קידוש השם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קידוש השם
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרשת אמור כ"ב ל"ב
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דף עד עמוד א, מסכת ברכות, דף כא עמוד ב, מסכת מגילה דף כג עמוד ב
משנה תורה לרמב"ם ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק ה.
שולחן ערוך יורה דעה, קנ"ז
ספרי מניין המצוות רמב"ם ספר המצוות מצווה ט'. ספר החינוך, מצווה רצ"ו

קידוש השם היא מצוות עשה דאורייתא, המחייבת יהודי למסור נפש במקרים בהם חל דין של יהרג ואל יעבור. בקיום המצווה, מתקדש ומתכבד שמו של ה' בעיני האנשים, הרואים שמאמיניו דבקים בו אף במחיר חייהם, כפי הביא הרמב"ם בספר המצוות (מצווה ט'):

"והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. וענין זאת המצוה הוא אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואע"פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע"פ שלבנו מאמין בו יתעלה." 

מלבד עניין מסירות הנפש, בספר משנה תורה[1] ובספרי הראשונים נאמרו דרכים נוספות לקיום המצווה:

  • התנהגות נאותה, שגורמת לשבח את ה' ומאמיניו בעיני הבריות.
  • אמירת שבחי ה' במניין
  • קיום כל המצוות תוך נכונות והסכמה למסירות נפש במחשבה.

מקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון התורה, ממנו למדו החכמים ציווי על קידוש השם מופיעה בספר ויקרא בהמשך לציווי על מניעת חילול השם:

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם." (ויקרא כ"ב, לב)

טעם לקיום המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החינוך, מצווה רצ"ו כתב טעם למצווה זו: "שרש מצוה זו, ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבדת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחמר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

מקורות בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מסירות נפש, יהרג ואל יעבור, פיקוח נפש

עיקר קיום המצווה מתמקד במצב שגוי כופה על ישראל לעבור על אחת מצוות התורה או תקנות חכמים, כגון לחרוש בשבת או לגנוב, ואם לאו - יהרגנו. מהמקורות ההלכתיים נראה, כי עניין מסירות הנפש על קיום התורה מובן מאליו לכל, ולא נדרש דיון על עצם המצווה. וזאת למרות העובדה, כי עצם המצווה עומדת בסתירה לעיקרון יהודי חשוב אחר של פיקוח נפש, והוא שהקדוש ברוך הוא חפץ בחייהם של יהודים יותר מקיום המצוות, והיהודי מחוייב לעבור על כמעט כל חוקי התורה אם חייו בסכנה.

עיקר הדיון ההלכתי בנושא קידוש השם, כפי שמובא בגמרא (סנהדרין, ע"ד עמוד א), מתמקד בביאור התנאים של "יהרג ובל יעבור" ומהי הגדרת ה'קהל' הנחשב 'רבים' בפניהם מתחייבים לקדש רת השם, אך לא נזכר שם שמצווה זו היא מן התורה וכן אינה מוזכרת בשם "קידוש השם". למשל במדרש תורת כהנים מביא פירוש לגודל הקהל: "כשהוא אומר "ונקדשתי" מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל" המרובים"[2]. חשוב לציין כי הגמרא הביאה את הדיון בפרק הדן בחייבי המיתות של בית דין.

הרמב"ם, לעומת זאת, הביא את שתי המצוות - קידוש השם וחילול השם - בפרק אחד, בהלכות יסודי התורה, ברומזו כי שתי המצוות הן חלק מאותו עניין יסודי בדת היהודית. לכן, אם התקיימו תנאים של יהרג ובל יעבור והיהודי נהרג - הרי זה קידש את השם, ואם עבר ולא נהרג - הרי זה חילל את השם.

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

משנה תורה להרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה א

השלחן ערוך הביא הלכות אלו בחלק יורה דעה בהלכות עבודת כוכבים דווקא (סימן קנ"ז). שם הוסיף כי אם רצה להחמיר על עצמו ולהיהרג אפילו שלא חייב - יהיה רשאי.

מעניין למדי, כי שלשת המקורות המרכזיים הנ"ל העדיפו להתחיל את ההלכה עם ציון החיוב לשמור על קדושת החיים על חשבון קיום המצוות דווקא (ראה פיקוח נפש) ורק אחר כך דנו בפרטים של מסירות הנפש.

דוגמאות מובהקות לקידוש השם במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קידוש השם לפנים משורת הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שביטול מצוות עשה, דהיינו הימנעות מעשיית מצווה חיובית, כגון תלמוד תורה או הנחת תפילין, אינו מחייב למסור נפש בדין יהרג ובל יעבור, אם הדבר כרוך בפרסום רב וחיזוק רוחם של יהודים רבים, מתחייבים לקיים את המצוות אפילו במחיר של אבדן חיים. התלמוד מביא סיפור על רבי עקיבא, שהיה מעשרה הרוגי המלכות, שלימד תורה ברבים למרות האיסור ונהרג על כך לפני רבים במיתה אכזרית.[3]

דוגמה נוספת היא סיפורם של פפוס ולוליאנוס, אשר הפלילו את עצמם על מנת להציל קהילה שלימה.

