עוולת הפרת חובה חקוקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הפרת חובה חקוקה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיני נזיקין
העוולות הספציפיות
תקיפהכליאת שווא
גרם הפרת חוזההסגת גבול
הפרת חוזה נישואין והפרת חוזה עקב
שביתה והשבתה כחריג לגרם הפרת חוזה
מטרד לציבורמטרד ליחיד
הפרעה לאור שמש ומניעת תמיכה
תרמיתשליחת ידנגישה
עוולת הפרת חובה חקוקה
הפרת חובה חקוקה
עוולת הרשלנות
התרשלותחובת הזהירות
הדבר מעיד על עצמו
חובת הראיה ברשלנות
קשר סיבתי
קשר סיבתי משפטיקשר סיבתי עובדתי
נזק
נזק כלכלי טהורנזקי ריקושט
נזק בלתי ממוני טהורגולגולת דקה
פגיעה באוטונומיה
ריחוק הנזקעקרון הקטנת הנזק
נזיקין מתחום הרפואה
רשלנות רפואיתהסכמה מדעת
הולדה בעוולההפלה בעוולה
חוק זכויות החולה
לשון הרע
ההגנה על הפרטיות בנזיקין
לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור
הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע
הגנת תום הלב בלשון הרע
עוולות מסחריות
גניבת עיןפגמי ייצור והעדר אזהרות
גזל סוד מסחריפגמי תכנון
עוולות חוקתיות
עוולות חוקתיות
הגנות
מעשה של מה בכךקטין
הגנה עצמיתכורח
דוקטרינות המשפיעות על החיוב בנזיקין
אשם תורם כהגנה מוחלטת
אשם תורם כהגנה יחסית
הסתכנות מרצוןאשם תורם וקטינים
מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה
התיישנות בנזיקין
ריבוי מעוולים
ריבוי מעווליםמעוולים במשותף
נזק שאינו ניתן לחלוקה
אחריות שילוחית
אחריות שילוחית ואחריות מעביד
אחריות מעסיק קבלן
אחריות משתף ומשדל
אחריות רשויות ציבור ועובדי מדינה
פיצויים
פיצויים עונשייםהטבת נזקי גוף
תשלום עתי ותשלום חד-פעמי
פיצוי ללא הוכחת נזק
מטרות דיני הנזיקין
צדק מתקןצדק מחלקהרתעה
ערכים נוספים בדיני נזיקין
כללי ברירת הדיןהמחאת תביעה
מלחמה בדיני הנזיקיןמחדלים בנזיקין

עוולת הפרת חובה חקוקה היא עוולת מסגרת בדיני נזיקין. העוולה יוצרת חבות בנזיקין לנתבע שהפר חובה החלה עליו על פי חיקוק בתנאים המפורטים בסעיף 63 לפקודת הנזיקין.

תוכן עניינים

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודות העוולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הפרת חובה חקוקה על ידי המזיק- נדרש כי הנתבע הפר חובה המוטלת עליו בחיקוק והחיקוק אינו פקודת הנזיקין.
  2. החובה החקוקה נועדה לטובת/הגנת הנפגע.
  3. הנזק הוא מהסוג אליו התכוון החיקוק- על הנזק שנגרם להיות מסוג הנזק שהחובה החקוקה נועדה למנוע.
  4. נזק הנובע מהפרת חובה חקוקה- קשר סיבתי עובדתי ומשפטי.
  5. החיקוק לא התכוון לשלול את התרופה הנזיקית.

מקומו הגאומטרי של הנושא בתאוריה של דיני הנזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוולת הפרת חובה חקוקה היא עוולת מסגרת המעוגנת ב-§63 לפקודת הנזיקין. עוולת המסגרת אינה יוצרת את החובה, אלא היא יוצרת עילת תביעה בנזיקין לחובות הנשאבות מחיקוקים אחרים. החובות החקוקות שונות זו מזו במהותן והיקפן, הנקבעים על פי הוראותיו של החיקוק הספציפי העומד לדיון.

הקריטריונים לעוולת הפרת חובה חקוקה אינם סגורים, מספרם כמספר החובות החקוקות, אולם הם כפופים לתנאי המסגרת הקבועים ב-§63 לפקודה.

ההתפתחות ההיסטורית של הדוקטרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט המנדטורי, החיקוק הרלוונטי אינו רק המקור לחובה החקוקה, אלא הוא המקור לאחריות בנזיקין. התביעה מכונה- Action of statue, כיוון שעילת התביעה נובעת מהחוק הרלוונטי ולא מעוולה כללית של הפרת חובה חקוקה, ולכן מספר העוולות של הפרת חובה חקוקה הוא כמספר החיקוקים.

בישראל, פקודת הנזיקין בנוסחה המקורי משנת 1944 לא הזכירה את עוולת הפרת חובה חקוקה. ב-1947 הוכנסה העוולה לפקודה ונוסחה ברוח הפסיקה האנגלית בכללותה.

במשך שנים רבות לא ניצלו בתי המשפט באופן מלא את האפשרויות הגלומות בעוולה. ניתן לה פירוש מצמצם שנבע במידה רבה מאימוץ הלכות אנגליות. דוגמה לפירוש המצמצם ניתן לראות בפרשנות הפסיקה המיוחסת ל§63(ב).

