הברית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המדינות החברות בברית הקדושה

הברית הקדושה הייתה ברית מדינית בין שלושת המונרכים החשובים באירופה שלאחר נפוליאון - הצאר אלכסנדר הראשון (רוסיה), המלך פרידריך וילהלם השלישי (פרוסיה) והקיסר פרנץ הראשון (אוסטריה). יוזם ההסכם היה הצאר הרוסי והוא נחתם בין הצדדים ב-26 בספטמבר 1815.

מטרות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרות הפורמליות של הברית היו שיקום הזכויות הקדושות שניתנו על ידי האל למלכים וחזרה לערכי הנצרות בפוליטיקה האירופית, שני דברים שנפגעו קשה (לדעת בעלי ברית זו) על ידי המלחמות הנפוליאוניות. השליטים שחתמו עליה התחייבו[1]"לראות את עצמם חברים באותה אומה נוצרית: שלושת הנסיכים רואים עצמם אך ורק כשליחי השכינה, שהוטל עליהם למשול על שלושה ענפים של משפחה אחת, הלא הם אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, ומודים בזאת לעולם הנוצרי, שהם ועמיהם שייכים לו, אין שליט אלא היושב במרומים, אשר רק לו לבדו הכוח והשלטון". בנוסף, הם התחייבו להביא לידי "משפט, אהבה ושלום" ו"לחזק את המוסדות הפועלים ולתקן את מגרעותיהם". למרות הרוח הדתית העולה ממילים אלו אין להתייחס אל ברית זו כאל ברית דתית. ברית זו לא נועדה להגביר את האמונה הדתית בקרב אזרחי אירופה וגם לא נועדה להחזיר את שליטת האפיפיור והכנסייה על השליטים החילוניים. כאמור, היוזמה ללברית היא של הצאר הרוסי אלכסנדר ה-1, אדם בעל אמונה דתית עמוקה ומושפע על ידי מיסטיקנים שונים. באותה עת הצאר היה תחת השפעתה של המיסטיקנית ובעלת ההזיות הדתיות, הברונית פון קרידנר. בהשפעתה הוא הגיע לרעיון הברית הקדושה והצליח לאחד בברית מונרכיה אורתודוקסית (רוסיה), קתולית (אוסטריה) ופרוטסטנטית (פרוסיה) אך לא הצליח לצרף את המלך האנגלי (שחשד שכוונותיה של רוסיה הן לכרות ברית עם צרפת נגד בריטניה), את הסולטאן העותמאני (שלא היה מעוניין להתחבר לברית נוצרית) ואת האפיפיור (שלא היה מרוצה מברית עם נוצרים שאינם מכירים בסמכותו).

הקיסר האוסטרי והמלך הפרוסי התייחסו בפחות חשיבות לברית הקדושה מאשר הצאר הרוסי, אך חתמו עליה כחלק ממדיניותו של מטרניך וגם כי לא מצאו סיבה פוליטית לסרב להצעתו של הצאר. מטרניך עצמו התייחס בחשיבות רבה יותר, לברית שנחתמה מאוחר יותר, בעיר אכן ב-18 באוקטובר 1818, ברית בין רוסיה, פרוסיה, אוסטריה ובריטניה (היא הברית המרובעת). מאוחר יותר הצטרפה גם צרפת ואז הברית הפכה להברית המחומשת. לתקופת בריתות אלו יש שמות רבים - "תקופת מטרניך", "שיטת מטרניך", "תקופת הברית הקדושה" והקונצרט האירופי. מטרת הבריתות הייתה לשמר את הסדר האירופי כפי שהוחלט בקונגרס וינה ב-1815 ולהחזיר את שרביט השלטון לידי הכוחות השמרניים והריאקציונריים שהיו לפני תקופת נפוליאון. הברית הקדושה קבעה שבמידה שבאחת מארצות הברית פורצות מהומות היכולות לסכן אותה מדינה או מדינה נוספת מהברית, שאר המדינות תבואנה לעזרתה. ניתן לראות כאן (ובזה חשיבות הברית) רעיונות חדשניים של ויתור על ריבונות מוחלטת של מדינה לטובת ריבונות מוגבלת עם הסכמה שבנות ברית תתערבנה בענייניה הפנימיים של מדינה בסכנה, כדי להצילה. אנו רואים כאן גם את תחילת ההתהוות של פוליטיקה בינלאומית, של סולידריות בינלאומית והקמת גופים בינלאומיים המתפקדים ככלים מפקחים על הסדר והקשרים בין מדינות.

פעילות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולות העיקריות של הברית הקדושה בהרכביה השונים היו:

1) הרחבת הברית - בשנת 1818 התקבלו לברית הקדושה אנגליה (והברית הפכה ל"ברית המרובעת") ולאחר מכן צרפת ("הברית המחומשת").

2) ועידת טרופאו - נערכה בעיר טרופאו (Troppau) שבאוסטריה בעקבות התפרצות מהומות מהפכניות בעיר נפולי ביולי 1820. בוועידה השתתפו הצאר הרוסי, הקיסר האוסטרי, נסיך הכתר הפרוסי, מטרניך ונציגים זוטרים של צרפת ואנגליה. צרפת ואנגליה לא ראו בעין יפה התערבות בענייניה של נאפולי, בעיקר לאור החוקות שלהן שלא אפשרו התערבות מלחמתית מסוג זה. כאן אנו רואים את הסדקים הראשונים בתוך הברית, בין המדינות המזרחיות והמערביות שלה. הועידה ננעלה ב-19 בנובמבר 1820 בהחלטה האומרת שלברית יש סמכות לסלק מתוכה מדינה שבה מתרחשת מהפכה היכולה לסכן מדינות אחרות בברית. לברית יש זכות להתערב באמצעי שלום או מלחמה במדינות שבהן מתרחשים אירועים היכולים לסכן את הסדר הקיים. על ההחלטה חתמו רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. צרפת ואנגליה לא חתמו על ההחלטה, באופן רשמי עקב זוטרות נציגיהן אך באופן מעשי, עקב התנגדותן להחלטה.