מאחר והגדרות של מושגים "שעת השמד" ו"פרהסיה" המחייבים מסירות נפש אינם מוגדרים דיים בהלכה, רשות נתונה לאדם לפעול לפי שיקוליו ותחושותיו למסור נפש במקום שלדעת אחרים הדבר אינו מתחייב. בנושא זה יש דעות חלוקות בין הפוסקים אם מתירים למסור נפש לפנים משורת הדין.

נטילת נשמה לצורך קידוש השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור, קידוש השם נידון במקרה של הצבת הברירה או לחטוא או למות בידי המחטיא, אך קיימת גם סיטואציה של התאבדות על מנת שלא להגיע לידי חטא חמור מאלו שבכלל ייהרג ובל יעבור. בתלמוד מסופר על ילדים וילדות שנשבו על ידי הרומאים אחר חורבן בית שני, ואחר שהבינו כי מטרת שבייתם היא לשם אונס - התאבדו התאבדות קולקטיבית על מנת למנוע זאת.

קידוש השם בשגרת החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד במסכת יומא[4] מביא מספר הנהגות של אנשים חשובים וגדולים בתורה שיכולות להתפרש כחילול השם בעיני הבריות. הרמב"ם הביא את הדברים בהמשך להלכות חילול וקידוש השם, אלא שהוסיף, שכשם שדברים אלו מהווים חילול השם, כך היפוכיהם יהיו דוגמה ראויה לקידוש השם:

"... וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. "

שם, הלכה י"א

בלקסיקון הדתי והחרדי בימינו, משמש המושג "קידוש השם" בעיקר לחובה זו, ובנוסף[5], כל ויתור רצוני על ממון או נוחיות או בריאות הנעשה במטרת שמירה המצוות וחיזוקן.

רצח יהודי בשל יהדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריה קיימים אירועים בהם נהרגו יהודים רק בשל מוצאם ודתם, כאשר ניתנה להם אפשרות המרת דתם או אף ללא אפשרות כזו. מהמפורסמים שבהם: גזירת המן בימי אחשוורוש, גזירות אדריאנוס, גזירות תתנ"ו, גזירות ת"ח-ת"ט וההשואה.

בפולקלור היהודי, מקובל לכנות כל רצח יהודים בשל יהדותם כ"מוות על קידוש השם" והנרצחים מכונים "קדושים"[6].

יש דעות שבאירועים בהם אין האמונה היהודית עומדת למבחן יש לנצל כל הזדמנות המוצעת על מנת להינצל ולא להיהרג.

קידוש השם במחשבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתשובות הרשב"א (חלק ה' סימן נ"ה) נאמר שכשאומרים בקריאת שמע את המילים "ובכל נפשך" ומסכימים למסור את הנפש על קידוש השם, מקיימים את מצוות קידוש השם "כי כל המסכים על זה כאילו עשאו".

בצעטיל קטן לרבי אלימלך מליז'נסק סעיף א' נאמר: "בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא".

אמירת דבר שבקדושה במניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד[7] נדרש מפסוק זה שאמירת קדושה, קדיש, ברכו, חזרת הש"ץ, ברכת כהנים וקריאת התורה נאמרים רק בעשרה: "אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". צורת הדרשה נעשית בגזירה שווה מהמילה "תוך", שמדובר על מניין. גזירה שווה זו מלמדת גם שחובת מסירות נפש היא רק באונס לעשות עבירה ליד או בידיעת מניין יהודים.

על אף שחובת אמירתם אינה מן התורה, הרא"ש כתב שבאמירתם וקיומם מקיימים את מצוות קידוש השם[8] וכך כתב האר"י לכוון לקיים מצוות קידוש השם בשעת אמירת קדושה[9], וכן פסק המשנה ברורה[10].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"מ, משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ה
  2. ^ ספרא, אמור, פרשה ח'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד א'.
  5. ^ בהסתמך על הגהות רמ"א על שלחן ערוך קנ"ז שם
  6. ^ כפי האמור בפתיח הערך, על פי המקורות בחז"ל קידוש השם היא מצווה מעשית למסור את הנפש ולא לעבור עבירה. עם זאת, הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכה ד') הפליג בשכר מי שנהרג בשל יהדותו, ועל כן מקובל לכנות גם את אלו כקדושים. יש מספר אזכורים של דברי רבנים במהלך השואה, שראו את רצח היהודים כמוות על קידוש השם, כך למשל מצוטט הרב אלחנן וסרמן בדבריו לקהילתו לפני הירצחם על ידי הנאצים. ראו עוד מאמרו של ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין.
  7. ^ מסכת ברכות כא עמוד ב' ומסכת מגילה כג עמוד ב'. רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים ח ו. שולחן ערוך סימן נ"ה.
  8. ^ מסכת ברכות פרק ז' לגבי קריאת התורה. הרא"ש כתב שם שקריאת התורה במניין היא מצוות עשה ודוחה איסור לא תעשה. אמנם היו שרצו ללמוד בדבריו שמצווה דרבנן גם דוחה לא תעשה.
  9. ^ שער הכוונות.
  10. ^ סימן קכ"ה ס"ק ד.