§63(ב) והרקע שלו במשפט האנגלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפס"ד Phillips התעוררה מחלוקת בנוגע לשאלה מתי חיקוק הוא לטובתו של "אדם אחר". דעת הרוב גרסה שחיקוק המגן על כלל הציבור אינו לטובת כל אדם ואדם מן הציבור. לעומת זאת השופט אטקין גרס שחיקוק יכול להיות לטובת כלל הציבור ועם זאת גם לטובת כל אחד ואחד מן הציבור.

§63(ב) לפקודת הנזיקין מציין שהביטוי "אדם אחר" כולל גם בני אדם מסוגו של התובע או בני אדם בכלל. לכאורה סעיף זה נראה מיותר כיוון ש-§63(א) אינו מטיל כל מגבלה לגבי מיהו אותו "אדם אחר".

נראה ש-§63(ב) הוכנס לפקודה נוכח חילוקי הדעות בפס"ד Phillips לגבי השאלה מתי חיקוק הוא לטובתו של אדם. נוסח הסעיף יוצר רושם שכוונת המחוקק הישראלי הייתה לאמץ את גישת דעת המיעוט של השופט אטקין, המרחיבה את היקף האנשים שהחיקוק יחשב לטובתם.

למרות זאת, בעבר פורש הסעיף בפסיקה הישראלית לפי הגישה הצרה של דעת הרוב בפס"ד Phillips. בעקבות מגמה זו הפסיקה סירבה להכיר באחריות נזיקית דרך עוולת הפרת חובה חקוקה בכל הקשור לחובות גופים ציבוריים, כמו גם בחוקים שנועדו להגן על כלל האוכלוסייה כגון דיני התעבורה, דיני העונשין ועוד.

בפס"ד ועקנין חל המפנה. השופט ברק קבע שבסעיף 63(ב) לפקודה אומצה דעת המיעוט של השופט אטקין.

מקרים טיפוסיים בהם עוסק המשפט ביישום הדוקטרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרים שנידונו בפסיקה הם כל אותם מקרים בהם החוק מטיל חבות לטובתו של אדם. ניתן להבחין במקרים טיפוסיים העוסקים בחובות המעביד כלפי עובדיו, תקנות רישוי עסקים, חוק התכנון והבנייה, חוק העונשין ופקודות התעבורה. למשל בפס"ד עובדיה המעביד הפר את חובת הגידור של מכונה מסוכנת וכתוצאה מכך נגרם לאחד העובדים נזק בידו. ביהמ"ש קבע כי למרות שהעובד התרשל בכך שהכניס את ידו למכונה, אשמתו המוסרית של המעביד, גדולה מזו של העובד ולכן עליו לפצותו.

בפס"ד ועקנין בית המשפט חייב בפיצויים את הבעלים והמפעילים של בריכה עירונית כיוון שהפרו את תקנות רישוי עסקים ולא הציבו שלט המורה שהקפיצה למים הרדודים אסורה.

פס"ד סולטאן דן במוסלמי שגירש את אשתו בעל כורחה בלא שהיה בידו פס"ד של בית משפט שרעי המחייב את האישה להתיר את הנישואים, זאת בניגוד להוראות §181 לחוק העונשין. בית המשפט חייב את הבעל לשלם פיצויים לרעייתו מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

סקירת הדין - הצגת התשתית הנורמטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראות החוק הרלוונטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימן י' לפקודת הנזיקין שכותרתו "הפרת חובה חקוקה" קובע:

63 (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.

יסוד ראשון: הפרת חובה חקוקה על ידי המזיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקיום יסוד זה נדרש כי הנתבע הפר חובה המוטלת עליו בחיקוק והחיקוק אינו פקודת הנזיקין. לפי ההגדרה בפקודת הפרשנות חיקוק הינו: חוק, תקנות, צווים וכל הוראה בת פועל תחיקתי. אין צורך שהחיקוק יזכיר אפשרות של תביעה אזרחית על הפרתו. מספיק שהחיקוק מטיל חובה כלשהי, העונה על דרישות §63, כדי שלנפגע תהיה זכות תביעה אזרחית על הפרתה. חיקוק פורש ככולל גם חלק של חיקוק. גם כאשר רק סעיף מסוים מתוך החיקוק עומד בתנאי העוולה, ניתן להגיש תביעה נזיקית, מכיוון שהתביעה אינה על הפרת חיקוק אלא על הפרת חובה שבחיקוק. עם זאת, בפרשנות הסעיף ביהמ"ש נעזר בהוראות החיקוק כולו.

יש להבין "חובה חקוקה" כחובה אשר תוכנה הוגדר בחיקוק ולא כחובה השואבת את תוקפה מהחיקוק ואילו את תוכנה ממקור אחר, כגון מחוזה או מפסק דין. בנוסף, כדי לחייב אדם בגין הפרתה של חובה חקוקה, על החובה להיות חובה מפורשת, כפי שנקבע בפס"ד סהר.

האם חיקוק המטיל סמכות שבשיקול דעת על רשויות ציבור יכול להוות "חובה" לעניין העוולה?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפס"ד גרובנר השופט שמגר קובע כי אין מניעה לתבוע בעוולת הפרת חובה חקוקה בגין הפרת סמכות שבשיקול דעת המוטלת על גופים ציבוריים.

