תנועת החסידות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המגיד מקוז'ניץ, מגדולי מפיצי החסידות בפולין גופא.

החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב. תלמידו, המגיד ממזריטש, היה זה שהפיץ אותה לרחבי מזרח אירופה והפך אותה לתנועה גדולה. הגותה של החסידות, בפרט בדורותיה הראשונים, מתאפיינת בשאיפה ל"דבקות" באל, עבודת האל בשמחה, אהבת ישראל והקישור אל הצדיק. בדורות המאוחרים יותר מתאפיינת החסידות בעיקר בגיבוש חצרות חסידיות ספציפיות סביב שושלות של אדמו"רים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות להצלחת תלמידיהם של ממשיכי הבעש"ט והמגיד ממזריטש ולקליטת דרכם בחברה היהודית הסובבת טרם הובהרו כל צרכן. בעבר היו מקובלות התאוריות של שמעון דובנוב, שייחס אותה להרס הניכר שחוללו גזירות ת"ח-ת"ט ב-1648 והלאה ולהתמוטטות השלטון העצמי היהודי באיחוד הפולני-ליטאי עם פירוק ועד ארבע ארצות ב-1746, וההסברים המרקסיסטיים של רפאל מאהלר, שטען לייאוש שאחז בשכבות רחבות עקב הצרת צעדיהם של היהודים בתחום הכלכלי. גישות אלה נסתרו בהדרגה עם הרחבת המחקר בתחום. הנזק לחיים ולרכוש שהביאו אירועי 1648 היה קטן בהרבה מהמשוער, ועדויות רבות מצביעות על התאוששות החיים היהודיים; אפילו הטענה שהשפיעו ישירות על היווצרות השבתאות זמן קצר אחר כך כבר נחשבת כמוגזמת, כל שכן החסידות שפריחתה אירעה מאמצע המאה ה-18 ובעיקר לקראת סופה. פירוק הוועד לא יצר פגיעה מתמשכת באוטונומיה הקהילתית, שהייתה מאורגנת ממילא על בסיס מקומי; דווקא בשטחים שסופחו לפרוסיה עם חלוקת פולין, בהן אכן חיסל אותה השלטון, לא הייתה לחסידות דריסת רגל. על אף שסבלו הגבלות ורדיפות במהלך פירוק האיחוד ולאחריו, התחולל במצטבר שיפור עקבי במצבם הכלכלי והאזרחי של היהודים בתקופה בה שגשגה החסידות, בקץ המאה ה-18.

הנסיבות האובייקטיביות לצמיחתה והתפשטותה של התנועה החדשה – זאת מלבד עצם החידוש המהפכני שבדרכה, שהציעה ולו לפשוט מבין תומכיה התעלות רוחנית וקשר עם הבורא גם בהיבטים הגשמיים והרגילים של החיים, באמצעות דבקות בצדיק – נתלו במספר גורמים. במאה ה-17 הלך והתפשט הידע הציבורי אודות הקבלה, שהופץ באינספור מנשרים ועלונים להמוני העם וזכה לפרסום עקב פעילות של יהודים ונוצרים כאחד בתחום. מה שהיה בעבר נחלת מובחרים מעטים הפך לגלוי לעין כל. התופעה השפיעה על והושפעה מעליית השבתאות והפרנקיזם, ורקע משותף זה היה מניע מרכזי לההתנגדות לחסידות בהמשך; החלטת הבעש"ט ואנשיו לחדול מלפעול כמעגל מקובלים נסתרים כפי שהיה בעבר ולהפוך את עיסוקם לפומבי, הרגע שחולל את החסידות, הייתה מעין הד לכך.

כמו כן, באותו עידן קמו בעולם הנוצרי תנועות תחייה דתיות שהדגישו את הסלידה מהיררכיה רשמית וטקסיות נוקשה לטובת רעיונות מיסטיים ופשטות. הן חבקו את העולם כולו: מ"ההתעוררות הגדולה" בניו אינגלנד ועד לאדוקי האמונה הישנה ברוסיה. גרשון הונדרט הצביע על השורש המשותף לכל אלה, שנבע מתפוצת רעיונות על חשיבות היחיד והכרעותיו האישיות.

על אף שהאוטונומיה הקהילתית נותרה איתנה יחסית, ציינו חוקרים שסמכותה המוסרית של ההנהגה הוותיקה הלכה והתערערה. האצילים שהיהודים השתייכו להם התערבו לא פעם בהליכי בחירת הפרנסים והרבנים, עד כדי כך שנושאי משרות אלה נתפשו לעתים קרובות כעושי-דברם ותו לאו. יחס שלילי זה הקשה על הקהל לראותם כנטולי פניות בהיבטים של חיי הציבור שנדרשו להכריע בהם, בעיקר הסדרת נושא החכירות – רכישת זכיונות על מכירת יי"ש, טבק ועוד היו אבן הפינה של החיים הכלכליים בקרב היהודים לצד מסחר – ומניעת תחרות שוחקת כנגד התושבים הוותיקים מצד מהגרים חדשים. האדמו"רים, שכוננו הנהגה חוץ-ממסדית, יכלו להופיע כבוררים הוגנים בסוגיות אלה ואכן הפכו במהרה לרגולטורים יעילים של עסקי החכירה; על אף שלא עמדו לרשותם מרבית הסנקציות הקהילתיות, קללות מיסטיות ואמצעים אחרים פיצו על כך.

לבסוף, היה אופי ההנהגה המפתח להצלחתה של החסידות: ראשיה, על אף הטונים המיסטיים החזקים שליוו את פעילותם ועוררו חשש כבד בקרב מתנגדיהם מהמשך לשבתאות ולפרנקיזם, נמנעו מתוקפנות יתרה כלפי האליטות הישנות והדגישו כי לא באו לערער את סדר הערכים של אלה. הם היו שמרנים ומתונים בבסיסם, ועל אף הפופוליזם שנקטו בו כלפי ההמונים הקפידו לשמור על זיקה לשכבות המיוחסות מהן באו כמעט כולם. עלייתם הייתה קרובה דיה להופעתה של ההשכלה כאיום משותף עליהם ועל יריביהם; הם ניחנו בכשרון ארגוני רב שאפשר להם להתקבל על כל החוגים בחברה היהודית, מפטרוניהם העשירים של האדמו"רים בערים הגדולות ועד לעניים המרודים. שמרנותם והצלחתם להתברג בהדרגה אל תוככי הממסד הפכה אותם עד מהרה לגורם הדומיננטי ביותר בקרב יהודי מזרח אירופה: כבר בסוף השליש הראשון של המאה ה-19, שלטה החסידות בכל המרחב למעט ליטא[1].

דור ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבעש"ט
ההרים בסמוך לקוסוב.

הבעל שם טוב שימש כבעל שם, מרפא עממי שהשתמש גם בסגולות קבליות[2]. לפי המסורת החסידית, הוא התבודד במשך כעשר שנים בהרי הקרפטים (בין קיטוב לקוסוב שבגליציה) ולמד עם הנביא התנ"כי אחיה השילוני שהתגלה אליו. בהמשך התגלה על פי ציוויו של אחיה והתחיל להפיץ את משנתו בטלוסטה. בתחילת דרכו הסתובב בין ההרים והכפרים ועודד את היהודים הפשוטים, בהמשך התיישב במז'יבוז' שבפודוליה. מאז הנהיג את החסידות במשך עשרים ושש שנה, עד לפטירתו בשנת ה'תק"ך (1760). בין המאפיינים הייחודיים של שיטתו היו התפילה האקסטטית וההעמקה המיסטית באותיות התורה.

חוג מצומצם של חברים ותלמידים, בהם בעלי שם אחרים שפעלו באזור הקרפטים, תלמידי חכמים ואחרים, התלכדו סביב הבעש"ט ואישיותו ולמדו את דרכו בעבודת האל. מחוג זה צמחה התנועה החסידית, אולם בימי חייו (ובמידה רבה גם בחיי תלמידו, המגיד ממזריטש) לא הייתה תנועה חסידית המונית.

