המשימה העיקרית
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, מונחים לא ברורים.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, מונחים לא ברורים. | |
המשימה העיקרית (בגרמנית: Hauptaufgabe) הייתה המדיניות הכלכלית שהוכרזה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (GDR) במהלך קונגרס מפלגת האיחוד הסוציאליסטי (SED) ביוני 1971, במטרה להגדיל את הייצור של מוצרי צריכה ואת הרווחה החומרית ובכך להעלות את רמת החיים במדינה. היעד הרשמי של המדיניות היה "העלאת רמת החיים החומרית והתרבותית של אנשים על בסיס קצב התפתחותי מהיר של ייצור סוציאליסטי, יעילות גבוהה יותר, התקדמות מדעית-טכנולוגית וצמיחת פריון העבודה". או בניסוח הרשמי - כדי להשיג "אחדות של מדיניות כלכלית וחברתית". בין השנים 1971 ו-1982 גדל התוצר של ה-GDR ב-5% בממוצע לשנה. שינוי זה במדיניות הושפע רבות מההפגנות בפולין הקומוניסטית ב-1970, אשר הובילו לדגש רב יותר על מוצרי צריכה ומדיניות רווחה בכל הגוש המזרחי.
בתגובה לשינויי המדיניות הרבים של וולטר אולבריכט, יישם אריך הונקר אידאולוגיה קומוניסטית עתיקה יותר של תקופת ויימאר, שהשפיעה גם על מדיניותו הכלכלית. [1]במקום הטכנוקרטים של אולבריכט שחלמו על השתלטות על המערב הקפיטליסטי, הוא קידם אידאולוגיים שביצעו ניסויים ועסקו ביעדים ארוכי טווח יותר להגדלת הרווחה[דרושה הבהרה]. שכר, פנסיה ותוכניות רווחה הוגדלו על מנת לתת לאוכלוסייה יותר כסף כדי להוציא על מוצרי צריכה. השנים שלאחר מכן היו המשגשגות בהיסטוריה של גרמניה המזרחית.[2] הדגש על תוכניות הרווחה לנשים היה אחד הדרכים להגברת השתתפותן של נשים בכוח העבודה. בשנת 1970 הועסקו 82% מהנשים בגיל העבודה, ב-1980 עלה מספרן ל-87% ובשנת 1989 ל-91%.
מאחר שאוכלוסיית גיל העבודה כבר הייתה כמעט מלאה[דרושה הבהרה], כדי להגביר את הפריון הונהגה מדיניות "ארגון העבודה המדעי" ב-1973. מערכת של שלוש משמרות ואלמנטים של טיילוריזם הוכנסו על מנת למקסם את עוצמת העבודה.
הרבה הון ואנרגיה הוצאו על בניית אזורי דיור חדשים ושיקום מלאי הדיור שהוזנח לפני המלחמה[דרושה הבהרה] על מנת לספק לכל המשפחות דיור נאות. בעוד שמחוזות[דרושה הבהרה] הדיור הטרומיים חסרים את האינדיבידואליות, הם סיפקו את צורכי החיים הבסיסיים במחיר נמוך מאוד, שכן המדינה סיבסדה חלק ניכר מעלויות השכירות והשירותים. הדיור במזרח גרמניה, על כל מגרעותיו, היה בעל איכות גבוהה מזה שבארצות הסוציאליסטיות האחרות, על פי אמות מידה כמותיות, כגון צפיפות קרקע ודירות המצוידות במים זורמים ובשירותים מובנים.[3] מאחר שכל המפעלים היו בבעלות המדינה, נקטה הממשלה באסטרטגיה תכנונית חברתית-פוליטית, שקבעה כי כל קומפלקס מגורים חדש יכלול את התשתית הדרושה של בתי ספר, משתלות, מתקני ספורט, מרפאות (כלאיים של משרדים רפואיים ומרכז רפואי) חנויות ומסעדות. משמעות הדבר היא כי לדיירים החדשים יהיה את כל מה שהם צריכים במרחק הליכה והם יוכלו להתחיל לבנות יחסי שכנות טובה מהר מאוד. דוגמה לכך הוא קומפלקס האלה-נאוסטדט(אנ') הגדול מחוץ לעיר העתיקה של האלה, שנבנה למגורי עובדים המועסקים בתעשיות הכימיות הגדולות של בונה-וורקה(גר') ולאונה-וורקה(גר').
