עם זאת, בשנים האחרונות, היו כמה סימנים לכך שממשלת טורקיה עשויה להיות מוכנה לשנות את מדיניות הדיכוי שלה.

הכורדים בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוריה, האוכלוסייה הכורדית מוערכת בכ-0.9–2.8 מיליון נפשות. תחת שלטון אסד, בדומה לטורקיה, נאסרה כל הפעילות התרבותית הכורדית. כורדי עשוי להיות נתון למאסר ארוך טווח על החזקת חומר כתוב בשפה הכורדית. הכורדים בסוריה מורדים באופן פעיל בשלטונו של בשאר אל-אסד במלחמת האזרחים שמתנהלת שם החל מ-2011.[9]

הכורדים באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בדלנות כורדית באיראן

באיראן יש כיום בין 4.8 ל-6.6 מיליון כורדים השואפים לעצמאות מדינית וכלכלית.[8] מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת מתנהל סכסוך מתמשך בין הארגונים הכורדים לממשל האיראני במטרה לקבל עצמאות ואוטונומיה במזרח כורדיסטן. גם בתקופת השאה האיראני וגם בתקופת הרפובליקה האסלאמית. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, איראן היוותה מקום מפלט למאות אלפי פליטים כורדים שבתיהם נחרבו.

הכורדים הפיילים שבאיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה גלים של פליטים כורדים עיראקיים, בשנים 1972, 1980, ו-1984 גורשו בכוח מעיראק של סדאם חוסיין לאיראן. רבים מהם הגיעו לאזור פייל, שם חיו בשלושה מחנות פליטים מרכזיים: מחנה עזרי, הנמצא בלוריסטן, אשר שיכן רק משפחות, מחנה ג'הראם, ליד שיראז, אשר שיכן בעיקר משפחות ומחנה רסמאר, הממוקם ליד קורבאד, אשר שיכן רק גברים צעירים. חלק מהגברים הכורדים הפיילים שהיו מסוגלים לעבוד פוזר בערים איראניות. בעת הגירוש, פיילים רבים ברחו לעיראק וחיים שם גם כיום אבל האלפים הרבים של הצעירים הכורדים המשכילים של פייל הופרדו ממרבית הפיילים ונאלצו לשהות כאסירים בעל כורחם בבתי כלא שבהם עברו עינויים קשים, וחיו בתנאים משפילים. הצעירים האלה כוללים ביניהם רופאים, מהנדסים, מדענים וטכנאים. רובם הגדול לא נראה מאז, ויש המשערים כי רבים מתו במחנות. לאחר החתימה על הסכם אלג'יר בין המוחמד רזא שאה פהלווי שאה האיראני לסדאם חוסיין ב-6 במרץ 1975 נותר באיראן מספר רב של פליטים כורדים פיילים. פליטים אלה סירבו לחזור לעיראק כל עוד נשאר סדאם חוסיין בשלטון. סדאם עשרות אלפים מהם היגרו לאירופה, לצפון אמריקה ולאוסטרליה וחיו שם כמהגרים, רובם בלתי חוקיים. הכורדים הפיילים ששרדו ושוחררו ממחנות הפליטים מהווים מיעוט באיראן ובעיראק וסובלים ממעמד נמוך אפילו יותר מאשר כורדים אחרים.

הכורדים בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה הכורדית בעיראק מוערכת בכ-4–6 מיליון כורדים.[8] בעיראק, תחת שלטונו של סדאם חוסיין עד 2003 הכורדים נחשפו לרצח עם שמטרתו הייתה להרוס את העם הכורדי והמורשת האתנית באמצעות הפצצה כימית והתקפות צבאיות לא – קונבנציונאליות. באזורים הכפריים של כורדיסטן נהרסו כמה אלפי עיירות וכפרים קטנים. מאות אלפי כורדים נתפסו על ידי חיילים עיראקים, הועברו בכפייה מהכפרים שלהם לחלקים הדרומיים והצפון-מערביים של עיראק, שם הם נכלאו בבתי הכלא, במחנות הריכוז והתקיימו בתנאים קשים ביותר בשולי הכפר. בעקבות מלחמת עיראק שהחלה בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, זכו הכורדים בעיראק לאוטונומיה רחבה יותר, ובשנת 2005 הגיעו להבנות הדדיות עם הממשל בבגדד.

