ההתפרצות המינואית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפה טופוגרפית של סנטוריני

ההתפרצות המינואית הייתה התפרצות פליניאנית שהתרחשה באי סנטוריני, בתקופת הברונזה באמצע האלף השני לפני הספירה (יש חילוקי דעות על התאריך המדויק).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי תירה, המוכר היום כסנטוריני, הוא הדרומי שבקבוצת האיים הקיקלאדיים ומשתרע על שטח של 76 קמ"ר, כאשר מדרום ומערב משתרע הים האגאי. במאה ה-15 לפנה"ס התרחשה באי תירה אחת מהתפרצויות הר הגעש ההרסניות ביותר ב-10,000 השנים האחרונות.[1] אי זה הוא מושא לחקירה, בשל השפעתן של תופעות הטבע, שהתרחשו בו על מהלך ההיסטוריה והתרבויות באזורו. חקירתו עשויה להביא למציאת תשובות רבות על חידות, הקיימות בנוגע להיעלמותן של תרבויות גדולות במעבר מתקופת הברונזה לתקופת הברזל. הגדולה בהם היא שקיעתה של התרבות המינואית.[2]

ההתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתשים וולקניים בסנטוריני

בעבר הלך וצמח באי הר געש חרוטי, שקוטר בסיסו בגובה פני הים היה כ-12 ק"מ וגובהו כ-1500-700 מ'. ההתפוצצות הגעשית האדירה נוצרה, כפי הנראה, על ידי התחממות והצטברות של גזים, שיצרו לחץ רב, עד שהרסו את המכסה המוצק שסגר עליהם.[3] בן רגע הפך כל החומר הגעשי לפירורים של אש, אפר געשי ומאגמה. התפרצות של חומרים אלה תוך כדי ההתפוצצויות ריסקו ופוררו את הר הגעש, ויחד עם חלקים גדולים מההר עצמו נפלטו לאוויר בפטריית פיצוץ ענקית שהתנשאה לגובה של כ-36 קילומטר.[4] ההתפרצות האדירה וההתרוקנות מנפח כל כך רב של חומר הביאה באחת לקריסתו של ההר, מה שיצר חלל ענק במרכזו של הר הגעש, חללים מסוג זה מכונים קלדרה. המיוחד שהיה בקלדרה זו, שקרקעיתה הייתה כ- 400 מ' מתחת לפני הים, היות שהיא נוצרה באי, ובבת אחת נשפכו כ-25 מיליארד מטרים מעוקבים מים אל תוך החלל. כתוצאה מכך, צלעות הר הגעש התמוטטו בקטעים שונים והאי הגעשי התפרק למספר איים קטנים, המקיפים את הקלדרה. איים אלה מוכרים לנו היום בתור איי סנטוריני.[3] החלק שנותר מהאי כוסה שכבת אפר עמוקה, האפר הגעשי נישא ברוח למרחק של עד כ-1200 ק"מ, וכתוצאה מכך שררה אפלה כבדה למשך זמן מה באזורי ההתפרצות.


ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירות ארכאולוגיות באקרוטירי, סנטוריני.
מפת אקרוטירי בתקופת הברונזה.

בשנת 1967 החל הארכאולוג היווני ספירידון מארינאטוס את החפירות הארכאולוגיות באי תירה במטרה להוכיח שהיעלמותה של התרבות המינואית התרחשה כתוצאה מההתפרצות הוולקאנית בתירה. ההשערה הועלה כ-30 שנים קודם לכן, אך לא זכתה לאהדה ולתמיכה רבה בקרב שאר החוקרים בתחום.[5] החפירות הארכאולוגיות חשפו רבעים שלמים של עיר משגשגת ששמה המודרני אקרוטירי (לא ידוע מה היה שמה הקדום) שנקברה תחת שכבה של כ-15 מטר טוף וולקני.[6] השרידים שנמצאו נשמרו היטב הודות לאסון הטבע (ממש כמו בעיר פומפיי אלף חמש מאות שנים מאוחר יותר).[7]

