הסדר הסורי בלבנון
הסדר הסורי בלבנון (מכונה גם הכיבוש הסורי בלבנון או הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון) התקיים בלבנון בין השנים 1976–2005. כוחות צבא סוריה הסיגו את כוחותיהם מהמדינה בשנת 2005 לאחר מהפכת הארזים.
מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת האזרחים הלבנונית 1975–1990, לבנון ביקשה את סיוע סוריה ככח שמירת שלום ערבי. הליגה הערבית הסכימה לשלוח כח שמירת שלום המורכב ברובו מחיילים סורים. בתחילה, מטרת הסורים הייתה להגן על הנוצרים ולסייע להם אל מול המוסלמים, אשר חברו ל"תנועה הלאומית הלבנונית" (LNM). שנתיים לאחר מכן, ב-1978, סוריה שינתה את עמדתה וצידדה באש"ף.
כשבאים לבחון מתי הנוכחות הסורית הפכה לכיבוש כמוגדר על ידי החוק הבינלאומי, גרהארד פון גלהן כותב כי "המנדט של הכח הסורי חודש מספר פעמים עד לפקיעתו הרשמית ב-27 ביולי 1982, בעת המצור הישראלי על ביירות. הממשלה הלבנונית סרבה לבקש את חידושו של המנדט מהליגה הערבית. במקום זאת, בספטמבר 1986, ממשלת לבנון ביקשה לסיים את הנוכחות הסורית במדינה. וכך, כשהיא נעדרת סמכות חוקית הן מצד ממשלת לבנון והליגה הערבית, הנוכחות הצבאית הסורית נחשבה כיבוש לא חוקי של לבנון".
בשנות ה-80 המאוחרות, הגנרל מישל עאון מונה לנשיא מועצת השרים על ידי הנשיא אמין ג'ומאייל. היה זה מהלך בעייתי ומורכב מאחר שהתפקיד היה שמור ע"פ הסכמים שבע"פ למוסלמים הסונים. וכך, שרים מוסלמים סירבו לכהן תחת ממשלתו של עאון, אשר גם לא הוכרה על ידי סוריה. 2 אדמיניסטרציות יריבות נוצרו: האחת, צבאית תחת מישל עאון במזרח ביירות, והשנייה אזרחית, תחת סלים אל-חוס במערב ביירות. ממשלתו של סלים אל-חוס זכתה בתמיכת הסורים. עאון התנגד לנוכחות הסורית בלבנון, כשהוא מסתמך על החלטה מס' 520 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקובעת כי יש להשיג את כל הכוחות הזרים שנמצאים במדינה, בראשם כוחות צה"ל. לאחר התקפה מוצלחת נגד מיליציית הכוחות הלבנוניים בנמל ביירות, עאון, שזכה כעת לתמיכה רחבה במזרח העיר, הכריז על "מלחמת חופש" כנגד הכוחות הסוריים. הלחימה החלה ב-14 במרץ 1989. מספר הקורבנות הלא-מעורבים שנפגעו מהפצצות הארטילריה הלא מדויקות, היה גדול.
הגלייתו של מישל עאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]אם בתחילה עאון זכה בתמיכה בינ"ל נרחבת יותר מאשר אל-חוס, זה הסתיים עם הפלישה האמריקאית לכווית. עאון זכה לתמיכה מסוימת מהמשטר העיראקי, ששאף להחליש את המשטר הבעת'יסטי המתחרה בדמשק. ובתמורה לתמיכה הסורית בפלישה לכווית, ארצות הברית וישראל אפשרו לסוריה לגרש את עאון. כך באוקטובר 1990 כוחות סוריים כבשו את הארמון הנשיאותי בבעבדא בסערה. עאון נמלט לשגרירות הצרפתית ומאוחר יותר הוגלה מלבנון לצרפת. נסיבות הגלייתו שנויות במחלוקת, ובדרך כלל מיוחסות לכוחות הסורים, צה"ל, המיליציות השיעיות והכוחות הלבנוניים של סמיר ג'עג'ע.
מ-1990 ועד 2005
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוחות הסורים נותרו בלבנון, כשהם בעלי השפעה לא מבוטלת על ממשלתה משנת 1990 ועד 2005. לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון ומותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000, הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון ספגה ביקורת קשה והתנגדות מהאוכלוסייה הלבנונית.
סיום הסדר הסורי בלבנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנוכחות הצבאית בלבנון הסתיימה ב-26 באפריל בשנת 2005 על רקע מהפכת הארזים, שבאה בעקבות חיסולו של ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי. באותו יום דיווחו סוכנויות ידיעות בינלאומיות והאו"ם כי אחרוני החיילים הסורים וסוכני המודיעין חצו את הגבול בנסיגתם מלבנון. ממשלת סוריה הודיעה רשמית לאו"ם כי היא הסיגה את כוחותיה מלבנון על פי החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם, אשר התקבלה בספטמבר 2004. במכתב לאו"ם, כתב שר החוץ הסורי פארוק א-שרע כי מדינתו "מבקשת להודיעכם כי הכוחות הסורים המוצבים בלבנון, בעקבות בקשת לבנון ותחת הסכמה ערבית, נסוגו - כולל כל המנגנונים הצבאיים והביטחוניים שהוצבו במדינה".
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קייס פירו, לבנון – אתגר השונות (ספר 5 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ג–2013, עמ' 171–240.
היסטוריה של לבנון | ||
---|---|---|
|