Article MediumPurple.svg

שושלת מינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שושלת מינג
明朝
Ming Empire cca 1580 (en).svg
שטח האימפריה של שושלת מינג סביב 1580
יבשת אסיה
שפה נפוצה מנדרינית
עיר בירה נאנג'ינג (1644-1368)[א]
בייג'ינג (1644-1403)[ב]
משטר מונרכיה אבסולוטית
הקמה
הקמת השושלת בנאנג'ינג

23 בינואר 1368
פירוק
נפילת בייג'ינג

25 באפריל 1644
ישות קודמת שושלת יואן
ישות יורשת שושלת צ'ינג
שליטים בולטים חונגוו, יונגלה
שטח בעבר 6,500,000[1] קמ"ר (נכון ל-1415)
אוכלוסייה בעבר 160,000,000[2] (נכון ל-1600)
דת טאואיזם, קונפוציאניזם, בודהיזם, הדת הסינית העממית ואסלאם
מטבע שטרות
Flag of the People's Republic of China.svg
היסטוריה של סין
התקופה הקדומה
סין הקיסרית
התפוררות הקיסרות
סין המודרנית
העת החדשה
ראו גם
פורטל:סיןP Chinese Dragon.png
Hanzi (traditional).svg
בערך זה מופיע גופן מזרח אסייתי.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

שושלת מינגסינית: 明朝, בפין-יין: Míng cháo - מִינְג צָ'אוֹ) הייתה שושלת קיסרים ששלטו בסין במשך 276 שנים מ-1368 ועד 1644.[ג] היא הייתה השושלת האחרונה של קיסרים ממוצא סיני אתני (בני האן). שושלת זו עלתה לשלטון במקומה של שושלת יואן של קיסרים ממוצא מונגולי והוחלפה על ידי שושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו (תושבי מנצ'וריה). סין תחת שלטון שושלת מינג הייתה קרויה "אימפריית מינג הגדולה" (大明國, בפין-יין: Dàmíng guó - דָאמִינְג גְווֹ), והיא שלטה על אזורים נרחבים: בצפונה שלטה בקוריאה, ואזורים במונגוליה ובטורקסטן של ימינו היו אזורי חסות שלה, עליהם הוטלו מיסים, ובדרומה שלטה על וייטנאם ובורמה של ימינו. שטחה של האימפריה בשיאה היה השטח הגדול ביותר שעליו שלטו קיסרים ילידי סין אי־פעם, כ-6,500,000 קילומטרים רבועים.[1]

תחת שלטון שושלת מינג נהנתה סין מקרוב ל-300 שנים של יציבות יחסית. מקים השושלת, הקיסר חונגוו (שלט 1368–1398), ניסה לבנות מערכת חברתית שכלליה נוקשים הבנויה מקהילות כפריות עצמאיות שנועדה להבטיח ולקיים מעמד קבוע של חיילים עבור השושלת.[3] בשירות האימפריה הוקמו צבא גדול שכלל בין כמיליון חיילים,[4] למעל לשני מיליון חיילים[3] והמספנות בנאנג'ינג היו הגדולות בעולם בתקופתן.[5] הוא גם ניסה לשבור את כוחם של הסריסים ואת מעמד הסוחרים העשירים.[6] הוא חילק טריטוריות ברחבי סין לבניו הרבים כשהוא מנסה לחייבם להתנהל לפי סדרת כללים שהכין המכונה "חְוָאנְג מִינְג דְזוּ שׂוּן" (皇眀祖訓). תוכניתו כשלה כאשר נכדו בן ה-22, בנו של יורש העצר שמת קודם לכן, עלה לשלטון ב-1398 כקיסר ג'יינוון (שלט 1398–1402). ג'יינוון ניסה לצמצם את כוחם של דודיו, וגרם בכך למרידה אותה הוביל דודו, נסיך יֵן, בנו הרביעי של חונגוו. במערכה שארכה כשלוש שנים הובס הקיסר ודודו עלה לשלטון כקיסר יונגלה (שלט 1402–1424). יונגלה העביר את בירת הקיסרות מנאנג'ינג (מילולית "הבירה הדרומית") לבייפינג, מרכז שלטונו כנסיך יֵן, ושינה את שם היישוב לבייג'ינג ("הבירה הצפונית"), בנה את העיר האסורה, שיקם את התעלה הגדולה, וחידש את שיטת הבחינות הקיסריות, שהיוו תנאי לקבלת תפקיד בשירות המדינה. הוא גמל לסריסים שתמכו בו והעסיק אותם כמשקל נגדי לפקידי הממשל המשכילים שעברו את הבחינות הקיסריות. אחד מסריסים אלו, ג'נג חה, הוביל שבעה מסעות מחקר גדולים אל האוקיינוס ההודי שהגיעו לחצי האי ערב ולחופה המזרחי של יבשת אפריקה.

בהגיע המאה ה-16 חלה התרחבות בסחר האירופאי, אם כי הוא הוגבל לאיים בסמוך לגואנגג'ואו כדוגמת מקאו, והוא תרם להופעת מינים חדשים של צמחים ובעלי חיים שמקורם ביבשת אמריקה. כך למשל הגיעה פלפלת צ'ילי למטבח של סצ'ואן והיבולים בעלי כושר ייצור גבוה דוגמת תירס ותפוח אדמה, שצמצמו את הרעב ההמוני וזרזו את הגידול באוכלוסייה. הגידול במסחר בין סין לבין פורטוגל, ספרד והולנד יצר ביקוש חדש למוצרים מסין וגרם לייבוא נרחב של כסף ממכרה איוואמי גינזאן ביפן וממרכז אמריקה באמצעות הגליאון של מנילה. שפע המתכת גרם לשינוי במערכת הכספים של כלכלת מינג, שבה שטרות הכסף, שהיו אמצעי התשלום המקובל, סבלו מהיפר-אינפלציה חוזרת ונשנית והאמון בהם אבד. המשכילים ממשיכי דרכו של קונפוציוס התנגדו לתפקיד הבולט שקיבל המסחר והעושר החדש שיצר, אבל משנתו של הפילוסוף הנאו-קונפוציאני ואנג יאנגמינג סללה דרך לגישה מקילה יותר. הרפורמות של גָ'אנְג ג'וּ'גֶ'נְג, ראש הממשלה בפועל בתקופת שלטונו של הקיסר לונְגְצִ'ינְג (שלט 1567–1572) ובחלק מתקופת שלטונו של הקיסר ואן-לי (שלט 1572–1620), נתגלו כהרסניות. התנובה החקלאית הצטמצמה בשל שינויי האקלים המכונים עידן הקרח הקטן, ובמקביל שינויים במדיניות המסחר של היפנים והספרדים גרמו להפסקה מוחלטת של אספקת מתכת הכסף שהפכה אז חיונית לחקלאים כאמצעי תשלום המסים. השילוב של הכישלונות בחקלאות, שיטפונות ומגפות גרם לסדרה של מרידות שהתבססו על עקרון מנדט השמים. בייג'ינג נפלה לידיו של המורד לִי דְזְה-צֶ'נְג ב-1644, והקיסר האחרון צ'ונְגְגֶ'ן (שלט 1627–1644) התאבד. זו הייתה ההזדמנות של בני המאנצ'ו להתערב והם הביסו את לִי דְזְה-צֶ'נְג ועלו לשלטון כשושלת צ'ינג.

הממשל בתקופת שושלת מינג חידש מנהגים מהמורשת של בני האן: בתחום הדת חזר הקונפוציאניזם (וליתר דיוק, הנאו-קונפוציאניזם) להיות דת המדינה הרשמית. בתחום החינוך הוקמו מחדש אקדמיות פרטיות רבות ללימודים קלאסיים (书院, בפין-יין: Shūyuàn - שׁוּיְוֵּאן) - מוסדות שנסגרו בתקופת יואן, והן היוו מקור לפריחת הספרות, השירה והציור כפי שמעידות היצירות הרבות ששרדו עד ימינו. בנוסף, בתקופת מינג שוכללה שיטת הדפוס המבוססת על אותיות מיטלטלות עשויות עץ וספרים רבים הודפסו במספר עותקים רב. המסחר והתעשייה התפתחו ומגמת העיור התגברה. ההערכה היא כי בתחילת תקופת מינג חיו בסין פחות מ-60 מיליון נפש[7] ובראשית המאה ה-17 הגיע גודל אוכלוסיית סין ל-130–150 מיליון.[8]

אין פלא לכן שבמאה ה-19, תקופת השקיעה של שושלת צ'ינג שבאה אחרי שושלת מינג, שבה החלה האוכלוסייה הסינית לרחוש איבה לשליטים המנצ'ורים ה"זרים" שהתבטאה בסדרת מרידות נגד הממשל, הופיעה בגלוי דרישה להשבת שושלת מינג לשלטון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר חונְגְווּ, מייסד שושלת מינג (שלט בין 1368 – 1398)

קודם להקמת שושלת מינג שלטה בסין שושלת יואן, ששליטיה ממוצא מונגולי היו מצאצאי קובלאי חאן. ההיסטוריונים מונים מספר סיבות לשקיעת שושלת יואן ולנפילתה לבסוף:

  • אפליה כלפי הסינים האתניים בני האן
  • הצפת השוק בשטרי כסף שהביאה לגידול של אלף אחוז באינפלציה בזמן מלכותו של חְווֵיְדְזונְג, הקיסר האחרון משושלת יואן
  • המשבר החמור בחקלאות, ועליית הנהר הצהוב על גדותיו והצפות נרחבות כתוצאה מהזנחה של מפעלי ההשקיה. הממשל הורה להכריח מאות אלפי אזרחים להשתתף בבניית סכרים והגבהת גדות הנהר הצהוב ובתגובה פרצו משנת 1340 מרידות במקומות שונים בסין.[9]

בראש אחת מחבורות המורדים עמד בן למשפחת אריסים ענייה ממזרח סין המרכזית בשם ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג (朱元璋, בפין-יין: Zhū yuánzhāng; נולד ב-1328). ג’ו יואנג’אנג למד בצעירותו במנזר בודהיסטי ובשל מצוקה כלכלית נשלח מהמנזר לקבץ נדבות. ב-1352 הצטרף לאחת מקבוצות המורדים הרבות הקשורות לטורבן האדום (紅巾), סניף של אחווה סינית סודית של אינטלקטואלים בודהיסטים המכונה "הלוטוס הלבן" (白莲教). הוא התחתן עם הבת המאומצת של אחד ממנהיגי המרד, גְווֹ דְזְה-שִׂינְג, ולאחר שגְווֹ נלכד והוצא להורג ב-1356 הפך ג’ו יואנג’אנג למנהיג קבוצת המורדים.[3] בהדרגה השיג עליונות על קבוצות המורדים האחרות ובסופו של דבר גם על הצבא של שושלת יואן. ב-1356 כבש ג’ו יואנג’אנג את נאנג'ינג ובהדרגה הרחיב את שליטתו על כל עמק הנהר יאנגצה.[10] בשנת 1368 כבש צבאו של ג’ו יואנג’אנג את עיר הבירה של שושלת יואן, "חאנבליק" (בסינית דאדו, כיום בייג'ינג) והקיסר האחרון משושלת יואן נמלט צפונה למונגוליה. ג’ו יואנג’אנג הורה להרוס את הארמונות של שושלת יואן עד היסוד,[3] ושינה את שם העיר לבֵּייפִּינְג (北平, מילולית "שלום צפוני").[11] באותה שנה (1368) ייסד ג’ו יואנג’אנג בנאנג'ינג (בסינית "הבירה הדרומית") שושלת קיסרים חדשה בשם מינג (בסינית "המזהירה") ונטל לעצמו את התואר הקיסרי "חונְגְווּ" (洪武, בפין-יין: Hóngwǔ - "לחימה נרחבת"). שישה עשר קיסרי שושלת מינג היו בני משפחת ג'וּ.

התפשטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל מצביא בצבא מינג. קבר שיאולינג, אתר הקבורה של חונגוו בנאנג'ינג
השער הדרומי העתיק של דאלי ביונאן שהוקמה כעיר בסגנון סיני ב-1382 זמן קצר לאחר כיבוש האזור בידי צבא מינג

חונגוו (שלט 1368–1398) נחשב לאחד הקיסרים החשובים והאוטוקרטיים ביותר בסין.[12] הוא הכריז על נאנג'ינג כבירתו הקיף את העיר בחומה באורך 50 קילומטרים, ובנה ארמונות ומבני ממשל.[3] חונגוו הנהיג רפורמות מרחיקות לכת בסדרי הממשל, בחקיקה, בצבא, בחקלאות ובמסחר. ב-1364 החל חונגוו לנסח ספר חוקים קונפוציאני, ה"דָאמִינְג לוּ" (大明律, פין-יין: Dàmíng lǜ) אותו סיים ב-1397 וכלל בו כללים מספר החוקים של שושלת טאנג.[13] חונגוו הקים צבא חזק המאורגן בשיטה הצבאית הידועה כשיטת ויי-סוּ (卫所, פין-יין: Wèi suǒ), שיטה שנועדה להבטיח את חוזקו של הצבא מצד אחד אבל למנוע קשרים אמיצים מדי בין המפקדים לחיילים, שיובילו למרידה, מצד שני.[14] צבאו הכניע את מדינת יון-נאן, השתלט על מנצ'וריה וגרש את המונגולים הרחק צפונה. קוריאה הפכה לבת ברית והעלתה לו מס, כמו גם נאות המדבר של טורקסטן.

כבר בתחילת שלטונו הכין קיסר מינג הראשון, חונגוו, הוראות שישמשו כהנחיות לדורות הבאים. הוראות אלה כללו את התובנה שהמדינות המצויות מצפונה של סין הן מסוכנות ומהוות איום למשטר מינג ולעומתן המדינות המצויות מדרום לסין אינן מהוות איום. יתר על כן, הוא קבע כי היות שהמדינות בדרום אינן מהוות איום - אין להתקיפן. ועדיין, למרות או אף בשל הנחיות אלו, סבלו המשטרים במדינות מדרום לסין משאיפות התפשטות של שושלת מינג במהלך המאה הבאה. בסופו של דבר החלישו ההסתבכויות הצבאיות הנמשכות בדרום את משטר מינג בלא שהראו תועלות מוחשיות.

חונגוו הפגין סלידה ממסחר, תולדה מהיותו מאמין בתורת קונפוציוס, ותמך ביצירת קהילות חקלאיות אוטרקיות. עם הקמת שושלת מינג הופקעה הבעלות על שטחי קרקע גדולים שהתרכזה בידיים מעטות שהתפתחה בשושלת סונג המאוחרת ובתקופת יואן. אחוזות גדולות הוחרמו על ידי הממשל, חולקו ליחידות קטנות והושכרו. עבדות פרטית נאסרה. עקב כך, בזמן מותו של קיסר מינג השלישי, יונגלה, הייתה עיקר החקלאות הסינית בידיהם של איכרים עצמאים בעלי אדמה.

תחת חונגוו הפך הקונפוציאניזם שוב לדת המדינה ותחת שלטונו נטלה שוב האצולה המשכילה הקונפוציאנית, שנדחקה לשוליים במשך כמאה שנים בזמן שושלת יואן, את התפקיד הבכיר של ניהול האימפריה.

ב-1380 הורה חונגוו על הוצאתו להורג של חוּ וֵיייוּנְג (胡惟庸, פין-יין: Hú wéiyōng) ששימש כראש הממשלה בחשד שקשר להדיחו. בעקבות אירוע זה ביטל חונגוו את משרת ראש הממשלה ונטל על עצמו להיות גם קיסר וגם מנהל משרדי הממשלה, תקדים שנשמר במהלך כל שושלת מינג.[15] החשד ההולך וגובר כלפי שריו ונתיניו הביא את חונגוו להקים את הגִ'ין-יִיוֵיי (锦衣卫, פין-יין: Jǐnyīwèi), משטרה חשאית שאנשיה גויסו מתוך משמר הארמון. כ-100,000 איש הוצאו להורג בתקופת שלטונו.[16]

הקיסר חונגוו הוציא צווים רבים האוסרים על שימוש במנהגים מונגוליים והכריז על כוונתו לטהר את סין מהשפעה ברברית. עם זאת, הוא שאף גם להשתמש במורשת של שושלת יואן על מנת לשוות נופך חוקי לשלטונו בסין ובשטחים האחרים שנשלטו בעבר על ידי שושלת יואן. הוא אימץ שיטות לחימה מונגליות, גייס חיילים מונגוליים, והמשיך את המסורת של שושלת יואן לתבוע פילגשים וסריסים מקוריאה.[17]

פסל של הקיסר יונגלה (שלט בשנים 1402 – 1424) במאוזוליאום שלו

חונגוו חילק טריטוריות ברחבי סין לבניו הרבים כשהוא מנסה לחייבם להתנהל לפי סדרת כללים שהכין המכונה "חְוָאנְג מִינְג דְזוּ שׂוּן" (皇眀祖訓). מכיוון שבנו הבכור מת לפניו הוריש חונגוו את הקיסרות לנכדו, בנו של הבן הבכור. הנכד עלה לשלטון ב-1398, כשהוא בן 22, כקיסר ג'יינוון (שלט 1398–1402). ג'יינוון ניסה לצמצם את כוחם של דודיו, וגרם בכך למרידה אותה הוביל דודו, ג'וּ די, נסיך יֵן, שהיה בנו הרביעי של חונגוו. ג'וּ די היה טקטיקן מעולה וכוחותיו גברו על כוחות הקיסר וכבשו את נאנג'ינג הבירה. ג'יינוון ואשתו מתו ככל הנראה בשריפה שהוצתה בארמונם וג'וּ די הוכתר כקיסר השלישי של שושלת מינג בשם הקיסר יוּנְגְלֶה (永乐 – "אושר נצחי").

הקיסר יונגלה (שלט בשנים 1402 – 1424) נחשב גם הוא לאחד הקיסרים הגדולים ביותר של שושלת מינג. תחילת שלטונו לא בישרה טובות. הוא הוציא להורג את כל השרים שהיו נאמנים לקיסר הראשון והעבירו את נאמנותם ליורשו החוקי, כמו גם את כל בני ביתם. אבל יונגלה הוכיח כישרון כמנהלן וכמצביא. הוא דאג לנקות ולהרחיב את התעלה הגדולה של סין ובכך אפשר העברת סחורות בין הצפון לדרום. הוא דאג לייבש שטחים למטרות חקלאות בדלתה של היאנגצה. בשנת 1421 העביר יונגלה את בירת הקיסרות מנאנג'ינג לחאנבליק, בירת שושלת יואן לשעבר, ושינה את שמה לבייג'ינג (מילולית "הבירה צפונית"). בעיר נבנה קומפלקס ארמונות נרחב (העיר האסורה) ומקדשים מפוארים. תקופת שלטונו נחשבת לאחת המוצלחות בתולדות שושלת מינג.[18]

המונגולים אומנם הובסו בתקופת אביו, אך הם המשיכו להוות איום ולכן ניהל יונגלה חמישה מסעות צבאיים גדולים כנגדם. חלקם הצליחו, חלקם נכשלו, אבל המונגולים לא היוו עוד איום על סין. יונגלה הרחיב את האימפריה בכובשו את אנאם (וייטנאם של היום) בשנת 1407.

מפת האימפריה הסינית בתקופת יונגלה

עם מותו של יונגלה ב-1424 השתרעה האימפריה הסינית מווייטנאם בדרום ועד מונגוליה בצפון, ממנצ'וריה במזרח ועד טורקסטן במערב.

