צפון איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צפון איטליה (אזור)
Italia settentrionale
מדינה איטליהאיטליה איטליה
העיר הגדולה מילאנו
שפה רשמית איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 120,260 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ באזור 27,801,460 (2014)
קואורדינטות 45°30′N 10°30′E / 45.5°N 10.5°E / 45.5; 10.5 
http://www.istat.it/it/
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צפון איטליהאיטלקית: Italia settentrionale) הוא אזור גאוגרפי, היסטורי ותרבותי בחלקה הצפוני של איטליה[1]. צפון איטליה איננה ישות מנהלתית והיא מחולקת לשמונה מחוזות מנהליים שונים: ואל ד'אוסטה, פיימונטה, ליגוריה, לומברדיה, אמיליה-רומאניה, ונטו, פריולי-ונציה ג'וליה וטרנטינו-אלטו אדיג'ה[2].

נכון לשנת 2014 אוכלוסייתה הייתה 27,801,460. באזור מדוברות שפות רייטיו-רומאניות ושפות גאלו-איטלקיות, לעומת שפות איטלו-דלמטיות המדוברות בשאר איטליה.

למטרות סטטיסטיות, המכון הלאומי האיטלקי לסטטיסטיקה (ISTAT) משתמש במונחים "צפון-מערב איטליה" ו"צפון-מזרח איטליה" בדיווחיו, עבור שניים מחמשת האזורים הסטטיסטיים של איטליה. אותן מחלקות משנה משמשות לתיחום המינוח של המדרגה הראשונה של יחידות טריטוריאליות לסטטיסטיקה (NUTS) בתוך האיחוד האירופי, ואת מחוזות הבחירה האיטלקיים לפרלמנט האירופי.

שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון איטליה נקראה על ידי מונחים שונים בתקופות שונות בהיסטוריה. בימי קדם השתמשו במונח "גאליה קיסאלפינה" כדי להגדיר את אותו חלק מאיטליה המיושב על ידי הקלטים (גאלים) במהלך המאות הרביעית והשלישית לפני הספירה. היא נכבשה על ידי הרפובליקה הרומית בסביבות שנת 220 לפני הספירה. הייתה זו פרובינקיה רומית בערך משנת 81 לפני הספירה עד 42 לפני הספירה, אז מוזגה לתוך איטליה הרומית. עד לאותה תקופה היא נחשבה לחלק מגאליה שנקרא גאליה קיסאלפינה "גאליה אשר מצד זה של האלפים" (מנקודת המבט של הרומאים), לעומת גאליה נארבוננסיס, "בצד הרחוק של האלפים".

לאחר שקיעת האימפריה הרומית ויישוב הלומברדים, נעשה שימש בשם "לנגוברדיה מאיור" (Langobardia Maior), עוד בראשית ימי הביניים, להגדרת תחומי ממלכת לומברדיה בצפון איטליה. שטחי לנגוברדיה שמעבר נקראו "לנגוברדיה מינור", המורכבים מדוכסות דוכסות ספולטו ודוכסות בנבנטו.

בשלהי ימי הביניים, לאחר נפילת חלקה הצפוני של ממלכת לומברדיה בידי קרל הגדול, שימש המונח לונגוברדיה כצפון איטליה בתוך ממלכת איטליה של האימפריה הרומית הקדושה. עם התחלקות האזור במדינות אזוריות, עבר המונח לומברדיה לאחר מכן כדי לציין רק את שטחי דוכסות מילאנו, דוכסות מנטובה, דוכסות פארמה ודוכסות מודנה ורג'ו, ובהמשך רק לאזור סביב מילאנו.