אולם בפס"ד לוי השופט שמגר חוזר מדבריו בפס"ד גרובנר ואומר שניתן להטיל אחריות על הרשות בגין הפרת חובה חקוקה רק לגבי סמכויות חובה ולא לגבי סמכויות שבשיקול דעת.

בפסה"ד מציין שמגר כי התוצאה אליה הגיע אינה נוחה לפרט אולם אין מנוס מכך כיוון שתוצאה הפוכה עשויה להפוך את המדינה למעין מבטחת משנה של כל התחומים שבהם מוטלת על המדינה חובת פיקוח.

עמדת השופט ברק, בספרו פרשנות למשפט, תואמת את עמדת השופט שמגר בפס"ד גרובנר. לדעתו ניתן לתבוע בגין הפרת חוקי יסוד, שהם חובות שבשיקול דעת, את הרשות הציבורית בגין עוולת הפרת חובה חקוקה.

בפס"ד חוות צברי (08.2006) של ביהמ"ש המחוזי קבע ביהמ"ש, בדומה לפס"ד גרובנר, כי משהחליטה רשות להפעיל את סמכותה, מחדל בהפעלתו של פיקוח יהווה הפרה של חובה חקוקה. מכאן שגם סמכות שבשיקול דעת (פיקוח) יכולה להוות "חובה" לעניין העוולה.

יסוד שני: החובה החקוקה נועדה לטובת/הגנת הנפגע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקיום יסוד זה נדרש שהחובה החקוקה, אותה הנתבע הפר, תהיה לטובתו או להגנתו של התובע. יסוד זה הוא אחד התנאים המרכזיים לעוולה ומשמש לה מסננת.

לרוב החיקוק לא מציין לטובתו של מי הוא נועד, לכן על בית המשפט להסיק מסקנה זו בדרך של פרשנות. בית המשפט לא נדרש לבחון את הוראות החיקוק כולו אלא רק את ההוראה הספציפית עליה מבקשים לבסס את ההפרה של החובה, הוראה זו נבחנת על רקע החקיקה כולה.

במלאכת פרשנות החיקוק, ביהמ"ש נדרש לשתי הבחנות:

  1. הבחנה בין חובה פרטית לחובה ציבורית – חובה פרטית היא חובה אשר נועדה להגן על האינטרסים של הפרט, בעוד שחובה ציבורית נועדה להגנת האינטרסים של המדינה, הממשלה, ומרקם החיים הקולקטיביים ואורחות חיי האומה.
  2. הבחנה בין חובה מסוימת לחובה כללית – חובה מסוימת היא חובה לטובתו או להגנתו של פרט ספציפי או חבר בני אדם ספציפיים בעוד שחובה כללית היא לטובתו או להגנתו של הציבור בכללותו.

התפתחות פסיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, הדרישה הייתה שכדי שחובה חקוקה תיחשב לטובתו או להגנתו של הנפגע, עליה להיות חובה פרטית ומסוימת. §63(ב) פורש בפסיקה הישראלית לפי הגישה הצרה של דעת הרוב בפס"ד Phillips.

בפס"ד פריצקר- תבעה אלמנה נהג שדרס את בעלה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה, בהסתמך על תקנה 11(ג) לתקנות התעבורה בדרכים. השופט זילברג דחה את התביעה וציין שלו היה צריך להכריע בין דעת הרוב בפס"ד Phillips לדעתו של אטקין, דעתו הייתה נוטה לדעת הרוב שכן אם אותו "אדם אחר" יכול להיות אף הציבור כולו, "הרי אין לך חוק בעולם שלא ימלא את התנאי הזה". במשך השנים, הובעו בפסיקה ספקות לעניין נכונות פרשנות זו שאינה מתיישבת עם לשון ס' 63(ב) ואשר מונעת תביעה בהפרת חובה חקוקה דווקא כאשר החובה נועדה להגן על חוג אנשים רחב יותר. אולם אלו היו הערות אגב אורחא.

בפס"ד סולטאן חל המפנה, השופטת נתניהו קבעה באופן חד משמעי שבסעיף 63(ב) לפקודה אומצה דעת המיעוט של השופט אטקין בפס"ד Phillips. בכך ביטלה את דרישת המסוימות, וקבעה שניתן לפרש חובה כבאה להגנתו של הפרט גם אם היא לטובת כל אחד ואחד מן הפרטים בציבור.

בפס"ד בריגה אומצה קביעתו של השופט ברק והלכת פריצקר נהפכה. השופט בך קבע כי ניתן עקרונית לתבוע בעוולת הפרת חובה חקוקה גם על סמך הפרה של תקנות התעבורה.

בפסק דין ועקנין השופט ברק מצמצם גם את דרישת הפרטיות. השופט ברק מרוקן מתוכן במידה רבה את קבוצת החובות הציבוריות, בציינו דוגמאות בעלות אופי ציבורי מובהק כגון איסור בגידה והחובה להצביע בבחירות.

ישנם פס"ד נוספים המצמצמים את דרישת הפרטיות:

בפס"ד סולטאן השופטת נתניהו קבעה שלהוראת §181 לחוק העונשין יש מטרה כפולה- קידום מעמד ציבור הנשים בישראל והגנה על האינטרס הפרטי של כל אישה ואישה העלולה להיפגע מהעבירה. בכך הרחיבה השופטת נתניהו את העוולה, בקובעה שלא רק שדרישת המסוימות מבוטלת אלא לחובה יכולות להיות 2 מטרות – ציבורית ופרטית.