מסעות האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסעות האוצר
הדוגמה היחידה ששרדה בעולם לרהיט מצופה לכה מבית החרושת "מפעל המטע" (בית־המלאכה הקיסרי לעבודת לכה) שהוקם בבייג'ינג בתחילת שושלת מינג. שולחן זה המקושט בדרקונים ועופות חול עמד בארמון הקיסרי. נבנה בתקופת שלטונו של הקיסר שׂוֵאנְדֶה משושלת מינג (14261435). כיום מוצג במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון

מסעות האוצר הן סדרה של שבעה מסעות ימיים שנערכו בעידן שושלת מינג בין השנים 1405–1433. במקורות ההיסטוריים הראשוניים צי האוצר נקרא שְׂיָאפָאן גְווָאנְג'וּן (Xiafan guanjun; בתרגום לעברית: צי המסעות לניכר). ששת המסעות הראשונים נערכו תחת שלטונו של הקיסר יונגלה וביוזמתו. לאחר המסע השישי שנערך בין השנים 1421–1423 הורה הקיסר יונגלה על השהיית הפרויקט. יונגלה לא חידש את המסעות עד מותו. הקיסר שׂוֵאנְדֶה (שלט 1425–1435) חידש את פרויקט המסעות ותחת חסותו נערך המסע השביעי והאחרון. הסריס והאדמירל המוסלמי ג'נג חה פיקד על כל שבעת המסעות לפי הוראת הקיסרים ובידו ניתנה סמכות אימפריאלית רחבה. המסעות נערכו כדי לחזק את השליטה האימפריאלית של סין בנתיבי הסחר ימי וכדי להגדיל את מספר המדינות הזרות שלקחו חלק פעיל במסגרת מערכת התשורות (Ttributary System). הקיסרים הסינים שאפו לממש את מטרות המסעות על ידי הפגנת נוכחותה, עוצמתה ועושרה של סין בפני העולם המוכר לה. לשם כך עוצבו ונבנו במיוחד עשרות ספינות בעלות ממדים אדירים שכונו ספינות אוצר. ספינות אלו נשאו בבטנן כמות גדולה של אוצר ומכאן שמן. לצורך השוואה לפי הערכות מסוימות ספינת אוצר סינית הייתה גדולה פי שלושה מספינת הקאראק הספרדית שעל סיפונה חצה קולומבוס את האוקיינוס האטלנטי בשנת 1492. ספינות האוצר עוצבו כספינות מסחר חסרות סיפון התקפי, אף על פי כן, צוידו הספינות בתותחים. לספינות האוצר התלוו ציי ענק של ספינות סוחר קטנות יותר וספינות מלחמה.[19][20]

המלחמה במונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עציץ בעל שלוש רגלים זה מתקופת שושלת מינג מוצג בסמית'סוניאן בוושינגטון הבירה

לאחר כמה דורות בהם הצליחו הסינים להרחיק את האיום המונגולי מגבולם, החלו המונגולים לרכוש עוצמה מחדש. החל בשנת 1445 הפכו האוירטים (המונגולים המערביים, כיום הם מכונים קלמיקים) תחת מנהיגם החדש, אסן טאישי (מונגולית: Эсэн тайш; מת ב-1455), לאיום צבאי של ממש. בעצת הסריס וָאנְג גֶ'ן (王振, פין-יין: Wáng zhèn), שהיה יועצו, הוביל קיסר מינג השישי, גֶ'נְגְטונְג (שלט 1437–1445), מסע עונשין צבאי כנגד האוירטים. המשלחת הפכה לתבוסה, הצבא הסיני בן כחצי מיליון חיילים הושמד בקרב מבצר טומו (1 בספטמבר 1449), בידי צבא קטן ממנו בהרבה והקיסר עצמו נלקח בשבי.[21] אסן טאישי תבע כופר גדול תמורת שחרור הקיסר ובתגובה העלו הסינים לשלטון את אחיו הצעיר של הקיסר כקיסר גִ'ינְגְטָאי (שלט 1449–1457). שנה מאוחר יותר, משהוברר למונגולים כי לא יקבלו שום כופר בגין הקיסר לשעבר השבוי בידיהם, הם שחררו אותו והוא חזר לבייג'ינג. גֶ'נְגְטונְג השב מגלותו לא ויתר על שלטונו וכנראה גרם למות אחיינו, יורש העצר, בהרעלה וגם למותו של אחיו גִ'ינְגְטָאי. מיד לאחר מכן חזר גֶ'נְגְטונְג לשלטון כקיסר טְייֵנְשׁוּן (天順, פין-יין: Tiānshùn - "ציות שמימי", שלט 1457-1464).[22] הוא לא הכיר באחיו כקיסר והורה שלא לקוברו ב"קברי שושלת מינג" (היחיד מבין 14 הקיסרים של שושלת מינג החל מיונגלה שאיננו קבור שם).[23]

שקיעת שושלת מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-15 החלה תקופה של קיפאון ושקיעה של הממשל בסין. רוב קיסרי מינג פרשו מהחיים הציבוריים, והשלטון בפועל היה בידיהם של פקידי הממשל ולעתים בידיהם של הסריסים. העניינים הסתבכו עקב סכסוך בין השרים, אירוע ששיחק לטובת הסריסים. מצב עניינים אומלל זה נמשך עד לסוף השושלת.

יורשיו של גֶ'נְגְטונְג נטו יותר ויותר להסתגר בארמון ולהעביר את ניהול האימפריה לסריסים. במיוחד זכור לשמצה קיסר מינג העשירי, גֶ'נְגְדֶה (שלט 1505–1521), שהתעניין בנשים בלבד, ביקר תכופות בבתי בושת, הקים הרמונות בסמוך לעיר האסורה וסירב לטפל בענייני המדינה. הסריס לְיוֹ גִ'ין (劉瑾, פין-יין: Liú Jĭn‏; 1510-1451) שהיה ידוע בשחיתותו, ניהל את הממשל במקומו עד שהוצא להורג כשנתגלה שקשר להפיל את הקיסר ולהכתיר את אחיינו במקומו.[24]

יורשו של גֶ'נְגְדֶה, אחיינו, הקיסר גְ'יָאגִ'ינְג (שלט 1521–1567), היה מכור למין כדודו וסירב לחלוטין לעסוק בניהול האימפריה כשהוא מעביר את הסמכות לסריסיו.[25] בתקופת שלטונו הארוכה (45 שנים - התקופה השנייה באורכה בין קיסרי מינג) כמעט ונפלה הבירה עצמה לידי המונגולים. אלטן חאן, מנהיג המונגולים המזרחיים, הטיל מצור על בייג'ינג והקיסר נאלץ לתת זכויות מסחר מיוחדות לממלכה שאלטן חאן עמד בראשה על מנת להסיר את המצור. פשיטות המונגולים כנגד סין פסקו רק משעה שהמונגולים קיבלו על עצמם את הבודהיזם בנוסח טיבטלמאיזם).[26]

ב-1556, בעת תקופת שלטונו של גְ'יָאגִ'ינְג, התחוללה רעידת האדמה בשאאנשי, שהייתה ככל הנראה רעידת האדמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה ונהרגו בעטייה כ-800,000 איש.[27]

במשך תקופת שלטונו הקצרה בת שש השנים ניסה קיסר מינג ה-12, לונְגְצִ'ינְג (שלט 1567–1572), לטפל בבעיות שהוריש לו אביו. הוא אישר את חידוש הסחר הימי ועקב כך הצליח לטפל בבעיה שהוריש לו אביו, פשיטות הפיראטים היפנים. בפועל היו מרבית הפיראטים סוחרים סיניים שעברו לשוד ימי כשנחסמה בפניהם בתקופת גְ'יָאגִ'ינְג האפשרות לסחור. הפיראטים פעלו לאורך כל החוף שהיווה חזית כל כך רחבה, שלא היה בידי הממשלה היכולת להגן עליה. כמעט מיד עם חידוש הסחר התמעטו מאוד תקיפות הפיראטים.[28]

מפת האימפריה הסינית ב-1580

בנו של לונְגְצִ'ינְג עלה לשלטון כקיסר מינג ה-13, ואן-לי (שלט מ-1572 עד 1620). בעשר השנים הראשונות מתוך 48 שנות שלטונו (תקופת השלטון הארוכה ביותר בתולדות שושלת מינג) נעזר ואן-לי במדינאי גָ'אנְג ג'וּ'גֶ'נְג שהיה מנהלן מוכשר ודאג לשמור על אוצר המדינה. ממותו של ג'אנג החלה שקיעה מתמשכת בכלכלה ובמנהל בסין. כקודמיו סירב ואן-לי לעסוק בענייני המדינה, לא הסכים לראות את שריו או לקרוא את הדוחות שכתבו. גם הקיסר וגם סריסי החצר שדדו את אוצר המדינה (בין השאר בנה לעצמו ואן-לי את אחד הקברים המפוארים ביותר בין "קברי שושלת מינג").[29] כדי לממן את הוצאותיו הגדיל הקיסר את עול המסים והתוצאה הייתה רעב שהתפשט מצפון סין עד לדרומה.[30]

בין השנים 15921598 ניסו היפנים בהנהגתו של טויוטומי הידיושי להשתלט על קוריאה, בת בריתה של סין, כשמטרתם המוצהרת היא כיבוש סין. הצבא הסיני הביס את היפנים בפיונגיאנג, אך הובס בסיאול. את קוריאה הצילו הקוריאנים עצמם, בעיקר בסדרת קרבות ימיים בהם הביסו את הצי היפני. מלחמה זו דלדלה עוד יותר את משאביה הכספיים של האימפריה הסינית.[31]

עד לשנת 1610 איבדה למעשה שושלת מינג שליטה על צפון מזרח סין. שבטי היורצ'ן שבעבר שלטו על צפון סין כשושלת ג'ין הרחיבו במהירות את כוחם דרומה עד שאנהאיגוואן, כלומר מול החומה הגדולה של סין.[32]

שקיעת השושלת נמשכה עם קיסר מינג ה-15, טְייֵנְצִ'י (שלט 1620–1627). הקיסר שכנראה סבל מליקויי למידה היה אנאלפבית. כקודמיו העביר טְייֵנְצִ'י את כל הטיפול בענייני המדינה ל"מזכיר הגדול", הסריס וֵיי ג'ונְגְשְׂייֵן (魏忠賢, בפין-יין: Wèizhōngxián‏; 1627-1568), אחד האנשים הידועים לשמצה ביותר בתולדות סין, שהיה למעשה רודן סין. תנועה שבבסיסה עמדו הפקידים המלומדים של אקדמיית דונגלין התריעה כנגד השחיתות שפשתה בשלטון בראשות וֵיי ג'ונְגְשְׂייֵן ואנשיה שילמו על כך בחייהם.[33]

אחיו של טְייֵנְצִ'י עלה לשלטון כקיסר ה-16 והאחרון של שושלת מינג, הקיסר צ'ונְגְגֶ'ן (שלט 1627–1644). בניגוד לקודמיו ניסה קיסר זה לשלוט באימפריה בעצמו. כצעד ראשון הוא פיטר את וֵיי ג'ונְגְשְׂייֵן. הקיסר צ'ונְגְגֶ'ן היה חשדן כלפי מקורביו, פיתח סממנים של מחלת הרדיפה והוציא להורג כל אדם שחשד כי הוא עלול למרוד בו, כולל פקידים ומצביאים מוכשרים. הרעב הנמשך, המצב הכלכלי הירוד וחולשתו המופגנת של הקיסר גרמו לשורה של מרידות, בייחוד בשאנשי.[34]

