מרכז-ימין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פוליטיקת מרכז-ימין היא פוליטיקה הנוטה לימין הקשת הפוליטית, אך קרובה יותר למרכז. משנות ה-80 של המאה ה-18 ועד שנות ה-80 של המאה ה-19 חל שינוי בעולם המערבי של מבנה המעמדות החברתיים והכלכלה, שהתבטא בהתרחקות מהאצולה והמרקנטיליזם, לעבר הקפיטליזם.[1][2][3] השינוי הכלכלי לעבר הקפיטליזם השפיע על תנועות מרכז-ימין, שעברו לתמוך באידאולוגיה הכלכלית החדשה.

האיחוד הדמוקרטי הבין-לאומי הוא ברית של מפלגות פוליטיות מהמרכז-ימין (כמו גם כמה מפלגות ימניות נוספות - כולל המפלגה השמרנית של בריטניה, המפלגה השמרנית של קנדה, המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית, המפלגה הליברלית של אוסטרליה, המפלגה הלאומית של ניו זילנד ומפלגות נוצריות-דמוקרטיות) - המצהירות על מחויבות לזכויות האדם כמו גם לפיתוח כלכלי.

אידאולוגיות המאופיינות כמרכז-ימין כוללות שמרנות ליברלית וכמה גרסאות של ליברליזם ודמוקרטיה נוצרית. ההיבטים הכלכליים של המרכז-ימין המודרני הושפעו מהליברליזם הכלכלי, בדרך כלל תמיכה בשווקים חופשיים, הוצאות ממשלתיות מוגבלות ומדיניויות אחרות המקושרות לנאו-ליברליזם. הימין המתון בכללותו אינו שמרן מבחינה חברתית מחד ואינו ליברלי מבחינה תרבותית מאידך, ולעיתים קרובות משלב את שתי האמונות עם תמיכה בזכויות אזרח ובמרכיבים של מסורתיות.

דוגמאות היסטוריות לאסכולות מרכז-ימין כוללות את השמרנים בממלכה המאוחדת, הטורים האדומים בקנדה והרפובליקנים של רוקפלר בארצות הברית. הדמוקרטים החדשים של ארצות הברית אימצו גם כמה היבטים של מדיניות המרכז-ימין, כולל תקציבים מאוזנים, סחר חופשי ורפורמה ברווחה. פלגים אידאולוגיים אלו מנוגדים למדיניות הימין הרדיקלי והפופוליזם הימני. הם גם נוטים לתמוך יותר בליברליזם תרבותי ושמרנות ירוקה מאשר מפלגות ימניות יותר.

על פי מחקר משנת 2019, למפלגות המרכז-ימין היו כ-27% מהקולות ב-21 דמוקרטיות מערביות שנבדקו ב-2018. זו ירידה מ-37% שנמדדו ב-1960.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הצרפתית עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשראה הבולטת לפוליטיקת המרכז-ימין (במיוחד בבריטניה) הייתה השמרנות המסורתית של אדמונד ברק,[5] שהייתה מתונה יותר מהשמרנות היבשתית שפיתח ז'וזף דה מסטר בצרפת. עם המהפכה הצרפתית, גינה דה מסטר לחלוטין את הסטטוס קוו שהיה קיים לפני המהפכה (בניגוד לברק), וחיפש מהפכת נגד ריאקציונרית שתפרק את כל החברה המודרנית ותחזיר אותה לחברה דתית למהדרין.[6] בעוד שברק גינה את המהפכה הצרפתית, הוא תמך במהפכה האמריקאית, אותה תפס כמהפכה שמרנית. ברק טען שהאמריקאים התקוממו מאותה סיבה בעטיה מרדו האנגלים במהלך המהפכה המהוללת, כשבשני המקרים חרגה המלוכה מתפקידיה. ברק טען שהמהפכה האמריקאית הייתה מוצדקת מכיוון שהמלך ג'ורג' השלישי חרג מזכויותיו המקובלות בכך שהטיל מיסים על המתיישבים האמריקאים ללא הסכמתם.[7] ברק התנגד למהפכה הצרפתית מכיוון שהוא התנגד לאנטי-מסורתיות שלה ולשימוש שלה ברעיונות מופשטים, כמו הצהרת זכויות האדם והאזרח והשוויון האוניברסלי.