בפס"ד אירית שמש תבעה סועדת את מסעדת פוקצ'טה בגין הפרה של חובה מכוח החוק להגבלת עישון במקומות ציבוריים. השופט רובינשטיין קיבל את התביעה ואף הגדיל את הפיצויים שנפסקו בערכאה הנמוכה, בנמקו שיש כאן עניין של אכיפה אזרחית. נימוק זה מראה שהמסננת הציבורית כמעט נמוגה – אכיפה היא ללא ספק עניין ציבורי מובהק. חוק הגבלת עישון במקומות ציבוריים עצמו הוא בעל מהות כפולה – ציבורית ופרטית, לכן כעיקרון אין מניעה לתבוע בגין הפרתו במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה. אולם הנימוק של פסה"ד הוא מרחיב ונותן פיצוי מעבר למהות הפרטית.

המגמה בפסיקה היא מגמה מרחיבה בכל הקשור לפרשנות חיקוק שבא להגן על טובתו של התובע. בפס"ד לסלאו נקבע כי בהיעדר שיקולים מיוחדים כל חובה שהוטלה מכוח חיקוק במישרין או בעקיפין על אדם פרטי או על גוף ציבורי, נועדה לטובתו או להגנתו של הנפגע מהפרתה והוא זכאי עקרונית לסעד הנזיקי.

רק בחיקוקים בהם מדובר באינטרסים ציבוריים מובהקים שלא ניתן לומר שמטרתם כפולה תדחה תביעה בגין הפרת חובה חקוקה.

למרות זאת ניתן למצוא פס"ד שדחו תביעה בעוולת הפרת חובה חקוקה על יסוד הקביעה שהחובה נועדה לטובת אינטרסים ציבוריים ולא פרטיים:

השופט קיסטר בפס"ד רויטמן מציג גישה מצמצמת. השופט קיסטר קובע כי החובה להעיד עדות אמת היא חובה ציבורית שהעד חייב אותה כלפי בית המשפט ולא כלפי בעל הדין. בכך הוא מרחיב את המסננת הציבורית.

בפס"ד רקובר בית המשפט קבע כי מטרת חוק שעות עבודה ומנוחה היא להגן על כלל הציבור, ומרקם החיים הקולקטיביים ולא על רגשותיהם של פרטים דתיים.

בפס"ד משפחה – קבע השופט חשין כי §4 לפקודת העיתונות נועד להגן על אינטרס ציבורי ומטרתו לאפשר פיקוח הדוק על העיתונות ולא נועד להגן על אינטרסים פרטיים או למנוע נזק כספי לעיתון מתחרה.

בפס"ד כ.ש שניתן בבימ"ש לענייני משפחה בירושלים - ניתן פיצוי בנזיקין דרך עוולת הרשלנות ולא דרך עוולת הפרת חובה חקוקה. השופט קבע שלא ניתן לפצות על עצם הפרת פסה"ד של ביה"ד הרבני שחייב לתת גט – בנימוק ש-§287(א) העונשין מגן על ערכים ציבוריים.

אולם בפס"ד פלונית (30.04.06) נקבע כי להוראת §287(א) לחוק העונשין תכלית כפולה והיא מגנה הן על אינטרסים ציבוריים והן על אינטרס הפרט.

יכולים להיות מצבים בהם ביהמ"ש יקבע כי החובה היא פרטית אך הנפגע לא יוכל לתבוע בגין הפרתה כיוון שהוא לא נמנה עם אותם פרטים או סוג מסוים של אנשים המוגנים על ידי החובה.

בפס"ד לוטונט בית המשפט קבע שהוראות החוק באו להגן על הפרטים במדינה מפני סכנה של התמכרות להימורים והגרלות, ולא על מפעל הפיס מפני נזקים כלכליים.

יסוד שלישי: הנזק הוא מהסוג אליו התכוון החיקוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקביעה מה הוא אותו נזק שהחובה החקוקה נועדה למנוע ומהו מרחב הגמישות שמשאיר החיקוק לגבי אופן התרחשותו של הנזק הוא עניין של פרשנות החיקוק המופר. יסוד זה משמש מסננת עיקרית לעוולה.

בפס"ד בלומנטל ביהמ"ש קבע שפקודת בריאות העם וחוק התכנון והבנייה התכוונו למנוע נזק כגון מניעת מטרד עקב התנהגות חריגה של חולי הנפש והגנה על החולים עצמם- ולא למנוע נזק של אי נוחות לשכנים מעצם הקרבה לחולי הנפש.

בפס"ד בריגה ביהמ"ש קבע כי תקנות התעבורה האוסרות על טרקטור לנסוע בכביש מהיר נועדו למנוע נזק כלכלי כתוצאה מעומסי תנועה ולא נזק פיזי שנגרם בתאונת דרכים.

בעבר, הפסיקה נתנה פירוש צר לדרישת היסוד השלישי ודרשה שדרך התרחשות הנזק תהיה באותה צורה שהחיקוק נתכוון אליה ולא הסתפקה בכך שסוג הנזק שאירע משתייך לסוג הנזק אליו התכוון החיקוק. לעומת זאת, הפסיקה גילתה יותר ליברליות בנושא של הפרת חיקוקי בטיחות בעבודה.