האירופאים מגיעים לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסינים של תקופת מינג היו בטוחים בעליונותם התרבותית על פני שאר העמים ה"ברבריים" ולכן התייחסו בסלחנות כלפי האירופאים "הנחותים" שהגיעו לסין. ראשונים הגיעו לסין של תקופת שושלת מינג הפורטוגזים. כשהפורטוגזים הגיעו קודם לכן להודו, הם מצאו בה רשתות סחר מפותחות שהובילו לסין. בשנת 1511 כבשו הפורטוגזים את מלאקה השולטת על המעבר בין האוקיינוס ההודי לים סין הדרומי, ובשנת 1513 הגיעו הפורטוגזים הראשונים על ספינה שכורה ממלאקה לאי בשפך נהר הפנינה מדרום לגואנגדונג (קנטון). סוחרים פורטוגזים הגיעו לחוף סין כנראה ב-1517, אך הסינים שכבר נטו לבדלנות גרשו אותם ב-1521. הפורטוגזים ניסו להקים מושבות באיים שמול החוף הסיני כדוגמת שאנגצ'ואן, וב-1553 הקימו את המושבה המשגשגת מקאו בתמורה לתשלומי שכירות לסינים.[35] מקאו עתידה הייתה להישאר בידיהם כ-450 שנה. ממקאו יצאו מיסיונרים לסין. חלקם אף הצליחו להגיע לבייג'ינג הבירה ונחלו הצלחות ראשונות בניסיונות לשכנע תושבים מקומיים להמיר את דתם לנצרות.[36]

גם המעצמות האירופאיות האחרות החלו בניסיונות לקשור קשרי סחר עם סין. הספרדים שלחו מבסיסם בפיליפינים משלחת כלכלית לגואנגדונג בשנת 1575 ללא תוצאות.[37] גם ההולנדים שהשתלטו על טאיוואן ב-1624 והאנגלים לא הצליחו לחדור את חומת הבדלנות הסינית.[38]

נפילת שושלת מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך נפילת שושלת מינג היה ממושך, שורשיו המוקדמים ב-1600 כאשר התעצם כוחם של המאנצ'ו תחת נורהאצ'י. בשל ארטילריה עדיפה הצליח צבא מינג להדוף את ההתקפות הנשנות של המאנצ'ו, בייחוד ב-1623 וב-1628. אבל צבא מינג לא הצליח להשתלט מחדש על מנצ'וריה. משנת 1629 ואילך הלך ונחלש כוחם של קיסרי מינג בשל צרוף של מרידות פנימיות וההטרדה הנמשכת של המאנצ'ו בצפון סין, שעברו לטקטיקות של פשיטות במטרה להימנע ממפגש ישיר עם צבאות מינג בשדה הקרב.[39]

מכיוון שלא היו מסוגלים לתקוף את סין ישירות העדיפו המאנצ'ו להמתין ותוך כדי כך הם שיפרו את יכולתם הארטילרית ויצרו קשרים עם בני ברית. בני המאנצ'ו גייסו פקידי ממשלה של מינג כיועציהם האסטרטגיים. ב-1633 הם השלימו את כיבוש מונגוליה הפנימית. הישג זה אפשר להם להגדיל את צבאם על ידי צרוף לוחמים מונגוליים לדגלם, כמו כן הייתה מונגוליה הפנימית נתיב פלישה אפשרי נוסף ללב קיסרות המינג.[40]

ב-1636 היה שליט המאנצ'ו, הואנג טאיג'י בטוח בעצמו מספיק על מנת להכריז על הקמת שושלת קיסרים בשם שושלת צ'ינג. טקס ההכתרה היה בארמון בעיר מוּקְדֶן (כיום שן-יאנג) שנפלה לידי המאנצ'ו בשל בגידה ב-1621, והוא נטל לעצמו את התואר הקיסרי צ'ונגדה. בסוף 1637 הביס צבא מאנצ'ו שמנה 100,000 חיילים את קוריאה, בת הברית המסורתית של קיסרות סין. קוריאה נכבשה ושליטיה הודיעו על התכחשותם לשושלת מינג.[41]

במקביל פרץ מרד במערב המדינה והתחזק לאחר שבראשו התייצב לי דזה-צ'נג שהיה יליד שאנשי. לי דזה-צ'נג הביס את צבא האימפריה שנשלח נגדו והכריז על עצמו כקיסר בשושלת חדשה, שושלת שון. ב-26 במאי 1644 נפלה בייג'ינג כמעט ללא התנגדות לידי צבא המורדים הסינים בפיקודו של לי דזה-צ'נג, שכן רוב הצבא היה בצפון מזרח מול צבאות המאנצ'ו. הקיסר האחרון של שושלת מינג, צ'ונג־ג'ן, מכותר בעיר האסורה, החליט להפיל פור שיקבע את גורלו. הפור קבע כי האימפריה אבודה ולכן התאבד צ'ונג־ג'ן בתלייה.[42]

זו הייתה הזדמנות שהמאנצ'ו חיכו לה. הם חצו את החומה הגדולה לאחר שמפקד צבא הגבול של מינג וו סאן-גוי פתח את השערים ב"מעבר שאנהאי" והניסו בכוחות משותפים את ה"קיסר" לי מבייג'ינג, לאחר ששלט בה 40 יום בלבד.[43] למרות אובדן בייג'ינג (שאת חולשתה כבירה קיסרית כבר צפה חונגוו) ומות הקיסר, לא נהרס כוחם של בני המינג לחלוטין. נאנג'ינג, פוג'יין, גואנגדונג, שאנשי ויונאן המשיכו להיות מעוזים של המינג להתנגדות לשלטון החדש. עם זאת, אובדן השלטון המרכזי גרם להופעתם של מספר טוענים לכתר מינג שלא היו מסוגלים לעבוד יחדיו. כל מוקדי התומכים בשושלת הישנה הוכנעו בסופו של דבר זה אחר זה על ידי צבא צ'ינג, עד לשנת 1662 שבה אבדה התקווה האחרונה לשובה של שושלת מינג לשלטון עם מותו של הנסיך הטוען לכתר מינג ג'וּ יואולנג.[44]

כלכלה בתקופת שושלת מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה החקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים מעריכים את הקיסר חונגוו כשליט אכזר אבל מוכשר. מתחילת שלטונו הוא הורה לחלק אדמה לאיכרים העניים. נראה כי זו הייתה מדיניותו - להעדיף את העניים, להם הוא ניסה לסייע לכלכל את עצמם ובני משפחותיהם. למשל, ב-1370 ניתנה הוראה כי אדמה במחוזות הונאן ואנחווי תחולק לאיכרים צעירים שהגיעו לבגרות. על מנת למנוע החרמה או רכישה של אדמות אלו על ידי בעלי אחוזות חסרי מצפון, הוצהר כי לא ניתן להעביר את הבעלות על האדמה.

בערך במחצית תקופת שלטונו של חונגוו פורסם צו המכריז כי אלו שעיבדו אדמות שהיו קודם שוממות יוכלו להחזיק בהן כרכושם הפרטי וכי לא יוטלו עליהם מסים. תגובת העם הייתה נלהבת. ב-1393 גדל השטח המעובד בסין לשיא שאליו לא הגיעה אף שושלת אחרת. הממשל אף עודד את האיכרים לגדל סוגי גידולים חדשים כגון כותנה, בוטנים, תירס ובטטה במקומות בהם לא ניתן היה לגדל אורז.[45]

אחד ההיבטים החשובים ביותר של פיתוח החקלאות היה שימור מים. הקיסר חונגוו שם דגש מיוחד על פיתוח אמצעי השקיה במשקי החקלאות בכל האימפריה, וב-1394 נשלחו מספר סטודנטים מאוניברסיטת קאו-טסו-שיאן לכל המחוזות על מנת לעזור בפיתוח שיטות השקיה. במסגרת מיזמים אלו נחפרו 40,987 בריכות השקיה וסכרים.[46]

בשל מוצאו ממשפחת איכרים ידע הקיסר חונגוו היטב עד כמה סבלו האיכרים מנחת זרועם של האצילים והעשירים. רבים מהאחרונים, שעשו שימוש בהשפעתם על בתי המשפט, לא רק שפלשו לאדמות של איכרים אלא גם שחדו פקידים זוטרים שיטילו את מלוא המס על האיכרים הקטנים להם הרעו. כדי למנוע מקרים אלה של ניצול לרעה הקים הקיסר חונגוו שתי מערכות חשובות מאד: "רשומות צהובות" ו"רשומות קשקשי הדגים" ששימשו להבטיח הן את הכנסות המדינה ממסים על קרקע והן את היכולות של העם ליהנות מרכושם.[47]

לחונגוו היה צבא חזק המבוסס על השיטה הצבאית הידועה כשיטת וי-סו. שיטת וי-סו הייתה בתחילת שושלת מינג הצלחה גדולה. בשלב מסוים מנה צבא הקיסר כמיליון חיילים והקיסר חונגוו, שהיה מודע לקושי לספק מזון למספר כה גבוה של אנשים, אימץ את שיטת ההתנחלויות הצבאיות. בזמן שלום קיבל כל חייל ארבעים עד חמישים מוּ (畝, בפין-יין mǔ, יחידת שטח סינית, כ-600 מטרים מרובעים) של אדמה. בעלי האמצעים רכשו בעצמם את הציוד החקלאי הנדרש, האחרים קיבלו אותו מהממשלה. בצורה זו היה לאימפריה צבא גדול מבלי להכביד על האוכלוסייה בכלכלתו.[48]

כ-70% מהחיילים שהוצבו לאורך הגבולות עסקו בחקלאות, בעוד שהאחרים הועסקו כשומרים. בתוך האימפריה נדרשו רק 20% לשמור על הערים והאחרים עסקו בחקלאות. כך, מיליון חיילים בצבא מינג היו מסוגלים לגדל כ-2,500 טון של גרגרי תבואה שלא רק שכלכלו מספר גדול של חיילים אלא גם שילמו את משכורות הקצינים.[49]

המסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חונגוו היה קונפוציאני, והתורה הקונפוציאנית סולדת ממעמד הסוחרים משום שלכאורה הם חיים על גבם של המעמדות היצרניים. אבל הדעות הקדומות שהיו לחונגוו כנגד מעמד הסוחרים לא גרמו להקטנת מספרם. להפך, המסחר היה גדול יותר בהיקפו מאשר במאות הקודמות והמשיך לגדול כשהתעשיות המתפתחות היו זקוקות לשיתוף הפעולה של הסוחרים. קרקע דלה במחוזות מסוימים והגידול באוכלוסייה היו הכוחות העיקריים שדחפו רבים לעסוק במסחר. ספר ושמו "טו פיין הסין שו" מתאר בפרוטרוט את הפעילויות של הסוחרים בתקופה זו.