3) ועידת לייבאך - נערכה בעיר לייבאך (Laibach) שבקיסרות האוסטרית (היום ליובליאנה בירת סלובניה) בין ה-26 בינואר ל-12 במאי 1821. זו הייתה ועידת המשך לוועידה הקודמת לאור הגברתן והתפשטותן של המהומות המהפכניות באיטליה. הפעם רק אנגליה שלחה נציג זוטר, לאור התנגדותה להתערבות באיטליה. הוזמנו גם מלך נאפולי ונציגים בכירים של מדינות איטלקיות נוספות. מטרניך היה מעוניין לדכא את הכוחות המהפכניים (הקרבונרים והרפובליקנים) באיטליה בעזרת כוח צבאי אוסטרי וזאת כדי לשמור על מעמדה הרם של אוסטריה בתוך הברית וגם על האינטרסים האוסטריים באיטליה. על כן, הוא שאף שהחלטות ההתערבות באיטליה, יתקבלו פה אחד על ידי כל המשתתפות בוועידה. הנציג האנגלי, מאידך, המשיך בהתנגדותו להתערבות הצבאית האוסטרית באיטליה והמשיך בכך על אף הלחץ הכבד שהופעל עליו. גם ניסיונות להרחיק נציג זה מהוועידה בטענה שמעמדו זוטר מדי, לא צלחו. הפתרון נמצא בזה שפרוטוקול הוועידה נחתם בשם הברית הקדושה בלבד, כלומר, על ידי רוסיה, אוסטריה ופרוסיה ולא בשם הברית המחומשת שכללה גם את צרפת ואנגליה. בעקבות זאת, צבאות אוסטריה פלשו לנאפולי והחזירו בה את הסדר הקודם. צבא אוסטרי גם דיכא את המרד בצפון איטליה, בפיימונטה. לוועידה הגיעו במרץ 1821 החדשות על פריצת מרד חדש ביוון (מלחמת העצמאות של יוון) והצאר הרוסי החל גם בדיונים בנושא זה. הוועידה הגיעה לסופה בהצהרה שנחתמה רק על ידי אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, הצהרה הקובעת את המשך המחויבות של מדינות אלו לשמר את הסדר הקיים באירופה. צרפת ואנגליה לא חתמו על הצהרת הסיום, דבר המוכיח את התרחבות השבר בין מדינות הברית.

4) ועידת ורונה והמלחמה בספרד - ב-1820 פרצה מהפכה בספרד אשר הפכה את המשטר לחוקתי וליברלי וביטל את האבסולוטיזם של פרננדו השביעי, מלך ספרד. ב-1822 פנה המלך פרננדו לברית הקדושה בדרישה לבוא לעזרתו ולהחזיר את כוחו לקדמותו. בהתחלה, סרבה הברית לדרישה זו אך מאוחר יותר, באוקטובר 1822, התכנסה הברית המרובעת לוועידה בנושא בעיר ורונה שבאיטליה והעניקה לצרפת מנדט לפעול בספרד ולהחזיר את המונרכיה האבסולוטית. ב-28 בינואר 1823 הכריז המלך הצרפתי לואי ה-18 על הקמת צבא של "מאה אלף בנים של לואי הקדוש" שיפלוש לספרד. הצבא הצרפתי אכן פלש וספרד נכבשה תוך מספר חודשים. המונרכיה האבסולוטית הוחזרה ב-1 באוקטובר 1823.

התפוררותה וסופה של הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים גבר המתח והאנטגוניזם בין הברית הקדושה מצד אחד ואנגליה וצרפת מהצד השני, בייחוד בענייני איחוד איטליה, זכות ההגדרה העצמית של מיעוטים והבעיה המזרחית (יחס מדינות הברית לאימפריה העות'מאנית המתפוררת). באופן רשמי הברית חדלה להתקיים עם מותו של הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון ב-1825. צרפת נפרדה מהברית לאחר מהפכת יולי ב-1830. הברית הקדושה ניסתה בפעם האחרונה להתערב בענייני אירופה בזמן המהפכות של 1848. רוסיה הגישה אמנם עזרה לאוסטריה למטרת דיכוי המרד ההונגרי ב-1848 אך הברית בין אוסטריה ורוסיה הגיע לקיצו בזמן מלחמת קרים כאשר אוסטריה הכריזה על עצמה כניטראלית ולא באה לעזרתה של רוסיה אך השתלטה על שטחים שזו הפסידה בוולאכיה ובמולדביה. גם הברית בין אוסטריה ופרוסיה הגיעה לקיצה כאשר בין שתי מדינות אלו פרצה מלחמה ב-1866. בעקבות מלחמה זו ההגמוניה בקרב המדינות הגרמניות עברה מידי אוסטריה לידי פרוסיה.

הברית הקדושה אמנם הגיעה לקיצה אך לא הרעיון. רעיון זה של פתרון בעיות בינלאומיות על ידי קונגרסים והקמת גופים בינלאומיים לדיון בפתרון בעיות בין מדינות, ממשיך להתקיים עד ימינו אלה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א. י. הובסבום - תקופת המהפכה, הוצאת הדר 1965, פרקים ה' ו'.
  • פ. ל. פורד - אירופה 1830-1780, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1984, פרקים 13-11.
  • דיוויד תומסון - אירופה מאז נפוליאון, הוצאת זמורה, ביתן 1984, פרקים 11-5.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תומסון דויד - אירופה מאז נפוליאון.