למשל בפס"ד גבריאל שיטרית שדן בגידור חלק מסוכן במכונה, נקבע שאף על פי שהנזק נגרם לעובד בדרך חריגה, מידית שהתנתקה מהמכונה ולא מחלק שהיה מחובר למכונה בעת גרימת הנזק, המעביד חב בפיצויים מכוח הפרת חובה חקוקה.

כיום, המגמה היא שלא להחמיר בדרישות ביחס להליך הגרימה במידה ואכן התרחש הנזק שהחיקוק רצה למנוע.

יסוד רביעי: נזק הנובע מהפרת חובה חקוקה- קשר סיבתי עובדתי ומשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשר סיבתי עובדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבחן לקשר סיבתי עובדתי הוא מבחן ה-"גורם בלעדיו אין"- על התובע להראות שאילולא ההפרה של החובה החקוקה הנזק לא היה נגרם.

קשר סיבתי משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שלושה מבחנים מקובלים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי: מבחן הסיכון, מבחן הצפיות ומבחן השכל הישר. המבחן הדומיננטי בעוולת הפרת חובה חקוקה הוא מבחן הסיכון.

מבחן הסיכון- בית המשפט בוחן האם הנזק שנגרם והליך הגרימה הם מסוג הסיכון אותו המחוקק רצה למנוע.

היחס בין הוראות הנוגעות לקשר סיבתי בפקודת הנזיקין להוראות החיקוק המופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתביעה של הפרת חובה חקוקה אנו יכולים להיתקל בשתי מערכות של הוראות העוסקות בנושא הסיבתיות- אחת בפקודת הנזיקין ואחת בחיקוק המופר. בעוד שפקודת הנזיקין מכירה בניתוק הקשר הסיבתי עקב פעולת טבע בלתי צפויה לפי §64(1) או עקב אשם של אדם אחר לפי §64(2), עשוי החיקוק המופר להטיל אחריות מוחלטת על מפר החובה גם במקרה של התערבות צד שלישי או פעולת טבע. נקודת המוצא היא החיקוק המופר, ואין צורך לפנות להוראות הסיבתיות שבפקודה.

יסוד חמישי: החיקוק לא התכוון לשלול את התרופה הנזיקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האחריות הנזיקית הוא פקודת הנזיקין ולא החיקוק עצמו ולכן אין לחפש בחיקוק כוונה להטיל אחריות נזיקית אלא רק לבדוק האם החיקוק התכוון לשלול תביעה נזיקית. ההנחה היא שכל עוד לא נשללה זכות התביעה היא קיימת.

סעד אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר החיקוק המופר קובע סעד אזרחי על הפרתו ניתן עקרונית להסיק מכך שהמחוקק התכוון שסעד זה יהיה התרופה הבלעדית שתינתן לפרט הניזוק. אולם, יהיו מקרים שפירושו של החיקוק המופר יביאנו למסקנה שהסעד האזרחי שבחיקוק לא נועד למנוע תביעה בעילה של הפרת חובה חקוקה. הדבר תלוי בטיבו של הסעד האזרחי הקבוע בחיקוק. כך למשל, כאשר החיקוק המופר מעניק סעד של פיצויים שנועד לפצות את הניזוק על נזקיו- לא נאפשר לניזוק לעקוף את המגבלות שבחיקוק על ידי תביעת פיצויים בהפרת חובה חקוקה. שונה המצב כאשר הסעד האזרחי מתבטא באכיפת החובה בלבד או בסעד מצומצם כמו תיקון, החזר הוצאות וכדומה.

בפס"ד לסלאו נאמר כי עצם קיומו של סעד של עזרה עצמית, המתיר לניזוק לפעול בעצמו על מנת להביא דברים על תיקונם, איננו שולל את האפשרות, כי ייגרם נזק עקב הפרת החובה, ולכן, עקרונית, אינו שולל את זכותו לפיצוי בגין נזקים כאלה.

עילת תביעה נזיקית חלופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיקה מכירה בקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה לצד קיומן של עוולות נזיקיות אחרות

סעד מנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיום סעד מנהלי אינו מהווה עילה לדחיית תביעה בהפרת חובה חקוקה.

עונש פלילי כ"סעד" השולל תרופה אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיקה התאפיינה בחוסר עקביות בסוגיית העונש הפלילי והתרופה האזרחית.

בעבר הועלתה טענה שקיומו של עונש פלילי בחיקוק מונע תביעה בעוולת הפרת חובה חקוקה כיוון שהמחוקק התכוון להסתפק בעונש הפלילי ולהוציא תרופה אזרחית. עם זאת, לעתים פסקי דין כלל לא התייחסו לעונש הפלילי כבעל השפעה על התרופה האזרחית ולפעמים אף נאמר שאם המעשה הוא כל כך חמור עד שהוא גורר אישום פלילי קל וחומר שצריכה להיות תביעה אזרחית בגינו.

בפס"ד סולטאן קבעה השופטת נתניהו חזקה- משנקבע כי חיקוק נועד לטובתו של פלוני חזקה היא כי הפרתו מקנה עילת תביעה בהפרת חובה חקוקה אלא אם "החיקוק לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו". נתניהו מציינת שסנקציה פלילית אינה בהכרח מצביעה על כוונה לשלול תרופה אזרחית.

