אוננות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של אישה מאוננת, מאת גוסטב קלימט, 1913
איור של גבר מאונן

אוננות היא פעולה מינית עצמית, שבדרך כלל אין מעורבים בה בני זוג נוספים. האוננות מתבצעת על ידי גירוי איברי המין, שהם אזורים ארוגניים שנמצאים בהם עצבים רבים ורגישים; אצל הגבר באמצעות גירוי פיזי של הפין, ואצל האישה באמצעות גירוי אזור הפות, השד או הדגדגן. האוננות עשויה להסתיים באורגזמה ולהביא לחוויה גופנית עזה. מקובל להניח שרוב בני האדם אוננו בשלב כלשהו בחייהם, ושהאוננות היא חלק כמעט בלתי נמנע מתקופת גיל ההתבגרות, ותהליך הבשלתו המינית והנפשית של כל אדם. מעשי אוננות נצפו גם בקרב בעלי חיים. אוננות נפוצה הן בקרב גברים והן בקרב נשים, אולם מחקרים מעידים כי גברים נוטים לאונן יותר‏[1][2].

בדרך כלל האוננות אינה משמשת לשם רבייה אלא לשם סיפוק והנאה מינית. במתן תרומת זרע לשם הפריה חוץ גופית, משמשת האוננות לרבייה.

המונח בעברית (ובשפות נוספות) נגזר משמו של אוֹנָן, בנו של יהודה, הנזכר בספר בראשית כמי ש"שִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (ל"ח, ט), אף על פי שלדעת כל המפרשים מעשיו של אונן לא היו בגדר מה שהיום מוגדר כאוננות, אלא משגל נסוג. ההבנה המוטעית נובעת מהקריאה הנוצרית של הפסוק, ומהמונח הלועזי "onanism", אשר כיום לא נמצא בשימוש באנגלית במובנו הישיר, אלא מהווה סמל לכל פעולה חסרת תועלת המרוכזת באדם. הביטוי העברי, שהיה מקובל קודם תחילת השימוש במונח החדש במאה ה-20, הוא "הוצאת זרע לבטלה".

ההיבטים החברתיים והרפואיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבויות ודתות רבות לא היה מקובל לדבר בפומבי על נושא האוננות, והיא הייתה מגונה, ונתפסה כמעשה אנטי-חברתי של אנוכיות, ואף כשחיתות מוסרית ומעשה הנוגד את רצון האל ואת טובת החברה. כתוצאה נוצרו אמונות שגויות ומיתוסים רבים שנועדו להפחיד ולמנוע את האדם מלאונן, בהן האמונה כי אוננות יכולה לגרום לעיוורון או לצמיחת שערות בכף היד, המיתוס שאוננות פוגעת בהתפתחות המינית והאמונה השגויה שאוננות מוגזמת עלולה לגמור את מלאי תאי-הזרע האגורים אצל הגבר. ההבנה שהזרע מכיל את הפוטנציאל להתפתח לאדם שלם הפכה את היחס לאוננות לחמור במיוחד ושיוותה אותה למעין רצח.

התנגדות בנימוקים רפואיים לאוננות ניתנה על ידי הרמב"ם, רופא ופוסק בן המאה ה-12, שקבע שיציאת נוזל הזרע מהגוף מזיקה לגוף מכיוון שהזרע הוא כוח הגוף, והוא מצטטט את דבריו של שמואל (אמורא שעסק ברפואה) שקבע כי מתוך כל אלף אנשים שמתים, 999 מהם הם אנשים שחייהם קוצרו על ידי יציאת נוזל הזרע מהגוף, אם על ידי אוננות ואם על ידי קיום יחסי מין באופן לא מבוקר ומוגזם.

כיום, לאור תהליכי החילון ועם התפתחות מדעי הרפואה והפסיכולוגיה, זוכה נושא האוננות לחשיפה נרחבת, והוא אף מוסבר או נלמד במוסדות חינוך רבים. כבר ידוע בוודאות, שאוננות כשלעצמה איננה מזיקה לגוף, אם כי אוננות מופרזת עשויה לפעמים להעיד על בעיה פסיכולוגית כלשהי, וממשיכה להיחשב כפוגעת ברוחניות וברמה המוסרית בחוגים דתיים. לפי פסיכולוגים ורופאים האוננות היא אף בריאה ויכולה לסייע בהפחתת לחצים. לפי מחקרים אחרונים נראה שפליטת זרע תדירה מסייעת במניעת סרטן הערמונית[3]. ישנם גם מחקרים סותרים חדשים יחסית המצביעים על קבוצה של סימפטומים נדירים אחרי האוננות הגברית. שני סימפטומים אלה נקראים "תסמין מחלה אחרי אביונה" ו"כאב ראש אחרי משגל". לפי המחקר שני הסימפטומים הם נדירים מאוד ושליליים. [דרוש מקור]