דור שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיג החסידים בדור השני של החסידות הוא המגיד ממזריטש. בדור זה התחיל מאמץ מכוון להפצת החסידות. שליחים מטעם המגיד ממזריטש יצאו להפיץ את רעיונות החסידות לכלל המרחב היהודי במזרח אירופה (וולין, גליציה, רוסיה הלבנה, ליטא). במזריטש התגבשה החצר החסידית הראשונה שהוותה מוקד עלייה לרגל. בהמשך התפזרו תלמידיו וסביבם התקבצו קהילות חסידים שונות. החסידות הבטיחה דרך חדשה למי שחיפש שלמות בעבודת האל. לפי בעלי השם (הצדיקים) שהנהיגו את הדור השני לחסידות, לצדיק יש השראה אלוהית ולא רק ידע בהלכה. המגיד ממזריטש הדגיש את ייחודיותה וחשיבותה של התפילה בכך שעל-ידה מתקשרת נפש האדם באופן פנימי עם אלוהים. הוא הנהיג את התפילה על פי נוסח ספרד, במקום נוסח אשכנז שהיה נהוג במזרח אירופה.

לקראת סוף המאה ה-18 הובילה ההתעוררות החסידית אף לעלייה לארץ ישראל בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק. בשנת ה'תק"ם (1780), עשרים שנה לאחר פטירת הבעש"ט, החלה הספרות החסידית שבכתב, עם פרסום ספרו של רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה, "תולדות יעקב יוסף". רבי יעקב יוסף פרסם עוד מספר ספרים המבטאים את יסודות החסידות, ובעקבותיו פורסמו ספרים חסידיים נוספים ובהם אף מהנהגותיו של הבעש"ט עצמו, כמו צוואת הריב"ש והחיבור ההגיוגרפי שבחי הבעש"ט.

עם התפשטות החסידות בתקופה זו בשטחי פולין, החלה אף ההתנגדות לחסידות, שהוביל הגאון מווילנה. במסגרת התנגדות זו הוחרמו ב-1772 החסידות ואנשיה, אך היא המשיכה להתפשט ברחבי מזרח אירופה. בשיאו של אחד הפולמוסים הנוקבים סביב החסידות אף דיווחו המתנגדים על אחד ממנהיגי החסידים, רבי שניאור זלמן מלאדי, לשלטונות רוסיה כי הוא שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל ובכך מסייע לשלטונות העותמאניים אשר היו יריבי המדינה הצארית, כתוצאה מדווח זה נעצר הרב לכחודש.

דור שלישי ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו של המגיד ממזריטש התפצלה הנהגת התנועה לפי האזורים השונים. בשלב השלישי (1772 עד סוף המאה ה-18) עמדו בראש החסידות תלמידי המגיד. בווהלין פעל רבי פנחס שפירא מקוריץ, בפודוליה פעל רבי לוי יצחק מברדיטשב. בראש מפיצי החסידות בגליציה עמדו רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי. תלמידי רבי אלימלך, בהם רבי אברהם יהושע השל מאפטא והחוזה מלובלין הפיצו את החסידות בפולין. בין מנהיגי החסידות ברוסיה הלבנה בלטו רבי מנחם מנדל מויטבסק ורבי שניאור זלמן מלאדי, שהיה הראשון ליצור חיבור שיטתי של החסידות, בספרו "לקוטי אמרים-תניא". בספר זה, ובהנהגתו בכלל, הוא כיוון לחסידות שכלית יותר, בניגוד לגישה הרגשית יותר ששלטה בחסידות, ולכן רבים ממנהיגי החסידים בדורו התנגדו לו.

בשל ריבוי היהודים החסידיים, התפצלה התנועה לחצרות רבות. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 השתנה אופיה של התנועה, ובמקום מנהיגות כריזמטית, שאחריה נהרו החסידים, התפתחה מנהיגות שושלתית, הממשיכה עד היום.

בזמן השואה הושמד חלק גדול מהתנועה, אך אדמו"רים וחסידים שנמלטו מאימיה ייסדו מחדש קהילות, בעיקר בארץ ישראל ובארצות הברית. למרות ההתפתחויות המודרניות, והמכה הגדולה שקיבלה התנועה בשואה, התנועה ממשיכה לגדול ולהתפתח אף במאה ה-21, והיא מהווה חלק מרכזי בחברה החרדית בישראל.

השפעה על הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי ראשוני מנהיגי החסידות לא תכננו זאת, הייתה להופעת החסידות השפעה רבה על הקהילות היהודיות במזרח אירופה. החסידות השפיעה בתחומים הבאים:

  • ירידת כוחו של רב הקהילה: החסידים פנו בשאלות הלכתיות ושאלות כשרות אל האדמו"ר ולא אל הרב.
  • פגיעה בהכנסות הקהילה: חסידים פנו אל שוחטים שלהם שהעבירו חלק מדמי השחיטה לחצר הרב במקום לקהילה.
  • פגיעה במעמדם של נגידי הקהילה: עד הופעת החסידות היו בני הקהילה פונים בשאלות הלכתיות לרב ובשאלות התנהלות החיים לפרנסים. החסידים פנו בכל שאלותיהם אל הרבי, הרבי גם יצר לעתים קשרים עם הפריצים המקומיים ותיווך בינם לבין חסידיו, בעיקר בסוגיות דמי חכירה ועיכוב תשלומם. פעולה זו הייתה שמורה בעבר לנגידי הקהילה. הרבי היה זה שמינה או לפחות אישר את השוחטים ושאר נושאי המשרות הקהילתיות של בני קהילתו. תפקיד זה היה שמור בעבר לפרנסי הקהילה היישובית וניטל מהם.

עד הופעת החסידות היה כל יהודי שייך לקהילה מסוימת. גם החוכרים הכפריים השתייכו בצורה כלשהי לקהילה עירונית סמוכה, שילמו לה מסים והיו נוהגים לפנות לרב הקהילה בשאלות הלכתיות ולפרנסי הקהילה בבעיות שהיו להם עם השלטונות. התוצאה הכללית של כל השינויים הייתה ירידת התלות של היחיד בקהילה. תלות שעד הופעת החסידות הייתה מוחלטת. הופעת החסידות גרמה גם ללכידות אצל המתנגדים לה, קהילות שיתפו פעולה בחרמות והתנגדות לחסידות.

מחשבת החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה הארוכה של החסידות, האסכולות הרבות שהופיעו בתוכה ובמיוחד שימושה הרב בדרשנות לסוגיה, בכתב ובעל-פה, עם התייחסות ענפה למקורות מוקדמים יותר, הקשו על חוקריה להציג משנה סדורה המשותפת לכל הזרמים בתוכה. כפי שציין יוסף דן, "כל נסיון כזה נכשל". מאפיינים שנחשבו בעבר ייחודיים לחסידות נתגלו עם הזמן כמקובלים הן בקרב קודמיה והן אצל המתנגדים לה, והדבר נכון עוד יותר ביחס למוטיבים נפוצים המזוהים עמה[3]. קשה גם להפריד בין התנועה למקור השראתה הראשי, קבלת האר"י, ולהכריע מה בהגותה מקורי ומה אינו אלא ניסוח שונה במקצת. מנדל פייקאז' טען שהחסידות לא חידשה כמעט דבר שאינו נמצא ביצירות שחוברו שנים רבות לפני עלייתה. מקוריותה, סבר, נעוצה באופן שבו ניצלה מושגים ישנים כדי ליצור תנועה ממוסדת ומאורגנת היטב[4].