בעקבות השימור הטוב נחשפה עיר מתוכננת להפליא, בה ניכר בבירור סגנון האדריכלות של כרתים המינואית מן הזמן ההוא. חלק ניכר מבתי העיר נשתמרו עד לגובה הקומה השנייה או השלישית, ואף נתגלו שרידים רבים של ציורי קיר בסגנון מינואי-מיקני. מבין נושאי הציורים שנחשפו כוללים ציורי ארמונות, נסיכים, נשים מפוארות, וציורים המתארים צי שלם של כלי שיט וכוח צבאי הפועל בים. תיאור זה משתלב היטב עם תיאוריו של תוקידידס על צמיחתה של התרבות המינואית, שלפיו מינוס היה המלך הקדום שבנה לו צי ואף השתלט על רובו של הים ההלני.[6]

תיארוך ההתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החוקרים יש חילוקי דעות אודות תארוך ההתפרצות. עקב התפוצה הרבה של האפר התאריך המדויק יכול לפתור בעיות תארוך של מאורעות ברחבי העולם. שנים רבות השתמשו ארכאולוגים בתאריך 1500 לפנה"ס. שימוש בטכניקות של תיארוך פחמן-14 של ענפי עץ זית שנמצא בחפירות אקרוטירי הוביל לתיארוך של סוף המאה ה-17 לפני הספירה (בין 1627 ל 1600 לפנה"ס).[8]

השפעותיה של ההתפרצות המינואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים רבים נערכו על התפרצות זו בשיתוף פעולה של ענפי מדע שונים (גאולוגיה, ארכאולוגיה, היסטוריה),[2]. אחת השאלות היא מה היה חלקה של ההתפוצצות הגעשית כגורם לשקיעתה של התרבות המינואית ולהשתלטותה של שושלת זרה (מיקנית) על קנוסוס, בירת כרתים, באמצע המאה ה-15 לפנה"ס. יש הטוענים, שמה שהביא להחרבתה הסופית של התרבות המינואית, היה גל הצונאמי שפקד את האי אחרי רעידת האדמה. גל זה הרס מבנים רבים ואוניות רבות שהיו בקרבת מקום. תאוריה זו מתמזגת עם זו הגורסת, כי הממלכה המינואית הייתה מעצמה ימית.[9]

מצרים העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להתפוצצות המינואית ולאסונות הטבע, שבאו אחריה, היו גם השפעות אקלימיות רבות, וזאת כתוצאה מהאפר הגעשי הדק, שהתפשט באטמוספירה ויצר הצללה שהקטינה את כמות קרינת השמש המגיעה לפני השטח. לפיכך, ישנם היסטוריונים המקשרים התפרצות זו והשפעותיה לסיפורי יציאת מצרים במקרא.[10]

אטלנטיס האבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים מאמינים שההתפרצות המינואית בתירה היא גם המפתח האפשרי לחידת סיפוריו של אפלטון על "האי האבוד אטלנטיס". ישנם המאמינים שאטלנטיס האבודה היא אגדה אותה סיפר אפלטון על מנת לחזק נקודה בפילוסופית המדינה שלו, אך ישנם רבים המאמינים שסיפור זה כלל אינו המצאה, ומוצאים בציורי הקיר שנחשפו בתירה עדות חזותית ל"ספינות המסחר המרחיקות שוט" של התרבות האבודה.[6]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי רון ונפתלי גולדשלגר, פרקים בעיצוב נופי כדור הארץ: השפעת פעילות הכוחות החיצוניים (מכון מופ"ת,2013) עמ' 246.
  2. ^ 2.0 2.1 יהודה קרמון, "סאנטורין כעדות היסטורית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977) עמ' 2.
  3. ^ 3.0 3.1 יהודה קרמון, "סאנטורין כעדות היסטורית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977) עמ' 3.
  4. ^ רון וגולדשלגר, פרקים בעיצוב נופי כדור הארץ: השפעת פעילות הכוחות החיצוניים, עמ' 246.
  5. ^ אורה נגבי, "תרה-מושבה מינואית שנכחדה בשואת-טבע", כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977), עמ' 7.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 אבנר רבן, "ספנות וספינות בציורי הקיר של תרה", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977), עמ' 18.
  7. ^ אורה נגבי, "תרה-מושבה מינואית שנכחדה בשואת-טבע", כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977), עמ' 8.
  8. ^ Thera/Santorini date debate: what’s new, and why is it important?
  9. ^ יהודה קרמון, "סאנטורין כעדות היסטורית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977) עמ' 6.
  10. ^ אריה ש. איסר ומתניה זהר, " והרעב כבד בארץ : שינויי אקלים והשפעתם על ההיסטוריה של ארצות המקרא") ירושלים: כרמל, 2008) עמ' 113.