אנתרופולוגים רואים את הטאבו על אוננות בחברות מסוימות כחלק ממכלול רחב של התייחסות שלילית לכל פעילות מינית שאינה מכוונת ילודה. סקירות של חברות רבות מראות שיש קשר בין התמיכה של חברה בילודה לבין הטאבואים המיניים השונים בחברה (Our Kind, Marvin Harris, 1991). יש הרבה יותר טאבואים מיניים בחברות תומכות ילודה מאשר בחברות שאינן תומכות בה, גם אם מדובר בחברות פרימיטיביות, ובהן החופש המיני גדול, באופן ממוצע. לפי גישה זו, החופש המיני במחצית השנייה של המאה העשרים קשור במידה רבה לירידת הערך המיוחס לילודה.

השקפת הדתות על האוננות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר בראשית (לח, ט-י), מעניש אלוהים את אונן על מעשהו ("וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה, לבלתי נתון זרע לאחיו. וירע בעיני ה' אשר עשה, וימת גם אותו"). אך אין לראות בכך מקור לאיסור האוננות, הן משום שלפי המתודה ההלכתית, מספר בראשית לא נלמדות הלכות (למשל, יעקב אבינו היה נשוי לשתי אחיות - מעשה שאחר מתן תורה הוא איסור כרת). ובעיקר משום שלא ברור כלל אם חטאו של אונן היה השחתת הזרע כשלעצמה או סירובו לייבם את גיסתו ו"לתת זרע לאחיו", כאשר רוב הפרשנים סוברים ששניהם ביחד.

על אף שהאוננות אינה אסורה במפורש בתורה, ההלכה ומסורת התורה שבע"פ רואות בה איסור הלכתי וחטא גדול. היחס אל הזרע הוא כאל חי בפוטנציה, ואל האוננות כמעין רצח שבו האדם מחסל את בניו הפוטנציאליים [4].

ההלכה היהודית מתירה לקיים יחסי מין עם נשים הרות, עקרות או מבוגרות, על אף שאין בהם פוטנציאל רבייה, לשם קיום מצוות עונה, אך חז"ל שוללים את האוננות, מכיוון שבעיניהם המיניות קיימת לצורך הקשר בין גבר לאישה המיוחדת לו. מכאן ניתן ללמוד שהמונח "זרע לבטלה" אינו מכוון לבטלה מהולדה אלא פשוט לבטלה "שלא לצורך". כלומר כל סוג של שפיכת זרע שלא במהלך קיום יחסי מין עם אישה נקרא "זרע לבטלה".

עוד בזמן התלמוד סופחה האוננות לאיסורים אחרים כמו "לא תנאף" או ול"ונשמרתם מכל דבר רע". היו כאלו שהרחיקו לכת באומרם שאיסור האוננות הוא תת-איסור של גילוי עריות, כיון שבו מגלה אדם את ערוות עצמו. בהלכה מכונה האוננות "הוצאת זרע לבטלה", וקיימות סביבה שאלות הלכתיות רבות, למשל, האם מותרת הוצאת זרע באוננות לשם בדיקה רפואית או להפריה מלאכותית.

מסורת חוכמת הנסתר ביהדות, הקבלה, מרבה במיוחד לגנות את האוננות, וקיימת בה דעה כי מניצוצות החיים המתפזרים עם הזרע המבוזבז נוצרים מלאכי חבלה. בכתבי האר"י כתוב כי האוננות במיוחד מאריכה את הגלות ומעכבת את הגאולה. בספר הזוהר אף נאמר כי חטא הוצאת זרע לבטלה הוא החטא היחיד שאין לו כפרה. מקובל להבין שאין כוונת הזוהר כפשוטו, אלא שהכוונה היא להרתיע את האדם מן החטא. ידועים מאמרי חז"ל הרבים האומרים כי תמיד אפשר לחזור בתשובה, ואין דבר עליו אי אפשר לעשות תשובה, אף על חטא חמור שכזה, ובזוהר פירוש הסולם אומר, שאפשר לעשות על החטא תשובה חלקית (בחינת ו"ק, אומנם רק שיבוא מהמשיח יהיה אפשר לעשות תשובה מלאה על החטא (בחינת ג"ר). יחד עם זאת, מעשה האוננות נאסר בהלכה מפני השחתת זרע לבטלה [5]. קיצור שולחן ערוך מציין: "ולפעמים בעונש זה, חס-ושלום, בניו מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות"[6].

