הסקת מסקנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסקת מסקנות היא השלב האחרון בפעולת החשיבה המביאה לכדי יצירתו של מידע חדש, כתוצאה מניתוח של מידע קודם בתהליך של עיבוד מידע.

המסקנה היא התוצר של תהליך הסקת המסקנות והיא מנוסחת באופן כוללני. המסקנה מתייחסת לכל מה שמתחייב כהיסקים הגיוניים מתוך העובדות שנצברו במהלך איסוף הנתונים[1].

צבירת ידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי ליצור ידע יש ליצור קשרים בין מושגים ולהבין כיצד משתנים או אירועים מסוימים תלויים זה בזה או משפיעים זה על זה[2].

המדע מתפתח על ידי הסקת מסקנות מתוך ממצאי המחקר, וגיבושן לתאוריה. זהו תהליך של בדיקת השערות והיתוך מידע. במדע, אינדוקציה היא הדרך שבה מסיקים מסקנה ממקרים פרטיים ועוברים מהם לקביעה כללית. התהליך ההפוך נקרא דדוקציה.

למידת חקר היא גישה חינוכית של למידה פעילה המבוססת על עקרונות המחקר המדעי ויכולת הסקת המסקנות.

יכולת השוואה והכללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטטיסטיקה עוסקת בין היתר בהסקת מסקנות אודות אוכלוסייה מסוימת מתוך מדגם[3], כך שהנתונים המופקים מהמדגם מוכללים על האוכלוסייה שאותה הוא אמור לייצג.

עם זאת, היסק מנתוני המדגם לאוכלוסייה כולה מסתמך על נתונים חלקיים. לכן הוא אינו יכול להוביל למסקנה ודאית, אלא למסקנה הסתברותית בלבד. תורת ההסתברות היא הכלי המתמטי המספק מודלים לטיפול בתופעות הכרוחות באי-בדאות ולכן היא מקשרת בין הסטטיסטיקה התיאורית לבין ההסקה הסטטיסטית[3].

ככל שהמדגם גדול יותר כך נוצרת יותר עוצמה סטטיסטית למחקר ולמסקנות המופקות ממנו.

פתרון בעיות והסתגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הסקת המסקנות נחוץ ללמידה ופתרון בעיות שהן מיומנויות החשובות להסתגלות

תהליך הסקת המסקנות נחוץ ללמידה, שכן הוא מאפשר הבנת ההתרחש וידיעה "כיצד היה עדיף לפעול?". היבט זה בא לידי ביטוי בתהליך פתרון בעיות על ידי ניסוי וטעייה.

הסקת מסקנות היא מיומנות חשיבה שיש לה חלק משמעותי במסגרת התפקודים הניהוליים, אשר מאפשרים לאדם לנתח את סביבו ולבחור בדרך הפעולה הרצויה עבורו בכל מצב. באופן זה האדם יכול ללמוד כיצד להסתגל לשינויים בסביבה ובתרבות שבה הוא חי.

בהתאם לכך יכולת קבלת החלטות מתבססת על הסקת מסקנות מתוך המידע הקיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה קניאל, (2006). חינוך לחשיבה: חינוך קוגניטיבי לשליטה על התודעה. רעננה: רמות.
  2. ^ משרד החינוך, האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים (2009). אסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה. מסמך מנחה למתכנני תוכניות לימודים ארציות ומקומיות ולמפתחי חומרי למידה, תשס"ט
  3. ^ 3.0 3.1 שמואל זמיר ורות בייט-מרום (2005). מבוא לסטטיסטיקה לתלמידי מדעי החברה א. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.