הרייכסטאג של שפייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חורבות בית המשפט של מועצת שפייר משנת 1789

הרייכסטאג (אספה פוליטית ומחוקקת) של שפייר נערכה במשך יותר מחמישים שנה. יום הכינוס הראשון בשפייר נערך על ידי לואי החסיד בשנת 838.

כינוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1526[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהיה אז עדיין ארכידוכס אוסטריה ומישייצג את אחיו קארל החמישי בשפייר, קרא בנאום הפתיחה שלו לתמוך בהונגריה נגד האיום העות'מאני. מאוחר יותר אושרה בקשה זו על ידילאיוש השני, מלך בוהמיה והונגריה. כמה אחוזות קיסריות, ובראשן פיליפ הראשון, רוזן הסן ויוהאן, הנסיך הבוחר מסקסוניה, התעקשו קודם כל להבהיר את שאלות המדיניות הנוצרית.[1]

1529[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הזיכרון הנאו-גותית בשפייר מנציחה את המחאה על החלטת הרייכסטאג

בשנת 1529 הרייכסטאג נמשך מ־15 במרץ עד 22 באפריל. לאחריו התקיימה ההפגנה בשפייר נגד הרייכסטאג, שבה הנסיכים הפרוטסטנטים מחו נגד הטלת חרם קיסרי על מרטין לותר. בעקבות כך הם סירבו לתת לפרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה תמיכה צבאית כלשהי נגד יאנוש הראשון זאפויה וסולימאן הראשון במלחמה.[2]

1542[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1542 הרייכסטאג נמשך מ-29 בדצמבר 1541 עד 11 באפריל 1542. הסיבה לכינוס הייתה האיום על האימפריה מצד האימפריה העות'מאנית (כיבוש בודה (עיר) בספטמבר 1541). הרייכסטאג התקיים בהיעדר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ובהנחיית פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ושני נציבים קיסריים. האחוזות הקיסריות הטילו מס למימון הצבא הקיסרי.

1544[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפריווילגיה (כתב זכות) ליהודים שניתנה בשנת 1544. עמוד 1 מתוך 7

בשנת 1544 הרייכסטאג נמשך מ-20 בפברואר עד ל-10 ביוני. ברייכסטאג זה הוחלט לסייע לקיסר במלחמה נגד צרפת וההאימפריה העות'מאנית.

עם נתינת הפריווילגיה (כתב זכות) ליהודים בשנת 1544, אישר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את ההגנה על קהילת יהודי שפייר וחידש את זכויותיהם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [deposit.fernuni-hagen.de Geschichtsdenken und Ständekritik in apokalyptischer Perspektive] (PDF). 2004. עמ' 83. 
  2. ^ [deposit.fernuni-hagen.de Geschichtsdenken und Ständekritik in apokalyptischer Perspektive] (PDF). 2004. עמ' 132.