לבנון בתקופת הערבים והממלוכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לבנוןלבנון
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של לבנון

לבנון בעת העתיקה - הפיניקים

מהכיבוש הערבי עד לשלטון הממלוכים (634–1516)

לבנון בשלטון העות'מאני (1516–1832)

שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832–1840)

הקאימקאמיות (1840–1861)

מרד הר הלבנון (1861–1914)

יצירת לבנון הגדולה (1914–1920)

לבנון הגדולה

האמנה הלאומית (1943)

עצמאות לבנון (1943–1975)

מלחמת האזרחים (1975–1990)

הסדר הסורי בלבנון (1990–2005)

לבנון

עד לכיבוש הערבי היה האזור בו שוכנת היום לבנון נתון לשליטתם של מעצמות עתיקות שונות כמו פרס, רומא, ולבסוף - ביזנטיון. האימפריה הביזנטית החלשה אפשרה לאימפריה הערבית להתפשט לכיוון לבנון, ולשוט בה לאורך מספר שושלות שלטוניות. כוחות אירופיים, ממלוכים ואחרים ניסו להוציא את לבנון מידי הערבים, אך בסופו של דבר היו אלה העות'מאנים שהשתלטו עליה.

הכיבוש הערבי (634-‎636)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכיו של הנביא מחמד, מייסד האסלאם, יצאו למסע לביסוס דתם ושלטונם במזרח אגן הים התיכון מבסיסם שבחצי האי ערב. נחישותם לכבוש ארצות נוספות נבעה מצורך כלכלי כמו גם מאמונה דתית, בעקבות קריאתו של יורשו של מחמד, הח'ליף אבו בכר, למלחמת קודש (ג'יהאד) כנגד הלא-מסלמים. אבו בכר חילק את כוחותיו לשלושה - האחד לכיוון ארץ ישראל, השני לכיוון דמשק, והשלישי לכיוון נהר הירדן. תחת פיקודו של המצביא ח'אלד בן אל-וליד הביס הצבא הערבי את כוחותיו של הרקליוס קיסר ביזנטיון בשנת 636 בקרב ירמוך בצפון מערב ירדן של ימינו.

בית אומיה (660-‎750)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב ירמוך מינה הח'ליף עמר את מעאוויה, מייסד שושלת בית אומיה, לשליט סוריה, שכללה גם את אזור לבנון של ימינו. מעאוויה הציב כוחות על חופי לבנון, ובעזרתם של בוני הספינות הלבנונים הקים צי שתפקידו היה להדוף התקפות ביזנטיות מן הים. הוא גם הצליח להפסיק את פשיטות יושבי ההרים, שלחמו לצד הביזנטים. כדי לבסס את שלטונו בחצי האי ערב ובאזור עראק הגיע מעאוויה להסכם עם הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי בשנת 667, לפיו יקבל הקיסר תשלום שנתי ובתמורה לכך יורה לשבטים בעלי בריתו להפסיק את התנגדותם לשלטון הערבי. במהלך תקופה זו התיישבו כמה מהשבטים הערבים לאורך אזורי החוף של סוריה ולבנון.

בית עבאס (750-‎1258)[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבאסים, צאצאיו של אבו עבאס החליפו בשלטון את בית אומיה בשנת 750. הם ראו בסוריה ובלבנון אזורי כיבוש, וקשיחותם לתושבי האזור הובילו למספר התקוממויות, בכללן התקוממות כושלת של אנשי ההר הלבנונים בשנת 759. בסוף המאה העשירית הכריז אמיר צור על עצמאות מהשלטון העבאסי, ואף החל לטבוע מטבעות נפרדים עם דמותו ושמו. שלטונו היה קצר מועד, והאזור נכבש על ידי הפאטמים - שושלת ערבית מסלמית עצמאית ממצרים.

השפעת השלטון הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשלטון הערבי של האומיים והעבאסים הייתה השפעה עמוקה על כל אזור מזרח הים התיכון, ובמידה רבה ניתן לראות בו את הבסיס להרכב החברה הלבנונית. במהלך תקופה זו הפכה לבנון למקום מקלט למגוון עדות אתניות ודתיות, המרכיבות גם כיום את המדינה הלבנונית המודרנית. בין כתות אלה ניתן למנות את אבותיהם של המארונים המודרניים. כדי להימנע מחיכוכים עם כתות נוצריות אחרות העדיפו חסידים אלה של מארון הקדוש לעבור ממקום מושבם באזור נהר העאסי ולהתיישב מחד בעמק קדישה, שבצפון הרי הלבנון, כ-25 ק"מ דרומית מזרחית לטריפולי.

