החרמת נשק מיהודי גרמניה
החרמת נשק מיהודי גרמניה החלה בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, ותחילה נעשתה רק באזורים נקודתיים. אחד האזורים המרכזיים בהם נלקח נשק מיהודי גרמניה הנאצית היה ברלין, שם נערכות לעיתים קרובות פשיטות לחיפוש ותפיסה אחר כלי נשק. החל מ-1936 אסר הגסטפו על חלוקת רישיונות נשק ליהודים, ובנובמבר 1938 נחקק חוק האוסר על יהודים להחזיק כל אמצעי נשק מכל סוג.
בתקופת רפובליקת ויימאר[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסודות המשפטיים שבהם השתמשה המפלגה הנאצית מאוחר יותר לצורך פירוק היהודים מנשקם הונחו כבר בימי רפובליקת ויימאר, כאשר "חוק הרייך כלי נשק ותחומשת" שנחקק ב-12 באפריל 1928 כלל מדיניות חדשה לפיה רק "אנשים מורשים" יוכלו לרכוש ולהחזיק בכלי נשק. כמו כן, במסגרת החוק, החל רישום חובה של כל אמצעי נשק, דבר שנתן לממשלה הגרמנית את היכולת לגשת לבעל הנשק ולהחרימו בכל עת במידת הצורך. החל מ-1930, הוסדרה גם המדיניות לגבי כלי נשק עם להבים. נשיאת נשק בפומבי הצריכה כעת היתר נשק. הגבלות אחרות הוטלו גם על ייצור ומכירה של כלי נשק. למעשה, המדיניות איפשרה לממשלה הגרמנית להחליט למי היא רוצה לאפשר לשאת בנשק ולמי לא, ובכך סללה את הדרך להגבלות האחזקה בנשק ליהודי גרמניה בידי הנאצים.
בתקופת גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר עליית הנאצים לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, חוקי הנשק שנחקקו בימי רפובליקת ויימאר, שימשו את הנאצים כדי להחרים נשק מיהודים, או כדי להשתמש בחוק כתירוץ של "חיפוש נשק" וביצוע פשיטות בבתים של אזרחים יהודים. מכיוון שחוק הנשק מ-1928 נתן למשטרה את סמכות להנפיק או לבטל רישיונות נשק, כל בעלי הנשק היהודים פורקו מנשקם באמצעות צווים שהוציאה המשטרה, דוגמה בולטת לכך, הייתה כאשר נשיא משטרת ברסלאו הוציא צו ב-21 באפריל 1933 שקבע כי על יהודי העיר לתת למשטרה את נשקם להפקיד את רישיונות הנשק שלהם וזאת בטענה כי לא ניתן לסמוך על האוכלוסייה היהודית בהחזקת נשק[1].
מלבד זאת, חוק הנשק שימש גם לחיפושים בבתים ולפשיטות, שלא היו יכולות להיעשות לולא החוק. הנאצים חיפשו בבתיהם של יהודים רבים, בטענה כי הם מסתירים כמויות גדולות של נשק ותחמושת. אחד מהחיפושים הבולטים היו החיפוש בבית הקיץ של הפיזיקאי אלברט איינשטיין, בקפת' (אנ'), הדבר היחיד שמצאו השוטרים הנאצים היה סכין לחם[2].
החל מ-1935 מנע הגסטאפו הוצאת רישינות נשק והיתרי רכישת נשק ליהודים[1]. רשויות המשטרה היו הרשויות המבצעות, והיה עליהן לציית לפקודות שהוציא הגסטפו. הזכות להגנה העצמית של היהודים בוטלה.
חוק הנשק משנת 1938[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1938, המפלגה הנאצית ערכה רפורמה יסודית בחוק הנשק. ב-18 במרץ 1938 נלקק חוק שלכאורה הקל על המדיניות הקיימת בעניין נשיאת ומכירת נשק אך בפועל היטב רק עם חברי המפלגה הנאצית ומקושרים אחרים[3]. החוק קבע כי פקידי המפלגה אינם זקוקים יותר לאישור כלשהו להחזקת נשק. המדיניות הקלה גם על אנשי אס אס, אס אה והנוער ההיטלראי. החוק גם אסר על כל החזקת, מכירת ונשיאת נשק באופן גורף של צוענים ושל אנשים שהורשעו בסעיף 175.
מיד לאחר ליל הבדולח, גם על יהודים נאסר להחזיק, למכור או לשאת כל סוג של נשק, עד כניעת גרמניה הנאצית ותהליכי הדה-נאציפיקציה, יהודים וקבוצות אחרות לא יכלו להשתמש או לשאת בנשק.