בין המאפיינים המזוהים עם החסידות, שכאמור נפוצים גם מחוץ לה, נמצא הדגש על השמחה בעבודת הבורא ובחיים. כך גם הכבוד ל"יהודי הפשוט" לעומת האדרת תלמידי החכמים האליטיסטיים שנפוצו לכאורה בקרב מתנגדיה; מאפיין זה מוזכר בספרות מוסר שקדמה לה במאות שנים. המתח בין החסידות לממסד הרבני השלט, שסמכותו נשענה על גדלות חבריו בתורה, התפוגג במהירות והתנועה הדגישה במהרה את מרכזיות הלימוד הסדור. גם הדימוי הפופולרי של ניגוד בין החסידים הנלהבים והשקועים בקבלה למתנגדיהם ה'יבשים' והרציונליסטים הוא חסר בסיס: האחרונים עסקו במיסטיקה לא פחות מהראשונים[3]. למרות שהיא מקושרת עם הדגשת החיוניות והחיים הבריאים כאמצעי להתעלוּת, במקום הסיגופים העצמיים שרווחו לפניה, החסידות לא דחתה כליל את הסיגוף והפרישות. חצרות אחדות אף הנחילו אותם לכלל הציבור בהיבטים מסוימים, בעוד שלפני התנועה רק קומץ אליטיסטי נהג כך[5]. דן ייחס את התפישות השגויות האלו להוגיה של מה שמכונה "נאו-חסידות", כמו מרטין בובר. הוגים אלה ביקשו לבנות דגם רוחני שיעניק השראה ליהודים בעידן המודרני ויצרו בכתביהם דימוי סנטימנטלי ורומנטי של התנועה. התיאורים ה"נאו-חסידיים" זכו להשפעה עצומה בתרבות, מכתבי בובר ועד למחזמר "איש חסיד היה"[6].

ישנו פער הגותי בין החסידות המוקדמת, עד לעשורים הראשונים של המאה ה-19, לבין זו המאורגנת, מאז והלאה. השלב הראשון היה תנועת תחייה דינמית, בעוד שהבא אחריו התאפיין בהתבססות והקמת חצרות ממוסדות עם מנהיגות העוברת בירושה. התורה הרוחנית-מיסטית שהופצה על ידי אבות החסידות לא נזנחה: אדמו"רים רבים הוסיפו להיות הוגים מקוריים ויצירתיים, ולמרות הטענות בדבר "ניוון", התנועה נותרה תוססת ופעילה. עם זאת, אכן הופחת הדגש על היבטים רבים של הדוקטרינה המוקדמת לטובת אפיקים שגרתיים ומקובלים יותר לביטוי רוחניות, כמו לימוד תורה, ויסודות רדיקליים נוטרלו ועומעמו. חלק מהאדמו"רים אימצו השקפות רציונליות וייחסו חשיבות פחותה לתפקידיהם המיסטיים, ורבים אחרים התמקדו בהיותם מנהיגים פוליטיים של חצרות ענק ממוסדות. החסידים לא בחרו להם צדיק על פי סגולותיו האישיות והכריזמטיות אלא המשיכו בדרך כלל להשתייך לחצר שאליה השתייכו אבותיהם[7].

אימננציה ודואליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב משה טייטלבוים מאויהל, ממפיצי החסידות בהונגריה.

המושג הבסיסי העומד בבסיס מחשבת החסידות הוא רעיון האִימַנֶנְצִיָה – הנוכחות האלוקית ביקום כולו, המבוטא תדיר בציטוט מתיקוני הזוהר (קכ"ב עמ' ב'): "לֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ". השקפה פנאנתאיסטית זו, שלפיה כל העולם ספוג ממש באלוהות, יונקת מהקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט, אך הורחבה מאוד בפילוסופיה החסידית. בטרם הבריאה, נדרש האל לצמצם את נוכחותו המושלמת, המופשטת והבלתי-מוגבלת, המכונה "אור אין-סוף". כך נוצר "חלל פנוי" שנותר בו רק רישום לאור אין-סוף והנפרד לכאורה מעצמות האלוהים. לכן, בחלל זה יכלו להתקיים טוב ורע, סתירות, רצון חופשי ותופעות אחרות שלא היו אפשריות בתוך האין-סוף המושלם והאחיד; ובפשטות, ניתן היה לברוא בו את העולם. אך מציאות היקום תלויה לחלוטין במקורו האלוהי ובמהותו הרוחנית שבלעדיו היה כאין וכאפס. במקביל, האין-סוף אינו יכול להופיע בצורתו השלמה בתוך החלל הפנוי ומוכרח לצמצם את עצמו בגשמיות מוגבלת שניתן לתפוש בחושים. כך מתקיימת אחדות ניגודים דיאלקטית בין הגשמיות הפיזית לאלוהות, כשל אחת מתמירה עצמה לשנייה: כשם שהאל צריך לצמצם את עצמו כדי להתבטא בעולם החומרי, כך שומה על הגשמי ובני-האדם במיוחד להתעלות ולהתאחד מחדש עם האין-סוף. רש"ז מלאדי תיאר את הדיאלקטיקה הזו והשלכותיה ב"תורה אור": "תכלית בריאת העולמות מאין ליש כדי לאהפכא מבחינת יש לבחינת אין". תכלית האדם היא לחלץ את הניצוצות, רישומי האור המקורי, שנשבו בקליפות המצויות ב"חלל הפנוי", להעלותם לשורשם מלמעלה ובכך לתקן את הבריאה.

כאמור, תפישה זו נשאבת מהקבלה. אך בעוד שהאחרונה הציגה אותה בעיקר בהקשרים קוסמולוגיים, דוגמת האופן שבו האל מצמצם את עצמו אל העולם בעשר הספירות והיחסים בין מידותיו השונות המגולמות בהן, התנועה החדשה החילה אותה על הפרטים הפשוטים והיום-יומיים ביותר של החיים. האסכולות החסידיות מקדישות מקום רב לניגודיות המשלימה בין "אין", במשמעותו הכפולה כ"שום-דבר" ו"אינסוף", ל"יש" הגשמי, המדיד, ונוטלות אותה כאמצעי לפענוח והבנת המציאות עצמה. רחל אליאור סיכמה זאת: "מורי החסידות קבעו שכל דבר מגלם בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, ומעבר לכל חזות נגלית של המציאות הסופית מצויה מהותה האינסופית... המציאות איבדה את מעמדה הסטטי משעה שהיא נמדדת באמת מידה המבקשת לחשוף את מהותה האלוהית הגלומה בהיפוכה הגשמי."

מושגים רבים נגזרו מעקרון-על זה. החסידות הדגישה את הצורך להשיג דבקות באלוהים, שפורש בקבלה כהתאחדות מיסטית עם ישותו. מאחר שהאל נוכח בכל מקום, פשוטו כמשמעו, יכול וצריך כל יהודי לדבוק בו בכל שעה. לשם כך מוטל עליו להשתיק את דחפיו הנמוכים ולהתוודע למציאות היות הבורא בכול, וכך להשיג דבקות, ועמה ביטחון ושלווה. הדבקות פורשה גם כמעין מצב של היגאלות פרטית לרוח האדם, וסיפקה מזור מסוים לדחף המשיחי החזק שנבע מן הקבלה והיתרגם בין השאר לשבתאות. החסידות סיפקה שסתום בטוח לפריקת נטיות אלה על ידי העברתן לתחום האישי והמופשט. מנהיגיה היו אמורים לא רק להשיג דבקות בעצמם אלא גם להנחות את קהלם אליה. היו בכך שלבים ורמות מרובים, מההתעלות האקסטטית של הצדיקים ועד לקרבה הספונטנית, הצנועה יותר, של האדם הפשוט במהלך התפילה. בנושא הדבקות כרוך גם המושג של ביטול היש, כלומר ההבחנה בכך שבעוד "עיני הבשר" הנחותות מציגות בפני האדם מצג שווא שלפיו העולם הוא חומרי, אדיש ונטול רוחניות, בר-הדעת צריך לדעת כי מדובר באשליה ולראות מבעד לה את נוכחות הבורא בכול. יש להתגבר על הבלי והסחות הקיום הגשמי ולהתמקד בעבודת הבורא ובדבקות בו. מי שמצליח ליישם זאת באופן מלא אמור להתנתק מהווייתו העצמית ולתפוש עצמו כ"אין", וכך נשמתו יכולה להשיג דבקות מלאה ולחזור לקיום שאיננו עצמאי ונפרד מזה של אלוהים. מצב אידאלי זה מכונה התפשטות הגשמיות, שהוא ההיפוך הדיאלקטי של מושג הצמצום. כדי להיות מסוגל להשיג את "ביטול היש" ולהתגבר על דחפי הבשר יש לדחוק הצידה את "הנפש הבהמית" המטעה את האדם ולהתחבר ל"נפש האלוקית" שנחצבה ממקור עליון ושואפת מטבעה לשוב ולהתרומם אליו; דיכוי "הנפש הבהמית" אמור להיעשות באמצעות התבוננות והרהור מתמידים על טבעו הנסתר והאמיתי של העולם, אותו יש לראות לא ב"עיני הבשר" של "הבהמית" אלא ב"עיני הרוח" של האלוהית. כדי להצליח בכך יש צורך בכוונה חזקה במחשבה. עניין הכוונות בכלל הוא נושא מרכזי ביותר בתנועה, שמשנתה אודות אחדות המציאות ועל הזליגה בין מצב אחד למשנהו (חומר ורוח, אלוהי וגשמי) הביא אותה לעמעום ההבדלים בין מחשבה והרהור לעומת דיבור או מעשה ממשי ולראות את כולם כנעים על אותו מישור ללא מחיצה של ממש: כוונה עשויה להיתרגם מיד להשפעה רוחנית מיטיבה או שלילית, והרהור פגום עשוי להיות מסוכן ממש ואפילו יותר ממעשה קונקרטי.[8] באמצעות ההתבוננות, החסיד האידיאלי צריך לחוש "השתווּת", מעין אדישות עניינית וצוננת, כלפי ענייני העולם הזה. אל לו להזניח אותם כליל ושומה עליו לכלכל את עצמו ומשפחתו, אך הוא אמור להפנים ולהבין את השטחיות והשקריות של הגשמי. צדיקי החסידות הפצירו בקהלם ל"התבטל" ולהגיע לדרגה כזו, אם כי הבינו היטב שמדובר במאבק פנימי קשה. המתח שבין האמונה במהות האלוהית של הנראֶה לבין אדישותו ויתמותו של העולם הנתפש בחושים הם נושא מרכזי בספרות התנועתית.

