המרכז הדמוקרטי-הומניסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המרכז הדמוקרטי-הומניסטי
Centre démocrate humaniste
Logo of the Humanist Democratic Centre.svg
מדינה בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיגים מקסים פרוו עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד 1972 עריכת הנתון בוויקינתונים
אידאולוגיות דמוקרטיה נוצרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מטה בריסל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום במפה הפוליטית מרכז (פוליטיקה) עריכת הנתון בוויקינתונים
ארגונים בינלאומיים מפלגת העם האירופית עריכת הנתון בוויקינתונים
צבעים רשמיים כתום עריכת הנתון בוויקינתונים
www.lecdh.be
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המרכז הדמוקרטי-הומניסטי[1][2]צרפתית: Centre démocrate humaniste, או בקיצור: cdH) הוא מפלגה נוצרית-דמוקרטית[3][4][5][6] והומניסטית דוברת צרפתית בבלגיה.[7][8] עד 2002 נודעה המפלגה כמפלגה הנוצרית-חברתית (Parti Social Chrétien). ה-CDH משתתף בממשלת בריסל, ממשלת הקהילה הצרפתית, ממשלת ולוניה, אך לא בממשלה הבלגית הכללית.

ה-PSC נוסדה רשמית בשנת 1972. הקמת המפלגה הייתה תוצאה של פיצול מפלגת העם הנוצרית (PSC-CVP) למפלגת העם הנוצרית דמוקרטית (CVP) והמפלגה הנוצרית-חברתית דוברת הצרפתית (PSC). ה-PSC נחלשה מאוד בבחירות הכלליות ב-1999 והמפלגה הייתה באופוזיציה בכל הממשלות במדינה.

לאחר הכישלון בבחירות 1999, המפלגה פתחה בתהליך של רפורמה פנימית. בשנת 2001 אומצה אמנת עקרונות חדשה "אמנת ההומניזם הדמוקרטי" ובשנת 2002 אימצה המפלגה חוקה חדשה ושמה שונה ל"המרכז ההומניסטי הדמוקרטי".

בבחירות הכלליות ב-2003 המפלגה התחזקה במעט, אך עדיין נשארה באופוזיציה. לאחר הבחירות האזוריות ב-2004 חזרה המפלגה לשלטון בבריסל, ובשתי הקהילות במדינה.

בבחירות הכלליות ב-2007 זכתה המפלגה ב-10 מתוך 150 מושבים בבית הנבחרים ושניים מתוך 40 מושבים בסנאט.

בבחירות הכלליות בשנת 2010, המפלגה איבדה מושב אחד בבית הנבחרים ושמרה על שני המושבים שלה בסנאט, תוצאה שחזרה על עצמה בבחירות הכלליות בשנת 2014. בבחירות הכלליות בשנת 2019 המלגה נחלה את הכישלון החמור ביותר שלה אי פעם, וזכתה רק ב-5 מושבים וב-3.7% מהקולות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Baume, Maïa de la (14 באוקטובר 2016). "Walloon parliament rejects CETA deal". Politico (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-4 בינואר 2021. 
  2. ^ Ley, Shaun (28 באוקטובר 2015). "Cameron cannot assume total support from Poland". BBC News (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-4 בינואר 2021. 
  3. ^ "Appendix A3: Political Parties". European Social Survey (מהדורה 9th). 2018. בדיקה אחרונה ב-24 בדצמבר 2019. 
  4. ^ Hans Slomp (30 בספטמבר 2011). Europe, A Political Profile: An American Companion to European Politics. ABC-CLIO. עמ' 465–. ISBN 978-0-313-39182-8. בדיקה אחרונה ב-23 באוגוסט 2012. 
  5. ^ Thomas Poguntke; Paul Webb (21 ביוני 2007). The Presidentialization of Politics: A Comparative Study of Modern Democracies. Oxford University Press. עמ' 158–. ISBN 978-0-19-921849-3. בדיקה אחרונה ב-24 באוגוסט 2012. 
  6. ^ Colin Hay; Anand Menon (18 בינואר 2007). European Politics. Oxford University Press. עמ' 92. ISBN 978-0-19-928428-3.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  7. ^ Billiet, Jaak; Maddens, Bart; Frognier, André-Paul (2006). "Does Belgium (still) exist? Differences in political culture between Flemings and Walloons". West European Politics 29 (5): 912–932. doi:10.1080/01402380600968802. 
  8. ^ Lees-Marshment, Jennifer (2009). Political Marketing: Principles and Applications. London: Taylor & Francis. עמ' 99. ISBN 978-0-415-43129-3.