מלחמת העצמאות היוונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת העצמאות היוונית
Epanastasi.jpg
הארכיבישוף של פטרס הזקן מקדש את הדגל היווני באגיה לאברה עם תחילת המרד הלאומי נגד העות'מאנים ב-25 במרץ 1821
תאריך התחלה: 22 בפברואר 1821
תאריך סיום: 12 בספטמבר 1829
משך הסכסוך: 8 שנים ו-29 שבועות
מלחמה לפני: המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812)
מלחמה אחרי: מלחמת קרים
מקום: הבלקן, הים האגאי
תוצאה: ניצחון יווני
הצדדים הלוחמים

Greek Revolution flag.svg מהפכנים יוונים
יוון 1828יוון 1828 הרפובליקה ההלנית הראשונה
נתמכו בידי:
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית  האימפריה הרוסית
הרסטורציההרסטורציה ממלכת צרפת
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
האיטיהאיטי איחוד היספניולה

ראשי מדינה
Filiki Eteria flag.svg פיליקי אטריה
יוון 1828יוון 1828 אלכסנדרוס מברוקורדאטוס
יוון 1828יוון 1828 יואניס קפודיסטריאס 
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 מהמוט השני 
מפקדים

Flag of Egypt (1844-1867).svg מוחמד עלי
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 עומר וריוני
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 מהמוט דרמלי פאשה
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 חורשיט אהמט פאשא
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 קוקה אוסרב מהמט פאשה
האימפריה העות'מאנית החל מ-1844האימפריה העות'מאנית החל מ-1844 רשיד מהמט פאשה
Flag of Egypt (1844-1867).svg אבראהים פאשא

אבידות

25,000 חיילים
105,000 אזרחים

20,000 חיילים


יווןיוון
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יוון

יוון בעת העתיקה

יוון בימי הביניים

העת החדשה

יוון העצמאית

יוון

מלחמת העצמאות היוונית התקיימה החל מהכרזת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית ב־25 במרץ (כיום יום העצמאות היווני) 1821, עד קבלת העצמאות של יוון באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון נשלטה ברובה המוחלט בידי האימפריה העות'מאנית, פרט לאיים היוניים, החל מכיבוש האימפריה הביזנטית בידי העות'מאנים במהלך המאות 14 וה-15. אולם במאות ה-18 וה-19 החלה להתפתח לאומיות מהפכנית ברחבי אירופה (בהשפעה חלקית של המהפכה הצרפתית), כוחה של האימפריה העות'מאנית פחת, והלאומיות היוונית החלה להביע את עצמה בפומבי תוך קבלת תמיכה ציבורית רחבה במערב אירופה ומתנועת הפילהלניזם.

תחילת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1814 הקימו לאומנים יווניים גוף התנגדות חשאי בשם "החברה הידידותית" (פיליקי אטריה) באודסה בתמיכתן של קהילות יווניות גדולות ומבוססות בבריטניה ובארצות הברית. גוף זה, בסיוע תומכים במערב אירופה ועזרה חשאית מרוסיה, החל לתכנן מרד בטורקים, כאשר יואניס קפודיסטריאס, פקיד ממשל מהאיים היוניים אשר התמנה לשר החוץ הרוסי, נבחר למנהיג המהפכה המתוכננת. לתאריך תחילת המרד יש מספר גרסאות: 6 במרץ, כאשר אלכסנדר איפסילנטי, מלווה בכמה קצינים יווניים אחרים, חצה את הנהר פרוט ברומניה, או ב־23 במרץ כאשר מורדים כבשו את העיר קלמטה בפלופונסוס, או ב־25 במרץ 1821 (כיום יום העצמאות של יוון), היום שבו הניף הארכיהגמון האורתודוקסי של פטראס את נס המרד בפלופונסוס. התקוממויות מתואמות תוכננו ברחבי יוון, כולל במקדוניה, בכרתים, ובקפריסין. תחת יתרון ההפתעה, ובשל חוסר היעילות העות'מאני, הצליחו היוונים לכבוש את הפלופונסוס ואזורים נוספים.

העות'מאנים התאוששו במהירות והגיבו בכוח, וביצעו טבח בכיוס ובערים נוספות. אולם הענישה גררה אהדה ליוונים במערב אירופה, למרות חשדות של הממשלה הבריטית והממשלה הצרפתית כי המרד הוא מזימה של רוסיה להשתלט על יוון ואולי אף על קונסטנטינופול, ולכבוש אותם מידי העות'מאנים. היוונים לא הצליחו להקים ממשלה יציבה באזורים שבהם שלטו, ובמהרה החלו להילחם בינם לבין עצמם. לחימה חסרת הכרעה ברורה בין היוונים לעות'מאנים המשיכה עד 1825, כאשר הסולטאן הטורקי ביקש עזרה מהואליית החזק ביותר שלו, מצרים.

מצרים נשלטה אז בידי מוחמד עלי אשר היה להוט לבחון את כוחותיו הצבאיים החדישים. הסולטאן העות'מאני גם הבטיח לעלי זכויות על סוריה אם מצרים תיכנס למערכה. הכוח המצרי, תחת פיקודו של בנו איברהים פאשה, נחת מהים והצליח להשתלט במהירות על האיים האגאיים.

התגייסות אנשי המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרי היווני צבר תמיכה רחבה באירופה. יוון נתפסה כערש התרבות המערבית, תוך שהיא מרוממת בידי זרם הרומנטיקה שרווח באותה עת. התופעה שבה אומה נוצרית מנסה להתנער מאימפריה מוסלמית הביא אף הוא לאהדה מצד הציבור האירופי.

אחד מאלה אשר שמעו לקריאה היה המשורר לורד ביירון אשר שהה תקופה ביוון, שם עסק בגיוס תרומות, אספקה וחיילים, עד שמת מקדחת במיסולונגי ב־1824. מותו של ביירון אף העלה עוד יותר את האהדה האירופית ליוון. דבר זה הניע סופית את הכוחות האירופיים לפעול במישרין.

קרב נאווארינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של קראנרי של קרב נאווארינו, הקרב שסיים למעשה את מלחמת העצמאות היוונית

באוקטובר 1827 השמידו ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה את הצי העות'מאני בקרב נאווארינו. הניצחון בקרב היה נקודת מפנה חשובה בתולדות המלחמה. באוקטובר 1828 הנחיתו הצרפתים בפלופונסוס 10,000 חיילים רגליים בפיקודו של הגנרל מייסון, כדי לעצור את העות'מאנים. תחת הגנתם, יכלו היוונים להתארגן מחדש ולייסד ממשלה חדשה. אז התארגנו כוחותיהם כדי להשתלט על כמה שיותר שטח, כולל אתונה ותבאי, לפני שהכוחות המערביים כפו הפסקת אש.

תוצאות מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידת לונדון ב־11 במאי 1832 הוכרה סופית יוון כמדינה ריבונית. עצמאותה הוכרה רשמית בידי הטורקים והכוחות האירופים בחתימת אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832. שלוש המפלגות היווניות הפוליטיות הראשונות היו "המפלגה האנגלית", "המפלגה הצרפתית" ו"המפלגה הרוסית".

המעצמות החליטו שצורת השלטון הרצויה ביוון תהייה מונרכיה, הוחלט שמלך יוון לא יהיה קשור ישירות לאחד מבתי המלוכה של המעצמות שהיו מעורבות בהסכם לונדון (1832), משפחות המלוכה ומשפחות האצולה היו מעורבות זו בזו והיה קשה למצוא מועמד מתאים. אחרי חיפושים פנו לנסיך אוטו מממלכת בוואריה שהפך למלך אותון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]