בבריטניה, התנועה השמרנית המסורתית מיוצגת במפלגה השמרנית הבריטית. ראש ממשלת הממלכה המאוחדת השמרני, בנג'מין דיזראלי, ביקש לטפל בבעיות חברתיות המשפיעות על מעמד הפועלים עקב היעדר סיוע מכלכלת הלסה פר, ויצר את שמרנות האומה האחת שלו, שטענה כי חוסר סיוע למעמדות הנמוכים חילק את החברה הבריטית לשני עמים - העשירים והעניים, כתוצאה מיוזמה פרטית חסרת מעצורים, אותה ביקש לפקר.[8] דיזראלי אמר כי הוא תמך באומה בריטית מאוחדת תוך הצגת המפלגות האחרות המייצגות את המעמד הגבוה או המעמד הנמוך. דיזראלי התנגד לסחר חופשי והעדיף פטרנליזם אריסטוקרטי ואת קידום האימפריאליזם.[9] עם זאת, עם תחיית התנועה הסוציאליסטית בעליית מפלגת הלייבור לשלטון והיחלשות המפלגה הליברלית, המפלגה השמרנית עברה להיות לתמוך בקפיטליזם ולהתנגד לסוציאליזם.

תנועת ימין-מרכז נוספת שקמה בצרפת בתגובה למהפכה הצרפתית הייתה תנועת הדמוקרטיה הנוצרית, שבה קיבלו הקתולים השמרנים המתונים את המרכיבים הדמוקרטיים של המהפכה הצרפתית. המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הראשונה נוסדה באיטליה בשנת 1919 על ידי לואיג'י סטורצו, אך היא דוכאה על ידי המשטר הפשיסטי האיטלקי ונאלצה לצאת לגלות בצרפת. בגלות הקים סטרוצו תנועה בין-לאומית שתמכה ביצירת שוק אירופי אחיד ואיחוד אירופה למניעת מלחמה. בין חברי הקבוצה היו קנצלר גרמניה לעתיד קונראד אדנאואר, ראש ממשלת איטליה לעתיד אלצ'ידה דה גספרי ורובר שומאן.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית היא מפלגה שמרנית המייצגת את המרכז-ימין בפוליטיקה של גרמניה.

באירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה, קמו מפלגות מרכז-ימין נוצריות-דמוקרטיות כתנועות פוליטיות חזקות, בעוד שהתנועות המסורתיות הקתוליות באירופה נחלשו בעוצמתן. תנועות נוצריות דמוקרטיות הפכו לתנועות מרכזיות באוסטריה, בנלוקס, גרמניה ואיטליה, שכולן סבלו קשות מנזקי מלחמת העולם.

הנאו-ליברליזם צמח כתאוריה כלכלית שהגה מילטון פרידמן, שגינתה את ההתערבות הממשלתית בכלכלה שנקשרה לסוציאליזם ולקולקטיביזם.[10] הנאו-ליברלים דחו את הכלכלה הקיינסיאנית שלטענתם דוגלת בדגש רב מדי על הפחתת האבטלה בתגובה לשפל הגדול, וראו את הבעיה האמיתית באינפלציה, איתה שאפו להתמודד באמצעות מוניטריזם.[11]

הכלכלה הנאו-ליברלית אושרה על ידי ראש ממשלת הממלכה המאוחדת מהמפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר, אשר התאימה אותה כחלק משמרנות השוק החופשי הקרובה יותר להתפתחויות בשמרנות האמריקאית, בעוד שהשמרנות המסורתית הפכה פחות משפיעה בתוך המפלגה השמרנית הבריטית.[12] תאצ'ר תמכה בפומבי בפוליטיקת מרכז-ימין ותמכה בהפצתה במזרח אירופה לאחר תום המשטרים המרקסיסטים-לניניסטים בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90.[13] לאחר קריסת הקומוניזם במזרח אירופה, קמו שם מגוון מפלגות מרכז-ימין, כולל רבות התומכות בנאו-ליברליזם.[14][15]

בארצות הברית, הנשיא רונלד רייגן (19811989) אימץ מדיניויות רבות הנובעות מהתאוריות הכלכליות של מילטון פרידמן.[16] בעוד שהשמרנים החברתיים ועלייתו של הימין הנוצרי תרמו רבות להקמת קואליציית רייגן, הנשיא זכה גם לתמיכה של נאו-ליברלים כלכליים מהמרכז-ימין. תוך שימוש בתאוריות הנאו-ליברליות של פרידמן, ממשל רייגן הוריד את מס ההכנסה השולי מ-70% ל-28% והאט את גידול ההוצאות הממשלתיות מ-10% ב-1982 ל-1% ב-1987, ובכך הפחית את האינפלציה מ-13.5% ל-4.1% ואת האבטלה מ-7.6% ל-5.5% מכוח העבודה לאורך כהונתו.[17]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מפלגות המרכז-ימין בפוליטיקה של ישראל ניתן למנות את שלומציון שהקים אריאל שרון, מפלגת המרכז הליברלי, הציונים הכלליים ולאחר מכן גם המפלגה הליברלית הישראלית. יש המשייכיים גם את מפלגת הליכוד למרכז-ימין הפוליטי בישראל.

