היסטוריה

ערך זה עוסק במונח המציין את כלל ההתרחשויות בעבר ואת מחקרן. אם התכוונתם לכתב עת בשם זה, ראו היסטוריה (כתב עת).

עיינו גם בפורטל

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

פסל של הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה"

הִיסְטוֹרְיָה היא מחקר אירועי העבר לפי תעודות כתובות. המילה היסטוריה מקורה במילה היוונית הקדומה: Ίστορία, שמשמעה: "תיעוד" או "חקירה". המילה היוונית היסטוריה נעשתה נפוצה כמתארת אירועים והתרחשויות חשובות לאחר שהרודוטוס קרא כך לספרו על מלחמת פרס–יוון. המילה האנגלית "Story", סיפור, התפתחה מן המילה הקדומה.

מאז יצר האדם את הכתב שאף לתעד אירועים שונים בחייו ובחיי סביבתו. בתחילה, בעזרת לוחות חרס ופפירוסים ובהמשך על ידי סופרים שתיעדו את המדינה, הכלכלה והחברה בכתב ובעיקר התמקדו במלחמות ובכיבושים אותם ביצע השליט של תקופתם. ככל שהשתכללו אמצעי הדפוס, גדל היקף העבודה ההיסטוריונית. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח כיבושיהם.

תחום המחקר היסטוריה מתייחס אל חקר תרבויות בעלות מערכות כתב. תרבויות כאלה הופיעו לראשונה באזורים של המזרח התיכון בסוף האלף ה-4 לפנה"ס, ומאוחר יותר בשאר העולם. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה. עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה-20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה על מנת להתגבר על מגבלות אלו.

בתחילת המאה ה-21 מחקרים היסטוריים רבים החלו להתבסס על אוריינות דיגיטלית וחיפושם של מאגרי מידע אינטרנטיים לצורך מחקרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים אודות העבר.

המתודולוגיה ההיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים משתמשים במקורות רבים, כולל מסמכים כתובים או מודפסים, ראיונות (היסטוריה שבעל פה) וארכאולוגיה. דעות שונות על ההיסטוריה נמצאות מקובלות יותר או פחות בתקופות מסוימות מאשר באחרות (ראו: היסטוריוגרפיה). התקופה שלפני תיעוד האדם נקראת פרהיסטוריה. התפתחות הקרטוגרפיה, במיוחד ביוון העתיקה מאז המאה ה-6 לפנה"ס, לצורכי המדינה והשליטים, סייעה גם להיסטוריוגרפיה, שלרשותה הועמדו המפה והאטלס, להמחשת התיאור המילולי.

היסטוריונים מתמודדים עם אתגרים וקשיים שונים במחקר, כגון:

שאלת המקורות העולה בכל מחקר היסטורי. הבעיה מגוונת ומשתנה בכל מקרה ומקרה; לעיתים יש חוסר במקורות ולעיתים עודף במקורות סותרים; בעיית איתור המקורות, פיענוחם, הבנת מושגים בהם נעשה שימוש ונקודת המבט, השקפת העולם והכוונה המכוונת ממנה נכתבו - כל אלו מהווים יעדים במלאכת ההיסטוריון להבנת העבר.
סכנה בהבנת ההיסטוריה מנקודת מבט מאוחרת יותר (אנכרוניזם). ההיסטוריון מנסה ראשית להבין את ההיסטוריה מתוך נקודת המבט של הפועלים בעבר. רק לאחר מכן יוכל ההיסטוריון להציע הסברים משלו להבנת הסיבות לאירועים ההיסטוריים.
בעייתיות נוספת קשורה לכיוונים בהם התפתחה כתיבת ההיסטוריה, וכיוונים אליהם טרם התפתחה. כך, למשל, מבקרים זרמים רבים בתאוריה הפמיניסטית את העובדה שההיסטוריה נכתבת במידה רבה מנקודת מבט גברית, שמדחיקה ומדירה את מקומן של נשים (ראו היסטוריה של מגדר).
מחקר היסטורי המעוגן אפריורי בפרדיגמה מחקרית (כגון, ממסדית או ביקורתית). לדוגמה, בהיסטוריוגרפיה הישראלית על אודות תקופת היישוב ומדינת ישראל, הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בסוגיות הנוגעות לרעיונות הציונות, אירועים שנויים במחלוקת כגון הנכבה ותיאור אירועים הקשורים בקבוצות אתניות שונות (מזרחיים, ערבים, ימין ושמאל רדיקלי).
"בחירת הספרן", במשך שנים רבות היה צורך להעתיק את הספרים מחדש כי הספרים הישנים התבלו. מי שהחליט איזה ממגוון הספרים שבספריה יש להעתיק היה הספרן או הממונה עליו. ספרים שהוחלט שלא להעתיקם אבדו והמידע שהיה כתוב בהם נעלם. ספרים אלו הרבה פעמים כללו מידע שלא תאם את השקפת עולמם של הספרן והממונים עליו וכך נשמרו בעיקר כתבי יד שתאמו את הגישה המקובלת.

