הטקסונומיה של בלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הטקסונומיה של בלום

הטקסונומיה של בלום היא כלי לסיווג מטלות למידה על פי רמת החשיבה שלהם. היא בנויה משש רמות חשיבה באופן מדרגי מהפשוט אל המורכב, כך שהשגת רמה קוגניטיבית בשלב גבוה, מותנית בהשגת רמות קודמות לה[1][2]. הטקסונומיה של בלום משרתת שתי מטרות עיקריות: תכנון לימודים ובדיקת הישגים. הידיעה והביצועים הנמדדים מסווגים לפי רמת המורכבות. הדרוג של בלום מבוסס על ההנחה שקיימות מיומנויות שכליות בסיסיות, ועל בסיס מיומנויות אלה ניתן לפתח מיומנויות שכליות ברמה גבוהה יותר. את הרמות השונות נהוג לתאר באמצעות פירמידה, המוכרת בשם ״הטקסונומיה של בלום״.

מקור המונח טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית ״תסוויג״ - סיווג צורני מדרגי בעל משמעות. המונח טקסונומיה מקורו בשתי מילים יווניות: טקסיס = סידור, ונומוס = חוק. המונח הושאל ממדעי הביולוגיה לתחום החינוך. מטרתה לספק כלים לסימון מטרות קוגניטיביות ברמות מורכבות שונות. אפשר להיעזר בה להגדרת רמות ידיעה וחשיבה בכל תחום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקסונומיה של בלום הוצגה בשנת 1956 על ידי ועדה של אנשי חינוך בראשותו של בנימין בלום, פסיכולוג חינוכי מאוניברסיטת שיקגו. הפרסום נעשה על רקע תקופה של ניסיונות לשפר תהליכי הוראה, בפרט בהקשר של תוכניות לימוד ושל בחינת הישגים לימודיים. בלום וחברי הוועדה ביקרו את אופן הלימוד בבתי הספר שמתמקד בחשיבה מרמה נמוכה וכולל בעיקר משימות הדורשות זיכרון, שינון והבנה. הם הסבירו כי התמקדות בשינון וזכירה של חומר, ללא ניסיון לפתח יכולות חשיבה מורכבות יותר, הופך את הלימוד בבתי הספר עקר ולא רלוונטי עבור התלמידים. לאור זאת, השאיפה היא לקדם רמות גבוהות של חשיבה בלמידה כמו יישום של ידע קיים במקרים חדשים, ויצירה מקורית של התלמידים המושתת על בסיס ידע קיים. במסגרת זו נסו להגדיר ולדרג את המיומנויות הקוגניטיביות המרכזיות הקיימות אצל בני האדם ולדרג אותן על פי רמות.

פירמידת היכולות הקוגניטיביות של בלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירמידת הטקסונומיה של בלום

החלק המרכזי והמוכר מתוך הטקסונומיה של בלום היא הסיווג למדרג של שש רמות קוגניטיביות.

ידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכולת לשלוף מהזיכרון פירטי מידע, עובדות ומינוחים שנלמדו. הדגש הוא על זכירת פריטי ידע שבהם רעיונות, עובדות, תופעות. קיימת הפרדה לשלוש תת-רמות:


  1. ידע של פרטים (מונחים ועובדות).
  2.  ידע של דרכים ואמצעים (סדר פעולות)
  3. ידע של הכללות והפשטות (עקרונות ותאוריות).

מונחים התנהגותיים: מגדיר, מתאר, מזהה, נותן כותרת, ממיין, מכנה בשם, מציין, בוחר, מצמיד, ניזכר, מכיר.

הבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יכולת בסיסית לפרש ולתרגם את הידע הנלמד לכדי משמעות. הכוונה כאן היא לרמה הנמוכה ביותר של הבנה. ברמה זו התלמיד יודע מה נאמר ויכול להשתמש בחומר או ברעיון שנמסר לו בלי להתייחס בהכרח לחומר אחר. קיימת הפרדה לשלוש תתי רמות:

  1. תרגום: ניסוח הידע בצורה שונה ממה שנקלט.