בסופו של דבר גרמה מדיניות איסור המסחר של חונגוו רק למנוע מהממשלה את מיסוי הסוחרים הפרטים. חונגוו המשיך לנהל סחר מוגבל עם סוחרים עבור מוצרים חיוניים כדוגמת מלח. לדוגמה, הממשלה חתמה חוזים עם הסוחרים להובלת גרגרי תבואה לגבולות. בתמורה חילקה הממשלה כרטיסי מלח לסוחרים שיכלו למכור אותם. עסקאות אלה היו רווחיות מאוד לסוחרים.[50]

המסחר עם ארצות חוץ נאסר בשלב מסוים ולכן התנהל בחשאי. הממשל לא הצליח למנוע אותו משום שלא ניתן היה לשמור על כל החופים באופן סביר ומשום שהפקידים המקומיים ומשפחות האצולה המלומדות במחוזות החוף שיתפו פעולה עם הסוחרים בבניית ספינות ובמסחר. ההברחות היו מיפן ומדרום מזרח אסיה והן התגברו לאחר שאותרו מרבצי כסף ביפן בתחילת 1500. מכיוון שהמתכת כסף הייתה צורת התשלום העיקרית בסין, היו אנשים רבים מוכנים ליטול את הסיכון שבשייט ליפן או לדרום מזרח אסיה על מנת למכור מוצרים בתמורה לכסף מיפן או להזמין סוחרים יפנים לבוא לחוף הסיני ולסחור בנמלים חשאיים. ניסיונות שושלת מינג לעצור "פירטיות" זו הייתה הגורם למלחמות ווקאו ב-1550 וב-1560. לאחר שהמסחר הפרטי עם דרום מזרח אסיה קיבל תוקף חוקי שוב ב-1567, נפסק השוק השחור בסחר בכסף. הסחר עם יפן היה עדיין אסור, אבל הסוחרים יכלו לקנות כסף יפני בדרום מזרח אסיה. מקור נוסף של כסף שהממשל הסיני הרשה לסחור בו היה השוק במנילה בירת פיליפינים שהיו אז בשלטון ספרד. למנילה החלו להגיע כמויות גדולות של כסף שמקורו בפרו שגם היא הייתה אז בשלטון ספרדי. מטבעות המכילים כסף שהחליפו את שטרות הנייר הפכו הילך נפוץ יותר, תופעה שעזרה לקדם את המסחר.[45]

מפעלי בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

”נתיב הנשמות", קברי שושלת מינג מצפון לבייג'ינג

בתקופת שושלת מינג, בייחוד בתקופת קיסר מינג השלישי, יונגלה, בוצעו כמה מפעלי בנייה גדולים שחלקם קיימים עד היום וכולם הוכרזו אתרי מורשת עולמית:

  • העיר האסורה – הקיסר יונגלה החליט להעביר את בירת האימפריה מנאנג'ינג (בסינית "הבירה הדרומית") לבייג'ינג ("הבירה הצפונית") שהייתה בעבר הבירה של שושלת יואן. כמקום מושב הקיסר נבנה קומפלקס בניינים מוקף חומה על שטח של 780 דונם שכלל 17 ארמונות ו-800 בניינים ובהם מעל ל-8,000 חדרים. העיר האסורה נבנתה במשך 14 שנה החל ב-1406, ושימשה כמקום מושבם של ארבעה עשר קיסרי שושלת מינג ועשרה קיסרי שושלת צי'נג.[51]
  • מקדש השמים – המקדש, הכולל כמה מבנים ופארק גדול, הוא המקדש המרשים ביותר כיום בבייג'ינג. הוא נבנה בשנת 1420 בתקופת שלטונו של הקיסר יונגלה.[52]
  • קברי שושלת מינג – מפעל בנייה שהחל בו הקיסר יונגלה, וכיום קבורים בו 13 מקיסרי שושלת מינג.[53]
  • התעלה הגדולה – את התעלה המחברת את דרום סין לצפונה החלו לחפור בתקופה המכונה תקופת האביב והסתיו שקדמה בלמעלה מאלף שנים לתקופת שושלת מינג. התעלה הורחבה והוארכה עם השנים, אבל לפני תקופת מינג הוזנחה התעלה, וחלקים ממנה נסתמו בבוץ. הקיסר יונגלה הורה לבנותה מחדש, והיא שמשה נתיב שיט ומסחר מרכזי בסין והיא פעילה עד היום.[54]
  • החומה הגדולה של סין – שושלת מינג לא הייתה הראשונה להקים את מערכת הביצורים המכונה החומה הסינית הגדולה. החל בכך צ'ין שה-חואנג מייסד שושלת צ'ין, והמשיכו בכך קיסרים מהשושלות הבאות, אבל החומה הנוכחית היא כולה פרי מאמץ בנייה אדיר של שושלת מינג. את החומה החלו הקיסרים הסינים לבנות זמן קצר לאחר ניצחונו של ג'ויואן ג'אנג, קיסר מינג הראשון, על המונגולים. שנים רבות מאוחר יותר, עקב תבוסת צבא מינג בקרב מבצר טומו ופשיטות של מונגולים בראשות מנהיג חדש, אלטן ח'אן, ששם מצור על בייג'ינג ב-1550, אימצו קיסרי סין את הרעיון של חומה ענקית ובלתי חדירה כאסטרטגיה להתמודדות עם פרשי הצפון. החומה, שעלות בנייתה הייתה גבוהה מאד, הוקמה בתוואי הגבולות החדשים של שושלת מינג. תוך שהם מכירים בעובדת שלטונם של המונגולים על מדבר אורדוס, דרומית לנהר הצהוב, בנו הסינים את החומה לאורך מה שכיום הוא גבולם הצפוני של המחוזות שאנשי ושאאנשי. החומה ביטלה את הצורך במסעות צבאיים כנגד המונגולים במשך 80 השנים האחרונות של שושלת מינג ובנייתה נמשכה ממש עד סוף השושלת (1644).[55]

המינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר האסורה, בייג'ינג. מרכז השלטון של שושלת מינג

קודקס מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודקס (אוסף חוקים) מינג, שנכתב בתקופת הקיסר חונגוו, נחשב אחד ההישגים הגדולים של התקופה. כבר ב-1364 החל הקיסר לנסח טיוטה לאוסף חוקים הידוע כ"דָאמִינְג לוּ" (大明律, פין-יין: Dàmíng lǜ). הקיסר חונגוו היה מעורב עמוקות במיזם כולו ובהנחיותיו לשרים הורה כי קודקס החוקים יהיה מקיף וברור, על מנת שלא להשאיר "חורים" שיאפשרו לפקידות הזוטרה לפרש בצורה שגויה את החוקים על ידי משחקי מילים. קודקס שושלת מינג היה שיפור גדול על זה של שושלת טאנג ביחס לעבדות בסין. תחת קודקס טאנג היחס לעבדים היה כאל חיות בית. על פי חוקת טאנג לא נענש אדם חופשי שהרג עבד. כלל זה לא היה נכון תחת שושלת מינג. החוק כלל הגנה על עבדים כמו על אנשים חופשיים, אידאל שמקורו בתקופת שלטונו של הקיסר גואנג וו משושלת האן במאה הראשונה לספירה.[56] קודקס מינג שם דגש מיוחד על היחסים במשפחה. דָאמִינְג לוּ היה מבוסס על הרעיונות של קונפוציוס ונשאר אחד מאוספי החוקים החשובים על פיהם התנהל המשפט של סין עד לסוף המאה ה-19.[57]

מבנה השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חונגוו היה אחד השליטים האוטוקרטיים ביותר בתולדות סין. צורת הממשל שהנהיג חונגוו עם עלייתו לשלטון, אשר התמידה עד סוף השושלת, הייתה ריכוזית מאד. על המינהל הכללי היו אחראים ששה משרדים, כמו בתקופה שקדמה לשושלת מינג, אבל אחרי 1380 היה הקיסר עצמו אחראי לתיאום ביניהם, שכן הקיסר חונגוו, ברצונו לרכז סמכות מוחלטת בידיו, ביטל את משרת ראש הממשלה. להחלטה זו היו השלכות מרחיקות לכת בתקופת יורשיו של חונגוו משום שבכך אבד הביטוח היחיד כנגד קיסרים חלשים וחסרי כושר. על מנת להבטיח שלא יוכל לפרוץ מרד כנגדו בצבא, פיצל חונגוו את הפיקוד על הצבא בין חמש ועדות צבאיות שהוא היה המתאם היחידי ביניהם. סין חולקה אדמיניסטרטיבית ל-13 מחוזות אותן ניהלו במקביל משרד מינהל מחוזי, ועדת בקורת מחוזית וועדה צבאית. המחוזות חולקו לפלכים ולנפות.

עם ביטול משרת ראש הממשלה נוצרה משרה חדשה - "המזכיר הבכיר הראשי" - שהחליפה את משרת ראש הממשלה שבוטלה. רי הואנג, פרופסור מאוניברסיטת סאטה, טוען כי המזכירים הראשיים, לכאורה חסרי־אונים, יכלו להפעיל השפעה חיובית ניכרת מאחורי הקלעים. בשל יוקרתם ואמון הציבור שממנו נהנו הם יכלו לפעול כמתווכים בין הקיסר והפקידים של משרדי השרים ובכך לפעול ככוח מייצב בחצר הקיסרות.[58]

בראייה היסטורית נחשב חונגוו כקיסר חזק שהחל תקופה של חידוש ורענון שנמשכה הרבה מעבר לתקופת שלטונו, אך ריכוז הסמכות הוכח בסופו של דבר כמזיק תחת שליטים מוכשרים פחות.

גם הקיסר השלישי, יונג לה, היה מנהלן פעיל ומוכשר מאד, אבל הוא קיבע סדרה של תקדימים גרועים. ראשית, אף על פי שכבר חונגוו שימר כמה מנהגים מהתקופה המונגולית כדוגמת ענישה גופנית, למרות התנגדות האליטה המשכילה ועמידתם על שלטון המבוסס על מוסר, עלה יונג לה עליו בכך שהוציא להורג את בני המשפחה של יריביו הפוליטיים, וכשרצח אלפים באופן שרירותי. שנית, ממשלת המזכירים הראשיים כפי שעיצב אותה יונג לה התאפיינה בנוקשות מחשבתית. בתחילה פיקחו קיסרים מוכשרים על מועצה זו ואישרו את החלטותיה, אך בסופו של דבר הובילה ממשלת המזכירים הראשיים לשקיעתה של סין.