בצפון עיראק, כוחות פשמרגה לחמו נגד הממשלה העיראקית לפני ובמהלך מלחמת עיראק וכעת מפקחים על האזור הכורדי האוטונומי שם. ב-21 באוקטובר 2011 הודיעו טורקיה ואיראן על תיאום מלחמה משותפת של שתי המדינות נגד הכורדים בצפון עיראק, יחד עם ההודעה של נשיא ארצות הברית ברק אובמה באותה תקופה על הוצאת הכוחות החמושים של ארצות הברית מעיראק לגמרי עד סוף 2011. במהלך פלישה של צבא טורקיה לצפון עיראק והתקפותיו מהאוויר באוקטובר 2011, נהרגו כ-50 מורדים כורדים. במקביל, הכוחות הכורדים וארגוניהם השונים חברו לחיילים בעיראק על מנת לשחרר אותה מידי דאע"ש.

התקוממות תושבי עיראק השיעים והכורדים 1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

כורדים תושבי עיראק התקוממו בניסיון להפיל את משטרו של סדאם חוסיין. אחרי הפצצות השיעים בדרום במחיר של חיי אזרחים רבים, שיסה סדאם חוסיין את המשמר הנשיאותי על ערים כורדיות במטרה לדכא את ההתקוממות. ב -23 במרץ 1991 תקפו שלוש אוגדות שריון את העיר כירכוכ בעיראק. חוסיין ציווה על חייליו להרוס את הרובע הכורדי של העיר. הֵם הפציצו את העיר בארטילריה, רקטות וירי מסוקים והרסו את רוב הבתים הכורדים. כמה מאות אלפי תושבים ברחו מבתיהם ופנו לעבר הגבול האיראני. פליטים אלה מכירכוכ לא נכנסו לאיראן אלא נשארו בהריסות. כמוהם גם פליטים מהעיירות והכפרים חלביה, צ'וורתה, ראניה וקאלה דיזה, הסמוכים לגבול. מאות אלפי פליטים מכירכוכ ורבים מהאזור שמסביב לה מתגוררים כיום במזרח כורדיסטן, מפוזרים מהעיר –דארבאנד אי קאהאן בדרום אל העיר קאלה דיזה בצפון. מאז אוקטובר 1991, נציבות הפליטים של האום סיפקה להם סיוע דל ביותר. כ-300 אלף פליטים כורדים נמלטו כאשר הצבא העיראקי שוב תקף את קאלר וסולימאניה ב 5- באוקטובר 1998, רוב הפליטים היו נשים וילדים. ארגוני סיוע כורדים, בסיוע הכורדים המקומיים, ניסו לסייע אך נתקלו בקשיים בשל האמברגו הכלכלי שהוטל על האוכלוסייה הכורדית. הסמכות הצבאית העיראקית בכירכוכ לא אפשרה לפליטים לחזור הביתה. סדאם חוסיין תכנן לשנות את ההרכב האתני של כירכוכ, מרכז לייצור נפט עיראקי, על ידי יישוב ערבים בבתים כורדים. באמצע יולי 1991 הוא הביא כמה אלפי משפחות ערביות, ונתן להם את הבתים הכורדים שננטשו. בדרך זו, חוסיין ניסה לעקור את הכורדים לצמיתות מביתם.

מדינות כורדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות כורדיות בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות כורדיות כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lokman I. Meho; Kelly L. Maglaughlin (2001). Kurdish Culture and Society: An Annotated Bibliography. Greenwood Publishing Group. ISBN 978-0-313-31543-5. 
  2. ^ טורקיה: כל כוחותינו שבו מצפון עיראק, באתר ynet, 29.2.2008
    רויטרס, טורקיה תקפה מורדים כורדים בצפון עיראק, באתר ynet, 20.5.2010
  3. ^ Izady, Prof. M. R. (19 ביוני 2008). "Are Kurds Descended From the Medes?". kurdistanica.com. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2017. 
  4. ^ Kelley, Jack (12 באוקטובר 2014). "The Return Of The Medes – Grace thru faith". Grace thru faith. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2017. 
  5. ^ "With prophetic implications, the Kurds, known as the Medes in the Bible, seize oil-rich region of Iraq. What does it mean?". Joel C. Rosenberg's Blog. 17 ביוני 2014. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2017. 
  6. ^ The Peace Treaty of Sèvres, H-R network, ‏September 25, 1997.
  7. ^ Schaller, Dominik J.; Zimmerer, Jürgen (2008). "Late Ottoman genocides: the dissolution of the Ottoman Empire and Young Turkish population and extermination policies—introduction". Journal of Genocide Research (Informa UK Limited) 10 (1): 7–14. ISSN 1462-3528. doi:10.1080/14623520801950820. 
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 על הכורדים, UNHCR (הקישור אינו פעיל, 2 ביולי 2017)
  9. ^ Karadaghi, Pari (1994). The Kurds: Refugees in their own land.. Washington: American Psychological Association.