  2. מתן פירוש: הסבר של הידע שנקלט, באופן אישי, פירוש אישי של הידע.

  3. חיזוי: חיזוי על סמך ידע קודם.

מונחים התנהגותיים: הופך, מגן, מבחין, מעריך, מסביר, מכליל, מרחיב, נותן דוגמאות, מבאר ביאור חופשי, מסיק, מנבא, משכתב, מסכם, מתרגם, משנה, משלים, חוזה.

יישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בידע הנלמד והכללים שנלמדו לכדי יישומם בפועל במצבים חדשים. הלומד נדרש להתאים בעצמו פתרון למצב שטרם נתקל בו.

מונחים התנהגותיים: משנה, מחשב, מדגים, מגלה, תופס, משפר, מפעיל, מנבא, מבין, מייצר, מתייחס ל..., בוחר, מפריד, מחלק לסעיפים, מפתח, מכליל, מייחס.

אנליזה (ניתוח)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוק יחידה נלמדת לחלקים המרכיבים אותה והבנת היחס בין הרכיבים. הבנת יסודות החומר הנלמד ואופן ארגונו. הלומד נדרש להבדיל באופן עצמאי בין עובדות והנחות, עיקר ותפל.

מונחים התנהגותיים: מחלק לסעיפים, מתאר גרפית, ממיין, מבחין, מזהה, מדגים, מסיק, מדגיש, מקשר, בוחר, מפריד, ממיין לקטגוריות, מעמת, משווה.

סינתזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צירוף רכיבים ואלמנטים לכדי שלמות. תהליך של צירוף חלקים והרכבתם. התוצר צריך להיות דגם, מבנה, או פתרון מקורי של הבונה (זו למשל היכולת להמציא, לשער או לשכתב).


מונחים התנהגותיים: יוצר קטגוריות, מחבר ומצרף, יוצר, מכין, מתכנן, משפר, מארגן, מסדר מחדש, בונה מחדש, משחזר, משכתב, מסכם, מציע, מספר, מרכיב, מפתח.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות שיפוטית וערכית לרעיונות, מעשים, פתרונות וכדומה. היכולת לבצע שיפוט כמותי או איכותי של תוצר כלשהו ולהצדיק את הקריטריונים ששימשו לשיפוט.

מונחים התנהגותיים: מעריך, משווה, מסיק, מבקר, מבדיל, משייך, מסכם, תומך, שופט, טוען, מעמת, קובע תקן.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר חשבו שהוראה טובה צריכה להתחיל משינון של עובדות ולאחר מכן ניתן להתקדם בהדרגה לרמה הבאה. כך התלמיד עובר בין רמה לרמה עם הזמן. היום מקובל לערער על הנחה זו, למידה איכותית היא כזו המשלבת רמות חשיבה שונות כבר מתחילתה. כמו כן, רמת חשיבה גבוהה בטקסונומיה לא מעידה בהכרח על רמת הקושי של המשימה. גם משימות זכירה או הבנה עשויות להיות מורכבות וקשות. פעמים רבות נדמה לנו שמטלות הן ברמת חשיבה גבוהה אך בפועל מדובר ברמה נמוכה של הבנה. למשל משימות של השוואה או ניתוח, שהתלמידים כבר התנסו בהן בכיתה. לאור זאת, כדי לבחון האם מדובר ברמת חשיבה נמוכה או גבוהה לא מספיק לבחון את המשימה, אלא חשוב לבחון אותה בתוך ההקשר הכללי של הלמידה.

הרחבה לטקסונומיה העתידית על פי פרופ׳ דוד פסיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

על בסיס הטקסונומיה של בלום, במטרה להתאים את מטרות החינוך לעידן בו אנו חיים, פיתח פרופ’ דוד פסיג את הטקסונומיה העתידית של מיומנויות קוגניטיביות ומיומנויות למידה, להם יידרשו הילדים בעתיד. בנוסף להרחבת הגדרות שש הקטגוריות של בלום שתשקפנה את צורכי האדם בעתיד, מגדיר פסיג קטגוריה חדשה אותה הוא מכנה: ”השבחה”.