חובות חקוקות המוטלות על רשות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות נטיית הפסיקה הייתה שלא להטיל אחריות בנזיקין במסגרת עוולת חובה חקוקה על חובות המוטלות על גופים ציבוריים ועובדי ציבור. בעבר הפסיקה פירשה חיקוקים המטילים חובות על רשויות ציבוריות כמתכוונים להוציא את הסעד האזרחי אלא אם נאמר בפירוש שבגין הפרת החובה תהיה תביעה בנזיקין.

בפס"ד סרג עדין נקבע כי העובדה שהנתבע הוא גוף ציבורי והחובה המוטלת עליו נושאת אופי ציבורי מובהק, מחייבת את המסקנה כי המחוקק התכוון לשלול את התרופה הנזיקית.

בית המשפט נטה להימנע מהתערבות בהחלטות הגוף הציבורי בקביעה כי החלטות אלו הן פוליטיות באופיין, ותלויות במסגרת התקציב העומד לרשות הגוף הציבורי ובסדר העדיפויות של החובות המוטלות עליו.

לאור פס"ד שניתנו לאחרונה הנוטים להחיל אחריות בנזיקין גם על גופים ציבוריים נראה כי מגמת הפסיקה היא להשוות בין אחריות הגוף הציבורי והפרט.

בפס"ד קני בתים נקבע כי חובות שהופרו על ידי גופים ציבוריים אינן מצומצמות לתביעה במסגרת המשפט המנהלי בלבד ומהוות בסיס נכון וראוי גם לעוולת הפרת חובה חקוקה.

סעיף 5 לפקודת הנזיקין – הסתכנות מרצון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסתכנות מרצון מהווה טענת הגנה לנתבע מפני האחריות הנזיקית, במקרים בהם התובע חשף עצמו לסיכון שגרם לנזק מרצונו. לפי סעיף קטן ב – הגנת הסעיף לא חלה בעוולת הפרת חובה חקוקה. לשון הסעיף:

5. הסתכנות מרצון

(א) בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו.

(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על תובענה שהוגשה על עוולה הנובעת מאי-מילוי חובה שהייתה מוטלת על הנתבע מכוח חיקוק.

היחס בין עוולת הרשלנות לעוולת הפרת חובה חקוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים דמיון בין עוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות, שתיהן עוולות מסגרת המאפשרות הרחבה פוטנציאלית מתמדת ומגוונת של האחריות בנזיקין. לשתי העוולות יסודות דומים- הצורך בקיום חובה, בהפרתה ובנזק שנגרם כתוצאה מההפרה. אולם התוכן של יסודות אלה בשתי העוולות שונה זה מזה. העוולה של הפרת חובה חקוקה דורשת שהחובה תהיה קבועה בחיקוק והיא משתנה מחיקוק לחיקוק בעוד שהחובה לעניין עוולת הרשלנות נגזרת ממבחן אחד- מבחן הצפיות.

רמת ההתנהגות הקבועה בעוולת הרשלנות היא זו של האדם הסביר בנסיבות העניין ואילו הרמה הנדרשת בחובה החקוקה עשויה להשתנות. ישנו שוני גם ביסוד הנזק- עוולת הפרת חובה חקוקה דורשת שהנזק יהיה מהסוג שאליו התכוון החיקוק. כמו כן, יש לבדוק האם החיקוק המופר התכוון להוציא את התביעה בהפרת חובה חקוקה.

נמצא, שאין חפיפה מלאה בין שתי העוולות ולכן אין בהפרת חובה חקוקה כדי ליצור חזקה או ראיה מכרעת לרשלנות. זאת בניגוד לשיטה האמריקאית בו מיקומה הגאומטרי של הפרת החובה החקוקה הוא במסגרת עוולת הרשלנות. לפי גישתם, הסטנדרט הקבוע בחובה החקוקה הוא הסטנדרט שלפיו האדם הסביר צריך לנהוג ולכן הפרתו מהווה רשלנות.

במשפט הישראלי, הפרת חובה חקוקה אינה מהווה בהכרח רשלנות ולהפך, מילוי הוראותיה של חובה חקוקה אין פירושו העדר רשלנות. לעומת זאת, ייתכן שקיומה של חובה חקוקה והפרתה ישליכו וישפיעו על עצם קיומה של חובת זהירות ברשלנות או על השאלה האם הייתה התרשלות.

עוולות חוקתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוולת הפרת חובה חקוקה היא אחת הדרכים ליצירת בסיס משפטי המאפשר תביעת פיצויים בגין הפרת זכויות יסוד.

בפס"ד אמין הכיר השופט אנגלרד בחובתו של האב לדאוג לצורכי הקטין לרבות חינוכו ולימודיו מכוח הפרת חובה חקוקה לפי ס' 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

בפס"ד חוף עזה בית המשפט מונה את עוולת הפרת חובה חקוקה כאחת האפשרויות דרכן ניתן לקבל סעד נזיקי על פגיעה בזכות יסוד.

בפס"ד נעאמנה (בימ"ש שלום) קבעה השופטת מזרחי כי משעוגנה הזכות לכבוד בחוק יסוד והופרה על ידי הנתבעת די בכך כדי לבסס חיוב שלה כלפי התובעים בגין הפרת חובה חקוקה.