קברו של רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק.

נגזרת חשובה במיוחד של הדואליות בין חומר לרוח היא העבודה בגשמיות. כשם שהאין סוף צמצם עצמו אל היקום המדיד כך אפשר להעלות את מרכיביו חזרה; ובאותה מידה שהספירות הגבוהות משפיעות על המתרחש בתחתונות, כך גם הפעולות הפשוטות ביותר בעולם הזה, אם הן נעשות כנדרש, יכולות לשנות את הקורה שם. החסידות לימדה שמעשים מוחשיים שבוצעו היטב ובכוונה, כמו ריקוד ואכילה, יכלו לשחרר את הניצוצות השבויים בקליפותיהם שסבבו בקוסמוס. מאחר שהחומר היה ספוג רסיסים אלוהיים, נדרשו גם מעשים חומריים כדי לחלץ אותם. ל"עבודה בגשמיות" היה פוטנציאל חזק לאנטינומיזם, שכן יצרה מעין השוואה בין חיובי המצוות והתורה למעשים רגילים ויום-יומיים, ונסכה קדושה בכולם. פוטנציאל זה אכן התממש בכתות אחרות שהתבססו על הקבלה, כמו השבתאות, אך צדיקי החסידות היו שמרנים מאוד. "העבודה בגשמיות" רוסנה מאוד והוגבלה רק לאליטה המנהיגה, והמוני החסידים הרגילים עוּדדו אמנם לראות בתרומת כסף לרבותיהם וכולי מעין צורה שלה אך לא לעסוק בה ממש. הניגוד הדיאלקטי של זו, בתורה, היה מושג המשכת השפע. מי שהשיג רמות גבוהות של דביקות (דהיינו, הצדיקים המנהיגים) יכל לספוג את האור המחייה מן הספירות הגבוהות, למשכו מטה כך שיתגלם כהשפעות חיוביות בעולם הזה. אלו כללו תחושות אמונה ובטחון, דחף לעבודת ה' ושאר עניינים רוחניים, וגם דברים פרוזאיים יותר כמו בריאות, פריון ושגשוג כלכלי. "המשכת השפע" סיפקה תמריץ חזק וחומרי מאוד להמוני העם לנהור אל החסידות.

אחדות הניגודים הושלכה בתורת החסידות גם על יסודות קוטביים אחרים, שתוארו כמשלימים והופכים זה לזה – טוב ורע, גאווה ושפלות, טומאה וטהרה וכולי. הוגי התנועה, כמו אחרים שהושפעו מן הקבלה, הדגישו כי כדי לפדות את הניצוצות ולהביא תיקון אין די במגע עם הגשמי, יש גם לחפש אותם במחוזות החטא והרשע. עוד בחסידות המוקדמת הומלץ לא להדחיק הרהורים רעים העולים בשעת התפילה, אלא להתמודד ולהתמיר אותם. המגיד ממזריטש פיתח תורה שלמה אודות האופן בו רגשות ודחפים נחותים קשורים בדיאלקטיקה הדוקה עם אלו הטובים והנאצלים בנפש האדם, בתהליך תמורה פנימי המשקף את עשר הספירות האלוהיות. החסידים נקראו להתמודד ישירות עם מידות רעות ו"לשבור" אותן במקום לנסות להצניע אותן, ודובר גם על האופן בו ניתן לחטוא ולעבור עבירה לשמה, המכוונת לרצון שמים גם אם היא סותרת לכאורה את הנדרש. רעיונות קיצוניים אלה עומעמו ונזנחו על פי רוב בחסידות המאוחרת, וגם האדמו"רים שעסקו בנושא הקפידו להדגיש כי אין הם מיועדים כלל אלא רק לנבחרים מעטים.[9] עוד השלכה של הפנאנתאיזם החסידי הייתה עמידה על קיומה של השגחה פרטית השוררת בבריאה. בניגוד לרוב הראשונים, סברו הבעש"ט וממשיכיו כי מאחר שהאל נוכח בכל, ממילא הוא משגיח על הכל.

הצדיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אדמו"ר, התקשרות לצדיק
הדברי חיים מצאנז.

בעוד שקשה להפריד את תורת החסידות מן הקבלה, המאפיין המובהק והמבחין של התנועה, הן כאידיאל והן כגורם מוסדי, הוא המנהיג הרוחני של העדה החסידית, הצדיק — המוכר כיום גם בתואר הכבוד הכללי "אדמו"ר" (אדוננו, מורנו ורבנו) או בכינוי העממי "רבי". הרעיון שקיימים בכל דור צדיקים דרכם נמשך השפע לעולם הגשמי קדם כמובן לתלמידי הבעש"ט, וספר הזוהר הצהיר על כך שאחד מהם עליון, "אתפשטותא דמשה בכל דור ודור". החסידות הפכה את מושג הצדיק לבסיס כל שיטתה ולליבה הארגוני, עד כדי כך שבספרותה קיבל התואר משמעות שונה ונבדלת מזו המקורית של אדם ירא שמים.

כשהתנועה הצעירה התפשטה מעבר למעגל הסגור והקטן שהייתה בתחילתה וצברה המוני תומכים, הבינו ראשיה שהסיכוי ללמד את פשוטי העם את תורתה הסבוכה קטן. גם בחירי תלמידיהם התקשו להתמודד עם הדיאלקטיקה המורכבת בין יש ואין אפילו ברמה האינטלקטואלית; התקווה שהאחרים יפנימו בכנות את הפילוסופיה הזו, לא רק מן השפה ולחוץ, הייתה קלושה. המנהיגים הפצירו בקהלם להאמין וללמוד, אך הפתרון האמיתי שגיבשו כמענה היה מוחשי ובר-תפישה לכל, וסימן את הפיכתם לתנועה מובחנת ועצמאית: מנהיג חסידי שהיה בקיא ברזי השיטה נועד לשמש כהתגלמות חיה של רעיונותיה עבור הקהל הרגיל ולהנגישם בעצם נוכחותו. הוא היה מסוגל לבטל את היש, לעבוד בגשמיות, לעלות לעולמות העליונים ולהשיג דביקות ובאופן כללי למלא את כל האידיאלים שהתנועה הציבה. מאחר שהרוב המוחלט של הציבור החסידי לא היה מסוגל לעשות זאת או אפילו להתקרב לכך, הם היו אמורים להידבק בו במקום וכך להשיג לפחות חוויה דומה כלשהי מכלי שני. אישיותו המצווה והכריזמטית (לפחות בדורות הראשונים) נועדה להמחיש להמונים את האמיתות שבתורת התנועה, לספק להם בטחה נפשית ולבטל ספיקות וחששות. אבל תפקידו היה הרבה יותר מרוחני גרידא: מאחר שהיה, כאמור, מסוגל להתעלות ולהמשיך את השפע מן הספירות הגבוהות, האמינו תומכיו שהוא צינור דרכו מזדמנות להם השפעות מיטיבות חומריות לגמרי. "הצטללותו של שלב תיאורגי זה ציינה את הפיכתה של החסידות לתנועה חברתית מגובשת", ציין גלן דיינר.

