דה-נאציפיקציה

דֵּה־נָאצִיפִיקַצְיָה (בגרמנית: Entnazifizierung) הייתה יוזמה של כוחות בעלות הברית, לאחר מלחמת העולם השנייה, לטיהור עמדות השפעה בחברה באירופה מאנשי המשטר הנאצי: בפוליטיקה, בתרבות, בעיתונות, בכלכלה ובמערכת המשפט. עיקר הפעילות היה בהעברת המעורבים במעשי הנאצים ממשרותיהם בעלות ההשפעה, ובפירוק או איסור על פעולתם של ארגונים המקושרים עם הנאצים. בעיקר נעשתה פעילות זו בגרמניה ובאוסטריה, אך גם במדינות אחרות שבהן הייתה תמיכה ניכרת בנאצים, כגון הולנד וצרפת. פעילות הדה-נאציפיקציה החלה עם תום מלחמת העולם השנייה והתקבלה כהחלטה מחייבת בוועידת פוטסדאם.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה-נאציפיקציה הושגה דרך סדרת הוראות שהוצאו על ידי מועצת השליטה של בעלות הברית (כינויו של הגוף השליט בגרמניה מיד לאחר סיום המלחמה) שמושבה בברלין, וניתנה בינואר 1946. "הנחיות הדה-נאציפיקציה" התייחסו לאנשים ולמוסדות מסוימים, וקבעו הליכים משפטיים והנחיות לטיפול בהם.

למרות שהיוזמה התקבלה על דעת כל כוחות הכיבוש בגרמניה, השיטות שבהן השתמשו לדה-נאציפיקציה, והחומרה שבה נאכפו, היו שונות בין אזורי הכיבוש של המעצמות השונות.

דה-נאציפיקציה התייחסה אף להסרת הסמלים הפיזיים של המשטר הנאצי. לדוגמה, בשנת 1957 החלה הממשלה הגרמנית להנפיק עיטורי צלב הברזל לזכאים לענוד אותם, אך ללא סמל צלב הקרס במרכזם.

הדה-נאציפיקציה באזורי הכיבוש השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור האמריקני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית ניסתה תחילה לפעול לדה-נאציפיקציה באופן שהראה על מחויבות, אך בצורה ביורוקרטית. בממשל הכיבוש הצבאי שהוקם דנו 545 בתי דין ב-900,000 מקרים. עם זאת, בשנת 1948, עם תחילתה של המלחמה הקרה, הופנתה תשומת לבם של האמריקנים לאיום מן הגוש המזרחי. הליכי הדה-נאציפיקציה הואצו, וההליך המקוצר לא הותיר זמן לבחינה יסודית של כל מקרה ומקרה, ופסקי הדין מתקופה זו הם בעלי ערך שנוי במחלוקת.

כך, למשל, בשנת 1952 הוכרזו חברי האס אס כאוטו סקורצני (איש הקומנדו הנערץ על היטלר, אשר ביצע פעולות כחטיפתו של בניטו מוסוליני מידי שוביו) כמי שעברו דה-נאציפיקציה בהיעדרם על ידי ועדה של ממשלת גרמניה ללא כל הוכחה של ממש כי הדבר נכון.

האמריקנים השתמשו במדענים גרמנים כוורנר פון בראון לצורכי קידום מחקריהם. פון בראון ואנשיו הובאו עוד בשנת 1945 לארצות הברית, ושירתו שם בצבאה, כשם ששירתו בצבאו של היטלר, ועל אף העובדה כי כלי הנשק שפיתחו (ובמיוחד הרקטות V-1 וV-2) שימשו להרג אזרחים חפים מפשע בלונדון, ובפיתוחם נעשה שימוש בעובדי כפייה שהועסקו בתנאים בלתי אנושיים.

האזור הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההליכים המהירים והרדיקליים ביותר אירעו בשטח הכיבוש של ברית המועצות, אשר הייתה מחויבת מבחינה אידאולוגית לשינוי יסודי בחברה הגרמנית. חברים במפלגה הנאצית ובארגונים המסונפים אליה הוסרו מכל משרותיהם ללא זכות לערעור, וכמה מהם נשלחו למחנות, על פי שיקול הדעת של סוכנויות הביטחון והמודיעין הסובייטיות. השלטון הצבאי הכריז על תום הדה-נאציפיקציה ב-26 בפברואר 1948, לאחר שסטלין הורה אישית להתחיל בשילוב-מחדש לתוך החברה של הנאצים-לשעבר. במהרה הוקמה המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה, שנועדה לייצג שמרנים וימנים בפרלמנט חסר-ההשפעה של גרמניה המזרחית.

האזורים הבריטיים והצרפתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים והצרפתים התמקדו בענישתה של האליטה ולא רדפו אחר כל מי ששיתף פעולה עם המשטר הנאצי. הטמפלרים הגרמניים שגורשו מארץ ישראל לאוסטרליה עברו תהליך דה-נאציפיקציה על ידי הבריטים, עקב שיוכם למפלגות נאציות לפני המלחמה.

ההשפעה על המדינות הגרמניות בעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבות הדה-נאציפיקציה השפיעה בחוזקה על המועצה הפרלמנטרית שלה ניתנה האחריות לנסח את החוקה לאזורי הכיבוש. ניסוחה של חוקה זו, שנקראה "Grundgesetz" (חוק יסוד), הסתיים ב-8 במאי 1949 והיא אושרה ב-23 במאי 1949, ולמחרת היום נכנסה לתוקף. תאריך זה, 24 במאי 1949, הוא למעשה תאריך ייסודה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, אשר נקראה אז "גרמניה המערבית".

השמאל הרדיקלי בגרמניה בשנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל העובדה כי המלחמה הקרה העיבה על תהליך הדה-נאציפיקציה במערב, בסוף שנות השישים והשבעים, השמאל הרדיקלי אשר השתמש באלימות נגד החברה המערב-גרמנית, באמצעות ארגוני הטרור האורבני כגון כנופיית באדר מיינהוף ואחרים, השתמש בטיעון כי בממסד אותו הוא תוקף משמשים עדיין נאצים רבים בתפקידי מפתח. הם טענו כי השאלה "מה עשית במלחמה, אבא?" לא נשאלה לגבי רבים מאנשי הממסד, אשר לחמו במלחמה, ושגשגו בתנאי ה-"Wirtschaftswunder" ("הנס הכלכלי") שבעקבותיה. כך, למשל, שימש טיעון זה כצידוק לרציחתו של הנס מרטין שלאייר בידי אחד מארגונים אלו, בשנת 1977. שלייר היה יושב ראש התאחדות המעסיקים הגרמנית, והיווה אויב טבעי לאנשי השמאל הרדיקלי, בהיותו אחד התעשיינים העשירים בגרמניה. שלייר היה איש אס אס בעברו. נטען כלפיו כי הוא ראשה של רשת נאצים לשעבר אשר עדיין החזיקו בעמדות כוח והשפעה בתעשייה ובפוליטיקה הגרמנית.