דגל פדניה שהוצע על ידי הליגה הצפונית של אומברטו בוסי

בתקופה המודרנית נעשה שימוש נרחב במונח "אלטה איטליה", קרי, "איטליה הגבוהה". למשל בוועדת השחרור הלאומית לצפון איטליה (קומיטטו די ליברציונה נציונלה אלטה איטליה) במלחמת העולם השנייה. החל משנות השישים של המאה העשרים נעשה שימוש במונח פדניה, שם נרדף גאוגרפי לעמק הפו. המונח הופיע במשורה עד תחילת שנות התשעים, אזהליגה הצפונית, מפלגה פדרליסטית ולעיתים בדלנית, שהציעה את "פדניה" כשם אפשרי למדינה עצמאית בצפון איטליה. מאז שם זה נשא קונוטציות פוליטיות חזקות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי קדם וימי הביניים הקדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמים קדומים של צפון איטליה, העמים הקלטים מוצגים בכחול
הגירת הלומברדים לכיוון צפון איטליה

בעת הטרום-רומאית האזור היה מאוכלס על ידי עמים שונים, בעיקר ליגורים (אנ') וונטים אדריאטים. עמים אלו שגשגו בזכות סחר בענבר וגידול סוסים. האטרוסקים, שיישבו מצפון לטוסקנה, הקימו את העיר בולוניה והפיצו את השימוש בכתיבה. מאוחר יותר, החל מהמאה החמישית לפני הספירה, פלשו לאזור שבטים קלטים-גאלים. הם הקימו כמה ערים כמו טורינו ומילאנו והרחיבו את שלטונם מהרי האלפים לים האדריאטי. התפתחותם הופסקה עם התבססות רומא העתיקה בעמק הפו החל מהמאה השלישית לפני הספירה. בשנת 194 לפני הספירה, לאחר מאות שנים של מאבק, הפך כל האזור של צפון איטליה לפרובינציה רומאית בשם גאליה קיסאלפינה, "גאליה בצד הפנימי של האלפים". בשנים שלאחר מכן התרבות והשפה הרומית הכריעו את התרבויות הקודמות שהתגוררו באזור, וצפון איטליה הפכה לאחד האזורים המפותחים והעשירים ביותר בחצי המערבי של האימפריה, עם הקמת מערך רחב של כבישים והתפתחות החקלאות והסחר. בשלהי העת העתיקה הובלט תפקידה האסטרטגי של צפון איטליה על ידי מעבר העיר הבירה של האימפריה הרומית המערבית למדיולאנום בשנת 286, ובהמשך לרוונה החל משנת 402 עד שהתמוטטה בשנת 476.

לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית, צפון איטליה סבלה קשות מהרס אשר נבע מנדידת העמים הגרמאניים ומהמלחמה הגותית. בערך בשנת 570 הגרמאנים הלומברדים פלשו לצפון איטליה מפריולי וייסדו את ממלכת הלומברדים (אנ') שבירתה פאביה. בימי הביניים ממלכתם חלשה על כל אזור צפון איטליה, וגם בימינו הוא מונצח על חלק ניכר ממנו, במחוז לומברדיה. לאחר המאבקים הראשונים, שפרו מערכות היחסים בין הלומברדיים לעמים דוברי הלטינית. בסופו של דבר, השפה והתרבות הלומברדית נטמעו בתרבות הלטינית, והשאירו עדויות בשמות רבים, בחקיקה ובמשפט וכן בדברים אחרים. סוף השלטון הלומברדי הגיע בשנת 774, כאשר הפרנקים בהנהגת המלך קרל הגדול כבשו את פאביה, והדיחו את דסידריוס, המלך לומברדי האחרון. קרל הגדול סיפח את הממלכה הלומברדית לאימפריה שלו ושינה את שמה לממלכת איטליה. הדוכסים בלומברדיה הוחלפו ברובם ברוזנים פרנקים, נסיכים-בישופים או מרקיזים.

ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה העשירית צפון איטליה הייתה רשמית תחת שלטונה של האימפריה הרומית הקדושה, אך למעשה חולקה לערי מדינה אוטונומיות רבות, הקומונות מימי הביניים והרפובליקה הימית. המאה ה-11 סימנה פריחה משמעותית בכלכלת צפון איטליה, בזכות שיפור המסחר והחידושים החקלאיים. כמו גם הייתה פריחה תרבותית והוקמו אוניברסיטאות רבות, ביניהן אוניברסיטת בולוניה, האוניברסיטה העתיקה ביותר באירופה. העושר הגובר של ערי המדינה איפשר להם להתריס נגד הכוח העליון הפיאודלי המסורתי, המיוצג על ידי הקיסרים הגרמנים והוואסלים המקומיים שלהם. תהליך זה הוביל ליצירתן של ליגות לומברדיות שונות שהוקמו על ידי ערי בעלות הברית של לומברדיה, שהביסו את הקיסר מבית הוהנשטאופן, פרדריק הראשון, בקרב לניאנו, ואת נכדו פרדריק השני, בקרב פארמה. בכך, הן הפכו לעצמאיות כמעט לחלוטין משלטונם של קיסרי גרמניה.

