העובד האידאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המונח העובד האידאלי מתייחס לדמות העובד שהמעסיקים רואים בו עובד רצוי וראוי לקידום[1]. עובד זה הוא אדם בעל מחויבות גבוהה למקום העבודה, שחייו מתמקדים בעבודה במשרה מלאה[2], אשר יכול להשקיע את רוב זמנו ומרצו בעבודתו בשכר על פי דרישות מעסיקו[3]. רמת המחויבות נמדדת לרוב במונחי זמן, כלומר, מספר השעות שהעובד נוכח פיזית במקום עבודתו או זמין לעבודה[2]. על אף שמודל זה אינו מגדיר את דרישות העבודה של כל המשרות המוצעות בשנת 2016, הוא מגדיר רבות מהמשרות המאפשרות קידום מקצועי ועצמאות כלכלית[3].נורמת העובד האידאלי מבוססת על ארגון חיי הבית והמשפחה באופן מסוים ומוטה מגדר, אשר מאפשר לעובד האידאלי לסמוך על בת זוגו שתנהל את חיי המשפחה שלו ואת חייו האישיים[2]. השתרשותה של נורמת העבודה הטוטלית משתקפת גם בפסיקה[4]. ישנה טענה כי בתי הדין מקדמים את המחויבות לעבודה על פני צורכי המשפחה ובכך מקשים יותר על אבות ואמהות גם יחד להצליח לשלב בין בית לעבודה[5].

העובד האידאלי ואפליה מגדרית בשוק העבודה בשכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובד אידאלי הוא עובד המקדיש שעות רבות לעבודתו ובכך הוא נחשב מסור ונאמן למקום העבודה[4]. למרות שהתאוריות הניהוליות לא מגדירות במפורש שעובד זה הוא גבר, הרי שהצורך להתחייב לשעות עבודה רבות ולמסירות מוחלטת למקום העבודה ללא הפרעות של צורכי הבית והמשפחה, מתאימות לסטראוטיפ המזוהה היום עם אורח החיים הגברי[1]. נורמת העובד האידאלי מביאה לידי כך שרבות מן המשרות הקיימות בשוק העבודה, ובמיוחד אלו המאפשרות קידום מקצועי ותגמול כספי גבוה, אינן אפשריות לבעלי מחויבות אחרת כמו משפחה או עניין אחר בחייהם[4].

המחויבות לעבודה הנמדדת על ידי מספר השעות המושקעות בעבודה, היא מדד היוצר אפליה לטובת גברים ומעניק יתרון לעובדים הפטורים או המסוגלים להשתחרר ממילוי חובות הבית והמשפחה, הבאות על חשבון שעות העבודה[2]. התרבות הארגונית הנאו-ליברלית שנוצרה במשק העבודה הישראלי, דומה למשק האמריקאי, שעל פיה 'עובד טוב' נמדד על פי מספר שעות העבודה שלו. ישראל מובילה, יחד עם ארצות הברית, במספר שעות העבודה השבועיות הרבות ביותר[1]. בדפוס זה יש יתרון לאורח החיים הגברי, בעוד שרוב הנשים אינן יכולות להשתחרר מהמחויבות למשפחה[2]. מחקרים מראים שנשים המצליחות להשתלב היום במשרות נחשקות ומתגמלות שבעבר היו שמורות לגברים, נדרשות לתפקד בהתאם לאורח חיים 'גברי'[1].