נכונותו של הצדיק לוותר על האקסטזה הכרוכה במצב הדביקות כדי להנהיג את עדתו תוארה כנדיבות וויתור כבד שעשה למען העם. בתמורה, הם נדרשו לספק לו את צרכיו החומריים; כמו כן, צופה מהם לציית לו באופן מוחלט, שהרי שהותו בספירות הגבוהות הקנתה לו ידע עדיף. המושג של "ירידת הצדיק" אל ענייני העולם זוהתה כחלק משליחותו להציל את החוטאים ולפדות את הניצוצות השבויים, והקישור שנעשה כך בין תפקידיו הרוחניים והפוליטיים העניק לגיטימציה לסמכותו בשני המישורים: הנהגתו את הקהילה הייתה חלק מייעודו המיסטי. בשיח החסידי היו הצדיקים מושא להערצה ונאמנות גורפות והגיוגרפיה נרחבת. הם הושוו לדמויות מן המקרא ותוארו בכבוד עצום. ראשית, מאחר שהמוני העם לא יכלו לבטל את עצמיותם דיה כדי להשיג דביקות בכוחם שלהם, צופה מהם "להתבטל לצדיק" בהכנעה גמורה וכך נעשה הוא חוליה מקשרת דרכה ינקו. הוא שימש גשר, מושך שפע מלמעלה עבור הקהל ומעביר את התפילות והבקשות שלהם בכיוון ההפוך. התגבשה מערכת יחסים ברורה בין המנהיג לעדתו, כשאלו מצייתים לו, פונים אליו בכל שאלה כדי לקבל עצה ומתכנסים בחצרו כדי לספוג השראה והתעלות, והוא מספק ברכה ושפע. הצדיק אף מילא פונקציה מוגבלת מאוד של פוטנציאל משיחי לקהילתו, "משיח-מעט לעדתו ולזמנו" בלשונו של יוסף דן. אפיון זה בלם, ניקז ונטרל את הלהט הגאולי שהתבטא בין השאר בשבתאות. אף שנותר מרוסן בזהירות בדרך כלל, בשני מקרים הוא התפרץ בעוצמה: רבי נחמן מברסלב טען בימיו שהוא "צדיק האמת" היחיד בדור, ורבים מחסידי מנחם מנדל שניאורסון טוענים שהוא המשיח אף לאחר מותו ב-1994.

בימיה המוקדמים של החסידות קיבל הצדיק את מעמדו בכח הכריזמה והפגנת הבקיאות, אך עוד בעשור הראשון של המאה ה-19 החלו מנהיגי התנועה לתבוע לגיטימציה בהתבסס על ייחוס משפחתי לקודמיהם. האופן בו הצדיק קשר בין רוח וגשמיות היתרגם לטענה שסגולה זו הייתה צריכה להתגלם גם בגופו הממשי, ומכאן הגיעה הקביעה ש"אין צדיק אלא בן צדיק". השושלתיות היא נחלת כמעט כל החצרות החסידיות מאז, ומשפחות האדמו"רים מקפידות על פי רוב להינשא בינן לבין עצמן.[10][11][3]

אסכולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צדיקים מסוימים וחלק מן החצרות המאורגנות פיתחו תורות ופילוסופיות מורכבות ומקוריות שהדגישו כל אחת צדדים מסוימים במחשבת החסידות. חלק מהשקפות אלה היו בעלות השפעה עצומה גם מעבר לתנועה, ואחרות נגוזו עם מות יוצריהן. ניתן לסווג את החצרות החסידיות השונות לפי דגשיהן בעניין: כך, לדוגמא, חלק מאופיינות באדמו"רים שהם בעיקר תלמידי חכמים ופוסקי הלכה, ושואבים את סמכותם באופן שאיננו רחוק מזה של רבנים לא-חסידיים. חבריהן מקפידים במיוחד על לימוד תורה ודקדוק בשמירת מצוות. התנהלות כזו מאפיינת למשל את בית צאנז ואת ענפיו, כמו סאטמאר, או את בעלזא. שושלות אחרות, דוגמת ויז'ניץ, מתמקדות בכריזמה של האדמו"ר ובהיותו פועל ישועות המקרב את ההמון, ומצטיינות בסגנון תפילה נלהב ואופי תוסס של מנהיגיהן. חצרות מסוימות אימצו גישה שכלתנית והגותית המחשיבה את ההתקדמות הרוחנית של האדם ואת תפקיד הצדיק בהדרכתו לכך, קו הרווח בין היתר באלו שיונקות משיטת בית פשיסחה כמו גור. קבוצות מעטות יחסית, כמו בית זידיטשוב וענפיו, משמרות במידה ניכרת את אפיוני החסידות המוקדמת ומעודדות קריאה בספרות קבלית ואף (בזהירות רבה) עיסוק בהיבטים המעשיים של רעיונותיה.[12] אף חצר איננה מתמקדת כליל בקו אחד, וכולן גיבשו שילוב כלשהו במינונים כאלה ואחרים.

אחד הפיצולים המוקדמים על רקע אידאולוגי התרחש ב-1812, כשהיהודי הקדוש פרש מעל החוזה מלובלין והקים קבוצה עצמאית. החוזה דגל בגישה פופוליסטית-כריזמטית וראה את תפקידו כקירוב ההמונים הפשוטים על ידי עשיית מופתים, הבטחות להשפעת שפע וסגנון נלהב. היהודי הקדוש, לעומתו, היה אליטיסטי ומהורהר יותר והתרכז בצד ההגותי: הוא הרבה לטעון שתכלית האדם היא שיבה למצב תודעה שאיננו עצמאי ונפרד מזה של האלוהים, כפי שהתקיים לדבריו בטרם אכילת פרי עץ הדעת. משימתו של הצדיק הייתה להנחות את תלמידיו ומוקיריו ליעד זה. מבטא קיצוני של גישה זו היה מנחם מנדל מקוצק, שנודע כקיצוני חסר-פשרות שתבע התמסרות מוחלטת למסע אחר האמת הפנימית ונהג לגרש את מי שביקשו את ברכתו. אדמו"רי בית פשיסחה שהמשיכו בדרך היהודי הקדוש לא התנערו מעולם מביצוע מופתים או סגנון עממי, אך היו מרוסנים מאוד לגביהם; האסכולה הייתה דומיננטית בפולין המרכזית, בעוד שהאתוס הלובליני היה נפוץ במיוחד בגליציה.

שיטה אחרת היא זו של חב"ד, שפותחה על ידי שניאור זלמן מלאדי ויורשיו. חב"ד שימרה במידה רבה את רוח החסידות המוקדמת, בטרם התחדד הבידול בין האדמו"ר לעדתו, ודורשת גם מהחברים הפשוטים בה התעמקות אינטלקטואלית בענייני הספירות, הצמצום וכיוצא בזה. החצר מדגישה את חשיבות ההבנה השכלית של תורת החסידות ושוללת התחברות רגשית וספונטנית כאשליה חסרת בסיס; ראשי התיבות של השם חב"ד, "חכמה, בינה ודעת", מתייחסים לשלוש הספירות המתבטאות בתהליך החשיבה. עוד תנועה בולטת שקרובה יותר לאתוס החסידי המוקדם היא ברסלב. מורה דרכה רבי נחמן מברסלב הרבה ללעוג למי שניסו לתפוש בשכלם את טבע אחדות הניגודים בין יש לאין ואת האופן בו האל נוכח ונעדר גם יחד בחלל הפנוי; לשיטתו, עניינים אלה היו פרדוקסליים, מעבר להשגה אנושית, ורק אמונה תמימה וויתור על היומרה האינטלקטואלית יביאו להשגתם. הוא הדגיש את אופיו הקודר של העולם הגשמי ואת ריבוי הכשלים והמניעות שניצבים בדרכה של הנשמה האלוהית הכמהה להשתחרר מדחפיה החייתיים.

