הטבח ביהודי יורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הטבח ביהודי יורק היה אירוע קידוש השם שהתרחש בז' בניסן ד'תתק"ן, 16 במרץ 1190, בעיר יורק, שבאנגליה. כשהמון צר עליהם ודרש שימירו את דתם, העדיפו היהודים להתאבד מלהתנצר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים פעלה בעיר יורק קהילה יהודית מבוססת. ההגבלות על היהודים ועיסוקיהם היו רבות, ובין העיסוקים הבודדים שהיו מותרים ליהודים הייתה חלפנות כספים והלוואה בריבית, שהייתה אסורה לנוצרים. באמצעות מערכת הכספים שלוו יהודי יורק מבעלי הון ואצולה, והלוו לתושבים הנוצרים ולאצולה, והריבית על הלוואות אלה, נוצר הון זמין לצורכי בית המלוכה והממלכה; כמו כן, הוזרם כסף רב לקופת המלוכה באמצעות מיסים על הריבית שהיו היהודים גובים. בית המלוכה ניצל את התלות של האצילים בו - דרך היהודים - לשם שליטה בכלכלה הפיאודלית באזור. המצב ליבה שנאה כלפי היהודים מצד האצולה שהייתה תלויה בחסדיהם; אולם כל עוד המלך נוכח באי, הייתה האצולה מנועה מלפעול כנגד היהודים. למעשה, האצולה איימה להתמרד בכל רגע, כלפי בית המלוכה במכלול נושאי חלוקת השליטה בממלכה; עד שלבסוף המתיחות הובילה לחתימת המגנה כרטה.

בתקופה שבין מסע הצלב השני והשלישי, ולאחר שבשנת 1187 ספגו הנוצרים תבוסה בקרב קרני חיטין מול צלאח א-דין, הם ניסו לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים, ובשנת 1190 החליט ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה, להצטרף למסע הצלב השלישי, ובכך הוסר המחסום האחרון של היהודים מפני זעם האצולה. לכך נוספה העובדה שחלק מהתעמולה במסעי הצלב כוונה לא רק נגד המוסלמים אלא גם נגד היהודים.

אירועי הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת קליפורד בה התבצרו היהודים (צולם עד 2006)

בערב שבת הגדול, יום ז' בניסן, ה-16 במרץ 1190, החל המון, בהנהגת כמרים ואצילים, לפרוע בבתי היהודים וברכושם, ולפגוע בגופם. רבים מיהודי העיר ובראשם אחד מתלמידיו של רבינו תם - רבנו יום טוב בר יצחק מיואני - נמלטו והתבצרו במצודת קליפורד שבעיר. היהודים ביקשו את עזרתו של מפקד המחוז, והפקיד האחראי מטעמו הסכים ליטול אחריות על היהודים - אך לזמן מועט בלבד; מפקד המחוז נכנע ללחץ הנוצרי, ולאחר שהסתיימה ביזת הרכוש התכנס ההמון סביב המצודה, וצר עליה. ליהודים ניתנה הברירה להתנצר או למות. ובינתיים רבי יום טוב בר יצחק, שמונה זמן מה לפני כן לרב הקהילה, פנה ליהודים והזכיר להם מעשי אבותיהם שקידשו את השם בנסיבות דומות בשו"ם. שמעון דובנוב שם בפיו את הנאום הבא:‏[1]

"אלוקי אבותינו, מי יאמר לו מה תעשה?! הוא המצווה עלינו היום למות על תורתנו, והנה המוות עומד בפתח. מובטחני כי אינכם חושבים, חס וחלילה, לעזוב את התורה הקדושה בשביל שעה קלה של חיים, ולבחור לכם גורל יותר קשה לאנשי כבוד מן המוות, לחיות כבוגדים, תלויים ברחמי האויבים הזדים ונתונים לכלימת עולם. והנה, הואיל והבורא דורש מאיתנו היום להשיב את החיים אשר מסר לנו, הבה נמסרם לו במו ידינו, והרי רבים מבני עמינו ידעו לעשות כדבר הזה בימי הגזירות"

לאחר שסיים רבי יום טוב בר יצחק את נאומו, אלו מבין היהודים המתבצרים שלא הסכימו הורשו לעזוב. השוהים הציתו את המגדל עליהם ונפנו להרוג את נשיהם וילדיהם; לבסוף נותר רבי יום טוב אחרון, והוא היה היחיד שנאלץ לטרוף את נפשו בכפו. מעטים מהיהודים הצליחו להימלט, ונרצחו בידי ההמון המתפרע.‏[2] בפוגרום נספו לפי אחת העדויות כ-150 יהודים. חלק מהניצולים הובאו למכירה כעבדים בשווקים של העיירות הסמוכות.‏[3]

בעקבות הטבח זעם ויליאם דה לונגשאם, שליט הממלכה בהיעדרו של ריצ'רד, על הפגיעה בכבוד המלוכה שהיהודים היו תחת הגנתה. הוא הגיע ליורק והטיל קנסות כבדים על 52 אזרחים בכירים בעיר, וגרש את מנהיגי המהומות שהיו כולם בעלי חוב ליהודים.

עדויות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדות נוספת לטבח נכתבה על ידי רבי אפרים מבונא, שכתב על כך בספרו - "ספר הזכירה"‏[4] "אחרי כן, בשנת תתקנ"א (1191), קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך (יורק) אשר באנגלטירא (אנגליה) בשבת הגדול, ועת הנס נהפך לאונס ולעונש. ויברחו אל בית התפילה, כי סיברו כי שמה בית מנוס. ויעמוד הרב ר' יום טוב וישחט ס' נפשות. וגם אחרים שחטו... ויש מהם שנשרפו על יחוד בוראם. ויהי מספר ההרוגים והשרופים כק"ן (בגימטריה: 150) נפשות קדושים, ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקולוניא ולשאר מקומות ומכרום ליהודים."

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוסף מקרטרש חיבר קינה בשם "אלוהים בעלונו זולתך אדונים",‏[5]וסופד בה לרבנו יום טוב בר יצחק: "נאספו למשמר ואשר עמנו אך השר הצר והצר לימינו. ונאמר בידו קימנו, ויאמרו לא כי על יום טוב באנו. סין ועוקר הרים למישור שם עקוב, על פה וספרים במוקשים לא ינקוב. ישכון לבטח בשרו לא ירקוב, מה טובו אוהליך יעקב."

הקהילה היהודית התחדשה מספר שנים לאחר הטבח אך היא באה לקיצה מאה שנה מאוחר יותר, ב-1290 עם גירוש יהודי אנגליה, שנותר בתוקף עד למאה ה-17.

מאז אותו פוגרום קיבלו על עצמם יהודי אנגליה שלא ללון בעיר יורק, ומנהג זה מוזכר אף בספרי הלכה שונים. המנהג נהוג עד עצם היום הזה, כשיהודים רבים העוסקים במסחר בעיר יורק, נוסעים לפרבר מרוחק מן העיר ללון, ושבים בבוקר לעבודתם.

בשנת 1978 הוצב במצודת קליפורד שלט המנציח את האירוע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, דברי ימי עם עולם: מראשית הגולה באירופה עד סוף מסע הצלב - עמוד 175
  2. ^ HISTORY OF CLIFFORD’S TOWER, באתר מורשת אנגליה
  3. ^ הערך יורק, באתר האנציקלופדיה היהודית
  4. ^ מובא בספר "גזירות אשכנז וצרפת" אברהם מאיר הברמן (עורך), ירושלים, תש"ו
  5. ^ "גזירות אשכנז וצרפת" עמ' קנ"ב