הולדה
בכל תהליך רבייה מגיע השלב בו בעלי החיים צריכים להביא את צאצאיהם לעולם. מבחינה ביולוגית זוהו באופן מסורתי, שלוש אופני הולדה: הטלה (oviparity), המלטה או השרצה (viviparity ) ואוביפריות (ovoviviparity). עם זאת, כל אחד מהמצבים המסורתיים הללו כולל מגוון של אסטרטגיות הולדה. הביולוג תיירי לודה (Thierry Lodé) הציע בהתאם חמישה אופני הולדה המבוססים על הקשר בין הזיגוטה (הביצית המופרית) לבין ההורים.
חלוקה מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלוש אפני הולדה המוכרים מסורתית הם:[1]
- הטלה (oviparity): זהו אופן ההולדה העתיק ביותר בו העובר מתפתח מחוץ לגוף האם. ההפריה מתבצעת לפני ההטלה או לאחריה.
- המלטה או השרצה (viviparity)[2]: העובר מתפתח בתוך גוף האם. הצאצאים ניזונים בתוך או על גבי גופו של אחד מההורים, למשל אצל יונקים על ידי חבל הטבור. בעברית נהוג לכנות את התהליך המלטה אצל יונקים והשרצה אצל בעלי חיים אחרים.
- אוביפריות (ovoviviparity)[3]: שלב ביניים בין הטלה והשרצה. בו נולדים צאצאים חיים לאחר שבקעו בתוך גוף האם אך אינם מקבלים מזון מהאם לאחר ההפריה.
חלוקה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביולוג Thierry Lodé הציע (2001, 2012) עדכון לחלוקה המסורתית בה חמישה אופני הולדה המבוססים על פי קשר ההזנה בין הזיגוטה (ביצית מופרית) לבין ההורים:[1] [4]
- הטלה Ovuliparity: ההפריה של הביצה היא חיצונית, הביצים משוחררות לסביבה ומופרות מחוץ לגוף על ידי הזכר.[1] שיטה זו נפוצה אצל רכיכות, סרטנאים, דגים, ונמצאת ברוב הצפרדעים חסרי זנב.[1]
- הטלה אמיתי Oviparity: ההפריה של הביצה היא פנימית. הנקבה מטילה זיגוטות כביצים עם כמות ניכרת של חלמון כדי לספק מזון לעובר בזמן התפתחותו בתוך הביצה. הביצה אינה נשמרת בגוף, או נשמרת רק לזמן מוגבל.[1] הולדה מסוג זה קיימת לדוגמה בקרב חרקים, ציפורים ויונקים מטילי ביצים כגון יונקי הביב (ארבעה מינים של קיפודניים וברווזן ).
- אוביפריות Ovo-viviparity: שלב ביניים בין הטלה והשרצה. בו נולדים צאצאים חיים אך למרות שההפריה של הזיגוטה היא פנימית אין אינטראקציות של הזנה (trophic) בין הזיגוטה להורים. הולדה מסוג זה נמצאה אצל הקמטן Anguis fragilis, בסוסוני ים הזיגוטות נשמרות בכיס של הזכר. בצפרדע Rhinoderma darwinii, הזיגוטות מתפתחות בשק הקול. בצפרדעים שנכחדו לאחרונה Rheobatrachus, התפתחו זיגוטות בקיבה.
- השרצה היסטוטרופית (Histotrophic viviparity): הזיגוטה מתפתחת בשחלות של הנקבה, אך העוברים מוצאים את המזון שלהם מרקמות אחרות, בין אם מהעור או רקמה בלוטית כגון אצל חיות כיס ויונקי הביב, על ידי אכילת ביצים לא מופרות (הנקראות oophagy) או אדלפופאגיה(אנ') קניבליזם של עוברים אחרים כפי שקורה בכרישים מסוימים או בסלמנדרה שחורה ).[1]
- השרצה/המלטה המוטרופית (Hemotrophic viviparity): הנקבה מספקת את תזונת העוברים. לעיתים קרובות דרך שליה, כמו ביונקים למעט חיות כיס ויונקי הביב. בצפרדע Gastrotheca ofifera, עוברים מוזנים על ידי האם באמצעות זימים מיוחדים. הלטאה Pseudemoia pagenstecheri ורוב היונקים משתמשים בצורה זו של הולדה.[1]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Lode, Thierry (2012). "Oviparity or viviparity? That is the question ...". Reproductive Biology. 12 (3): 259–264. doi:10.1016/j.repbio.2012.09.001. PMID 23153695.
- ^ ראו Viviparity בוויקיפדיה באנגלית.
- ^ ראו Ovoviviparity בוויקיפדיה באנגלית.
- ^ Thierry Lodé (2001). Les stratégies de reproduction des animaux (Reproduction Strategies in Animal Kingdom). Eds. Dunod Sciences. Paris.