החיים החסידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חצר חסידית
האדמו"ר מבויאן בעת עריכת הטיש, סוכות 2009

המבנה הארגוני הבסיסי של החסידות הנו החצר. זו משמשת במובן כפול, הן כמקום משכנו הפיזי של האדמו"ר העומד בראש כל קבוצה חסידית אליו נקהלים תומכיו לחזות בו, והן במובן תיאורי המתייחס לכלל האישים והמוסדות הכפופים לשושלת צדיקים מסוימת. החצרות הממוסדות החלו להופיע בשלהי המאה ה-18; בניגוד לרבנות הקהילה המסורתית, הן לא היו מוגבלות לשטח גאוגרפי מסוים ולא היו בעלות סמכות לגבי כל היהודים שישבו בו. נספח אליהן כל מי שרצה לחסות בצל צדיק מסוים, הן בעיר מושבו והן בכל אתר אחר. החצר הקונקרטית, ביתו ושולחן השבת של האדמו"ר, נמצאה ביישוב בו התגורר. השושלות נקראו בדרך כלל על שם העיר או העיירה, ושמרו על שמן גם לאחר שעזבו אותן. כך, חסידות סאטמר השוכנת בניו יורק נושאת עדיין את שם העיירה בטרנסילבניה בה קמה ב-1905.

החצר עצמה מונה את האדמו"ר ואת המעגל הפנימי של משפחתו ומקורביו. זה כולל את משמשיו ועוזריו, הגבאים או המשב"קים, ואת החסידים הקרובים השוכנים קבע לצדו, ה"יושבים" (אלו היו נפוצים למדי בימים שטרם השואה, אך כיום רק חצרות מעטות מחזיקות "יושבים" של ממש). מרבית חסידי כל חצר סרים אליה לעתים נדירות יותר, בשבתות או לרגל החגים, כדי להתברך מפי האדמו"ר ולשהות עמו בתפילות ובסעודות. החצרות הגדולות יותר בימינו הן מסגרות ארגוניות משוכללות, המחזיקות גם מערכות חינוך נפרדות וגופי רווחה וצדקה. במזרח אירופה הישנה, חסידי אותו אדמו"ר בכל אתר ואתר מחוץ לחצרו היו מקיימים מעין קהילה זוטא במקומם שעיקרה היה התפילה המשותפת בשטיבל, מניין נפרד קטן. גם כיום, רבים מחסידי אותן שושלות מחזיקים בתי-כנסת עצמאיים.

מנהגים רבים סובבים סביב החצר. אולי החשוב מביניהם הנו מתן פדיון, או קוויטל, בו נמסרות לאדמו"ר בקשות אישיות שונות בכתב בצירוף סכום כסף. ההכנסות מפדיונות היו בעבר מקור הפרנסה הראשי של החצרות. הטקס העיקרי הנו הטיש, מלשון "שולחן" ביידיש, בו נאספים המוני חסידים לשבת או חג עם האדמו"ר, משתתפים בסעודות מן הקידוש ועד למלווה מלכה, שרים זמירות יחד עמו ורואים אותו אוכל. בחסידויות רבות היה נהוג לחלק שיריים מארוחתו, הנחשבים כספוגים בקדושה, לקהל. דברי התורה והדרשות שנושא הרבי במהלך השבת משוננים על ידי "חוזרים", חסידים בעלי זכרון טוב, ומועלים על הכתב עם צאתה. גם חתונות וחגיגות אחרות של משפחת האדמו"ר הם הזדמנות לכנס את החצר ולהפגין את מספר חבריה; בחסידויות גדולות, מוקף האולם בבמות מדורגות (פארנטשעס) עמוסות קהל בעוד בני המשפחה סועדים ועורכים ריקוד מצווה למטה.

האדמו"ר הוא מנהיגה השלט של חצרו, וחסידיו אמורים להיות מסורים ולציית לו. נאמנות לאדמו"רים הובילה לעימותים קשים, הן במריבות בין חצרות והן בסכסוכי ירושה בתוכן, שהיו כרוכים באלימות מרובה. מתוקף היותם מנהיגיהן של קהילות גדולות ומאורגנות היטב, רבים מהאדמו"רים התרכזו בתפקידיהם אלו. משלהי המאה ה-20 צצה התופעה של משפיעים, מורים המוסרים שיעורים ועוסקים בענייני רוח באופן המזכיר את תפקידו המקורי של הצדיק החסידי אך אינם טוענים לאדמו"רות, ולכן החצרות יכולות לסבול אותם[13].

לבוש חסידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גברים חסידיים מתפללים בכותל המערבי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לבוש חרדי

דורשי רשומות רמזו את הפסוק "בבית אלוהים נהלך ברגש"(תהילים פרק נה) אלו ראשי תבות בעקיטשע ראשוועלקא גרטל שטריימל.

  • שטריימל - מצנפת פרווה, עשויה מזנבות בעלי-חיים שעירים, שהחסידים יוצאי הונגריה, גליציה, רוסיה ורומניה נוהגים לחבוש בשבתות ובחגים.
  • ספודיק - כובע פרווה דומה לשטריימל, אך גבוה ממנו וצבעו נוטה לשחור. מקובל בקרב חסידי פולין החובשים אותו בשבתות ובחגים.
  • סמט - כובע מקטיפה שחובשים רוב החסידים שמקורם מגליציה (חוץ מחב"ד, שחובשים כובע רחב שוליים). חובשים אותו רק בימי חול. יש גרסאות שונות. למשל, חסידי חסידות ויז'ניץ חובשים כובע סמט שהסרט ממוקם בו בצד ימין, החסידויות הירושלמיות וחלק מחסידי סאטמאר חובשים אותו בגרסה נמוכה (שאר חסידי סאטמאר חובשים כובע מלבד ולא מקטיפה).
  • גרטל - אבנט בד שהחסידים משתמשים בה בשעת התפילה. ישנם סוגים שונים של גרטל, וזהו סימן זיהוי נוסף בין הקבוצות השונות. נוהג זה מבוסס בעיקר על הקבלה, ומשמעותו הסמלית היא יצירת חיץ בין הלב לערווה, או בפשטות - בין החלק הרוחני שבאדם לחלק הבהמי-תאוותני.
  • קפוטה - מעיל שחור ארוך שלובשים כל החסידים למעט חסידי חב"ד. יש שמות שונים לבגד החול ולבגד השבת, ויש גם סגנונות שונים של קפוטות.

חסידי חב"ד לובשים בשבתות בגד ארוך המכונה סירטוק שדומה מאוד לפראק שלובשים במשך כל ימות השנה דיינים וראשי ישיבות ליטאיות וספרדיות.

