השכלה גבוהה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מוסדות להשכלה גבוהה בישראל פועלים ברבדים אחדים:

ההכרה במוסד כאוניברסיטה או כמכללה אקדמית היא בסמכותה של המועצה להשכלה גבוהה, ופתיחתו של מוסד כזה מצריכה היתר של המועצה.

מרבית המוסדות להשכלה גבוהה בישראל זוכים להשתתפות ממשלתית בתקציבן. במוסדות שאינם זוכים לתמיכה ממשלתית שכר הלימוד גבוה יחסית.

על פי סקר של ה-OECD שנערך בשנת 2012, ישראל היא המדינה השנייה בעולם במדד המדינות המשכילות, ובה 46% בעלי תואר אקדמי,[1] אך גם אחוזי הפרישה של סטודנטים בישראל לפני תום הלימודים הם מהגבוהים בעולם.[2]

מוסדות השכלה גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניברסיטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוניברסיטאות בישראל
משכנו הראשון של הטכניון בשכונת הדר הכרמל, בצילום משנת 1913

בישראל פועלות תשע אוניברסיטאות מחקר ציבוריות:

  1. האוניברסיטה העברית בירושלים
  2. הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
  3. אוניברסיטת תל אביב
  4. אוניברסיטת בר-אילן
  5. אוניברסיטת חיפה
  6. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
  7. מכון ויצמן למדע (מדרשת פיינברג)
  8. אוניברסיטת אריאל בשומרון
  9. האוניברסיטה הפתוחה

הקמת אוניברסיטה בישראל הייתה חלק מהחזון הציוני, והצעה לעשות זאת עלתה כבר בשנת 1884 בוועידת קטוביץ. חזון זה התממש לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהקמת שני מוסדות השכלה: האוניברסיטה העברית והטכניון.

בשנת 1918 הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, ושבע שנים לאחר מכן, באפריל 1925, נחנך קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים.

הטכניון - בית ספר גבוה למדעים ולטכנולוגיה, החל לפעול ב-1924 עם 16 תלמידים. אחדים מהמרצים דרשו שהלימודים יתקיימו בגרמנית שהייתה אז שפת המדע, אך תומכי העברית ניצחו במאבק זה.

בנוסף, פועל מכון ויצמן למדע, שהוא מכון מחקר העוסק בתחומי מדעי הטבע והמתמטיקה, ובמסגרתו פועלת "מדרשת פיינברג", שבה מתקיימים לימודים לתואר שני ושלישי (דוקטור).

מוסד ייחודי בנוף ההשכלה הגבוהה בישראל הוא האוניברסיטה הפתוחה, שהלימודים בה מתבססים בעיקר על ספרי לימוד שהתלמיד קורא בביתו, כשאליהם נלווה תרגול במפגשים פרונטליים.

ועד ראשי האוניברסיטאות שהוקם באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, כולל, נכון לסוף שנת 2016, את כל הגופים שהוזכרו לעיל מלבד אוניברסיטת אריאל בשומרון והאוניברסיטה הפתוחה (משקיפה בלבד).

שכר הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכר הלימוד בישראל מהווה רק 16% ממימון האוניברסיטאות בישראל. 70% מהמימון מגיע מהמדינה והשאר על ידי תרומות.[3]

מקום המדינה הוקמו ועדות שונות לדיון בנושא שכר הלימוד. הבולטות שבהן היו: ועדת אגרנט (1959), ועדת קרגמן (1966), ועדת בר ניב (1971), ועדת נבון (1977), ועדת קצב (1982), ועדת קוברסקי (1991), ועדת מלץ (1996), ועדת וינוגרד (2001) וועדת שוחט (2006).

בישראל התקיימו מספר מאבקי סטודנטים סביב המחלוקת על שכר הלימוד. שלושת הגדולים והמתוקשרים ביניהם התקיימו ב-1998, ב-2005 וב-2007.

מכללות אקדמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מכללות אקדמיות בישראל

המכללות האקדמיות הן מוסדות העוסקים במתן השכלה גבוהה אך אינם מוסמכים להעניק תואר דוקטור. במרבית המכללות הלימודים הם לתואר ראשון בלבד. תחומי הלימוד במכללות האקדמיות מגוונים ומשתנים בהתאם לסוגי המכללות. המחקר במכללות האקדמיות מצומצם יחסית למחקר באוניברסיטאות. בהתאם לחוק המועצה להשכלה גבוהה, מוסד ישראלי רשאי לתאר עצמו כמכללה אקדמית רק אם קיבל אישור לכך מהמועצה להשכלה גבוהה.

סוגי מכללות:

  • המכללות האקדמיות המתוקצבות - מרבית המכללות האקדמיות הציבוריות הוקמו במהלך שנות ה-90 במטרה לתת מענה לביקושים הגדלים להשכלה גבוהה ולחסמים שהציבו האוניברסיטאות למבקשים לבוא בשעריהן (מתוך 42% זכאי תעודת בגרות הצליחו להתקבל לאוניברסיטאות 23% בלבד). בתחילת דרכן הוקמו חלק מהמכללות תחת חסות אקדמית של האוניברסיטאות (הלימודים התקיימו במכללה, אך התואר הוענק על ידי האוניברסיטה) ולכן נקראו מכללות אזוריות, אך בשנת 2000 בחרו המכללות בעצמאות אקדמית ומלבד שתי מכללות אקדמיות כיום כולן עצמאיות.
מכללות אלה היו בחזית מהפכת ההשכלה הגבוהה, הן הוקמו באזורים מרוחקים - תל חי, כנרת, עמק יזרעאל, הנגב וכדומה, ואיפשרו לאוכלוסיות מגוונות ללמוד ולרכוש תואר אקדמי. מכללות אלה נתמכות על ידי המדינה, ולכן שכר הלימוד בהן דומה לשכר הלימוד באוניברסיטאות, ובנוסף הסטודנטים נהנים ממגוון של מלגות לימוד ומלגות קיום.
  • מכללות אקדמיות שאינן מתוקצבות, המכונות גם מכללות פרטיות - המכללות הפרטיות מממנות את פעילותן משכר לימוד ולא מסיוע ממשלתי, וכתוצאה מכך, שכר הלימוד בהן גבוה יותר מאשר באוניברסיטאות ובמכללות המתוקצבות על ידי הממשלה. המכללות הפרטיות מתמקדות לרוב במסלולי לימוד מבוקשים, ובולטות בהן מגמות לכלכלה, ניהול, מדעי ההתנהגות, מדעי המחשב ומשפטים.

ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות (ור"מ), שהוקם ב-2006, הוא ארגון הגג של 21 המכללות הציבוריות. במסגרתו פועלות המכללות האקדמיות לקידום המוסדות, פיתוחן האקדמי,

מקיימות כנסים בנושאים שונים.

בכ-14 מכללות מופעלות מכינות קדם אקדמיות, המסייעות לתלמידים לפתח מיומנויות למידה אקדמיות המכשירות אותם לקראת לימודים אקדמיים.
כיום ב-22 מכללות אקדמיות לומדים כ-42% מהסטודנטים לתואר ראשון כ-70 אלף סטודנטים. שש מכללות מתמקדות בלימודי הנדסה וטכנולוגיה, מרבית המכללות הן דיספלינאריות ונלמדים בהם תחומים מגוונים כגון: סיעוד, כלכלה וניהול, שירותי אנוש, מדעי המחשב, מדעי הטבע, עבודה סוציאלית ועוד.
  • מכללות אקדמיות לחינוך - מכללות המתוקצבות על ידי משרד החינוך ולא על ידי הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה. הן מלמדות הוראה במסלולים שונים ומעניקות כמעט אך ורק תארים בהוראה (B.Ed לתואר ראשון ו-M.Ed ו-M.Teach לתואר שני). החל משנת 2014/15 נלמד במכללות לחינוך גם תואר שאינו בתחום החינוך אלא בתחום הטיפול באמצעות אמנות (M.A.A.T)

מכללות מקצועיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מכללות מקצועיות בישראל

המכללות המקצועיות עוסקות במתן השכלה אך אינן מוסמכות להעניק תואר אקדמי. המכללות המקצועיות מעניקות השכלה גבוהה שאינה אקדמית, ומקנות לבוגריהן הסמכות ותעודות, ובפרט תעודת טכנאי, תעודת הנדסאי או תעודת מקצוע. במכללות אלה ניתנים קורסים או הסמכות בתחומים שונים, כגון: רפואה משלימה, מחשבים, אומנות ומוזיקה, בנייה ותחזוקה, חשבונאות, בישול, מלונאות, חשמלאות, טכנולוגיה וקורסים טכנולוגיים ועוד.

המכללות המקצועיות הן מכללות שמתמקדות בדרך כלל בתחום מסוים ובו מעניקות השכלה והכשרה מקצועית על מנת לתת לסטודנט כלים תעסוקתיים-מקצועיים. הפיקוח על המכללות המקצועיות המכשירות טכנאים מוסמכים והנדסאים בלבד מופקד לרוב בידי המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ובמדע (מה"ט) של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה שמעניק אישורים לבוגרי המכללות שבפיקוחו. מכללות מקצועיות המכשירות בעלי מקצוע שאינם טכנאים והנדסאים מעניקות תעודות מקצועיות (דיפלומה), אך אינן מפוקחות על ידי משרדי הממשלה.

שיעורי השכלה באוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל שיעורי השכלה אקדמית מהגבוהים בעולם. בשנת 2015 מוסד הלימודים האחרון של 47% מילידי ישראל בני 25–34 היה מוסד אקדמי, שיעור זה יותר מהכפיל עצמו מאז 1990, אז עמד על 20%. בין השנים 1980–2015 חל גידול משמעותי בשיעור ההשכלה הגבוהה בישראל: מספר הסטודנטים צמח בכ-350 אחוזים לעומת גידול של 116% באוכלוסייה בישראל וגידול של 83% במספרם של בני ה-20–24. עיקר הגידול נבע מהגדלת היצע מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל על ידי המועצה להשכלה גבוהה באמצעות המכללות האקדמיות. בקרב בני 25–64 היו בעלי השכלה אקדמית בשנת 2015 49%, שיעורי השכלה אקדמית גבוהים יותר היו רק בקנדה וביפן. לעומת זאת שיעורי ההכשרה המקצועית העל-תיכונית בישראל הם מהנמוכים בקרב מדינות הOECD. אחד הגורמים לשילוב נתונים זה הוא הפיכתם של מספר מקצועות מכאלה הדורשים הכשרה מקצועית לכאלה הדורשים הכשרה אקדמית בישראל. כך למשל, ההכשרה להוראה בבית ספר יסודי הפכה ממקצועית לאקדמית בישראל, בעוד בגרמניה ההכשרה הנדרשת היא מקצועית.[4]

בנתוני ספר התרשימים של פורום קהלת לכלכלה לשנת 2018 נמצא כי קיימת בישראל השכלה עודפת, כאשר היצע בעלי ההשכלה האקדמית גבוה משמעותית מהביקוש להשכלה כזו מצד המעסיקים: בסקר PIAAC של ה-OECD הגיעה ישראל למקום השני מבין 34 מדינות בשיעור בעלי הסמכת-יתר ביחס לעיסוקם: 32% מבעלי ההשכלה האקדמית דיווחו כי במקום עבודתם לא נדרשת השכלה כזו. שיעור גבוה במיוחד של השכלה עודפת נמצא בקרב מי בוגרי מדעי הרוח. כמו כן נטען כי הפרמיה להשכלה בישראל, כלומר, יתרון התשואה בשכר לבעלי השכלה אקדמית על פני מי שלא רכשו כזו הוא נמוך, ובמיוחד בקרב בעלי השכלה עודפת.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P Education.png

פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ליזה שיפרין, מחקר של OECD: ישראל במקום השני במדד המדינות המשכילות, באתר mako,‏ 23 בספטמבר 2012
  2. ^ אפרת זמר-ברונפמן, דוח: למעלה משליש לא מסיימים תואר ראשון, באתר nrg‏, 8 באוקטובר 2010
  3. ^ נחמיה שטרסלרגם הסטודנטים צריכים לשלם, באתר הארץ, 1 במאי 2007
  4. ^ פורום קהלת לכלכלה דרכה של ישראל לשגשוג כלכלי וחברתי], עורכים: איתמר יקיר ומיכאל שראל, פורום קהלת, אדר תשעח - מרץ 2018. עמ' 30-36
  5. ^ פורום קהלת לכלכלה דרכה של ישראל לשגשוג כלכלי וחברתי], עורכים: איתמר יקיר ומיכאל שראל, פורום קהלת, אדר תשעח - מרץ 2018. עמ' 36-40