הסכם יפן–קוריאה (1905)
הסכם יפן–קוריאה נחתם על ידי האימפריה היפנית והאימפריה הקוריאנית (אנ') ב-17 בנובמבר 1905, אחרי הניצחון היפני במלחמת רוסיה–יפן[1]. ההסכם הביא לשלילת העצמאות הדיפלומטית של קוריאה, ולהפיכתה למדינת חסות יפנית[2].
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי הניצחון היפני על רוסיה במלחמה נגדה ב-1905 וירידת ההשפעה הרוסית, וכן אחרי החתימה על הסכם טאפט–קצורה(אנ'), שבו ארצות הברית לכאורה התחייבה שלא להתערב בעניינים הנוגעים לקוריאה, החליטה ממשלת יפן להרחיב את אזור ההשפעה שלה לחצי האי הקוריאני.
נציגים משתי האימפריות נפגשו בסיאול, כדי לדון במחלוקות הנוגעות למדיניות החוץ של קוריאה; יש לציין כי באותה עת הארמון הקוריאני היה תחת כיבוש יפני וכן צבא יפן החזיק בנקודות אסטרטגיות בקוריאה, דבר שגרם לצד הקוריאני בשיחות להיות בעמדת נחיתות ברורה.
החתימה על ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 בנובמבר 1905 הגיע איטו הירובומי, מי שעתיד היה להתמנות למושל קוריאה, לסיאול, שם מסר מכתב מקיסר יפן לקיסר קוריאה, קוג'ונג, שבו הוא התבקש לחתום על ההסכם. ב-15 בנובמבר 1905 כוחות יפן הקיפו את ארמון הקיסר במטרה לאיים עליו כדי שיחתום על ההסכם.
ב-17 בנובמבר נכנסו איטו הירובומי והפילד-מרשל היפני הסגווה יושימיצ'י לבניין בעיצוב רוסי שהיה בעבר חלק מארמון דקוסוגונג, שם לחצו על הקיסר לחתום על ההסכם, אך הוא סירב. איטו הירובומי הפעיל לחץ על הקבינט הקוריאני ושיגר איומים בדבר פגיעה בגופם כדי שיחתמו על ההסכם. לפי עדויות, ראש הממשלה הקוריאני המשיך בסירוב וצעק. בתגובה, היפנים כלאו את ראש הממשלה בחדר נפרד, ואיימו שאם ימשיך בצעקותיו, יהרגו אותו. לאחר מכן, הקבינט הקוריאני חתם על ההסכם שהציגו היפנים, וכלל שליטה יפנית מוחלטת בענייני החוץ של קוריאה, לצד העברת השליטה על הנמלים בקוריאה לידי יפן.
הוראות ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההסכם שלל מקוריאה את הריבונות הדיפלומטית שלה, והפך אותה בפועל למדינת חסות של יפן[3][4][5]. כפועל ישיר מכך, נדרשה קוריאה לסגור את כלל הנציגויות שלה בעולם, לרבות אלו שבבייג'ינג ובוושינגטון.
ההסכם נכנס לתוקף ביום חתימתו, והניח את היסודות להסכם נוסף שנחתם ב-1907, ולסיפוח המלא של קוריאה ב-1910.
מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיסר קוריאה שלח מכתבים לראשי מדינות שונים בבקשה שיתמכו בו במאבק נגד החתימה הלא חוקית על ההסכם[6]. עד ל-21 בפברואר 1908 הוא שלח 17 מכתבים לשמונה ראשי מדינות:
- אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת
- ארמאן פלייר, נשיא צרפת
- ניקולאי השני, קיסר רוסיה
- פרנץ יוזף, קיסר אוסטרו–הונגריה
- ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה
- לאופולד השני, מלך בלגיה
- גואנג סו, קיסר סין
- וילהלם השני, קיסר גרמניה
ב-1907, שלח שלושה מכתבים חשאיים לוועידת השלום השנייה שנערכה בהאג, בהם מחה על חוסר ההוגנות שבהסכמים, אולם לא אושר לקוריאה להשתתף בוועידה.
לצד הקיסר, גם אחרים מחו נגד ההסכם. מין יונג האן וג'ו ביונג-סה התאבדו במחאה. אנשים ממעמד היאנגבאן הצטרפו למיליציות אזרחיות.
אחרי השלמת ההסכם, המשיך הקיסר לנסות להסב את תשומת הלב של העולם למתרחש בקוריאה, והוא אף שלח נציג מיוחד להאג. פעולותיו אלה גרמו ליפנים לחייב אותו לפרוש מתפקידו.
ביטול ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקיסר קוג'ונג ניסה ליידע את הקהילה הבינלאומית בדבר חוסר הצדק שבהסכם, אולם הוא העלה חרס בידיו. הכרזתו על ביטול ההסכם לא הוכרה בעולם, על אף מאמציו הבאים:
- מסמך בינלאומי נכתב ב-29 בינואר 1906
- מכתב אישי נמסר להומר הולבר, הנציג האמריקאי בקוריאה, ב-22 ביוני 1906
- מכתב נשלח לנשיא צרפת ב-22 ביוני 1906
בהסכם בין יפן וקוריאה ב-1965 נקבע שההסכם "חלול וריק"[7].
בהצהרה משותפת לנציגים מצפון ומדרום קוריאה, הוכרז כי ההסכם ריק מתוכן כי הוא נכפה על ידי היפנים.
נכון ל-2010, דרום קוריאה החרימה נכסים מצאצאים של אנשים שתמכו ביפנים בעת חתימת ההסכם[8].
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי החתימה על ההסכם, ההשפעה היפנית בקוריאה גברה משמעותית. כל מדיניות החוץ של קוריאה עברה דרך המושל שהיפנים מינו. איטו הירובומי היה הראשון בתפקיד זה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Beasley, William G. (1987). Japanese Imperialism, 1894–1945. Oxford: Oxford University Press.
- Duus, Peter (1995). The Abacus and the Sword: The Japanese Penetration of Korea, 1895–1910. Berkeley: University of California Press.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Korea's Appeal to the Conference on Limitation of Armament, 17 בנובמבר 1905
- ^ Israel Smith Clare, Library of universal history and popular science, p. 4732., 1910
- ^ "Deoksu Jungmyeongjeon". 23 ביוני 2008. נבדק ב-4 במאי 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Uk Heo, Terence Roehrig (2010). South Korea Since 1980. Cambridge University Press. p. 9. ISBN 9780802091956.
- ^ "Independence leader Kim Koo". 28 באפריל 2008. נבדק ב-4 במאי 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lee Hang-bok, The King's Letter, English JoonAng Daily, 22-09-2009
- ^ "Treaty on Basic Relations between Japan and the Republic of Korea".
- ^
Julian Ryall, South Korea targets Japanese collaborators' descendants, The Telegraph, 14 July 2010