שחיטה חסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחסידות התפתחה שיטת שחיטה כשרה שונה במקצת מאשר שיטת השחיטה שהייתה מקובלת בקהילות היהודיות של מזרח אירופה: הסכין ששימשה לשחיטה בעבר, הייתה דקה ביותר, והוחלפה בסכין עבה בחלקה הקהה. להתפתחות שיטת שחיטה זו היו מספר סיבות:

  • הפן טכני: את הסכין מן הסוג הישן היה קשה להשחיז, כיוון שהיא הייתה מתעקמת בקלות במהלך ההשחזה.
  • חשש משחיטה שבתאית לא כשרה: במרחב היהודי התהלכה שמועה כי שוחטים מהזרם השבתאי מעקמים את סכין השחיטה ובכך פוסלים אותה בכוונת תחילה מתוך רצון להאכיל את היהודים בבשר שאינו כשר. את הסכין המלוטשת קשה יותר לעקם ועקמומיות נראית יותר לעין.
  • מאבק כלכלי: על השחיטה הכשרה היו מוטלים מסים גבוהים מטעם הקהילה. כספים אלו נועדו לאחזקת הקהילה ומוסדותיה. ברגע שהתפתחה שיטת שחיטה חסידית והשוחטים היו שלוחי מנהיג חסידי מסוים, היו השוחטים מעבירים את הכסף לרבי שלהם וכך היה לו כסף לאחזקת חצרו. אם לא היו מבדלים את השחיטה לא היו החסידים פונים דווקא לשוחט החסידי.
  • שוחטים לא כשרים: חלק גדול מהשחיטה נעשה במרחב הכפרי, שוחטים נודדים שלא הייתה עליהם בקרה מספקת וגם הכשרתם הייתה מוטלת לעתים בספק הגיעו אל היהודים החוכרים ושחטו אצלם את החיות המיועדות לשחיטה, הן לתצרוכת ביתית והן למכירה. נאמר על שוחטים נודדים אלו שחלקם לא היו בקיאים כראוי בהלכות שחיטה ולכן שחיטתם אינה ראויה. לעומתם השוחטים מטעם החצרות החסידיות קיבלו מינוי וגושפנקה מהרב והחסידים האמינו כי שוחטים אלו בעלי הכשרה מספקת שנבדקה על ידי הצדיק.
  • אמונה בגלגול נשמות: מעיסוקם בקבלה האמינו מנהיגי החסידות בצורה של גלגול נשמות, לפי אמונה זו נשמות בני אדם מגיעות לבעלי חיים ורק שחיטה נכונה לשיטתם תוביל לגאולת נשמות אלו.

יש טוענים כי השחיטה הנפרדת, הייתה אחד הגורמים המרכזיים להתנגדות לחסידות, בכך שהיא יצאה נגד הסמכות התורנית של רבני הקהילות ואיימה על מעמדם הכלכלי של השוחטים האחרים וכן בגלל עצם העובדה שהיא גיבשה את החסידים לכדי קהילה נפרדת.

החסידות ותנועות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות לתנועה החסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנגדות לחסידות

כשתים עשרה שנה לאחר פטירת הבעל שם טוב, נתקלה החסידות בהתנגדות חריפה של כמה מגדולי הרבנים, ובראשם הגאון מווילנה. מלחמה עזה וקנאית התלקחה בין הזרמים המתנגדים והחסידים. חששם של המתנגדים מהתנועה החדשה נבע מהעובדה שבשנים שקדמו להתייסדות תורת החסידות, התגלו כת הפרנקיסטים בראשותו של יעקב פרנק, וכתות נוספות. המתנגדים טענו שהחסידים מעוותים את עיקרי היהדות, ואינם מקפידים במצוות, וחשודים במינות גם בשל הלעגתם על תלמידי חכמים, ואילו החסידים שהתגוננו והיו למעשה הצד המותקף, טענו שהמתנגדים מייבשים את לשדה של היהדות, ויראים מהשולחן ערוך במקום להיות יראים מהקב"ה.

ההתנגדות לא נותרה רק כמאבק רוחני אלא היו לה השלכות מעשיות. החסידים נרדפו פיזית ופרנסתם קופחה. הדבר הגיע לידי כך שבעקבות הלשנות חוזרות ונשנות על החסידים, שהם מתנגדי השלטון (הטענה התבססה על משלוח כספים לחסידים שהיו בארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית שלחמה בצאר), נעצרו כמה ממנהיגי החסידות ובהם "האדמו"ר הזקן" רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד וכן רבי מרדכי מלכוביץ' בידי השלטונות הרוסיים, נחקרו ואחר כך שוחררו תוך כבוד רב.

המתנגדים לא הכניעו את התנועה וסופה שכבשה מחוזות גאוגרפיים ואנושיים נרחבים ביהדות מזרח אירופה, אך הדים מאוחרים של מלחמה זו ניכרים אף בימינו.

הקבוצה השנייה של המתנגדים לחסידות היו אנשי תנועת ההשכלה, שראו בחסידות איום, עקב רוח החיים שהפיחה תנועת החסידות במסורת היהודית השמרנית.

החסידות במבט ביקורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת החסידות פעלה בתוך קבוצות ביהדות שכלתה נפשם למושיע, ומיקדה מבט למוטיבים שהיו קיימים ביהדות מאז ומעולם. כתוצאה ממיקוד זה, לטענת המתנגדים, היא הגיעה לכמה בעיות חמורות:

  • תופעת מרכזיותו של האדמו"ר כפולחן אישיות: העמדת הרב במקום כל כך מרכזי, הייתה תופעה חדשה ביהדות. עד אז הרב תפס מעמד של מומחה להלכה ואיש רוח ומצפון, שמתייעצים איתו כאשר יש ספקות מוסריים, כמו שמתייעצים עם רופא כאשר יש בעיה גופנית. בחסידות הוא הפך להיות לעמוד התווך של הקהילה, ומרכז עולמו של החסיד, המעורב בכל העובר על אנשי הקהילה, ובעצם לאדם המתווך בין השמים ובין הארץ, "צדיק יסוד עולם", שמיוחסים לו כוחות אלוהיים וניסים ונפלאות. כך האדם המורד בסמכותו של הרבי ואינו מוכן לקבל את מרותו, מורד למעשה בשליח השכינה. העמדתו של אדם במקום כל כך מרכזי עלולה להגיע לכדי פולחן אישיות. היו טענות על כמה חסידויות שהן מפריזות בתחום זה, לעתים עד כדי האלהת האדמו"ר.
  • איבוד האוטונומיה האישית: העברת סמכויות השיפוט השכלי אל האדמו"ר, אי לקיחת אחריות אישית, ואיבוד העצמאות והאוטונומיה של הפרט, ביצירת רשות רוחנית שמחליטה בעבור החסיד בכל נושא ועניין.
  • העברת ההנהגה הרוחנית לצאצאים: בשל העברת הנהגה רוחנית לצאצאים גנטיים, הייתה בעיה שלעתים הועברה ההנהגה לצעירים או לבנים שלא היו תלמידי חכמים גדולים, ותלמידי חכמים זקנים היו צריכים להשמע למרותם. מאבקי ירושה גם התלקחו בין צאצאים שונים שטענו לכתר ופיצולים בחסידויות נעשו על רקע זה לעתים רבות. לשיא הגיעו בחסידות קרלין בתופעת הינוקא כלומר שמינו ילדים בני שלוש ותשע [ינוקא = ילד] לאדמו"רים, וכל הקהל קבל את אדמו"רותם.
  • הדגשת התפילה והדבקות על חשבון לימוד תורה: רוב החסידויות למעט כמה בודדות, הדגישו את נושא הדבקות בה', והמאמצים הגדולים שצריכים להיות בתפילה. באופן טבעי, אריכות התפילה באה על חשבון לימוד התורה, דבר שנתפס אצל המתנגדים כביטול תורה. החסידים גם הדגישו את מעלת היהודים הפשוטים, ועודדו אותם להשקיע מאמצים בדבקות בתפילה, חרף יכולותיהם הלימודיות המועטות. כביקורת נגדם טענו המתנגדים, שדבקות רגשית ללא תוכן מחשבתי תורני היא לקויה, ושעל זה נאמר במשלי, שמי שמסיר אוזנו משמוע תורה - גם תפילתו תועבה[14].
  • הדגשת הכוונה והדבקות בה' תוך זלזול בהלכה פסוקה: החסידות הדגישה את הכוונה והרוחניות שבמצוות, והדגישו את יתרונם על המתנגדים, בכך שהם אינם מתייחסים אל ההלכה כאל ספר חוקים יבש, אלא משתדלים לכוון אל רצון ה' שבהלכה. כתוצאה מכך, היו מקרים שחסידים עברו על דברי ההלכה, בחשבם שבכך הם מקיימים את רצון ה', בהסתמכם על האימרה החז"לית "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה"[15]. כך גם כמה מנהגים חסידיים לא תאמו את ההלכה המקובלת, לעתים כדי לשמר את ההתלהבות והדבקות בקיום המצוות. כך למשל חצרות רבות לא הקפידו בקיום תפילה בזמניה, וטענו שהכוונה והספונטניות חשובה מהדיוק[16]. לרבי מקוצק מיוחסת האימרה "אין לנו שעון, יש לנו נשמה".[מדויק] פוסקים חסידים כדוגמת האדמו"ר ממונקץ' ועוד, הצדיקו את המנהג באופנים שונים. הרב חיים מוולוז'ין תלמידו של הגר"א, כותב בספרו "נפש החיים", כי חסידים היו יוצאים לראות אם רואים בשמים שלושה כוכבים כדי להתפלל תפילת מנחה.

