היפר-סקסואליות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף היפרסקסואליות)
היפר-סקסואליות
תחום פסיכולוגיה רפואית עריכת הנתון בוויקינתונים
סיווגים
ICD-10 F52.7 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היפר-סקסואליות (hypersexuality) היא שכיחות רבה או פתאומית של דחפים מיניים או פעילות מינית אצל אדם.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפר-סקסואליות, הידועה גם כהתנהגות מינית קומפולסיבית, מיניות מופרזת או התנהגות מינית בעייתית, מאופיינת בעיסוק חוזר ונשנה ובריבוי של פנטזיות, דחפים והתנהגויות מיניות.[1]

בדרך כלל ניתן לחלק היפר-סקסואליות לשתי קטגוריות: פראפילית ולא - פרפילית. היפר-סקסואליות פראפילית מתייחסת להתנהגויות שנחשבות בדרך כלל בלתי-מקובלות חברתית הכוללות חפצים לא אנושיים, סבל של עצמך או בן זוג, ילדים או אדם שאינו מסכים (לדוגמה: פטישיזם, אקסהיביציוניזם ופדופיליה). היפר-סקסואליות לא פרפילית מתייחסת להתנהגויות הנחשבות מקובלות חברתית אך המינון והעוצמה גבוהים. התנהגויות אלו כוללות מעשים מיניים כפייתיים עם מספר בני זוג, קיבעון על בן זוג שבלתי ניתן להשגה, אוננות מרובה, שימוש מרובה בפורנוגרפיה, מין כפייתי מחוץ ובתוך מערכת יחסים בהסכמה.

בעייתיות ההגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיניות תלויה בגורמים רבים, כולל משתנים אינדיבדואליים, מערכות יחסים, ערכים חברתיים, הבדלים תרבותיים ואמונות דתיות ואתניות. בשל הבדלים אלו וביטויי המיניות השונים, ההבחנה בין מיניות "סבירה" למיניות "קיצונית" או "מוגזמת" היא סובייקטיבית. כך התנהגות מינית הנחשבת מוגזמת בחברה מסוימת, עשויה להיתפס נורמטיבית ושגרתית באחרת.

לדוגמה, "נימפומניה" הייתה אבחנה לתשוקה מינית מוגזמת אצל נשים במאה ה-19[2] ונחשבה למחלה. שיטות לטיפול ב"מחלה" היו בין היתר כריתת דגדגן או הסרת השפתיים, בטענה הרפואית שמעולם לא ראו חזרות של התשוקות המיניות לאחר טיפולים מסוג זה[3]. כיום, רצון של אישה למין נחשב דבר בריא אך עדיין אין הסכמה על מינון בריא או מוגזם של רצון מיני נשי. נשים וגברים נשפטים באופן שונה על אותן התנהגויות מיניות. לדוגמה, נשים נשפטות לחומרה ואף לגנאי על כמות הפרטנרים שלהן ליחסי מין, בניגוד לגברים שלא נשפטים על כך ואף לעיתים זוכים למשוב חיובי. המוסר הכפול מוסיף לקושי להגדיר בבירור התנהגויות מיניות לא מותאמות או "קיצוניות".

במחקר שהשווה בין חברות שונות, נמצא כי אנשים שעסקו בפעילות מינית תכופה, זכו לעיתים לתוויות פתולוגיות ולסטיגמות שליליות מכיוון שהתנהגותם המינית לא תאמה את הנורמות של החברה שלהם[4].

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל מורכבות ההגדרה וההבדלים החברתיים-תרבותיים, אין כיום אבחנה ספציפית נפרדת להיפר-סקסואליות. על פי ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, היפר-סקסואליות זו "קטגוריה כוללת לתיאור הפרעה מינית שאינה עומדת בקריטריונים של הפרעה מינית ספציפית כלשהי, ואינה חוסר תפקוד או פריפיליה"[5]. במהדורה האחרונה לא התקבלה הגדרה אבחונית להיפר-סקסואליות. לפי ההצעה שהוגשה לוועדת האיגוד שערך את ספר האבחנות[6], על מנת להיות מאובחן בתור מי שסובל מהיפר-סקסואליות נדרש מצב בו במשך חצי שנה או יותר נצפים דחפים, פנטזיות או התנהגויות מיניות שמתאפיינים בכך ש:

  • הזמן המוקדש להם בא על חשבון פעילויות אישיות וחברתיות חשובות אחרות
  • הם באים כמענה למצבים רגשיים בלתי נעימים או כתגובה לאירועים מלחיצים
  • יש ניסיונות חוזרים וכושלים לחדול מהם
  • קיימת התעלמות מהסיכון הכרוך בהם לפרט עצמו או לאחרים
  • קיימת מצוקה סביבם בתחומי חיים אחרים (תעסוקה, חיי משפחה)
  • ההתנהגויות אינן נובעות מתופעות פיזיולוגיות או נטילת תרופות
  • ההתנהגויות יכולות לכלול: יחסי מין בהסכמה בין בגירים, אוננות, צפייה בפורנו, מין ברשת, מין בטלפון, ביקור במועדוני חשפנות וכיוצא באלו.

יש צורך לשלול סיבות רפואיות להיפר-סקסואליות. הפרעות נוירולוגיות מסוימות עלולות לגרום לאדם לפעול באופן בלתי הולם ואף לגרום להתנהגות היפר-סקסואלית. גם חוסר איזון הורמונלי בעקבות מחלות שונות עשוי להוביל להיפר-סקסואליות[2]. בנוסף, שינויים רגשיים, נפשיים והורמונליים המאפיינים את גיל ההתבגרות יחד עם הופעת עוררות מינית, עלולים להתפתח להתנהגות היפר-סקסואלית.

טיפול ומניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים המגיעים לטיפול בהיפר-סקסואליות הם קבוצה הטרוגנית ועל כן יש צורך בהערכה יסודית לצורך בירור התנהגויות, בירור מידת ואופי המוטיבציה לטיפול והתאמת תוכנית טיפולית. התערבויות נפוצות שנמצאו כיעילות עבור המטופל ההיפר-סקסואלי הן: טיפול קוגניטיבי - התנהגותי למניעת הישנות ההתנהגויות ההיפר-סקסואליות, פסיכותרפיה-פסיכודינאמית על מנת לחקור את שורשי ההתנהגות והגורמים, טיפול קבוצתי המסייע להפחית את רגשות הבדידות והבושה כמו מודל שנים-עשר השלבים שפותח במקור עבור אלכוהליסטים אנונימיים ועבר התאמה לטיפול בהיפר-סקסואליות וכן טיפול פסיכו-פרמקולוגי המשלב תרופות, נלטרקסון, תרופה שמשמשת בהפחתת דחפים בהפרעות דומות כמו הימורים פתולוגיים, תלות באלכוהול ובאופיאטים, נמצא כמפחית התנהגות מינית היפר-סקסואלית[7]. בנוסף, ישנן גישות הגורסות כי חינוך מיני מיטיב המתייחס להיפר-סקסואליות ולהתנהגויות מיניות שאינן מותאמות, עשוי לקדם מודעות, מניעה והבנת עומק של ההתנהגות וכן לקדם פנייה לקבלת עזרה במידת הצורך[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Katherine L. Derbyshire, Jon E. Grant, Compulsive sexual behavior: a review of the literature, Journal of Behavioral Addictions 4, 2015-06, עמ' 37–43 doi: 10.1556/2006.4.2015.003
  2. ^ 1 2 Al Awlaqi Ahmed, Alkhayat Khalid, Akrawi Guvan, Al Awlaqi Nasser, Hormone Profile In Hypersexuality Women (Review) 4, 2016-01-01, עמ' 529–58
  3. ^ E. Showalter, Victorian women and insanity, Victorian Studies 23, 1980, עמ' 157–181
  4. ^ Martin P. Levine, Richard R. Troiden, The myth of sexual compulsivity, The Journal of Sex Research 25, 1988-08-01, עמ' 347–363 doi: 10.1080/00224498809551467
  5. ^ 5. American Psychiatric Association., (4th ed., text revision) Diagnostic and statistical manual of mental disorder, 2000
  6. ^ Martin P. Kafka, Hypersexual disorder: a proposed diagnosis for DSM-V, Archives of Sexual Behavior 39, 2010-04, עמ' 377–400 doi: 10.1007/s10508-009-9574-7
  7. ^ J. R. Volpicelli, A. I. Alterman, M. Hayashida, C. P. O'Brien, Naltrexone in the treatment of alcohol dependence, Archives of General Psychiatry 49, 1992-11, עמ' 876–880 doi: 10.1001/archpsyc.1992.01820110040006