גורם משמעותי נוסף בשלטון היו הסריסים (宦官הואן־גואן). בתרבות הסינית התאפשר לסריס לשרת בארמון המלוכה בשל האמונה שכיוון שלא יוכל להקים שושלת הוא לא יהווה סכנה לשליט. הסריסים באו משכבות החברה הנמוכות. רובם היו חסרי השכלה ועקב כך לא דגלו בכללי המוסר הקונפוציאני. חונגוו ציין את התפקיד ההרסני של סריסי החצר בתקופת שושלת סונג, ולכן צמצם חונגוו את מספרם בצורה דראסטית, אסר עליהם לטפל במסמכים, דרש כי יישארו אנאלפביתים, וחיסל את אלה שהעירו על ענייני המדינה. למרות סלידתו העזה של חונגוו כלפי הסריסים שהובעה בלוחית שנקבעה בארמונו "לסריסים לא תהיה שום נגיעה במנהל", חידשו יורשיו את תפקידם הבלתי רשמי של הסריסים בתהליכי הממשל. הסריסים עסקו בחקירה, בגביית מסים, בניהול ואף בפיקוד צבאי. אחד הסריסים, וֵיי ג'ונְגְשְׂייֵן (魏忠賢, בפין-יין: Wèizhōngxián‏; 1627-1568) היה למעשה רודן סין. בסוף תקופת מינג היו בארמון כ-70,000 סריסים ומעמדם הפך פופולרי כל־כך עד שסירוס עצמי הוצא מחוץ לחוק.[59]

המנהל הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים מתגודדים מסביב לקיר עליו מוצגות תוצאות מבחני הכניסה לשרות הציבורי, צ'יו יינג. (1540)

פקידים לשרות המדינה גויסו בתקופת שושלת מינג בשיטה שפותחה מאות שנים לפני כן וקובעה בתקופת מינג, שיטת הבחינות הקיסריות. הנבחנים היו מקבלים נושא מתוך ארבעת ספרי קונפוציוס או מתוך חמשת ספרי המופת ועל נושא זה היה הנבחן צריך להרצות בארבעה פרקים שכל אחד בן שני חלקים המכילים מספר שווה של מילים ומשפטים. בחינה זו, הקרויה "שמונה הרגליים", נערכה בערים הראשיות של המחוזות ונמשכה שלושה ימים בתנאים ספרטניים. רק כחמישה אחוזים מבין הניגשים הצליחו, ולעוברים הובטחה משרה בהתאם לציון שקבלו. שיטת בחינות זו שנמשכה בסין כ-1,300 שנה הובילה לכך שידיעת קרוא וכתוב והשכלה נחשבו בסין לערכים עליונים, לאחידות תרבותית ולקונצנזוס בנושא ערכי המוסר. כמו כן תרמו לאפשרות התאורטית שכל גבר, לא משנה מוצאו, יוכל (אם יהיה חריף מחשבה וחרוץ מספיק) להגיע למשרות הרמות ביותר.[60]

הפקידים המשכילים של שרות המדינה כונו "החצר החיצונית", כשהמזכירים הראשיים והסריסים סביב הקיסר היו מכונים "החצר הפנימית". הפקידים המשכילים התייחסו בבוז לסריסים שבאו משכבות החברה הנמוכות.

רשת הסוכנים החשאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשתות של סוכנים חשאיים פרחו בתקופת שושלת מינג. הקיסר הראשון, חונגוו, שמוצאו היה ממשפחה דלה, רחש שנאה מיוחדת לפקידים מושחתים והיה ערני במיוחד לאפשרות של מרידות. מסיבות אלו הקים חונגוו את ארגון הגִ'ין-יִיוֵיי (锦衣卫, פין-יין: Jǐnyīwèi), משטרה חשאית שאנשיה גויסו מתוך משמר הארמון שמטרתה הייתה לשמש כמשטרה חשאית ברחבי האימפריה ולהציע סוג של הגנה נוספת לקיסר. על אף שבמהלך ההיסטוריה של הארגון הוא זכה לכמה הצלחות, ידועים יותר אנשיו בברוטליות שהפעילו בטיפול בפשיעה יותר מאשר בהיותם כוח משטרה מצליח. למעשה, רבים מבין אלה שנאסרו היו חפים מפשע. אנשי הגִ'ין-יִיוֵיי הפיצו טרור בכל רחבי האימפריה, אך כוחם הידלדל כשהשפעת הסריסים בחצר המלכות התגברה.[61] הסריסים הקימו שלושה ארגונים של סוכנים חשאיים שפעלו בשרותם. "המפעל המזרחי" (東廠, פין-יין: Dōng chǎng), "המפעל המערבי" (西廠, פין-יין: Xī chǎng) ו"המפעל הפנימי".[62] ארגונים אלה פעלו בברוטליות לא פחות מהגִ'ין-יִיוֵיי וייתכן שהיו אף גרועים ממנו, שכן הם היו יותר כלי שרת בידי הסריסים לחיסול יריביהם הפוליטיים מאשר כוח משטרתי.[63]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנה מתוך הספר "מסע למערב", קישוט מתוך הפרוזדור הארוך בארמון הקיץ, בייג'ינג

שיטת הבחינות הקיסריות שהבטיחה משרה מכובדת לנבחנים שעברו אותן, יצרה ביקוש רב לרכישת ידע. את הידע סיפקו אנציקלופדיות ואוספים. האנציקלופדיה הידועה ביותר בתקופת מינג הייתה "יוּנְגְלֶה דָאדְייֵן" (永樂大典, בפין-יין: Yǒnglè Dàdiǎn, "האנציקלופדיה של תקופת יונגלה") - אנציקלופדיה בת 11,000 כרכים (מתוכם שרדו פחות מ-400, כ-3.5% מהמקור). האנציקלופדיה, אותה חיברו 2,000 מלומדים, הקיפה את כל תחומי החיים בתקופת קיסר מינג השלישי יונגלה.[64]

בתקופת שושלת מינג הופיעו לראשונה גם סיפורים (סיפורת) באורך מלא. הסיפורים התפתחו הודות לשימוש בדפוס ותופעת מספרי הסיפורים המקצועיים. הללו נהגו להופיע בשווקים של סין ולבדר את הקהל בסיפורים ומעשיות היסטוריים, סנטימנטליים וארוטיים המלווים לעתים בביקורת מוסווית על המדינה והחברה.[65] חלק מהסיפורים הודפסו ושימשו מודל לסופרים הגדולים של התקופה. בין הספרים הידועים ביותר מתקופת מינג:

  • ווּ צֶ'נְג'אֶן (吳承恩, בפין-יין: Wú Chéng'ēn), המסע למערב (西游记, בפין-יין: Xīyóu jì, שִׂייוּאוּ גִ'י) – אחד הספרים הידועים ביותר בתולדות הספרות בסין. הספר הוא מסע הרפתקאות שבו יוצאים נזיר בודהיסטי, בן-החול, קוף וחזרזיר למסע עלייה לרגל מסין להודו על מנת להביא כתבי קודש בודהיסטיים. ספר זה, שהומחז פעמים רבות ודמויותיו נמכרות כפסלונים בסין, תורגם לעברית והודפס תחת שלוש שמות שונים: "קוף", "הטאו של קוף" ו"המסע למערב (קוף)".[66]
  • שְׁה נָאי'אָן (施耐庵, בפין-יין: Shī Nài'ān), גדת המים (水滸傳, בפין-יין: Shuǐhǔ zhuàn, שְׁווֵיְחוּ גְ'ווָאן) – רומן הרפתקאות ב-70 פרקים בסגנון רובין הוד.[67][68]
  • לְווֹ גְווָאנְג'ונְג (羅貫中, בפין-יין: Luó Guànzhōng), הרומנסה של שלוש הממלכות (三國演義, בפין-יין: Sānguó yǎnyì, סָאנְגְווֹ יֵן-יִי) סיפור היסטורי בן 120 פרקים על שלהי תקופת שושלת האן.[69]
  • אלמוני, גִ'ין פִּינְג מֵיי (金瓶梅, בפין-יין: Jīn Píng Méi, תורגם כ"פרח לוטוס הזהב" או כ"שזיף בכד המוזהב") – סיפור פורנוגרפי על הרפתקאות האהבים של סוחר בתקופת שושלת סונג.[70]
שחקנית בקוּנְצ'וּ המגלמת את דמותה של הו־סאניאנג

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתה העיקרית של תקופת שושלת מינג לתיאטרון הסיני הייתה סוג המחזה המוזיקלי המכונה קוּנְצ'וּ (崑曲, בפין-יין: Kūnqǔ). סוגה זו התפתחה מסוג הדרמה שמקורה בדרום סין המכונה שי־ון. מחזות הקוּנְצ'וּ נכתבו מלכתחילה עבור המופע או שהיו עיבודים של היצירות הקלאסיות הגדולות: "המסע למערב", "גדת המים" ו"הרומאנסה של שלוש הממלכות". מחזות אלו, שהיו ספרותיים ואלגנטיים יותר מצורות התיאטרון שקדמו להם, היו בעלי אורך ניכר של כ-50 עד 60 מערכות. למוזיקה במחזות אלו היה תפקיד חשוב ובסופו של דבר התפתחה מסוג מחזה זה "האופרה של בייג'ינג".[71]

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירות על האגם, צֶ'ן חונְגְשׁוֹאוּ (陳洪綬, בפין-יין: Chén hóngshòu;‏ 1598 – 1652)

מתקופת מינג שרדו מספר רב של ציורים. בסוף המאה ה-16 אפשרה התפשטות הדפוס תפוצה נרחבת של ספרי לימוד לציירים, שהנחילו לכל אדם בעל יכולת את המידע כיצד לצייר נופים על פי מסורת החובבים.[72][73] בתקופת שושלת מינג היו שתי אסכולות ציור עיקריות:[74]

  • אסכולת גֶ'ה (浙派, בפין-יין: Zhèpài) – הוקמה על ידי הצייר בן המאה ה-15, דָאי גִ'ין (戴進, בפין-יין: Dài jìn;‏ 1462-;1388), והייתה מבוססת על אסכולת הציור הרשמית מתקופת שושלת סונג הדרומית: ציור נופים ובעלי חיים, שימוש בדיו והדגשת הדקורטיביות.
  • אסכולת ווּ (吴门画派, בפין-יין: Wú mén huà pài) - הוקמה כנראה על ידי הצייר הידוע ביותר מתקופת מינג, שֶׁן ג'וֹאוּ (沈周, בפין-יין: Shěn Zhōu;‏ 1509-1427).[75] האידאל של אסכולה זו של ציירים חובבים הייתה עבודות אישיות, משיחות מכחול עזות ושימוש הדרגתי בצבע. בין התמונות הידועות של שֶׁן ג'וֹאוּ ,"הליכה עם מקל", "משורר על פסגת הר" ו"הר לו הנשגב". (庐山 高 图, בפין-יין: Lúshān gāo tú). יצירה אחרונה זו נחשבת יצירת מופת ושמורה כיום במוזיאון הארמון הלאומי בטאיפיי, ושימשה השראה לציירים סיניים מודרניים, למשל ציורו של גָ'אנְג דָאצְ'ייֵן (張大千, פין-יין Zhāng Dàqiān‏; 1983-1899) "חיקוי תמונת של הר לו הנשגב של שֶׁן ג'וֹאוּ". צייר נוסף מאסכולה זו היה וֶן גֶ'נְגְמִינְג (文徵明, בפין-יין: Wénzhēng Míng;‏ 1579-1470). הוא למד אצל שֶׁן ג'וֹאוּ וכמוהו העריץ את הציירים מתקופת שושלת סונג ויואן, וצייר במגוון סגנונות.[76]