הליגות לא הצליחו להתפתח מברית לקונפדרציה מתמשכת ובהמשך, בין מדינות העיר המקומיות השונות, התרחש תהליך גיבוש; רובם הפכו למלכות שלטון על ידי משפחות חזקות כמו שושלת סקאליג'רי (אנ') מוורונה או בית ויסקונטי ממילאנו, וכבשו ערים שכנות ובכך איימו לאחד את צפון איטליה תחת מדינה אחת.

בסופו של דבר הושג מאזן כוחות בשנת 1454 עם שלום לודי שחילק את צפון איטליה בין מספר מצומצם של מדינות אזוריות, החזקות ביותר היו הדוכסויות סבויה, מילאנו, מנטואה, פרארה והרפובליקות ג'נובה וונציה שהחלה להרחיב את השפעתה ביבשת החל מהמאה ה-14 ואילך.

במאה ה-15 צפון איטליה הפכה לאחד ממרכזי הרנסאנס, שתרבותו ויצירות האמנות שלו זכו להערכה רבה. המעמד היוקרתי של הקומונות הרחיב את פעילות הסחר והבנקאות שלהן גם לצפון אירופה ו"לומברדס", המונח שייעד את הסוחרים או הבנקאים שהגיעו מצפון איטליה, היה נוכח בכל אירופה. המלחמות האיטלקיות בין 1494 ל־1559 סיימו את הרנסאנס הצפון איטלקי והביאו את האזור להילחם בין צרפת לבית הספרדי והאוסטרי שושלת הבסבורג. לאחר המלחמה צפון איטליה הפכה לשליטה ישירה או עקיפה של ספרד. במקביל, השליטה העות'מאנית במזרח הים התיכון וגילויי נתיבי הים לאסיה סביב אפריקה וכן גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס הורידו את קרנה של הרפובליקה הוונציאנית.

מזיקים, כמו המגפה הגדולה של מילאנו, בשנים 1628–1630, והתנאים הירודים בכלכלת איטליה במאות ה-17 וה-18, עצרו את המשך התפתחותה של צפון איטליה. המשטר היחיד שהצליח לשגשג בתקופה זו הייתה דוכסות סבויה, שבזכות הניצחונות הצבאיים והדיפלומטיים בשנת 1720 הצליחה להשיג את האי סרדיניה. בדרך זו זכו הדוכסים ללגיטימציה כממלכה ראויה והגדילו את חשיבות טורינו כבירה אירופאית.

היסטוריה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה הצרפתית בשלהי המאה ה-18 נכבשה צפון איטליה על ידי הגרנד ארמה, הצבא הצרפתי, ונוצרו רפובליקות לקוחות רבות על ידי נפוליאון. בשנת 1805 הוקמה מחדש הממלכה האיטלקית, ממלכת איטליה הנפוליאונית ונפוליאון היה מלכה היחיד. הממלכה הורכבה המורכבת מכל צפון איטליה, למעט פיימונטה שסופחה לקיסרות הראשונה של צרפת, ומילאנו הייתה בירתה. בקונגרס וינה הוקמה מחדש ממלכת סרדיניה, והורחבה עוד יותר על ידי סיפוח הרפובליקה של ג'נובה כדי לחזק אותה כמחסום כנגד צרפת. שאר צפון איטליה הייתה תחת שלטון אוסטרי ישיר, כמו בממלכת לומברדיה-ונציה, או עקיפה כמו בדוכסות פארמה ודוכסות מודנה ורג'ו ובולוניה ורומאניה נמסרו למדינת האפיפיור.

