נפקא מינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נַפְקָא מִנַּהּארמית: יוצא ממנה) הוא מונח למדני שגור בתלמוד שמשמעותו היא הפקת השלכה מעשית מדיון רעיוני. פעמים רבות במהלך דיון הלכתי נשאלת השאלה "לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ?" - "לְמה נפיק מזאת?", או במילים אחרות, "מהי ההשלכה המעשית?".[1] הביטוי חדר לשפה העברית היום-יומית, ובהטיותיו השונות הפך לשגור בתחומים שונים.

מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במונח בהקשרו התלמודי מבוסס על ההנחה שלדברי התנאים והאמוראים יש תכלית מעשית, ולכן למה שנכתב במשנה ובתלמוד צריכה להיות "נפקא מינה" - השלכה מעשית. כך גם בדיונים הלכתיים למדניים, כאשר עולים ספקות או צדדים שונים להסביר מושג כלשהו, נהוג לבדוק את הנפקא מינה שבין שתי האפשרויות; כלומר באלו מקרי-קצה יבוא ההבדל שבין האפשרויות לידי ביטוי מעשי.

לעיתים מופיעה בתלמוד השאלה "במאי פליגי" - "במה הם חולקים"? שבניגוד לתמיהה אודות ה"נפקא מינה", מטרתה היא לברר מהו שורשה הרעיוני של המחלוקת (למשל, איזה פסוק הוא המקור לעמדות הצדדים).

דוגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן למצוא מופעים רבים לביטוי, הן בתלמוד והן בדיונים הלכתיים שונים. משנה המובאת בתלמוד במסכת בבא מציעא,[2] פוסקת כי אדם המוצא "כלי אנפוריא" אינו חייב להשיב אותם לבעליהם. הגמרא מסבירה מהם כלי אנפוריא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין."
כלומר, כלים חדשים שלבעליהם עדיין אין היכרות מספקת כדי לזהותם. בתגובה לכך התלמוד תמה על הצורך של המשנה לפרט את הדין הזה; אם אלו כלים שאין בהם סימן מובהק, מאי נפקא מינה? כלומר - הרי כל כלי שאין בו סימן אין חובה להשיבו, אם מדובר בכלי אנפוריא ואם לאו, אם כן מהו הדין היוצא מהפירוט אודות כלי אנפוריא?

בתשובה לכך הגמרא מסבירה שהדין הנוסף הנלמד כאן הוא שכלים חדשים כאלה אין חובה להחזיר אפילו לאדם אמין, בעוד את יתר המציאות חובה להחזירם אם אדם אמין מזהה אותן כשייכות לו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]