במהלך המחקר היסטוריונים נעזרים במידע שימושי גם מתחומים נוספים.

הבנת הסיפור ההיסטורי, תיעודו ופרשנויותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע היסטורי נבחן במספר היבטים על ידי ההיסטוריונים. הראשון הוא האירוע עצמו, שאמור לכלול את העובדות ההיסטוריות כפי שהתרחשו בפועל; אשר עצם היתכנותם כחוויה משותפת שנויה במחלוקת; ובמילים אחרות, העובדות ניתנות להחוות שונה ולכן, חלק מהחוקרים מניחים כי כל עובדה או אירוע התחולל "בעיני המתבוננים". היבט נוסף הוא הסיפר (נרטיב), דהיינו האופן שבו חברה "מהנדסת" את הסיפור ההיסטורי שלה, מָבְנַה אותו. לפי האקלים הפוליטי הרלוונטי לעת ספציפית, מודגשים סיפורים היסטוריים הדגשת יתר ואחרים מוצנעים, כאשר מהנדסי התרבות מבצעים סלקציה בעובדות ומשנים את הפרופורציות. הנרטיב מבוסס פסיכולוגית על הזכרת אירועים מסוימים והשכחתם של אחרים. הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנאן ציין בכתביו שאומה הופכת להיות כזו, כאשר ציבור אחד זוכר ושוכח ביחד, את אותם האירועים.

לדוגמה, בעת תהליך גיבושה של מצרים לאומה או קהילה מדומיינת אחת^[1] שהחל בסוף המאה ה-19, בוצע קשר אתנוגרפי לתקופת הפרעונים, תוך דילוג על התקופה הבריטית, העות'מאנית, הממלוכית והמוסלמית, אף על פי שלהרכב האתני של האוכלוסייה המצרית כבר כמעט ולא היה קשר לתקופה זו^[2]. כך גם העצמתו של סיפור מצדה כחלק מהנרטיב של קוממיות מדינת ישראל, או הפיכתם של הסולטאנים העות'מאניים הראשונים ללוחמי קודש - ראזים, זאת כדי לקבל הכשר דתי לאימפריה המתהווה, אף על פי שהסוגיה הדתית הייתה מאוד משנית במלחמתם להשגת שטחים ושלל ביזה^[3].

היסטוריה היא גרסתו של ההיסטוריון לאירועים, אך לעיתים אין בנמצא היסטוריון שיתעד באופן ישיר את האירוע והשלכותיו. כך נותר המרד הגדול בגרסתו הכמעט בלעדית של יוסף בן מתיתיהו, אירוע שהוא והשלכותיו הועצמו מאוד בהיסטוריה של העם היהודי, בעוד שמרד בר כוכבא, שהיה לא פחות "גדול", והשלכותיו קשות באותה מידה לפחות, נותר מוצנע יותר בהיסטוריה מאחר שלא תועד באופן ישיר^[4].