ממשלת הקיסרות האוסטרית לא הייתה פופולרית בגלל הפוליטיקה האנטי-ליברלית שלה וצפון איטליה הפכה למרכז האינטלקטואלי שהוביל את תהליך האיחוד האיטלקי. במיוחד פיימונטה וממלכת סרדיניה שהיו המדינות שהשיקה את האיחוד של איטליה בשנים 18591861. לאחר שהביסה את האוסטרים במלחמת אוסטריה-סרדיניה בשנת 1859 וסיפחה את צפון איטליה, המדינה החדשה המשיכה בכיבוש חצי האי. היא פתחה במערכה לכיבוש דרום ומרכז איטליה במה שנודע כ"מסע האלף". בכך טורינו הפכה לזמן קצר לבירת איטליה כמעט כולה.

לאחר האיחוד האיטלקי הועברה הבירה מטורינו לרומא והחשיבות הניהולית והמוסדית של צפון איטליה ירד באופן משמעותי. עם זאת בסוף המאה ה-19, ובמיוחד עם הפריחה הכלכלית של שנות החמישים והשישים, צפון איטליה הייתה האזור החשוב ביותר בתעשייה האיטלקית, בעיקר טורינו, ג'נובה ומילאנו, וחידד את מעמדה כעשיר ומתועש ביותר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, צפון איטליה הייתה חלק מהרפובליקה הסוציאלית האיטלקית הפשיסטית והזירה המרכזית של הפעילות הפרטיזנית האנטי-פשיסטית. בין ה-19 ל-25 באפריל 1945 החלו ערי צפון איטליה להתקומם נגד כוחות פשיסטים ונאצים שהובילו לשחרור צפון איטליה על ידי כוחות בעלות הברית.

הבדלים כלכליים בין צפון איטליה לשאר המדינה, כמו גם ההיסטוריה הקצרה של איטליה כמדינה יחידה, הובילה בשנות התשעים את הופעתה של הלאומיות הפדנית, ומפלגת הליגה הצפונית מקדמת פרישה מאיטליה או קבלת אוטונומיה נרחבת לפדניה, השם שבחרו לייצוג צפון איטליה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון איטליה היא האזור המפותח, המתועש והיצרני ביותר במדינה, הוא אחד מהמקומות עם התמ"ג לנפש הגבוה ביותר באירופה. זה היה החלק הראשון של איטליה שהתועש במחצית השנייה של המאה ה-19. נוצר שם משולש תעשייתי על ידי מרכזי הייצור של מילאנו וטורינו, והנמל הימי של ג'נובה. מאז, הגרעין התעשייתי של האזור עבר מזרחה; המשולש התעשייתי הנוכחי מורכב מלומברדיה, ונטו ואמיליה-רומאניה. שינוי דומה התרחש בתמ"ג לנפש, והאזורים המזרחיים (כולל לומברדיה) הפכו מאז לעשירים יותר מפיימונטה וליגוריה, התמ"ג הנומינלי לשנת 2008 נאמד בכ־772,676 מיליון אירו, צפון איטליה מהווה 54.8% מהכלכלה האיטלקית, אף על פי שהיא מהווה רק 45.8% מאוכלוסייתה.[3]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון איטליה מורכבת מאגן נהר הפו, שכולל את כל המישור הרחב המשתרע מהרי האפנינים לכיוון הרי האלפים, יחד עם העמקים והמדרונות משני צידיו, המישור הוונציאני וחוף הים הליגורי. בגבולה הצפוני והמערבי של צפון איטליה יש את הרי האלפים ומדרום את הרי האפנינים. בין שני רכסי ההרים שוכן מישור גדול, המישור הוונציאני ועמק הפו. מק פו הוא המישור הגדול ביותר באיטליה ובו מתגוררת רובה המוחלט של אוכלוסיית צפון איטליה. בעמק הפו זורם הנהר הגדול באיטליה, נהר הפו. הנהר זורם לים האדריאטי 652 ק"מ מזרחה מהרי האלפים הקוטיים, ומקבל את כל המים הזורמים מהאפנינים צפונה, ואת כל המים היורדים מהאלפים דרומה.