הצעת הקודיפיקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 63(א-ב) עתיד להיות מוחלף, עם קבלת חוק דיני ממונות בסעיף:

388. הפרת חובה חקוקה היא אי קיום חובה המוטלת על אדם על פי חיקוק שמטרתו להגן על אנשים מסוגו של הנפגע, כשההפרה גרמה לנפגע נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שמפניו נועד החיקוק להגן.

מדברי ההסבר של הצעת הקודיפיקציה §388 משמיט את היסוד החמישי כיוון שאם חיקוק מסוים התכוון לשלול את התרופה הנזיקית הדבר ינבע מפרשנות החיקוק. כמו כן הושמטו המילים "למעט פקודה זו" כיוון שהפקודה הוכללה בחוק הקודיפיקציה. בדברי ההסבר נאמר כי עוולות בהתאם לפרק זה אינן מהוות הפרת חובה חקוקה. בנוסף נאמר ש-§63(ב) מושמט בשל היותו מיותר.

לעניין הוצאת היסוד החמישי ייתכן שהדין הקיים לא ישתנה, כיוון שלפי החזקה שנקבעה בפס"ד סולטאן אין משמעות אמיתית ליסוד החמישי, מרגע ששאר היסודות התקיימו.

אולם ייתכן שהוצאת היסוד החמישי, תפתח פתח לתביעות חדשות בחוקים בהם ניתן סעד אזרחי שבא לפצות את הניזוק על נזקיו כגון דיני חוזים, ועוולת נזיקיות המצויות מחוץ פקודת הנזיקין.

עם זאת לאור הלכת אדרס נראה שאין בעיה לתבוע בעוולת הפרת חובה חקוקה גם בשל חובות המעניקות סעד אזרחי חלופי כל עוד לא יינתן כפל פיצוי.

בנוסף הצעת הקודיפיקציה השמיטה את §5(ב) – הקובע שאין לנתבע הגנה של הסתכנות מרצון בעוולת הפרת חובה חקוקה. בדברי ההסבר נאמר ש-§5(ב) הושמט מאחר שאם החיקוק אינו ניתן להתנאה אזי אין תוקף להסכמת הניזוק ליטול על עצמו את הסיכון.

מבט לעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נזק לא מוחשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

§63 דורש שהפרת החובה החקוקה תגרום לתובע נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו נתכוון החיקוק. §2 לפקודת הנזיקין מגדיר מהו נזק, הגדרה זו כוללת בחובה כל הפסד מוחשי ולכן כוללת גם נזקים בלתי רכושיים כמו צער, פחד, הטרדה ופגיעה ברגשות.

לאור הגדרת הנזק ב-§2 לפקודה, לא ניתן לתבוע בישראל במקרים שהפרת החובה החקוקה גרמה לתובע נזק לא מוחשי, כלומר לא ניתן לתבוע פיצוי על עצם הפרת החובה.

בפס"ד של בית המשפט המחוזי נדחתה תביעתה של עיריית ירושלים כנגד הורים שפעלו בניגוד למדיניות האינטגרציה, כיוון שלא נגרם לה נזק מוחשי אלא הפגיעה הייתה לכל היותר פגיעה בערך הרעיוני-חברתי של מערכת החינוך. לעומת זאת באנגליה נידונו מקרים בהם ניתן פיצוי על נזק לא מוחשי, על עצם הפגיעה בזכות, מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. לדוגמה- תביעת עובד על הפרת חובה חקוקה מצד מעביד לתת לעובד חשבון המפרט את משכורתו.

בפס"ד דעקה, שעסק בעוולת הרשלנות, ניתן פיצוי על הפגיעה באוטונומיה של החולה, לכן למעשה ניתן פיצוי על עצם ההתרשלות ללא שהוכח שנגרם נזק אחר. ייתכן שבעתיד יינתן פיצוי בעוולת הפרת חובה חקוקה על עצם הפרת החובה והפגיעה בזכות הנתבע גם ללא הוכחת נזק מוחשי.

חובות המוטלות על השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פס"ד לוי קבע שניתן לתבוע רשות ציבורית בהפרת חובה חקוקה רק בשל חובות שאינן בשיקול דעת. אולם ברק בספרו פרשנות למשפט אומר שניתן לתבוע בגין הפרת חוקי היסוד את הרשות הציבורית מכוח העוולה. החובה בחוקי היסוד היא חובה שבשיקול דעת – נדרש איזון בין זכויות האדם השונות. מכאן שלדעתו אין מניעה לתבוע בעוולת הפרת חובה חקוקה גם בחובות שבשיקול דעת. ייתכן שבעתיד ביהמ"ש העליון יישם גישה זו.

טיב החובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פס"ד פלונית של ביהמ"ש המחוזי דן בסרבן גט שלא ציית לפסד דין סופי של בית המשפט שחייבו לתת גט לאשתו. בית המשפט חייב את הסרבן בנזיקין בעוולת הפרת חובה חקוקה על סמך §287(א) לחוק העונשין המחייב ציות לפסד דין. פסה"ד פותח פתח לתביעות בעוולת הפרת חובה חקוקה על כל אי ציות לפסק דין. ובכך חורג מהעיקרון שתוכן החובה המופרת צריך להיות קבוע בחוק.

