חוק שעות עבודה ומנוחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוק שעות עבודה ומנוחה
תאריך לועזי 28 בספטמבר 1951
תאריך עברי כ"ז באלול תשי"א
כנסת הכנסת השנייה
עיקרי החוק שעות העבודה המותרות בהעסקת עובד והזכות למנוחה שבועית
נוסח מלא אתר ויקיטקסט

חוק שעות עבודה ומנוחה הוא חוק הקובע את הזמנים שבהם מותר למעביד להעביד את העובד, את זכות העובד למנוחה שבועית, ואת הגמול שיש לשלם בעד עבודה נוספת. החוק נכנס לתוקף ביום כ"ז באלול תשי"א (28 בספטמבר 1951), בתחילת ימיה של הכנסת השנייה.

הפרק השביעי בחוק קובע על מי חל החוק ומי הם יוצאי הדופן שהחוק אינו חל עליהם, כגון עובדי מדינה מסוימים, שוטרים, דייגים, אנשי צוות אוויר ועובדים בתפקידי הנהלה בכירה (החוק כנראה כן חל על מנהלים זוטרים ומנהלים בדרג ביניים. ראה פסיקה) תפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, ועובדים שלמעבידם אין אפשרות לפקח על שעות עבודתם.

שעות העבודה והגמול בגינן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שעות העבודה: סעיף 1 מגדיר שעת עבודה "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואוויר". בסעיף 2 בחוק מוגדר כי יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה ובסעיף 3 כי בשבוע לא יהיו יותר מארבעים וחמש שעות עבודה.
  • שעות נוספות: סעיף 6 בחוק אומר כי אסור להעסיק עובד בשעות נוספות אלא אם הותר על פי האמור בסעיף 10 או סעיף 11. סעיף 10 שתוקן בשנת תשנ"ג מתיר העסקה בשעות נוספות במקרים מיוחדים המחייבים עבודה בשעות נוספות כמו מאורע בלתי צפוי או תאונה, הכנת מאזן שנתי, רישום מלאי, במכירה שלפני חג, ובעבודה במשמרות. סעיף 11 מוסיף כי לשר העבודה יש את הסמכות לאשר עבודה בשעות נוספות במצבים מסוימים.

המנוחה השבועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סעיף 7 לחוק, על המנוחה השבועית להימשך לפחות 36 שעות רצופות. ליהודי תכלול המנוחה השבועית את השבת, ומי שאינו יהודי רשאי לבחור את אחד הימים; שבת, יום ראשון או יום שישי לפי מה שמקובל עליו[1] כיום מנוחה. סעיף 9 אוסר להעביד עובד ביום מנוחתו השבועית אלא אם הותר על פי האמור בסעיף 12 בחוק. כמו כן, כדי למנוע אפליה, החוק אוסר על מעביד לסרב להעביד אדם בגלל שאינו מוכן לעבוד ביום המנוחה שלו כפי שמחייבת אמונתו. בסעיף 12 נכתב כי לשר העבודה יש סמכות להתיר העבדת עובד ביום המנוחה במקרים שבהם הפסקת העבודה ביום המנוחה תביא לפגיעה קשה בענייני הגנת המדינה, ביטחון הגוף או הרכוש או פגיעה חמורה בכלכלה.

העברת מרכזי מסחר גדולים אל מחוץ לערים הביאה לפתיחתם של מרכזי מסחר אלה גם בשבת. רק מעטים מבעלי החנויות מקפידים שבשבת יופעלו החנויות על ידי עובדים שאינם יהודים.

על מטרתו של האיסור על העסקת יהודי בשבת כתב נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:

בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הוועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל.

מאיר שמגר, בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה

הרצון של מעסיקים להעסיק עובדים בשבת, שהלך והתגבר ככל שהתרבו העסקים הפועלים בשבת, הביא איסור זה פעמים לא מעטות לדיון בבית הדין לעבודה ובבית המשפט העליון. טענה שהועלתה הייתה שהאיסור עומד בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. טענה זו נדחתה על ידי שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, וזה נימוקה:

אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שבו נקבע שכל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד. ברם, חוק-היסוד - ב"פסקת ההגבלה" שבסעיף 4 - מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. בענייננו, חוק המנוחה מקיים את כל התנאים המנויים בפסקת ההגבלה. … קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי.

חובת רישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 25 לחוק קובע: "מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית". דרך המלך לרישום זה היא "באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים", אך מותר גם רישום ידני שייערך מדי יום בידי העובד ויחתם בידי האחראי לכך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פסיקה לפיה עובד שאינו יהודי, חייב לבחור יום מנוחה שבועי קבוע, ואינו רשאי לשנות את בחירתו במהלך תקופת עבודתו, ניתנה בבית הדין הארצי לעבודה בע"פ 46825-02-13, מדינת ישראל נ' זיכיון אופנת רנואר בע"מ ואח'; ביום 5.2.14.