האלפים הם ביתם של כמה מההרים הידועים בעולם, כמו מטרהורן, מונטה רוזה, גראן פרדיסו, רכס ברנינה, מעבר סטלביו והרי הדולומיטים. הפסגה הגבוהה ביותר באירופה היא מון בלאן, בגובה 4,810 מטר מעל פני הים, הממוקם בגבול עם צרפת.

למעט ליגוריה כל צפון איטליה שוכנת באגן הניקוז של הים האדריאטי (עם הנהרות פו, פיאווה, אדיג'ה, ברנטה, טליאמנטו, רינו) אם כי המים מעיריות גבול מסוימות ( ליביניו בלומברדיה, איניצ'ן וסקטן בטרנטינו - אלטו אדיג'ה) מתנקזים לים השחור דרך אגן הדנובה, והמים מהאגם הליי בלומברדיה מתנקזים לים הצפוני דרך אגן הריין.

למרגלות האלפים ישנם מספר אגמים שנוצרו בעקבות נסיגת קרחונים בסוף עידן הקרח האחרון, כאשר הגדול שבהם הוא גארדה. אגמים נוספים הם אגם מאג'ורה, אשר החלק הצפוני ביותר שלו הוא חלק משווייץ, וכן אגם קומו, אגם אורטה, אגם לוגאנו, אגם איזאו ואגם אידרו.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגמים אלפיים כמו אגם גארדה מאופיינים במיקרו אקלים חם יותר מאשר האזורים הסובבים אותם

האקלים של צפון איטליה הוא בעיקר סובטרופי לח (Cfa בשיטת קפן), בעיקר במישורים. החורף בצפון איטליה בדרך כלל ארוך, יבש יחסית וקר למדי. בנוסף, יש שינויים קיצוניים בטמפרטורות העונתיות בין הקיץ לחורף. בגבעות ובהרים האקלים יבשתי לח (Dfb בשיטת קפן). בעמקים קר אך בדרך כלל הלחות נמוכה, בעוד שבגובה העולה על 1,000 מטר קר מאוד והשלג שופע. אזורי החוף של ליגוריה בדרך כלל מתאימים לפרופיל האקלים הים תיכוני. מרגלות האלפים מאופיינים באקלים ימי (Cfb בשיטת קפן). לריבוי האגמים באזור השפעה מקלה על הקור המאפשרת טיפוח גידולים ים תיכוניים, לרוב זיתים ופירות הדר.

ייחודו של האקלים האזורי הוא הערפל הסמיך המכסה את המישורים בין אוקטובר לפברואר, בעיקר במישור הפו המרכזי. החוף המזרחי, רומאניה לטריאסטה, מושפע מדי פעם מרוחות הבּוֹרָה הקרות בחורף ובאביב.

החודש הקר ביותר הוא ינואר: הטמפרטורה הממוצעת של עמק הפו היא סביב 0 מעלות צלזיוס. הבקרים באלפים יכולים להגיע עד 30- מעלות צלזיוס ועד 14- מעלות צלזיוס בעמק פו, עם שיאים קרובים ל-30 מעלות צלזיוס ליד בולוניה בחורפים הקרים ביותר. הקיץ בדרך כלל יציב יותר, אם כי סוער למדי בסמוך לאלפים, כאשר הטמפרטורות ביולי הן 22–24 מעלות מצפון לנהר פו, כמו במילאנו או בוונציה, ודרומית לנהר פו יכול להגיע ל 24–25 מעלות צלזיוס כמו בבולוניה.

בעוד שמספר הימים עם הנמוכות מתחת ל־0 מעלות צלזיוס היא לרוב בין 60 ל־90 בשנה, עם שיאים של 100–110 יום באזורים הכפריים בעיקר[4]. בחורפים הקרים יותר לגונת ונציה עשויה לקפוא, לעיתים הקרח עבה עד כדי כך שניתן ללכת על הקרח[5].