§77 לחוק העונשין[עריכת קוד מקור | עריכה]

§77 לחוק העונשין מורה כי אם הורשע אדם ביהמ"ש רשאי לחייבו לשלם סכום מסוים לניזוק מהעבירה כפיצוי על הנזק והסבל שנגרמו לו. ביהמ"ש העליון לא דן כלל בהשפעת סעיף זה על עילת התביעה בנזיקין מכוח חובות מחוק העונשין. ייתכן ובעתיד בית המשפט יקבע כי פיצויים שנקבעו לניזוק מכוח §77 אינם מונעים מהניזוק לקבל פיצויים מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

הלכת אדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפס"ד אדמה יצר השופט ברנזון בסיס לחיוב בעל אופי נזיקי בקובעו כי יש זכות פיצוי לתובע כל אימת שהנתבע הפר חוק, באופן שגרם לו נזק והנזק הוא תוצאה ישירה וטבעית של המעשה הבלתי חוקי. מתעוררת השאלה האם מדובר בחיוב נזיקי חיצוני לפקודת הנזיקין או שמא הכוונה היא לעוולת הפרת חובה חקוקה עצמה.

בפס"ד סוקר החיה השופט חשין הלכה זו, ואמר כי יש לתת להלכת אדמה רגליים משלה.

פס"ד חוף עזה מחזק את דעת חשין בסוקר – עוולת הפרת חובה חקוקה והלכת אדמה נמנות כשתי דרכים נפרדות לביסוס תביעה בנזיקין בגין הפרת חוק יסוד.

מכך נובע כי פס"ד אדמה יצר עילת תביעה נפרדת דרכה ניתן לתבוע בגין הפרת חוק אף ללא המסננות המנויות ב-§63 לפקודת הנזיקין העוסק בהפרת חובה חקוקה.

ייתכן שבעתיד ניתן יהיה לתבוע בנזיקין על הפרת חובה חקוקה דרך הלכת אדמה ללא צורך בפניה לעוולת הפרת חובה חקוקה המלווה במסננות. מהלך זה יכול להוביל להפיכתה של עוולת הפרת חובה חקוקה לאות מתה בדיני הנזיקין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה בר-שירה, הפרת חובה חקוקה (מהדורה שנייה מאת דפנה לוינסון-זמיר, 1989).

אהרן ברק, פרשנות במשפט כרך שלישי – פרשנות חוקתית (1994).

יחיאל קפלן ורונן פרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כח 773 (2005)

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית-שמש פ"ד לז (1) 113.
  • ע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'אמל מז (1) 629.
  • ע"א 165/73 יהודה עובדיה נ' יפו מור בע"מ כח (1) 348.
  • רע"א 95 / 5379 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ נא (4) 464.
  • ע"א 343/74 גרובנר נ. עיריית חיפה פ"ד ל (1) 141.
  • ע"א 915/91 מדינת ישראל נ. לוי פ"ד מח (3) 45
  • תא (י-ם) 6166/04 חוות צברי אורלי נ' מדינת ישראל [לא פורסם 29.08.2006].
  • ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפא פ"ד לו(3) 32.
  • רע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה [לא פורסם 5.7.2006].
  • ע"א 90 / 2351 יונה לסלאו נ' אמיל ג'אמל מז (1) 629.
  • ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ כט (2) 57.
  • ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה בע"מ נ. אס. בי. סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ פ"ד נה (3) 933.
  • תמ"ש (י-ם) 19270/03 כ.ש נ' כ.פ [לא פורסם 21.12.2004].
  • תמ"ש (כ"ס) 19480/05 'פלונית נ' עיזבון המנוח פלוני ז"ל [לא פורסם 30.04.2006].
  • ע"א 610/02 מפעל הפיס נ. לוטונט פ"ד נז (5) 97.
  • ע"א 711/82 י. בלומנטל בי"ח בע"מ נ' חיים תיכון לט (2) 477.
  • ע"א 625/66 גבריאל נ' שיטרית פ"ד כא(2) 762.
  • ע"א 247/55 סרג עדין בע"מ, בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל אביב-יפו פ"ד יא 1110.
  • ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, נתניה מו(5) 727.
  • ע"א 2034/98 אמין נ. אמין פ"ד נג (5) 69.
  • בג"ץ 1661/05 מועצה אזורית חוף עזה נ. מדינת ישראל פ"ד נט (2) 481.
  • ת"א 11258/93 (י-ם) 'נעאמנה נ' קיבוץ קליה, דינים שלום כרך ו, 236.
  • ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מב(1), 221.
  • המ' (י-ם) 1509/84 עיריית ירושלים נ' אפרים פ"מ תשמ"ה (ב) 64.
  • ע"א 2781/93 דעקה נ. בי"ח "כרמל" פ"ד נג (4) 526.
  • ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי פ"ד ט 1666.
  • בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים פ"ד מח(4) 237.
  • ע"א 224/51 פריצקר נ. פרידמן פ"ד ז 674.
  • ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ. מדינת ישראל פ"ד מ (3) 141.
  • Simonds v. Newport Abercarn etc. Co. [1921] 2 K.B. 616
  • Phillips V. Britannia Hygienic Laundry Company Limited [1923] 1 K.B. 539

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]