רוב מדיניותו של הונקר שיקפה את האידיאלים של נעוריו הקומוניסטים. דיור זול, שירותים חברתיים, הוא התכוון ליותר מכוניות ומוצרי צריכה מודרניים שאותם האוכלוסייה רצתה, במיוחד כאשר השווה את רמת החיים שלה עם אלה של גרמניה המערבית. האזרחים שילמו כ-4%-5% מהכנסתם על לינה שכורה[דרושה הבהרה]. באמצעות סוגי מדיניות דיור שונים משפחות קיבלו תמיכה כגון סובסידיות לשכר הדירה, עדיפות בהקצאת דיור, ללא ריבית על ההלוואות, מלגות בסיסיות עבור סטודנטים נשואים, וכן התמתנות של שעות עבודה עבור אמהות מועסקות ועבור אלו שגידלו ילד לבד. בין 100 אלף ל-110 אלף בתים (בעיקר דירות) נבנו מדי שנה מאמצע שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים, והמטרה הייתה לבנות שלושה מיליון בתים חדשים באמצעות שיפוץ חדש ובנייה עד שנת 1990.
הסטטיסטיקה הרשמית של מזרח גרמניה טענה שב־1970 לכל 100 בתי אב היו 15 מכוניות, 53 מכונות כביסה, 56 מקררים ו-69 טלוויזיות. בשנת 1981 היו לכל 100 בתי אב 37 מכוניות, 82 מכונות כביסה, 99 מקררים ו-90 טלוויזיות. ב-1948 ההכנסה במזרח גרמניה לנפש עמדה על 40% מרמת ההכנסה במערב גרמניה. עד שנת 1989, עלתה ההכנסה לנפש במזרח גרמניה ל-66% מרמתה במערב גרמניה.
משבר החוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכיוון שמזרח גרמניה לא הצליחה להגדיל במהירות את רווחתה ולהגדיל את היצוא שלה בו זמנית, החל מ-1972 הלך וגדל הגירעון התקציבי. בניגוד לתעמולת המפלגה השלטת, לא היה שיפור בפריון העבודה. עד אמצע שנות ה-70, במקום להנהיג רפורמות חדשות, החליט הונקר לממן את מדיניותו על ידי הלוואות מוגברות מהמערב, ובמיוחד ממערב גרמניה. עד 1985 גדל החוב של גרמניה המזרחית למדינות המערב ל-25.1 מיליארד ואלוטמרק. שיעור התשלום על החוב במטבע חוץ הגיע ל-168%.
בתקווה להגדיל את הכנסותיה מיצוא, ב-1977 חזרה מזרח גרמניה לרעיונות של אולבריכט, והחלה לפתח תעשיית מוליכים למחצה ומיקרו-מעבדים, שלמרות ההשקעות הגדולות לא הצליחה להשיג את התוצאות הרצויות וההכנסות מיצוא המשיכו לרדת.
אחת הסיבות לאי ההצלחה להגדיל את היצוא למערב הייתה מחסור במוצרים ניתנים לייצוא באיכות מספקת, ובמקביל ההסתמכות על אספקת חומרי הגלם הזולה מברית המועצות, שדרשה תשלום בסחורות מתוצרת מזרח גרמניה, שהיו באיכות גבוהה יותר מאלו שיוצרו בברית המועצות.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Erich Honecker Speech on Peace (1984), research.calvin.edu
- ^ Catherine Epstein, The Last Revolutionaries: German communists and their century, Harvard University Press, 2009-06-30. (באנגלית)
- ^ Public Housing in the DDR | LookLeft, web.archive.org, 2018-11-29