מחוץ לשתי אסכולות אלה ידועים גם הציירים צְ'יוֹ יִינְג ( 仇英, בפין-יין: Chóu Yīng;‏ 1560-1522) וטאנְג יִין (唐寅, בפין-יין: Táng Yín 1523-1470) שציירו במגוון סגנונות. הציירים: שֶׁן ג'וֹאוּ, וֶן גֶ'נְגְמִינְג, צְ'יוֹ יִינְג וטאנְג יִין מכונים בהיסטוריוגרפיה הסינית "ארבעת המאסטרים של שושלת מינג" (明四家, בפין-יין: Míng Sì Jiā).[77]

צייר נוסף ידוע מתקופת שושלת מינג היה דונְג צִ'יצָ'אנְג (董其昌, בפין-יין: Dǒng Qíchāng;‏ 1636-1555), אחד מגדולי הציירים. דונג, תאורטיקן של האמנות, טען כי רק אדם משכיל ותרבותי מסוגל לצייר ציור שיש בו ערך, ציור שיבטא את האמת הפנימית על ידי הפשטה באמצעות תנופות מכחול שלמות, ולא על ידי ביטויים של סנטימנטליות או יופי.[78]

קרמיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלחת מתקופת מינג, המוזיאון לאמנות המזרח ברלין

בקרמיקה הסינית חלו בתקופת מינג התפתחויות רבות, יחד עם שמירה על מסורות מתקופות קודמות. היו ברחבי סין משרפות חרסינה פרטיות וממלכתיות ובהן יצרו צלחות, קערות, ספלים ואגרטלים בשלוש שיטות עיקריות:[79]

  • זיגוג בצבע אחד כדוגמת סֶלאדון (סוג של צבע ירקרק כחלחל), צהוב, אדום או ירוק.
  • עיטורים מתחת לזיגוג כשהשימוש הנפוץ ביותר הוא בצבע כחול קובלט שיוצר את האפקט הידוע של "החרסינה התכולה-לבנה" שאחר כך חיקו אותה יצרנים באסיה ומהמאה ה-17 גם באירופה.
  • עיטורים על הזיגוג, תחילה בשלושה צבעים ואחר כך בחמישה.

נושאי העיטורים היו צמחייה וטבע, סיפורים היסטוריים וסיפורי אגדות. מרכז ייצור החרסינה היה בעיר גִ'ינְגְדֶגֶ'ן שבמחוז ג'יאנגשי, הנחשבת עד היום כיצרנית הטובה ביותר של פורצלן בסין.[80]

דתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת המדינה בתקופת מינג הייתה שילוב בין הבודהיזם, הטאואיזם והקונפוציאניזם, שילוב המכונה שלוש התורות (三教, פין-יין: Sān jiào).[81] בתקופת שושלת מינג היא כונתה "קונפוציאניזם" וכיום היא מכונה נאו-קונפוציאניזם. הבודהיזם והטאואיזם המשיכו להתקיים בצד הנאו-קונפוציאניזם, כאשר חלק מהקיסרים תמכו בעיקר בטאואיזם.[82]

אסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם, שקיבל מעמד מועדף בתקופת שושלת יואן המונגולית, המשיך לפרוח בסין. נאנג'ינג, הבירה הראשונה של שושלת מינג, הייתה מרכז של לימודי אסלאם. עם זאת, הגירת מוסלמים לתוך האימפריה הסינית שהואצה בתקופת יואן, הואטה בצורה דרסטית והקהילה המוסלמית בודדה משאר העולם המוסלמי. המוסלמים אמצו את הלבוש, השפה ואף השמות הסינים. גֶ'נג הֶה, מפקד המשלחות הימיות בתקופת הקיסר יונג־לה, היה מוסלמי.[83]

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאו ריצ'י, מיסיונר ישועי שהחדיר את הנצרות הקתולית לסין. צויר בשנת מותו, 1610

המיסיונרים הקתוליים ראו באוכלוסייה הענקית של סין כר נרחב לפעילותם ועשו ניסיונות חוזרים ונשנים להיכנס למדינה. המיסיונר הישועי פרנסיסקו חאווייר היה הראשון שניסה לקבל אישור להיכנס לסין ובסופו של דבר חלה ומת ב-2 בדצמבר 1552 באי הסיני שאנגצ'ואן, 14 קילומטר מהחוף הדרומי של סין, בעודו ממתין לאישור המיוחל. הישועי מלצ'יור נונייז בארטו (Melchior Nuñez Barreto) היה הראשון שהורשה להיכנס לסין לתקופה קצרה (1555) ואחריו הורשו נזירים דומיניקנים, אוגוסטינים ופרנציסקנים לשהות בסין זמן קצר בטרם גורשו.[84]

30 שנים אחרי חאווייר הצליח מיסיונר ישועי אחר, האיטלקי מטאו ריצ'י, לקבל את אישור הכניסה המיוחל. תחילה למד במקאו באופן אינטנסיבי את השפה הסינית, וב-1583 הוא התיישב בגואנגדונג. ריצ'י היה בעל השכלה נרחבת במדעים והצליח להרשים את המלומדים הסיניים במכשירים שהביא (כדוגמת שעונים) ובידיעותיו באסטרונומיה ובמתמטיקה. הוא טרח ללמוד את ספרי המופת הסינים, ותרגם ללטינית את ספרי קונפוציוס (היה זה ריצ'י שנתן לקונג־פו דזה את השם בו הוא מוכר כיום במערב). כמו כן תרגם לסינית את ספרי הגאומטריה של אוקלידס. לאחר שהידיעות אודותיו הגיעו לבירה, הורשה ריצ'י בסופו של דבר להגיע לבייג'ינג (1601 - תקופת שלטונו של הקיסר ואן-לי). בבייג'ינג הקים ריצ'י מיסיון שפעל גם לאחר מותו ב-1610. עד סוף תקופת מינג הוטבלו לנצרות כ-28,000 סינים. קהילה זו הייתה הגרעין שממנו קמה הקהילה בת 3 מיליון הקתולים של סין כיום, למרות התנכלות השלטון כלפיהם בחלק מהזמן, ופוגרומים שבצעו בהם מורדים סינים (כמו למשל במרד הבוקסרים).[85]

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ראשית הקהילה היהודית בסין כמעט ואין מידע. ידוע בוודאות כי יהודים החלו להתיישב בסין בראשית המאה ה-8 בתקופת שושלת טאנג. אך כתובות החקוקות על אבני זיכרון בבית הכנסת של הקהילה היהודית עצמה טוענות כי היהודים החלו להתיישב בסין בתקופת שושלת האן (בין השנים 206 לפנה"ס ל-211 לספירה). מרקו פולו מספר כי בשנת 1286 היה ויכוח בחצר הכובש המונגולי בין אנשי דת יהודים, נוצרים ומוסלמים בניסיון להוכיח כל אחד את עליונות דתו.

מודל של בית הכנסת בקאיפנג. בית התפוצות, תל אביב

לעומת הידיעות המעטות על ראשית הקהילה היהודית, יש מידע רב מתקופת שושלת מינג על הקהילה היהודית הראשית בעיר קאיפנג שבמחוז הנאן. רוב המידע הגיע ממחקרים של מיסיונרים ישועים. מטרתם הייתה לנצר את היהודים, אך תוך כדי כך ביקשו גם להתחקות אחר מקור הקהילה. בית הכנסת (禮拜寺 ליבאי סי) של קהילה זו דמה למקדש סיני והוקם (לפי אבני הזיכרון שנמצאו בו) ב-1163. עם השנים הצליחו בני הקהילה וחלקם אף השתלבו בממשל של תקופת מינג כפקידים, שופטים ואנשי צבא. הידוע ביניהם היה צ'או צ'אנג, שבמאה ה-15 היה בין מקורבי הקיסר. שמו מעיד על התבוללותם של היהודים עקב הניתוק משאר העולם היהודי. הסינים נהגו לכנות את היהודים "מנקרי גיד הנשה" (טיאו ג'ין ג'יאו) בעוד שהיהודים כינו עצמם "הכת המלמדת את כתבי הקודש" (ג'יאו ג'ינג ג'יאו). המיסיונר הישועי מטאו ריצ'י סיפר על מפגש בבייג'ינג ב-1605 עם יהודי סיני בשם אַי טיאן (艾田) שסיפר לו כי הוא, כמו שאר היהודים בקאיפנג, סוגד לאל אחד בלבד.[86] הוא סיפר כי קשה לשמור על הדת היהודית בסין, שכן דיני הכשרות והטוהרה הקשו על היהודים להתמנות לפקידים. מעריכים כי בשיאה, לקראת סופה של שושלת מינג, מנתה הקהילה היהודית בקאיפנג כ-1,000 איש.