אחד מן הביטויים של היחס הציבורי לאוננות מצד היהדות בדורנו הוא ארגון עצת נפש שהקים הרב שלמה אבינר, שכחלק מפעילותו מנסה לעזור לנערים להפסיק לאונן.

היחס לאוננות של אישה מתון יותר בהלכה, אף שיש פוסקים כמו הרב יוסף חיים ("הבן איש חי")[7] והרב משה פיינשטיין [8], שאוסרים אותה ומשווים אותה לאוננות של גבר, כל היתר סוברים[דרוש מקור] שהאיסור הוא על הוצאת זרע לבטלה, שאינו קיים באישה, אומנם לדעת הרמב"ם, יש איסור מהתורה "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" שכל מנהגי הזנות האלה היו נהוגים אצלם.[דרוש מקור]

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב העדות הנוצריות נתפסה האוננות כחטא, בשל התפיסה הכללית כי המין הוא ביטוי לחטא הקדמון, ושיש לקיימו רק לצורך הולדת ילדים. כיום חל שינוי בעמדה זו, ויש נטייה לראות באוננות מעשה ילדותי או לא-ראוי, אבל לא חטא חמור. שינוי זה בא בד בבד עם ראיית יחסי המין יותר כצורך אנושי וכביטוי לקשר טוב בין בני זוג ופחות כאמצעי לרבייה גרידא. שינוי זה ניכר בייחוד בכנסייה הקתולית.

אסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באסלאם נתפסת האוננות בעיקרון כחטא חמור, וזאת לשני המינים כאחד. אולם, בפלגים מסוימים אוננות תהיה מותרת רק כדי להימנע מזנות[דרוש מקור], וזה יתקבל כמעשה חטא שמטרתו למנוע חטא יותר גדול בחומרתו. בערבית מקובל לכנות את האוננות "ההרגל הסודי" (ألعادة ألسرية).

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עצמי של גבר מאונן, צבעי מים, מעשה ידי אגון שילה משנת 1911.
סטיר מאונן, ציור על גבי כד מיוון העתיקה, 560 לפנה"ס לערך

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בגיליון יולי 1920 של המגזין האמריקאי "The Little Review" פורסם הפרק "נאוסיקה" מספרו של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס", שבו גיבור הספר, לאופולד בלום, מאונן בקרבת כנסייה. נגד המגזין הוגשה תלונה על ידי "האגודה הניו-יורקית נגד תועבה" בגין פרסום דברי זימה. שתי עורכות המגזין נעצרו[9], הועמדו לדין ב-1921 בבית המשפט המחוזי של ניו יורק, הורשעו ונקנסו ב-50 דולר כל אחת, והודיעו כי אין בכוונתן לפרסם עוד חומר פרי עטו של ג'ויס.
  • בספרו של פיליפ רות, "מה מעיק על פורטנוי", נכלל פרק שבו מתאר גיבור הספר, אלכס פורטנוי, את אובססיית האוננות שלו‏[10].

בקולנוע ובטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות לאוננות בקולנוע ובטלוויזיה נעשית בדרכים אחדות, החל מהתייחסות מילולית בלבד או מרומזת וכלה בהצגה גלויה. דוגמאות:

  • בסרט ההיסטוריה המטורפת של העולם, של מל ברוקס, יש משחק מילים שאי אפשר לתרגמו לעברית ומכיל את המילה "אוננות". האדונית מחזרת שם אחרי גבר והעבדים שלה עייפים מהחזקת האפריון ומנסים להתערב. היא אומרת: The servant must wait while the master-bate.
  • בסרט שיער יש שיר שדן בערכים ובמנהגים שהדור הקודם ראה כמגונים. שרים שם "אוננות עושה לי טוב".
  • בסרט שם הוורד מנהלתן המנזר מכריז בעת שמעלים אותו על המוקד כי ממילא הוא לא עשה במנזר שום דבר משמעותי מלבד "שפשוף התורן".
  • בסרט מוכרחים להיות שמח של ג'ולי שלז, נורה, המגולמת על ידי קרן מור לא מצליחה למצוא דקה לאונן בשקט כי חמותה רינה, המגולמת על ידי רבקה מיכאלי, לא חדלה מלהתקשר.
  • "ההתערבות" - פרק בקומדיית המצבים "סיינפלד", העוסק בתחרות בין ארבעת גיבורי הסדרה שמטרתה לקבוע מי מהם מסוגל להימנע מאוננות במשך פרק הזמן הארוך ביותר. המילה "אוננות" אינה מוזכרת לכל אורך הפרק והנושא מתואר באמצעות שורה של ביטויים בלשון נקייה.
  • בקומדיית המצבים "רוזאן", הוקדש פרק שלם בעונה השישית, כאשר נתגלה לרוזאן ודן שבנם בן ה-12, די.ג'י, התחיל לאונן.
  • בסדרה "חריגים" של E4, נגיעה של אחת מכוכבות הסרט בגבר, גורמת לו לרצות לקיים איתה יחסי מין (כוח שקבלה בעקבות ברק שפגע בה ובחבריה). גיבור אחר מהסדרה, לא מוכן שתיגע בו מסיבה כלשהי, אז הם מאוננים. רואים רק את פניהם בזמן האקט, אבל מבינים לפי תנודות הכתפיים.
  • בסרטו של פדרו אלמודובר, "לחזור", לאחר שריימונדה, גיבורת הסרט, מסרבת לקיים יחסי מין עם בעלה, הבעל מאונן במיטתם. הצופים רואים רק את חלק גופו העליון, מהכתפיים ומעלה, ומבינים ממראה פניו ומתנודות הכתפיים במה הוא עוסק. אלמודובר מציג בצורה בוטה יותר אוננות גברית בתחילת סרטיו "מטדור" ו"חוק התשוקה", ואוננות נשית בסרטו "קשור אותי! אהוב אותי!".
  • בסרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, "החולמים", דורשת איזבל, במסגרת משחק, מאחיה תאו שיאונן, בנוכחותה ובנוכחות חברם מתיו, מול תמונתה של מרלן דיטריך, התלויה בחדרו. תאו מציית לדרישתה.
  • בסרט אקספרס של חצות, גיבור הסרט ששהה במאסר ממושך ונשתבשה עליו דעתו, מאונן מול החברה שלו בעת שהיא באה לבקר אותו בכלא.
  • בסרט Angela's Ashes יש סצנה שבה הגיבור וארבעת חבריו מאוננים מול גדר אבן בשדה.
  • בסרט "קן פארק" של הבמאי לארי קלארק, המציג בסרטיו את חיי הנוער בשולי החברה, נכללת גם סצנה המציגה בצורה גלויה אוננות תוך חניקה עצמית מול משחק טניס בטלוויזיה.
  • בסרט "שורטבאס" המציג בגלוי יחסי מין במגוון צורות, נכללות גם סצנות אחדות שבהן מוצגת אוננות, של גברים ונשים, בצורה גלויה ביותר. השחקן המגלם את ג'יימס, דמות גיבור הסרט, נראה במהלך אוננות כאשר הוא ניצב ב-"עמידת נר", ומכופף את הגב כך שאיבר מינו מגיע אל פיו, הוא מאונן אורלית ונראה בבירור כשהוא פולט זרע אל תוך פיו.

במוזיקה פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוננות זוכה להתייחסות גם במוזיקה פופולרית. בין האמנים שהתייחסו לכך בשיריהם ניתן למנות את טוני ברקסטון, מיינדלס סלף אינדלג'נס, בריטני ספירס, באזקוקס, גרין דיי, פינק וסינדי לאופר ששירה "She Bop" היה הראשון שחויב לשאת תווית "פיקוח הורים" (לתוכן מיני) בשל ההתייחסות לנושא‏[11] התייחסויות מוקדמות יותר היו השיר "My Ding-a-Ling" של צ'אק ברי מ- 1972, ו- "Mary Ann with the Shaky Hand" משנת 1967 של להקת המי.

במוזיקה הישראלית התייחסו לאוננות בשיריהם הלהקות פוליאנה פרנק, הדג נחש, היהודים ושב"ק ס' והזמרים דן תורן, אריק ברמן, פישי הגדול ויזהר אשדות. בתרגום העברי למחזמר שיער נכתב: "אל תפחד ממלאכת יד...". להקת שייגעצ אף הקליטה שיר על אוננות הנקרא "עושה ביד" ונכלל באלבום ניו יורק-רפיח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גילי פליסקין, דברים שרציתי לגעת - מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, הוצאת ידיעות ספרים, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימוכין והערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]