היהדות ומוחמד
היהדות כמעט שאינה מתייחסת למוחמד. ישנם מעט מאוד טקסטים ביהדות המתייחסים או שמים לב לנביא האסלאם, מוחמד. אלו שכן, דוחים בדרך כלל את הכרזתו של מוחמד על קבלת "התגלויות אלוהיות" מאלוהים ומתייגים אותו במקום זאת כנביא שקר.[1]
ההתייחסות למוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי הביניים היה מקובל שסופרים יהודים מתארים את מוחמד כ"המשוגע", כמונח של בוז המשמש לעיתים קרובות בתנ"ך למי שמאמינים שהם נביאים.[2][3][4]
הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמב"ם התייחס למוחמד כנביא שקר ואיש בלתי שפוי. באיגרת תימן כתב הרמב"ם ליהודי תימן "אחרי ישו קם המשוגע שחקה את מבשרו, שכן הוא סלל לו את הדרך. אבל הוא הוסיף את המטרה הנוספת של השגת שלטון והַכְנָעָה (טאלב אל-מולק; רדיפת ריבונות) והוא המציא את מה שהיה ידוע (האסלאם)"[5]
בחיבור ההלכתי המונומנטלי שכתב הרמב"ם "משנה תורה"[6], ציין הרמב"ם כי בכל זאת מוחמד היה חלק מתוכנית ה', להכשיר את העולם לביאת המשיח היהודי: "וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט)."[7]
התייחסויות לא ברורות ועקיפות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתנאל בירב פיומי, רב תימני נגיד וראש רבני תימן בראשית המאה ה-12, פילוסוף, מחבר הספר "גן השכלים", בו כתב כי האלוהים שולח נביאים להקים דתות לאומות אחרות, שאינן חייבות לציית למצוות התורה היהודית. נתנאל ראה במפורש את מוחמד כנביא אמת, שנשלח משמים עם מסר מסוים שמתייחס לערבים, אך לא ליהודים.[8][9] ההסכמה המפורשת של בירב פיומי לנבואתו של מוחמד הייתה נדירה ולמעשה לא ידועה עד לתקופה האחרונה מעבר לתימן מולדתו.[10]
המדרש הנבואי "סודותיו של רבי שמעון בן יוחאי", משווה את מוחמד למשיח היהודי. לפי טקסט זה, המיוחס לחכם והוגה הדעות המפורסם בן המאה הראשונה רבי שמעון בר יוחאי, ככל הנראה נכתב בתחילת הכיבוש המוסלמי או במאה ה-8,[11] תפקידו של מוחמד כנביא כולל את גאולת היהודים מהנוצרים. דיכוי ("רומי" או "אדומי") משחק תפקיד חיובי בתהליך המשיחי.[12]
מסמך אחד של יהודי תימן, שנמצא בגניזת קהיר, מעיד, שיהודים רבים קבלו את מוחמד כנביא ואפילו חיללו שבת כדי להצטרף למוחמד במאבקו.[13] עם זאת, בהתייחס למסמך, הנקרא Dhimmat an-nabi Muhammad (כתב ההגנה של מוחמד), חלק מהחוקרים אומרים שהוא הומצא על ידי יהודי תימן למטרת הגנה עצמית.[14]
חלק מסיפורי המסורת האסלאמית על מוחמד נכנסו אגב למחשבה היהודית, עקב ההתערות התרבותית הגדולה בספרד האסלאמית מהמאות ה-9 עד ה-12, המכונה תור הזהב של יהודי ספרד. לדוגמה, רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולונה, מראשוני הוגי הדעות החסידיים, כתב שאדם ירא שמים (חסיד) לימד שהמאבק הפנימי ביצר הרע גדול יותר ממאבק חיצוני, וציטט את חיבורו הפופולרי של רבנו בחיי אבן פקודה "חוות הלבבות". בגרסה המקורית הערבית יהודית של אותו ספר, רבנו בחיי אבן פקודה מתייחס למאבק החיצוני והפנימי כאל ג'יהאד.[15]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Esposito, John. (1998), Islam: the Straight Path, extended edition. Oxford university press, p.17
- ^ Norman A. Stillman (1979). The Jews of Arab lands: a history and source book. Jewish Publication Society. p. 236. ISBN 978-0-8276-0198-7. נבדק ב-26 בדצמבר 2011.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Ibn Warraq, Defending the West: A Critique of Edward Said's Orientalism, Prometheus Books, 2010-06-03, ISBN 978-1-61592-020-4. (באנגלית)
- ^ Andrew G. Bostom M.D, Legacy of Islamic Antisemitism: From Sacred Texts to Solemn History, Prometheus Books, 2011-11-29, ISBN 978-1-61592-011-2. (באנגלית)
- ^ Norman Roth. Jews, Visigoths, and Muslims in Medieval Spain: Cooperation and Conflict, BRILL, 1994, p. 218.
- ^ הלכות מלכים יא, י-יב
- ^ A. James Rudin. Christians & Jews Faith to Faith: Tragic History, Promising Present, Fragile Future, Jewish Lights Publishing, 2010, pp. 128–129.
- ^ The Bustan al-Ukul, by Nathanael ibn al-Fayyumi, edited and translated by David Levine, Columbia University Oriental Studies Vol. VI, p. 105
- ^ Gan ha-Sekhalim, ed. Kafih (Jerusalem, 1984), ch. 6.
- ^ Abraham's children: Jews, Christians, and Muslims in conversation, by Norman Solomon, Richard Harries, Tim Winter, T&T Clark Int'l, 2006, מסת"ב 0-567-08161-3, p. 137 Netanel's work was virtually unknown beyond his native Yemen until modern times, so had little influence on later Jewish thought.
- ^ The History of Jerusalem: The Early Muslim Period, by Joshua Prawer and Haggai Ben-Shammai, NYU Press, 1996, מסת"ב 978-0814766392, p. 304
- ^ Abraham's children: Jews, Christians, and Muslims in conversation, by Norman Solomon, Richard Harries, Tim Winter, T&T Clark Int'l, 2006, מסת"ב 0-567-08161-3, p. 133 "Nistarot" places the Muslim conquests in an eschatological context, and implies that Muhammad had a positive role to play in the messianic process.
- ^ Watt (1956), p. 175, p. 177
- ^ Yakov Rabkin "Perspectives on the Muslim Other in Jewish Tradition" (אורכב 27.03.2012 בארכיון Wayback Machine) (126 KB)
- ^ A Sufi-Jewish Dialogue: Philosophy and Mysticism in Bahya ibn Paquda's Duties of the Heart, by Diana Lobel, University of Pennsylvania Press, מסת"ב 0-8122-3953-9, p. ix "How does a perennially popular manual of Jewish piety come to be quoting Islamic traditions about the Prophet Muhammad? Muslim Spain of the tenth through twelfth century, known as the "Golden Age" of Hispano-Jewish poetry and letters, is a time of great convergence and cultural creativity."