ידע: הגדרתו של בלום לידע מבוססת בעיקר על זכירה. הלומד נדרש לזהות, להכיר, למיין, ולהגדיר את הידע ברמתו הבסיסית לפני כל עיבוד. לעומת זאת, בטקסונומיה העתידית, בנוסף לידע ברמתו הבסיסית, נוסף רובד הכולל בתוכו איתור, סינון, ועדכון הידע.

הבנה: הגדרתו של בלום להבנה מבוססת על קליטת מסר כשהלומד עורך בו שינוי לצורה אחרת. לעומת זאת, בטקסונומיה העתידית, הלומד יקלוט מסר אך השינוי יהיה באופנים שונים ומנקודות מבט שונות. ההרחבה להגדרתו של בלום באה לידי ביטוי בהצבת צורת החשיבה בפסיפס גדול יותר, הרחבת מודלים קיימים של חשיבה והמצאת סמלים לדברים מוחשיים.

יישום: הגדרתו של בלום ליישום מבוססת על היכולת לתרגם כללים, עקרונות מידע, ותאוריות למצבים חדשים וממשיים. ההרחבה של פסיג, באה לידי ביטוי בהפקת רעיונות חדשים מרעיון ישן והתאמתו למצב חדש, כמו כן, יישום בזמן אמת של מידע רלוונטי באופנים שונים ומנקודות מבט שונות.

אנליזה: בלום מגדיר את האנליזה כשבירת יחידה של מידע לחלקים המרכיבים אותה והבנת היחס בין חלקים אלה. ההרחבה של פסיג, באה לידי ביטוי בבניית מערכות יחסים שונות או מנוגדות מחלקי היחידה. הרובד הנוסף להגדרתו של בלום הוא יצירת מבנה חדש על ידי ארגון כל חלקי המידע ביחסים שונים, או הצבת חלקים מיחידת המידע במבנים ויישומים קיימים אחרים (חד או רב ממדיים). אופי הניתוח תלוי בערכי שיפוט אישיים, אתניים ותרבותיים, בזמן ובמרחב.

סינתזה: בלום מגדיר את הסינתזה כצרוף של אלמנטים וחלקים ליצירת שלמות. התהליך כולל צירוף חלקים ממקורות שונים והרכבת דגם ומבנה שלא היה קיים קודם לכן. ההרחבה של פסיג באה לידי ביטוי בכך שכל אלמנט וחלק עומד בפני עצמו ללא קשר למבנה הכללי ועל ידי כך נותן למבנה הכללי משמעות שונה. בדומה לשיטת המערכות הרואה בכל חלק מהמערכת את השתקפות המערכת כולה, הוספה או גריעה של אלמנט או חלק במבנה תגרור שינוי באופי המבנה או תכונותיו.

הערכה: בלום מגדיר את ההערכה כשיפוט ערכי רעיונות, עובדות, פתרונות או שיטות במטרה לקבוע את מידת הדיוק של ערכים אילו. ההרחבה לשל פסיג באה לידי ביטוי בבחירת הקריטריונים המתאימים להערכת החומר הנלמד. הרובד הנוסף לטקסונומיה של בלום הוא פיתוח קריטריונים חדשים להערכה שתוביל להתפתחות הלמידה והעשייה של החומר הנלמד.

השבחה: המיומנות לבחור במצרף המתאים של מידע וליישמו בפתרון בעיות, בסיטואציות שונות—בזמן ובמקום, ובכך להשביח את המצרף.

  1. התאמה - ליצור תוצר חדשני על ידי קישור קוגניטיבי אישי בין שני תחומים, שנראים כרחוקים זה מזה.
  2. קונוטציה - המשמעות האישית המתקשרת בתודעתו של אדם מסוים לפיסת מידע מסוימת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bloom, B. S.; Engelhart, M. D.; Furst, E. J.; Hill, W. H.; Krathwohl, D. R. (1956). Taxonomy of educational objectives: The classification of educational goals. Handbook I: Cognitive domain. New York: David McKay Company.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הטקסונומיה של בלום בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]