היזק על ידי כלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היזק על ידי כלב בדיני נזיקין בישראל הוא עוולה נזיקית המתארת נזק גופני הנגרם מתקיפה של כלב. הסעיף על פי פקודת הנזיקין מטיל באופן אוטומטי על בעלי הכלב לפצות את הניזוק, מלבד מצבים מסוימים.

עוולת היזק על ידי כלב הוכנסה כתיקון, בשנת 1992,[1] ביוזמתו של ח"כ אברהם בורג,[2] בעקבות שורה של תקיפות של כלבים כנגד ילדים קטנים, שהובילו לפציעות קשות. הדבר הוביל לחקיקת סעיפים 41א-41ג בפקודת הנזיקין שעוסקים בהיזק על ידי כלב, כדי לתת מענה לתופעה. בהליך החקיקה, הייתה התלבטות אם להטיל אחריות רק על בעלי כלבים מועדים או על כל בעלי הכלבים, אך נוכח חומרת התופעה הוכרע כי יש להטיל אחריות על כלל בעלי הכלבים. המחוקק ביקש בכך להיטיב עם הניזוק שנפגע בנזק גוף שנגרם על ידי כלב, ולהפוך את תביעתו לקלה יותר מבלי שיצטרך להוכיח רשלנות של בעל הכלב, הפרת חובה חקוקה וכדומה.

תנאים וסייגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היזק על ידי כלב מוגדר בסימן ד'1 לפקודת הנזיקין וקובע כך:

41א. נזקים שנגרמו על ידי כלב
בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים.

41ב. הגנות
בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה –

(1) התגרות של הניזוק בכלב;
(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;
(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

41ג. שמירת דינים
אין סימן זה גורע מזכויות אחרות לפי פקודה זו או לפי כל דין אחר.

סעיף 41א קובע מספר תנאים לעוולה: מדובר בנזק גוף, הנזק נגרם על ידי כלב (לא חייבת להיות נשיכה ואף לא מגע), המפצה הוא הבעלים או המחזיק בכלב בדרך קבע, אין חשיבות לעובדה אם הייתה רשלנות.

סעיף 41ב מגדיר הגנות שכאשר מתקיימת אחת מהן, אין עילה לתביעה דרך "היזק על ידי כלב", אך ניתן לתבוע דרך עוולות אחרות בפקודת הנזיקין או מחוצה לה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]