קבוצה נוצרית נוספת שמצאה מקלט בלבנון הייתה המלכיתים, שחיו בצפון ובמרכז לבנון. בהשפעת התאולוגיה הנוצרית יוונית של קונסטנטינופול הם קיבלו על עצמם את הצווים מעוררי המחלוקת של ועידת כלקדון, המועצה הכנסייתית הרביעית שנערכה בשנת 451. בתקופה מאוחרת יותר התפצלה עדה זו, בהשפעת פעילות מיסיונרית של הכנסייה הקתולית, וחלק ממאמיניה התכחשו לצווים אלה, ונודעו מאז כיוונים-קתולים, היות ששפת התפילה שלהם נותרה יוונית. היוונים הקתולים נותרו להתגורר בעיקר באזור הבקאע.

במהלך התקופה הערבית קבוצה דתית נוספת הפכה את לבנון למקום מושבה. לאחר שהח'ליף הפאטמי אל-חאכם באמר אללה הכריז על עצמו כהתגלמות אלוהים, אחד מחסידיו, דרזי, עזב את מצרים והתיישב בדרום לבנון, שם המשיך להטיף את עקרונותיו. תומכיו נודעו מאז בשם "דרוזים", ולצד הנוצרים והמסלמים הם העדה השלישית המרכיבה גם כיום את הפסיפס הדתי של לבנון.

השליטים הערבים גילו סובלנות כלפי הנוצרים והיהודים, שהיו צריכים לשלם מס מיוחד ופטורים משירות צבאי. מאוחר יותר, תחת השלטון העות'מאני, מנהג זה התפתח לכדי מינהל נפרד לקהילות הלא-מוסלמיות, שנקראו "מילתים".

תחת שלטונם של העבאסים זכו הפילוסופיה, הספרות והמדעים לתשונת לב רבה, בייחוד בעת שלטונם של הארון א-רשיד ושל בנו אלמאמון. ללבנון הייתה תרומה משמעויתית לרנסאנס התרבותי הזה, בין היתר בזכות הרופא רשיד אלדין, המחוקק אלעוואזי, והפילוסוף קוסטא אבן לוקא. גם כלכלת לבנון זכתה לתנופה אדירה, בזכות נמלי צור וטריפולי ששינעו סחורות כמו טקסטיל, קרמיקה וזכוכית. מוצרים לבנונים נחשבו למבוקשים לא רק בארצות ערב אלא בכל אגן הים התיכון.

מסעי הצלב (1095-‎1291)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעי הצלב היו סדרה של מספר מסעות צבאיים במטרה לשחרר את המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל מידי הכובשים הערבים, שהחלו לאחר הריסת כנסיית הקבר הקדוש בידי הח'ליף אל-חאכם. מסע הצלב הראשון הוכרז על ידי האפיפיור אורבנוס השני בשנת 1095 בוועידת קלרמונט בצרפת. לאחר כיבוש ירושלים הצלבנים הפנו את תשומת לבם לחוף הלבנוני. טריפולי נכבשה ב-1109, ביירות וצידון ב-1110, וצור גילתה התנגדות עיקשת עד שנפלה לידיהם בתום מצור ארוך ב-1124. אף שלא הצליחו לבסס בה נוכחות רציפה, הצלבנים הטביעו את חותמם על לבנון, ועד היום ניתן למצוא ברחבי המדינה שרידי מבצרים, מצודות, כנסיות ומגדלים לאורך החוף ובראשי גבעות והרים.

הקשרים שפיתחו הצלבנים עם המארונים של לבנון היו בין החזקים שנוצרו ביניהם לבין תושבי המזרח התיכון. בתקופה זו התאחדו המרונים עם הכס הקדוש, איחוד ששרד עד לשנות השמונים של המאה העשרים. צרפת, שהייתה המשתתפת העיקרית במסעות הצלב, החלה לבסס בתקופה זו את האינטרס שלה באזור ובקרב תושביו.

המאה ה-13 התאפיינה בעימותים קשים בלבנון ובסוריה - לצד הצלבנים שהגיעו מאירופה ניתן למנות גם את המונגולים, שהגיעו מערבות מרכז אסיה, ואת הממלוכים שהגיעו ממצרים. במאבקים הקשים שביניהם על השליטה באזור, היו אלה הממלוכים שיצאו כשידם על העליונה.

הממלוכים (1282-‎1516)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלוכים היו שילוב של עבדים טורקים מהאזור שממזרח לים הכספי, ועבדים קווקזים מהרי הקווקז שבין הים השחור לים הכספי. הם הובאו למצרים על ידי הסולטאנים האיובים כדי לשמש כשומרי ראש. אחד מעבדים אלה רצח את הסלטאן האיובי אלאשרף מוסא בשנת 1252 וייסד את הסלטאנות הממלוכית, ששלטה במצרים ובסוריה במשך למעלה ממאתיים שנה.