בדרך כלל המשקעים מפוזרים באופן שווה במהלך השנה, אם כי בדרך כלל הקיץ מעט גשום יותר. הגשמים אינטנסיביים יותר באזור פרלפין, עד 1,500 עד 2,000 מ"מ מדי שנה. עם זאת, הוא יורד בשפע גם במישורים ובאלפים, עם ממוצע של 600 עד 850 מ"מ מדי שנה. כמות המשקעים השנתית הכוללת היא בממוצע 827 מ"מ[6]. שלג נפוץ למדי בין תחילת דצמבר לתחילת מרץ בערים כמו טורינו, מילאנו ובולוניה, אך הוא מופיע גם בסוף נובמבר או בסוף מרץ ואפילו אפריל. גם באלפים וגם באפנינים ניתן לראות עד 500-1,000 ס"מ של שלג בשנה בגובה 2,000 מ'. בפסגות הגבוהות של האלפים, שלג עלול לרדת אפילו באמצע הקיץ ואף קיימים גם קרחונים.

ואל ד'אוסטה, פיימונטה, ונטו, טרנטינו-אלטו אדיג'ה, ליגוריה, פריולי-ונציה ג'וליה ולומברדיה ידועים כ"אזורים האלפיים של איטליה", המורכבים מכל צפון איטליה למעט אמיליה-רומאניה[7][8].

זיהום[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון איטליה היא האזור המתועש ביותר באיטליה. עם זאת עקב הסגירות שיוצרים רכסי ההרים יש מחסור ברוח מה שפוגע בהתפוגגות הזיהום. אף על פי שרמות הערפיח ירדו דרמטית מאז שנות השבעים והשמונים, בשנת 2005 צוות חוקרים במכון המטאורולוגי המלכותי של הולנד דיווח כי צפון איטליה הייתה אחד מהאזורים המזוהמים ביותר באירופה מבחינת זיהום ערפיח ואוויר בגלל תנאי האקלים והגאוגרפיה שלה שגורמים לקיפאון מזהמים[9].

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילאנו
טורינו
ג'נובה

הערים המאוכלסות ביותר (עם יותר מ 100,000 תושבים) נכון לראשית 2017 הן[10]:

דירוג עיר אוכלוסייה
1 מילאנו 1,366,180
2 טורינו 882,523
3 ג'נובה 580,097
4 בולוניה 389,261
5 ונציה 261,321
6 ורונה 257,275
7 פדובה 210,440
8 טריאסטה 204,338
9 ברשה 200,423
10 פארמה 195,687
11 מודנה 185,273
12 רג'ו אמיליה 171,944
13 רוונה 159,115
14 רימיני 149,403
15 פרארה 132,278
16 מונצה 123,598
17 ברגמו 120,923
18 טרנטו 117,997
19 פורלי 117,863
20 ויצ'נצה 111,620
21 בולצנו 107,317
22 נוברה 104,183
23 פיאצ'נצה 103,082

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Castagnoli, Adriana (2004). Culture politiche e territorio in Italia: 1945-2000. Milano: Angeli. p. 34. ISBN 978-8846452337.
  2. ^ Mangiameli, Stelio (2012). Il regionalismo italiano tra tradizioni unitarie e processi di federalismo. Milano: Giuffrè. ISBN 978-8814174131.
  3. ^ Mangiameli, Stelio (2012). Il regionalismo italiano tra tradizioni unitarie e processi di federalismo. Milano: Giuffrè. ISBN 978-8814174131.
  4. ^ "Galaverna a Passarera di Capergnanica e dintorni". sbegotti.altervista.org.
  5. ^ "Venice on ice". Libreriasolaris.com. אורכב מ-המקור ב-2001-10-08. נבדק ב-2012-07-20.
  6. ^ "Regional Statistical Yearbook: average rainfall, yearly and ten-year average, Lombardy and its provinces". Regione Lombardia. אורכב מ-המקור ב-23 בספטמבר 2015. נבדק ב-21 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "EUSALP". www.alpine-region.eu (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-12 במרץ 2017. נבדק ב-10 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Marco Angelillo (16 באפריל 2018). "Alpi, le regioni di sette Paesi per il cuore verde d'Europa". www.lastampa.it (באיטלקית). {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Natural Hazards NASA.gov
  10. ^ "Statistiche demografiche ISTAT". demo.istat.it.