החסידות והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת סלונים (צאצאי מנוחה רחל סלונים), ממחדשי היישוב היהודי בחברון.

רובם של אדמו"רי החסידות התייחסו בחשדנות כלפי הציונות, בעיקר בגלל אופייה החילוני, וכן בגלל תפיסה אמונית של גאולה ניסית בידי שמים, ללא מעורבות אנושית. חלק מהאדמו"רים הביעו את התנגדותם בפומבי. בין אלה אשר הביעו התנגדות זאת בחריפות יש למנות את רבי יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר, רבי צבי הירש שפירא וביתר שאת בנו - רבי חיים אלעזר שפירא אדמור"י חסידות מונקאטש (חתנו, הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ תמך בציונות לאחר השואה), רבי ישכר דוב רוקח מבעלז, רבי שלום דוב-בער שניאורסון האדמו"ר החמישי של חב"ד וכן רבי יצחק יעקב רבינוביץ מביאלא. חלקם אף התנגדו לאגודת ישראל, בטענה כי היא פועלת בשיתוף פעולה עם הציונות[17]

התנגדותם של מנהיגים חסידים רבים לציונות לא מנעה מקבוצות חסידים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, ללא קשר מפורש לציונות. היו גם אדמו"רים אשר תמכו בעלייה לארץ ישראל ואף עלו בעצמם, כגון הרבי מגור שדירבן בגלוי את חסידיו לעלות לארץ וכן לרכוש בה קרקעות, ואף ערך מספר ביקורים פומביים בארץ, וכן החסידויות הנמנות עם שושלת רוז'ין: סדיגורא, בויאן, בוהוש, שטפנשט ועוד. יתירה מכך, כמה אדמו"רים תמכו בגלוי בציונות הדתית, כגון רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין, רבי שלמה חיים פרידמן מסדיגורא, רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' והאדמו"ר החלוץ, שהיו חברים פעילים בתנועת המזרחי והפועל המזרחי.

הספרות המודרנית והחסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאו חסידות

ראשוני סופרי תנועת ההשכלה היהודית הסתייגו מן החסידות, כמו גם אנשי חכמת ישראל במערב אירופה. אצל ההיסטוריון צבי גרץ מכונה החסידות כ'הזייה'[18], והוא מעמת בין הופעתה החשוכה, לדעתו, לבין הופעת אור ההשכלה בישראל, על ידי משה מנדלסון. גם בספרות ההשכלה בגליציה עמדה החסידות במוקד התקפות ארסיות, כמו בחיבוריהם הסאטיריים של יוסף פרל ויצחק ארטר.

אם בספרותה של תנועת ההשכלה היהודית מקובל היה להציג את החסידות באור שלילי ביותר, באה תקופת התחייה בספרות העברית החדשה ושינתה במידה רבה את היחס המודרני אל החסידות. בין הסופרים וההוגים המודרניים שעסקו בכך ניתן למנות את אליעזר שטיינמן, אליעזר צויפל, שמעון דובנוב בצעירותו, י"ל פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, הלל צייטלין, בר טוביה ומרדכי בן יחזקאל.

גם בדורות שלאחר מכן הופיעו חיבורים מודרניים המציגים את המאור שבחסידות, כמו יצירות של אברהם יהושע השל, אלי ויזל וחיים פוטוק. תופעה של אהדה מודרנית זו לחסידות ומורשתה אם בכתיבה ואם בדרכים אחרות, זכתה לכינוי נאו חסידות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל אליאור, י' ברטל וח' שמרוק (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה: מחקרים בחסידות פולין, ירושלים: מוסד ביאליק תשנ"ד
  • רחל אליאור, חירות על הלוחות, המחשבה החסידית, מקורותיה המיסטיים ויסודותיה הקבליים, משרד הביטחון הוצאה לאור, 1999
  • שמעון דובנוב, תולדות החסידות, הוצאת דביר, 1967 (לקריאה ברשת ביידיש: כרך א', כרך ב' וכרך ג')
  • משה אידל, החסידות - בין אקסטזה למאגיה, שנת 2000
  • יצחק אלפסי, "אנציקלופדיה לחסידות- אישים" כרכים א-ג, הוצאת מוסד הרב קוק, 1986, 2000, 2004.
  • עמנואל אטקס, ‏תנועת החסידות בראשיתה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ח
  • עמנואל אטקס, מחבורה לתנועה – תנועת החסידות בראשיתה, יחידות 9–10 של הקורס: פולין, פרקים בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א
  • יהודה לייב מימון, שרי המאה חלק שלישי, רשומות וזכרונות על תנועת החסידות. ירושלים תשל"ח
  • משה רוסמן, "פסק דינה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית על החסידות", ציון עד, תשס"ט
  • Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006
  • דוד אסף ואסתר ליבס (עורכים), השלב האחרון - מחקרי החסידות של גרשם שלום, הוצאת מאגנס, 2008
  • מאיר הלחמי, תולדות החסידות בארץ ישראל, הוצאת במה
  • עדה רפפורט-אלברט, חסידים ושבתאים אנשים ונשים, מרכז זלמן שזר, 2014.
  • Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland: A History of Conflict, Littman, 2005.
  • Marcin Wodzinski, Hasidism and Politics: The Kingdom of Poland, 1815–1864, Littman, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפרק מתבסס על: Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 3-23.
  2. ^ עמנואל אטקס, בעל השם, ירושלים 2000
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 יוסף דן, Hasidism: Teachings and Literature תנועת החסידות, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  4. ^ מנדל פייקאז', בין אידאולוגיה למציאות, מוסד ביאליק, 1994. עמ' 151-152.
  5. ^ David Biale, The Lust for Asceticism in the Hasidic Movement, בתוך: Jonathan Magonet, Jewish Explorations of Sexuality . Oxford University Press, 1995. עמ' 53-55.
  6. ^ יוסף דן, קצה של החסידות הפרומקיניאנית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ט"ו, תשנ"ט. עמ' 3.
  7. ^ בנימין בראון, Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism, עמ' 455-457; דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, מרכז זלמן שז"ר, תשנ"ז. עמ' 100-121; Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 117-121.
  8. ^ ראה למשל: בנימין בראון, “But Me No Buts”: The Theological Debate Between the Hasidim and the Mitnagdim. עמ' 531-532.
  9. ^ למבוא נגיש למחשבת החסידות, ראו: רחל אליאור, The Origins of Hasidism, עמ' 10-25.
  10. ^ דיינר, Men of Silk, עמ' 20-22.
  11. ^ דוד אסף, The Regal Way: The Life and Times of Rabbi Israel of Ruzhin, Stanford University Press, 2002. עמ' 101-104.
  12. ^ ראה לדוגמא, בנימין בראון, The Two Faces of Religious Radicalism, עמ' 349-351; דיינר, Men of Silk עמ' 29-30.
  13. ^ על משפיעים, ראו: תומר פרסיקו, דמוקרטיזציה מול הקצנה, פתיחות מול הסתגרות – ראיון עם ד"ר בנימין בראון על החברה החרדית.
  14. ^ מתיה קם,תנועת החסידות, אתר מט"ח
  15. ^ נזיר כ"ג ע"ב
  16. ^ יעקב כץ, תנועת החסידות, בתוך: מסורת ומשבר, הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ח - 1978, עמ' 262-270.
  17. ^ אספת הרבנים בטשאפ, המזרחי, 14 בספטמבר 1922
    "צדיקים" מדיינים אלו עם אלו, המזרחי, 15 בנובמבר 1923
  18. ^ "דברי ימי ישראל" כרך שלישי