התחלת שקיעת הקהילה החלה עם המרידות שבאו בסוף תקופת מינג. ב-1642 צר אחד המורדים על קאיפנג ומשלא הצליח להכניעה לאחר מצור של ששה חודשים, הטה את מימי הנהר הצהוב והעיר הוצפה לגמרי. רוב תושבי העיר נספו ובהם חלק גדול מהקהילה היהודית. בית הכנסת נהרס וספרי הקודש נסחפו במים הגואים.[87]

קהילת קאיפנג קמה מחדש, אך זו כבר הייתה קהילה ענייה והיא לא שבה לפארה. לקראת סוף המאה ה-19 נעלמה קהילת קאיפנג כמעט כליל. הקהילה אמנם התבוללה כמעט לחלוטין, אבל בעשורים האחרונים יש התעניינות מסוימת בזהות היהודית אצל צאצאי הקהילה.[88]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיר בירה ראשית 1368–1420, עיר בירה משנית מ-1421
  2. ^ עיר בירה משנית מ-1403, עיר בירה ראשית מ-1421
  3. ^ התאריך המקובל לסופה של שושלת מינג הוא 1644, כאשר המאנצ'ו כבשו את בייג'ינג, בירת שושלת מינג. אך טוענים לכתר שהיו צאצאים של שושלת מינג (המכונים בשם הקיבוצי "מינג דרומי") התמידו במאבק כנגד המאנצ'ו עד 1662.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי שיפרין, סין, היסטוריה; שושלת מינג, האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 874–875.
  • אלי לנצמן וסטפן וילקנסון, סין, אמנות; ציור, האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 918.
  • צ'ארלס האקר, סין עד 1850- היסטוריה קצרה, תרגום: ארי אבנר, הוצאת דביר, 1979.
  • מרי א. נאורס, תולדות סין; תרגום: ברוך קרופניק, תל אביב: י' שרברק, תש"ו.
  • יוסף נדבה,יהודי סין, נספח בספר "התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם / סין הקדומה", הוצאת מעריב, 1982.
  • סין, היסטוריה; יהודים, האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 898.
  • Chan, Hok-Lam (1988), "The Chien-wen, Yung-lo, Hung-shi, and Hsuan-te reigns, 1399–1435", in Mote, Frederick W.; Twitchett, Denis, The Cambridge History of China: Volume 7, The Ming Dynasty, 1368–1644, Part 1, Cambridge and New York: Cambridge University Press, עמ' 182–384, ISBN 978-0-521-24332-2. 
  • Dardess, John W. (1983), Confucianism and Autocracy: Professional Elites in the Founding of the Ming Dynasty, University of California Press, ISBN 978-0-520-04733-4. 
  • Dardess, John W. (1968), Background Factors in the Rise of the Ming Dynasty, Columbia University. 
  • Dardess, John W. (2012), Ming China, 1368-1644: A Concise History of a Resilient Empire, Rowman & Littlefield, ISBN 978-1-4422-0491-1. 
  • Ebrey, Patricia Buckley (1999), The Cambridge Illustrated History of China, Cambridge: Cambridge University Press, ISBN 0-521-66991-X. 
  • Goodrich, L. Carrington; Fang, Chaoying, eds. (1976), Dictionary of Ming Biography, 1368–1644: Volume 1, A-L, New York: Columbia University Press, ISBN 978-0-231-03801-0. 
  • Gascoigne, Bamber, The Dynasties of china, a History, Carrol & Graf Publishers, 2003
  • Huang, Ray (1981), 1587, a Year of No Significance: The Ming Dynasty in Decline, New Haven: Yale University Press, ISBN 0-300-02518-1. 
  • Mote, Frederick W. (1988), "The Ch'eng-hua and Hung-chih reigns, 1465–1505", in Mote, Frederick W.; Twitchett, Denis, The Cambridge History of China: Volume 7, The Ming Dynasty, 1368–1644, Part 1, Cambridge and New York: Cambridge University Press, עמ' 343–402, ISBN 978-0-521-24332-2. 
  • Owen, Stephen (1997), "The Yuan and Ming Dynasties", in Owen, Stephen, An Anthology of Chinese Literature: Beginnings to 1911, New York: W. W. Norton.  p. 723–743 (Archive). p. 807–832 (Archive).
  • Wade, Geoff (2008), "Engaging the South: Ming China and Southeast Asia in the Fifteenth Century", Journal of the Economic and Social History of the Orient 51 (4): 578–638, doi:10.1163/156852008X354643, JSTOR 25165269. 
  • Wakeman, Frederick, Jr. (1977), "Rebellion and Revolution: The Study of Popular Movements in Chinese History", The Journal of Asian Studies 36 (2): 201–237, doi:10.2307/2053720, JSTOR 2053720. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Turchin, Peter; Adams, Jonathan M.; Hall, Thomas D (December 2006). East-West Orientation of Historical Empires Journal of world-systems research
  2. ^ Maddison, The World Economy Volume 1: A Millennial Perspective Volume 2 page 40
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Ebery, page 191
  4. ^ Patricia Buckley Ebrey,Anne Walthall, East Asia: A Cultural, Social, and Political History Page 229
  5. ^ 5 top historic sites in Nanjing
  6. ^ History of the Ming Dynasty
  7. ^ סין עד 1850, עמ' 144
  8. ^ האנציקלופדיה העברית כרך כה עמ' 874
  9. ^ Gascoigne, Page 150
  10. ^ Gascoigne, Page 151
  11. ^ Naquin, Susan (2000). Peking: Temples and City Life, 1400–1900. Berkeley: University of California press. עמ' 119. ISBN 0-520-21991-0. 
  12. ^ Gascoigne, Page 155
  13. ^ John A. Rapp, Anita M. Andrew, Autocracy and China's Rebel Founding Emperors: Comparing Chairman Mao and Ming Taizu page 26
  14. ^ FREDERIC WAKEMAN JR., The Great Enterprise: The Manchu Reconstruction of Imperial Order in Seventeenth-century China vol I Page 24
  15. ^ Ebery Page 192-193
  16. ^ Fairbank, John King; Goldman, Merle (2006), China: A New History (2nd ed.), Pages 129-130 Cambridge: Harvard University Press, ISBN 0-674-01828-1
  17. ^ Robinson, David M. (2008), "The Ming court and the legacy of the Yuan Mongols", in Robinson, David M., Culture, Courtiers, and Competition: The Ming Court (1368–1644), Harvard University Asia Center, עמ' 365–421, ISBN 978-0-674-02823-4 
  18. ^ Ming Dynasty in China History: Economy, Culture, Science
  19. ^ Melvyn Bragg (host); Mitter, Rana (guest); Julia Lovell (guest); Craig Clunas (guest); (13 October 2011). The Ming Voyage
  20. ^ Smith, Adam (22 October 2013). "The Voyages of Chinese Explorer Zheng He". Great Voyages: Travels, Triumphs, and Tragedies. Penn Museum.
  21. ^ Tumu Crisis and the Weakness of the Military System of Ming Dynasty
  22. ^ Emperor Tianshun
  23. ^ Ming tombs – Zhu Qiyu – Jingtai
  24. ^ John W. Dardess, Ming China, 1368-1644: A Concise History of a Resilient Empire
  25. ^ John W. Dardess, Ming China, 1368-1644: A Concise History of a Resilient Empire
  26. ^ John W. Dardess, A Political Life in Ming China: A Grand Secretary and His Times
  27. ^ Deadliest earthquake in history rocks China
  28. ^ James Kai-sing Kung, Chicheng Ma, Autarky and the Rise and Fall of Piracy in Ming China
  29. ^ Telling Chinese History: A Selection of Essays
  30. ^ Timothy Brook, The Troubled Empire
  31. ^ Kenneth B. Lee,Korea and East Asia: The Story of a Phoenix
  32. ^ Frederick W. Mote, Imperial China 900-1800
  33. ^ Minghui Hu, China's Transition to Modernity: The New Classical Vision of Dai Zhen
  34. ^ FREDERIC WAKEMAN JR. The Great Enterprise: he Manchu Reconstruction of Imperial Order in Seventeenth-century China
  35. ^ Timothy Brook, The Confusions of Pleasure: Commerce and Culture in Ming China
  36. ^ Matteo Ricci
  37. ^ Donald F. Lach,Asia in the Making of Europe, Volume I: The Century of Discovery
  38. ^ Frederick W. Mote, Denis C. Twitchett, The Cambridge History of China: Volume 8, The Ming Dynasty Page 370
  39. ^ NURHACI
  40. ^ Michael S. Yamashita,William Lindesay, The Great Wall: From Beginning to End
  41. ^ Spencer C. Tucker, A Global Chronology of Conflict: From the Ancient World to the Modern Middle East
  42. ^ Peter Lorge, War, Politics and Society in Early Modern China, 900–1795
  43. ^ Cathal J. Nolan, The Age of Wars of Religion, 1000-1650
  44. ^ Frederick W. Mote, Imperial China 900-1800
  45. ^ 45.0 45.1 Richard Hooker, Ming China: The commercial revolution
  46. ^ L. Carrington Goodrich, A Short History of the Chinese People
  47. ^ Gang Zhao, Man and Land in Chinese History: An Economic Analysis
  48. ^ Fang Wang, Geo-Architecture and Landscape in China’s Geographic and Historic Context
  49. ^ William Guanglin Liu, The Chinese Market Economy, 1000–1500
  50. ^ Tao-Chang Chiang, The Salt Industry of Ming China
  51. ^ The Forbidden City
  52. ^ Temple of Heaven: an Imperial Sacrificial Altar in Beijing
  53. ^ The Thirteen Ming Tombs in Beijing
  54. ^ Grand Canal
  55. ^ Ming Dynasty Great Wall
  56. ^ Yonglin Jiang, Da Ming Lü
  57. ^ China - A Legal History - Part 3
  58. ^ Ming Dynasty Government
  59. ^ Shih-shan Henry Tsai‏, The Eunuchs in the Ming Dynasty
  60. ^ Sit For The Exam, Fight For The Rank
  61. ^ Jinyiwei – China's medieval secret police
  62. ^ changwei 廠衛, the Eastern and Western Depots and the Brocade Guards
  63. ^ Shih-shan Henry Tsai, The Eunuchs in the Ming Dynasty Page 98
  64. ^ Chase F. Robinson, Sarah Foot, The Oxford History of Historical Writing: Volume 2: 400-1400
  65. ^ Ming China: Ming literature
  66. ^ אריאנה מלמד, האמת נמצאת אי שם, באתר ynet, 10 באפריל 2003
  67. ^ Translation into English
  68. ^ Outlaws of the Marsh
  69. ^ Jonathan Wu, Romance of the Three Kingdoms Novel and History Introduction
  70. ^ The Plum in the Golden Vase, translated by David Tod Roy
  71. ^ Wang-Ngai Siu, Peter Lovrick, Chinese Opera: Images and Stories Pages 8-10
  72. ^ Michael Dillon, China: A Historical and Cultural Dictionary
  73. ^ Painting Manuals and the Leisure Life in Late Ming China
  74. ^ Painting under the Ming Dynasty
  75. ^ Shen Zhou
  76. ^ Wen Zhengming
  77. ^ Stephen Owen, Kang-i Sun Chang, The Cambridge History of Chinese Literature
  78. ^ Dong Qichang Biography
  79. ^ Stacey Pierson, From Object to Concept: Global Consumption and the Transformation of Ming Porcelain
  80. ^ Ming Dynasty Ceramics, Pottery, Porcelain
  81. ^ , Sanjiao: The Three Teachings
  82. ^ Beliefs and Religions of the Ming Dynasty (1368–1644)
  83. ^ Muzaffar Husain Syed, Syed Saud Akhtar, B D Usmani, Concise History of Islam
  84. ^ Matteo Ricci
  85. ^ Michela Fontana, Matteo Ricci: A Jesuit in the Ming Court
  86. ^ Xin Xu, The Jews of Kaifeng, China: History, Culture, and Religion
  87. ^ Xin Xu, The Jews of Kaifeng, China: History, Culture, and Religion
  88. ^ סין - יהודי קאיפנג


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg