הפלישות היפניות לקוריאה (1592–1598)
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
הפלישות היפניות לקוריאה, הידועות בכינוין מלחמת אימג'ין (בקוריאנית: 임진왜란; בהנג'ה: 壬辰倭亂) ומלחמת צ'ונגיו (정유재란), כללו שתי פלישות צבאיות נפרדות אך קשורות: פלישה ראשונית ב-1592, שביתת נשק קצרה ב-1596, ופלישה שנייה ב-1597. הסכסוך הסתיים ב-1598 עם נסיגת הכוחות היפניים[1][2] מחצי האי הקוריאני לאחר קיפאון צבאי[3] במחוזות הדרומיים של קוריאה.[4]
הפלישות הושקו על ידי טויוטומי הידיושי במטרה לכבוש את חצי האי הקוריאני וסין עצמה, שנשלטו על ידי שושלות ג'וסון ומינג, בהתאמה. יפן הצליחה במהירות לכבוש חלקים נרחבים מחצי האי הקוריאני, אך תרומת התגבורת על ידי המינג, כמו גם שיבוש ציי האספקה היפניים לאורך החופים המערביים והדרומיים על ידי צי ג'וסון (אנ'), אילצו את הכוחות היפנים לסגת מפיונגיאנג והמחוזות הצפוניים. לאחר מכן, כאשר צבאות צדיקים (אנ') (מיליציות אזרחיות של ג'וסון) מנהלות מלחמת גרילה נגד הכוחות היפניים הכובשים וקשיי אספקה שהפריעו לשני הצדדים, אף אחד מהכוחות לא הצליח לצאת למתקפה מוצלחת או להשיג שטח נוסף, מה שהביא לקיפאון צבאי. השלב הראשון של הפלישה הסתיים ב-1596, ואחריו בסופו של דבר משא ומתן לשלום לא מוצלח בין יפן למינג. בשנת 1597, יפן חידשה את המתקפה שלה בפלישה לקוריאה בפעם השנייה.
דפוס הפלישה השנייה שיקף במידה רבה את זו של הראשונה. ליפנים היו הצלחות ראשוניות ביבשה, כשכבשו כמה ערים ומבצרים, רק כדי שנעצרו ונאלצו לסגת לאזורי החוף הדרומיים של חצי האי. עם זאת, הכוחות הרודפים את מינג וג'וסון לא הצליחו לעקור את היפנים מעמדות אלה, שם שני הצדדים שוב ננעלו בקיפאון צבאי של עשרה חודשים.
עם מותו של טויוטומי הידיושי ב-1598, התקדמות מוגבלת ביבשה והמשך הפרעה של קווי האספקה על ידי צי ג'וסון, הכוחות היפנים בקוריאה קיבלו הוראה לסגת חזרה ליפן על ידי מועצת השלטון החדשה של חמשת הזקנים (אנ'). משא ומתן סופי לשלום בין הצדדים התרחש לאחר מכן, ונמשך מספר שנים, והביא בסופו של דבר לנורמליזציה של היחסים.
סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1592, עם צבא של כ-158,000 חיילים, פתח טויוטומי הידיושי את מה שבסופו של דבר יהיה הראשון מבין שתי פלישות לקוריאה, במטרה לכבוש את ג'וסון ובסופו של דבר את מינג. בתחילה, הכוחות היפניים ראו הצלחה עצומה ביבשה, כשכבשו הן את הנסונג, בירת קוריאה והן את פיונגיאנג, והשלימו את הכיבוש של חלקים גדולים מחצי האי הקוריאני תוך שלושה חודשים. הכוחות היפנים, מאומנים היטב, בטוחים בעצמם ומנוסים לאחר הקרבות והעימותים הרבים של תקופת סנגוקו, החזיקו בדרך כלל בשדה ברוב ההתקשרויות היבשתיות. אולם הצלחה זו ביבשה הוגבלה על ידי הקמפיינים הימיים של הצי הקוריאני שימשיכו לפשוט על ציי האספקה היפניים במימי החוף שלו, והפריעו להתקדמות היפנית כאשר קווי האספקה הופסקו לאורך החוף המערבי של קוריאה ותגבורת הצי היפנית נהדפה. מגמות אלו, למעט כמה יוצאי דופן בשני הצדדים, התקיימו לאורך רוב הסכסוך.
תחת שלטונו של הקיסר ואן-לי, מינג פירשה במהירות את הפלישות היפניות כאתגר ואיום על מערכת היובלים הסינית (אנ') הקיסרית. האינטרס של המינג היה גם להשאיר את המלחמה מוגבלת לחצי האי הקוריאני ומחוץ לשטחו. הם נכנסו לעימות על ידי שיגור תגבורת לתקיפה מצפון. בהתקשרויות שלאחר מכן, רוב צבא ג'וסון התמקד בהגנה על המחוזות הצפוניים מפני התקפות יפניות, תוך תמיכה בקמפיינים של צבא מינג לכיבוש מחדש של שטחים שנכבשו על ידי היפנים. כתוצאה מכך, היה זה השילוב של מסעות היבשה בהובלת מינג ולוחמה ימית בהובלת ג'וסון, אשר אילץ בסופו של דבר את הצבא היפני לסגת מפיונגיאנג דרומה, שם המשיכו היפנים לכבוש את הנסונג ואת האזורים הדרומיים, למעט הדרום-מערבי, מחוז ג'אולה (אנ'). צבאות מינג וג'וסון הרודפים אחריו ניסו להתקדם יותר לדרום, אך נעצרו על ידי הצבא היפני בקרב ביוקג'גוואן. לאחר מכן, הצבאות היפניים פתחו במתקפת נגד בניסיון לכבוש מחדש את המחוזות הצפוניים אך נהדפו על ידי צבא ג'וסון המגן במבצר האנגג'ו (אנ'). בנוסף, צבאותיו של ג'וסון בהנהגת אזרחים ניהלו באופן פעיל מלחמת גרילה נגד הכוחות היפנים בדרום, מה שהחליש את האחיזה היפנית בערים שכבשו. לאחר מכן, עם קשיי אספקה שהפריעו לשני הצדדים, לא היפנים ולא הכוחות המשולבים של מינג וג'וסון הצליחו לצאת למתקפה מוצלחת או לזכות בשטח נוסף, וכתוצאה מכך לקיפאון צבאי באזורים שבין הנסונג לקסונג. המלחמה נמשכה באופן זה במשך חמש שנים, ואחריה הגיעה הפסקה קצרה בין 1596 ל-1597, שבמהלכה ניהלו יפן והמינג בשיחות שלום שלא צלחו בסופו של דבר.
בשנת 1597, יפן חידשה את המתקפה שלה בפלישה לקוריאה בפעם השנייה. דפוס הפלישה השנייה שיקף במידה רבה את זו של הראשונה. ליפנים היו הצלחות ראשוניות ביבשה, אך תרומתם של כוחות מינג, כמו גם השיבוש של צי ג'וסון בציי האספקה היפניים, הביאו לנסיגה של הכוחות היפניים לעבר אזורי החוף של חצי האי. אולם הכוחות הרודפים אחרי מינג וג'וסון לא הצליחו לסלק את היפנים ממבצריהם ומעמדותיהם המתבצרות באזורי החוף הדרומיים, שם ננעלו שני הצדדים בקיפאון צבאי בן עשרה חודשים.
עם מותו של טויוטומי הידיושי בספטמבר 1598, התקדמות מוגבלת ביבשה והמשך הפרעה של קווי האספקה לאורך החופים המערביים והדרומיים על ידי צי ג'וסון, הכוחות היפנים הנותרים בקוריאה קיבלו הוראה לסגת חזרה ליפן על ידי מועצת החמישה המנהלת החדשה, המורכבת מחמישה זקנים. משא ומתן סופי לשלום בין הצדדים התרחש לאחר מכן ונמשך מספר שנים, והביא בסופו של דבר לנורמליזציה של היחסים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לי 1997, עמ'. 108 "כך הגיעה מלחמת קוריאה-יפן בשנים 1592–1598 לסיומה, כשהיפנים מובסים לחלוטין ובנסיגה בקנה מידה מלא. הניצחון הקוריאני לא הגיע בקלות."
- ^ טורנבול 2008, עמ' 85
- ^ היסטוריה של מינג, פרק 322: יפן "במשך שבע שנים, מאות אלפי חיילים נהרגו, ומיליונים הוצאו. לא היו סיכויים לניצחון בסין ובקוריאה.)
- ^ פרז 2013, עמ'. 141 "כוחות קוריאנים וסיניים הצליחו לעצור את הכוחות היפניים ולהגביל את הלחימה למחוזות הדרומיים".