מפלגות מרכז-ימין בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

א'-ג' ה'-ש'

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kahan, Alan S. (2010), "The unexpected honeymoon of mind and money, 1730–1830", in Kahan, Alan S. (ed.), Mind vs. money: the war between intellectuals and capitalism, New Brunswick, New Jersey: Transaction Publishers, p. 88, ISBN 978-1412810630.
  2. ^ Shenon, Philip; Greenhouse, Linda (17 באוגוסט 1988). "Washington talk: Briefing; the King and the Joker". The New York Times. This is the title of nobility clause, which provides: 'No Title of Nobility shall be granted by the United States'. {{cite news}}: (עזרה)(נדרשת הרשמה)
  3. ^ Wood, Diane (באוקטובר 2005). "Our 18th century constitution in the 21st century world". New York University Law Review, Madison Lecture. New York University School of Law. 80 (4): 1079–1107. אורכב מ-המקור ב-20 באוקטובר 2017. נבדק ב-12 באוקטובר 2015. Debate [over the Constitution's] meaning is inevitable whenever something as specific as the... Titles of Nobility Clause is not at issue {{cite journal}}: (עזרה) pp. 105. Pdf. (אורכב 20.10.2017 בארכיון Wayback Machine)
  4. ^ Gidron, Noam; Ziblatt, Daniel (2019-05-11). "Center-Right Political Parties in Advanced Democracies". Annual Review of Political Science (באנגלית). 22 (1): 17–35. doi:10.1146/annurev-polisci-090717-092750. ISSN 1094-2939.
  5. ^ Eatwell, Roger (1990), "The nature of the Right: the right as a variety of styles of thought", in Eatwell (ed.), The nature of the right: American and European politics and political thought since 1789, Themes in right-wing ideology and politics series, Boston: Twayne Publishers, p. 66, ISBN 9780861879342, Burke has been seen as the father of modern British conservatism, which serves as the best example of the moderate right tradition.
  6. ^ Adams, Bert; Sydie, R.A. (2001), "Section I The origins of sociological theory: the philosophical precursors of sociology", in Adams (ed.), Sociological theory, Thousand Oaks, California: Pine Forge Press, pp. 25–26, ISBN 9780761985570.
  7. ^ Bridge, Carl (1985), "Burke and the conservative tradition", in Close (ed.), Revolution: a history of the idea, London: Croom Helm Ltd., p. 81, ISBN 9780709934202.
  8. ^ Adams, Ian (2001). Political ideology today (2nd ed.). Manchester New York: Manchester University Press. p. 59. ISBN 9780719060205.
  9. ^ Adams, Ian (2001). Political ideology today (2nd ed.). Manchester New York: Manchester University Press. p. 57. ISBN 978-0719060205.
  10. ^ Adams, Ian (2001). Political ideology today (2nd ed.). Manchester New York: Manchester University Press. p. 206. ISBN 9780719060205.
  11. ^ Adams, Ian (2001). Political ideology today (2nd ed.). Manchester New York: Manchester University Press. p. 207. ISBN 9780719060205.
  12. ^ Adams, Ian (2001). Political ideology today (2nd ed.). Manchester New York: Manchester University Press. p. 58. ISBN 9780719060205.
  13. ^ Evans, Eric J. (1997), "Thatcher abroad III: the bringer of freedom? Principle, pragmatism and the limits of power", in Evans, Eric J. (ed.), Thatcher and Thatcherism, London New York: Routledge, p. 107, ISBN 9780203178980, Thatcher praised the winning party of the Hungarian election of 1990 as what she called a "really genuine centre-right government".
  14. ^ Hanley, Seán (2006), "Blue velvet: the rise and decline of the new Czech Right", in Szczerbiak (ed.), Centre-right parties in post-communist East-Central Europe, London New York: Routledge, p. 37, ISBN 9780415347815.
  15. ^ Smith, John (4 במרץ 2015). "Labour's lackluster tuition fee pledge is the tip of the iceberg: mainstream politics is melting away". openDemocracy. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Cornwell, Rupert (17 בנובמבר 2006). "Milton Friedman, free-market economist who inspired Reagan and Thatcher, dies aged 94". The Independent. Washington: Independent Print Ltd. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ "The second American revolution: Reagonomics". reaganfoundation.org. Ronald Reagan Presidential Library.