הסכם פיני-סובייטי (1948)
 | |
| חותמים |
 ברית המועצות  פינלנד |
|---|---|
| מקום חתימה | מוסקבה, ברית המועצות |
| תאריך יצירה | 6 באפריל 1948 |
| תאריך תפוגה | 20 בינואר 1992 |
| שפות | רוסית, שוודית, פינית |
הסכם הידידות, שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית שנחתם ב-1948, היה הסכם בין פינלנד לברית המועצות, ושימש כבסיס ליחסים בין המדינות בין השנים 1948–1992, עם התפרקות ברית המועצות. ההסכם היה הכלי העיקרי ביישום קו פאסיקיבי–קקונן (אנ').
ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצעות החתימה על ההסכם ב-6 באפריל 1948, ביקשו הסובייטים להרחיק את איום המערב מגבולותיהם על ידי מניעת השימוש בשטח פינלנד להתקפה. הפינים מצידם הבטיחו את עצמאותם, מה שאפשר לפינלנד להמשיך ולהישאר דמוקרטיה ליברלית בעלת גבול באורך 1,340 ק"מ עם ברית המועצות.
ההסכם חייב את פינלנד להתנגד להתקפות נגדה מצד "גרמניה ובעלות בריתה" (הכוונה הייתה לארצות הברית ובעלות בריתה) ולהתנגד לשימוש בשטחה לצורך התקפה על ברית המועצות. במידת הצורך, פינלנד יכולה לבקש סיוע סובייטי. עם זאת, ההסכם לא סיפק לצבא האדום הנחיות בנוגע לכניסה לשטח פינלנד, ונקבע שפעולות אלו יידרשו להיות מוסכמות במידה ופינלנד תבקש סיוע. בנוסף, ההסכם לא חייב את פינלנד לפעול במידה וברית המועצות תותקף שלא דרכה. כמו כן, ההסכם הכיר בנייטרליות הפינית, ואפשר לה להתחמק ממאבקי המעצמות לאורך כל המלחמה הקרה.
בשל המעמד הלא ברור של היחסים בין המדינות אחרי מלחמת ההמשך והפרשנות של ההסכם, פינלנד פעלה לפי החלטת ברית ורשה ולא השתתפה בתוכנית מרשל. עקב כך, תקופת השיקום הפינית אחרי מלחמת העולם השנייה נמשכה זמן רב בהשוואה למדינות קפיטליסטיות אחרות באירופה, והייתה תלויה כלכלית בברית המועצות. בכלליות, פינלנד שמרה על ריחוק ממעצמות המערב ומנאט"ו. באמצעות ההימנעות מתמיכה במערב, היא הדפה לחצים סובייטיים להשתתף בברית ורשה. לא התרחשו בשום שלב תרגילים צבאיים משותפים ושיתוף הפעולה הצבאי היה מינימלי, למעט פעולות סובייטיות מדי פעם.
ההסכם שימש ככלי בידי הסובייטים לצבור כוח בעניינים הפנימיים של פינלנד, מה שכונה פינלנדיזציה ובעימותים כמו משבר האיגרת (אנ'), בו דרשו הסובייטים לכנס התייעצויות צבאיות, מה שסיכן את הנייטרליות של פינלנד בעיני המערב. קיים כיום ויכוח באיזו מידה נשיא פינלנד, אורהו קקונן, שכיהן בין 1956 ל-1982, השתמש בהסכם כדי לקדם את כוחו במדינה.
למרות המדיניות הרשמית, מתחת לשולחן היה שיתוף פעולה חשאי בין פינלנד למערב. ארגונים סוציאל–דמוקרטיים פינים קיבלו מימון מה-CIA, וכן הועברו נתונים סייסמיים על ניסויים גרעיניים. מנגד, מדינות הגוש המזרחי ריגלו בפינלנד.
לברית המועצות היו הסכמים דומים עם מדינות רבות שלא היו קשורות בברית איתה, אך היו תלויות בה במידה רבה, כמו צפון קוריאה (1961), הודו (1971) ווייטנאם (1978). ההסכם הראשון מסוג זה נחתם עם צרפת החופשית ב-10 בדצמבר 1944[1].
ההסכם פג ב-1992, עם החתימה על הסכם חדש בין פינלנד לרוסיה שאחרי העידן הסובייטי[2].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Agreement of Friendship, Cooperation, and Mutual Assistance
- The Agreement of Friendship, Coöperation, and Mutual Assistance between The Union of Soviet Socialist Republics and The Republic of Finland
- The Paasikivi Policy and Foreign-Policy Thinking, The Paasikivi Policy (ארכיון)
- The Paasikivi Policy and Foreign-Policy Thinking
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "The Franco–Soviet Treaty of ALliance and Mutual Aid" (PDF) (באנגלית). University Library of Hawaii. 10 בדצמבר 1944. נבדק ב-21 ביוני 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lukacs, John (1992). "Finland Vindicated". Foreign Affairs. 71 (4): 50–63. doi:10.2307/20045309. JSTOR 20045309.