משטר הביות וחלוקת התפקידים במשפחה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטר הביות מתאפיין בארגון שוק העבודה בשכר סביב מודל העובד האידאלי, היכול והפנוי להשקיע את כל זמנו ומרצו בעבודתו בשכר, על פי דרישות מעסיקו[3]. בעוד שגברים הם האחראיים העיקריים לפרנסת המשפחה[5], על פי הנורמה מגדרית המקובלת, נשים הן אלו שצריכות לדאוג לילדים ולבית וזאת אחת המהמורות הגדולות בפני הצלחתן של נשים בשוק העבודה בשכר[6]. למרות התביעה לשינוי חלוקת התפקידים במשפחה ולהשתתפותם השווה של גברים במטלות הבית והמשפחה, על פי השיח לשוויון מגדרי, השינויים בחלוקת העבודה המגדרית בפועל הם אטיים בהרבה והאחריות למשפחה ועבודות הבית עדיין נחשבות לתחום אחריותן הטבעי של הנשים[3]. משפחתיות כזו המבוססת על חוסר שוויון בין המינים, על חלוקת תחומי אחריות ותפקידים חדה וברורה, והמקובלת בתוך מוסדות החברה והמדינה, הופכת באופן זה להיות "המובן מאליו" בחיי היומיום[7]. אחריות זו כלפי המשפחה, מונעת מנשים להקדיש את מלוא זמנן לעולם העבודה, כפי שדורש מודל העובד האידאלי ומפריעה לנשים להתקדם ולהתפתח באופן מקצועי במרחב הציבורי[3]. במקביל לתפיסת העובד האידאלי, יש צפייה מהורה המטפל, לרוב האֵם, שטיפולה במשפחה יהיה גם טוטלי ושהיא תהיה זמינה לצורכי המשפחה והבית באופן מוחלט[2].

על-פי מודל זה, עבודה ומשפחה הם תחומים המוציאים זה את זה: מצד אחד, הורים המבקשים להיות עובדים מצליחים בשוק העבודה מסתכנים בכך שיחשבו להורים שאינם טובים דיים; ומצד שני, עובדים הרוצים לקחת חלק משמעותי בחיי ילדיהם ובגידולם היומיומי אינם נחשבים עובדים אידאליים, מכיוון שהם אינם פנויים לעבודה בכל שעה משעות היום. משטר הביות המשעתק את אי השוויון המגדרי ופוגע לא רק בעצמאותן הכלכלית ובזכותן של נשים לשוויון הזדמנויות בעבודה, אלא גם במאבק להגברת השוויון המגדרי בכל תחומי החיים האחרים[3].

השתלבות נשים בשוק העבודה בשכר בעידן הניאו ליברלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שני העשורים האחרונים של המאה ה-20, שני תהליכים גלובליים באופיים מעמידים אתגרים חדשים ומורכבים הן לפני משפחות עובדות בישראל והן לפני מוסדות המשפט, המנסים לאפשר למשפחות בישראל להתמודד בו זמנית עם דרישות העבודה והן עם צורכי המשפחה. שני תהליכים אלו הם השינויים במעמד האישה ובשיח זכויותיהן הלגיטימיות של נשים מצד אחד, והשינויים בשוק העבודה והתחזקותה של כלכלת השוק הנאו-ליברלית מצד שני[3]. כחלק מהמדיניות הנאו-ליברלית, המדינה פועלת בסיוע המעסיקים להשיג שתי מטרות עיקריות: הוזלת העבודה על ידי שחיקת שכר וצמצום מדיניות הרווחה הנתפסת במונחי 'הכלכלה החדשה' כנטל כלכלי מיותר וכ"מייצרת אבטלה"[8]. המונח 'נאו-ליברליזם' במשמעותו הרחבה בשיח הציבורי היום, הוא אוסף של פרקטיקות ודפוסי מדיניות כלכליים המכוונים להקטנת מעורבותן של ממשלות בתכנון ובהסדרה של שווקים, ולהשארתם של נושאים כלכליים וחברתיים רבים ככל האפשר לטיפולו של השוק החופשי[1].

מאז שנות השמונים של המאה ה-20,[1], השתלבה כלכלת ישראל בכלכלה הגלובלית, המשק הישראלי צמח מאוד ובאותן שנים חלה גם עלייה חדה ביותר בשיעור השתתפותן של הנשים בכוח העבודה[8]. השתתפות הנשים בכוח העבודה בישראל נושאת מאפיינים מגדריים מובהקים: ניתן לראות הפרדה תעסוקתית בין נשים לגברים, הן בסוג המקצועות והעיסוקים שבהם מרוכזות נשים בהשוואה לגברים, וכן במידת בכירות הדרגה או התפקיד שהן ממלאות כאשר הן מועסקות בתחומי עיסוק דומים לאלו שבהם מועסקים גברים[9]. על פי האידאולוגיה של שוויון הזדמנויות, נשים שאינן משתלבות בכוח העבודה, על פי הדפוס ה'גברי' או לחלופין ממשיכות להשתלב בתחומים הנחשבים נשיים, מוגדרות כמי ש'בחרו' בנתיב זה מרצונן החופשי ולכן הן צריכות להתמודד עם ההשלכות של בחירותיהן בעצמן[1]. אך למעשה אין מדובר בבחירה חופשית אלא בכפיפות לתכתיבים חברתיים באשר לעובד האידאלי ולאם האידאלית[3].

הקפיטליזם הגלובלי בעידן הנאו-ליברלי מארגן מחדש את שוק העבודה ואת הנורמות והדפוסים הנהוגים בו ויוצר הזדמנויות ואפשרויות אך גם אילוצים ומגבלות לא זהים ולא שווים עבור הגברים והנשים החברים בקבוצות השונות המתחרות בשוק העבודה בישראל[8]. אחת מהשפעותיו הבולטות ביותר של תהליכים אלו על שילוב צורכי העבודה והמשפחה של משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים בשכר, היא דרישת המעסיקים לשעות עבודה ממושכות כתנאי לקבלה לעבודה ולקידום[1]. אומנם, בישראל ישנה חקיקה המתייחסת לשעות העבודה המרביות המותרות, כך שלכאורה היה אפשר להניח כי נורמת העובד האידאלי אינה מתרחשת בארץ[4]. אולם בתי הדין אינם מציינים כלל את חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א -1951, שמטרתו להגן על העובדים באמצעות הגבלת שעות עבודתם המותרות. התעלמות זו מדגימה את חוסר האפקטיביות של חוק זה, שחוקק לפני זמן כה רב[5].

עיקרון המפרנסת השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכותן של נשים ואימהות לשוויון הזדמנויות בעבודה מוגדר במפורש כחלק מן השאיפה לשוויון הזדמנויות מגדרי[1]. עם זאת, אין זה אומר שנשים כפרטים וכאזרחיות המדינה מקבלות את אותן זכויות כמו גברים[6]. אי השוויון בין המינים מושרש במבנים החברתיים, בתהליכים ובפרקטיקות של שוק העבודה ומקום העבודה. תפקידו של "חוק עבודת נשים" תשי"ד-1954", הוא להבטיח את שילובן של נשים בכוח העבודה בלי לפגוע בתפקידן האימהי[1]. עם זאת, עקרון 'המפרנסת השנייה' פועל כעיקרון המארגן את שוק העבודה גם בעידן הגלובלי ולמרות השינויים הנאו-ליברליים. בשל כך גם בסדר הכלכלי החדש כמה מאפיינים מסורתיים ובלתי שוויוניים של עבודת הנשים מוסיפים להתקיים ואף מתגברים, על אף השינויים המרשימים בחקיקה, בהשכלה ובנורמות[8]. למרות התקדמות החקיקה הנוגעת לשוויון שהיא מהמתקדמות ביותר בעולם[10] ולמרות ששיעור השתתפות הנשים בשוק העבודה מגיע לכ-50% מכלל השוק והעלייה ברמת ההשכלה של הנשים שנכון לשנת 2016 עולה במעט על זו של גברים, פערי השכר בין נשים וגברים כמעט אינם משתנים. כלומר, "נשים מקבלות עבור ההון האנושי שלהן תמורה נמוכה מאשר גברים"[2].

שוק העבודה ותחום המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיח המשפטי והחברתי שמתקיים בישראל בנוגע לקונפליקט בין עבודה למשפחה מתמקד באופן כמעט בלעדי באפליה נגד נשים בשוק העבודה עקב היותן נשים ואמהות[5]. בחינת פסקי דין ודברי חקיקה שעניינם עבודה, מראה כי הם משקפים במידה רבה את נורמת העבודה הטוטלית, וכי יש מעט מאוד אפשרויות לעובדים שמשלבים באופן משמעותי ושגרתי היבטים אחרים בחייהם מלבד העבודה[4]. לדוגמה, יום הלימודים הקצר בישראל מבוסס על ההנחה שהאם נמצאת בבית בשעות שבית הספר מסתיים[7].

נורמת העובד האידאלי משתקפת גם מן הצורך בחוק לעידוד של שילוב וקידום נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים, התשס"ח-2008. חוק זה נועד להוביל לשילובן של נשים בעבודה ולהתאמת מקום העבודה לנשים ולהורות על ידי מתן מענק ואות הכרה למעסיק שישלב נשים במקום העבודה[4]. בהתאם לתפיסה המשפטית המקובלת, אחת הדרכים להשיג שוויון מגדרי בשוק העבודה היא לאפשר לנשים לעבוד שעות ארוכות כמו גברים, בחברה שבה נורמות עבודה שמחייבות עבודה בשעות מרובות נחשבות טבעיות, הכרחיות, ואפילו לגיטימיות[5]. אך, מכיוון שגם ב-2016, רוב הטיפול בילדים נעשית עדיין על ידי נשים, הן אלה שמשלמות את המחיר העיקרי בשוק העבודה[4]. תפיסות אלו תורמות לשעתוקה של ההיררכיה בין עבודה למשפחה כיוון שהן מקבלות ללא סייג את דרישות העבודה הטוטליות על חשבון מחויבויות הטיפול במשפחה[5].

שוק העבודה בעידן של שני מפרנסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז העשורים האחרונים של סוף המאה ה-20 נרשמת עלייה דרמטית במספר האנשים שיש להם מחויבות גדולה גם למשפחה וגם לעבודה שמחוץ לבית. זאת, בשל מספר הולך וגדל של נשים עובדות, של זוגות כפולי קריירה, של גברים המעורבים בהורות ושל משפחות חד הוריות[4]. כתוצאה מהשתלבותן של נשים רבות בשוק העבודה בשכר, דפוס המשפחה השכיח ברוב המדינות התעשייתיות, היא משפחה של שני מפרנסים (Dual-earner family), בעוד הדפוס של "מפרנס יחיד" שאפיין את המשפחה המערבית במשך שנים רבות, הולך ונעלם[11]. במקביל, יש שינוי תפיסה לגבי מוסד האמהות. לדוגמה, אחת ההגדרות של "האם הטובה" היום היא אם העובדת לטובת משפחתה, להבדיל מ"האם הקרייריסטית"[7], שעד לאחרונה נחשבה לאישה אנוכית, שאפתנית מדי ובעיקר לאמא רעה[8]. זהו שינוי לעומת התפיסה הקודמת אשר ראתה בעבודת נשים ככישלון של הגבר לפרנס ואילו היום, עבודת האישה הפכה למקור גאווה למרבית הגברים (בתנאי שהיא אינה משתכרת יותר מהם)[2].

מחקרם של שטייר ולוין-אפשטיין (1998) מראה את חשיבות השתתפותן של נשים בשוק העבודה כאמצעי להיחלצות מעוני. לא מעט גברים מצפים שנשותיהם יתרמו את חלקן להכנסת המשפחה. יותר ויותר משפחות נשענות על עבודתה של האישה לשמירה על רמת החיים הקיימת ואף לשיפורה[2]. אך על אף קיומה של חקיקה שנועדה לטפל במצבן של נשים בשוק העבודה, קיימת אפליה בשוק התעסוקה כלפי נשים, הבאה לידי ביטוי בשכר הנמוך המשולם לנשים בהשוואה לגברים, בקשיים גדולים של נשים בכניסה לעבודה וביכולתן להשתלב במשרות מלאות[12]. נוכח הדרישה המשפטית והחברתית לאימהוּת טוטלית, מצד אחד, ולנוכח מודל העבודה הטוטלי, מצד שני, ברור כי אימהות נתונות במתח כפול, וכי לגביהן הקונפליקט חריף במיוחד. הדבר צורם במיוחד לנוכח הפסיקה המכירה בחשיבותה הרבה של עבודה בחיי הפרט, אף מעבר להיבטיה הכלכליים[4].

השפעת נורמת העובד האידאלי על הורות פעילה וקיפוח האבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות הפמיניסטית מתגבשת הבנה שלפיה אי אפשר לקדם את שילובן השוויוני של נשים בשוק העבודה בשכר, ללא דיון מעמיק בתפקידם ההורי של העובדים בכלל ובחלוקת התפקידים המגדרית במשפחה בפרט[3]. הבנה זו מובילה לשינוי התפיסה ביחס להבחנה בין ה"פרטי" וה"ציבורי," ומקדמת הבנה שלפיה עבודה ומשפחה הם שני עולמות שמתקיימים ביניהם יחסי גומלין תמידיים לגבי גברים ונשים כאחד[4]. עם זאת, גישת בתי הדין המאפיינת את התפיסה הרווחת היא שאבהות נוכחת ומשמעותית היא עניין של בחירה עבור גברים ואינה מהווה חלק מזהותם הגברית[5]. אי ההכרה של המשפט הישראלי בחשיבותה של הורות פעילה, באה לידי ביטוי גם באותם חוקים הנוגעים באופן ישיר או בעקיפין בשאלת עבודתם של ההורים, ובעיקר בעבודת האימהות[3]. בצד המאבק ההכרחי והחשוב לשוויון הזדמנויות של אמהות בעבודה, לא התקיים דיון ציבורי משלים וגם לא גובשו הסדרים חוקיים, בנושא עידוד אבות עובדים לתפקד כאבות נוכחים ומשמעותיים בחיי ילדיהם. חוסר העיסוק באבות עובדים אינו מקרי והוא משקף תפיסות חברתיות ומשפטיות בנוגע לדרישות עבודה ולנורמות הוריות ומגדריות[5].

בעוד שתביעותיהם של אבות עובדים היו על רקע רצונם להיות שותפים פעילים בחיי ילדיהם, פסקי הדין אינם עוסקים כמעט כלל באבות או ביכולתם לשלב בין עבודה בשכר לטיפול בילדים, אלא מתמקדים בקידום נשים בעבודה על ידי עידודן לעבוד יותר שעות[5]. הטענות הן שהורים ש"בוחרים" בהורות פעילה מסומנים על ידי החוק כמי שוויתרו על השתתפותם בשוק העבודה[3]. עבור בתי הדין, גם קיצור יום העבודה בשעה נחשב כוויתור על קריירה. תפיסה זו מדגימה היטב את הקשר בין גבריות למחויבות כמעט טוטלית לעבודה. בקביעותיהם מחזקים בתי הדין את נורמת הגבר המפרנס, שעל פיה תפקידו המרכזי של האב הוא לדאוג לכלכל היטב את משפחתו[5]. תפיסה זו גם משמרת את מצבם המסורתי של גברים כמפרנסים, שאינם מטפלים בילדיהם, ו"מענישה" אבות המבקשים ליטול חלק פעיל בגידול ילדיהם באופן חריף אף יותר מן הענישה המופעלת כלפי אמהות שאינן ממלאות את התפקיד שמשטר הביות מייעד להן[3].

הדרישה החברתית לעמוד בציפיות המגדריות גובה גם מגברים מחיר גבוה ומשפיעה עליהם כמו גם על החברה כולה. תאוריות של גבריות חשפו בתגובה את האופן שבו גם גברים רבים נפגעים מנורמות עבודה טוטליות[5]. למרות החשיבות העצומה של העבודה לחיי הפרט, רבים מן האנשים אינם רוצים או יכולים לעבוד על פי מודל העובד הטוטלי[4]. חשיפת הקשר בין הנורמות הטוטליות של שוק העבודה ובין נורמות הגבריות מאפשרת לפתח את הפוטנציאל ולסייע לאבות בתביעותיהם העתידיות לשילוב בין משפחה לעבודה[5]. מחקרים מראים כי חשוב להתייחס להורות פעילה לא רק מנקודת מבט של "טובת הילד", אלא גם מנקודת מבט המתייחסת לצורכיהם ורצונותיהם של ההורים[3]. העלאת המודעות הציבורית לבעיות ולקשיים שחווים אבות, מהווה צעד משמעותי בדרך למציאת פתרונות מגוונים ומורכבים לקונפליקט בין משפחה לעבודה[5]. יש לקדם מודל של עבודה המאפשר פרנסה, סיפוק ומימוש עצמי לא רק בהתאם למודל הטוטלי, ובצד זאת לקדם תפיסה עשירה של הורות המכירה בחשיבותו של קשר ההורות בגידול הילדים בד בבד עם היבטים אחרים בחיי ההורה[4]. אבהות פעילה כתפיסה חלופית של שוויון מגדרי יכולה הייתה להכיר בחובה ובזכות של אבות להיות שותפים פעילים יותר בגידול ילדיהם על ידי עידוד אבות לחקות דפוסי עבודה "נשיים", להסיר חסמים חברתיים ולהפחית את המחיר האישי שאותו משלמים גברים רבים בחברה פטריארכלית[5].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 1.9 מיכל פרנקל, דפנה הקר, יעל ברוידא בתוך: בתוך: ש' מרגלית וג' כ"ץ, משפחות עובדות במשפט הישראלי: בין ניאו-ליברליזם לזכויות אדם (2011) בתוך: עיונים בתקומת ישראל: מגדר בישראל ב' ע"מ 727-682, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2014
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 דפנה יזרעאלי (1999) בתוך א' פרידמן, ד' יזרעאלי, ה' דהאן-כלב, ח' הרצוג ומ' חסן, המיגדור בעולם העבודה: מדוע נמשך אי השוויון בין המינים? בתוך: מין מיגדר פוליטיקה, ע"מ 167- 215, הקיבוץ המאוחד, 1999
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 דפנה הקר, מיכל פרנקל 2005, הורות פעילה ושוויון הזדמנויות בעבודה: הצורך בשינוי מאפייניו של שוק העבודה, עבודה חברה ומשפט, כרך י"א, ע"מ 303-275
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 אריאן רנן-ברזילי, 2012, הורים א/עובדים: רב-ממדיות והפמיניזם החברתי שלמעמד הפועלות- תשתית תאורטית לשילוב משפחה ועבודה בישראל, עיוני משפט, לה (2), ע"מ 352-307
  5. ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 5.12 5.13 יפעת מצנר-חרותי, 2014, אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה: כיצד המשפט הישראלי מעצב את (אי)יכולתם של אבות לשלב בין משפחה ועבודה, מעשי משפט, ו', כתב עת למשפט ולתיקון חברתי, אוניברסיטת תל אביב, ע"מ 79-67
  6. ^ 6.0 6.1 ניצה ברקוביץ' 2001 , בתוך: יואב פלד ועדי אופיר (עורכים), אזרחות ואמהות: מעמדן של הנשים בישראל בתוך ישראל: מחברה מגויסת לחברה אזרחית?, הוצאת מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, ע"מ , 243-206, 2001
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 סלביה פוגל-ביזאוי (1999) בתוך בתוך: א' פרידמן, ד' יזרעאלי, ה' דהאן-כלב, ח' הרצוג ומ' חסן (מחברות), משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט מודרניות", מין מיגדר פוליטיקה, ע"מ , 166-107, הקיבוץ המאוחד, 1999
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 סלביה פוגל-ביזאוי (2005), אם טוב כל כך, אז למה רע כל כך? ההיבטים המגדריים של הניאו-ליברליזם בשוק העבודה בישראל". חברה וכלכלה בישראל, א (תשסה). 216-183, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005
  9. ^ נויה רימלט (2008), בין סגרגציה לאינטגרציה: קריאה לחשיבה פמיניסטית מחודשת על שוויון ומגדר בשוק העבודה", מחקרי משפט כד, התשס׳ח. 342-299
  10. ^ ניצה ברקוביץ (2007), בתוך: נ' ינאי, ת' אלאור, א' לובין ח' נווה, (עורכות), נשים וגברים של הארגון -רוזבאת' קאנטר וייצור הנשיות והגבריות באמצעות ארגון העבודה", : דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר, 183-119., האוניברסיטה הפתוחה,, 2007
  11. ^ חיה שטייר (2005), קשרי הגומלין בין עבודה בשכר לעבודה במשפחה", סוציולוגיה ישראלית, ז' (1),(2006) 141-121.
  12. ^ עינת אלבין (2002) בתוך: ג' מונדלק וש' רבין-מרגליות, (עורכים), דיני הבטחת הכנסה והשלכתן על זכותן של נשים עניות לשוויון בשוק העבודה", בתוך: עבודה, חברה, משפט, יא, התשסו, 185-155, האגודה הישראלית למשפט העבודה ולבטחון סוציאלי