לדלג לתוכן

השטן לובשת פראדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

The Devil Wears Prada
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על הספר "השטן לובשת פראדה" של לורן וייסברגר
בימוי דייוויד פרנקל עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי ונדי פיינרמן עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט אליין ברוש מקקנה עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה מארק ליבולסי עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים מריל סטריפ
אן האת'וויי
אמילי בלאנט
סטנלי טוצ'י
אדריאן גרנייה
סיימון בייקר
מוזיקה תיאודור שפירו עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום פלורין בלהאוס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיצוב תלבושות Patricia Field עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה פוקס המאה ה-20 עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה InterCom, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 30 ביוני 2006, ארצות הברית
משך הקרנה 106 דקות
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה דרמה קומית, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות ניו יורק, פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 35–41 מיליון דולר[1][2]
הכנסות 326.7 מיליון דולר[1]
הכנסות באתר מוג'ו devilwearsprada
פרסים מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית: עשרת הסרטים הטובים ביותר עריכת הנתון בוויקינתונים
סרט הבא השטן לובשת פראדה 2 (2026)
www.devilwearsprada.com
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

"השטן לובשת פראדה" (באנגלית: The Devil Wears Prada) הוא סרט דרמה קומית אמריקאי משנת 2006 בבימויו של דוד פרנקל, ובכיכובן של זוכת פרס אוסקר מריל סטריפ, אן האת'וויי ואמילי בלאנט. הסרט מבוסס באופן חופשי על דמותה של אנה וינטור, עורכת מגזין "ווג" העולמי, ומגולל את סיפורה האישי של לורן וייסברגר, סופרת אמריקאית ומחברת הספר "השטן לובשת פראדה", שלפיו נוצר הסרט.

בשנת 2003, רכשה חברת פוקס המאה ה-20 את הזכויות לעיבוד קולנועי של הרומן של וייסברגר לפני שהושלם לפרסום; הפרויקט לא קיבל אישור ירוק עד שסטריפ לוהקה לתפקיד הראשי. הצילומים העיקריים נמשכו 57 ימים, בעיקר בניו יורק מאוקטובר עד דצמבר 2005. צילומים נוספים בוצעו בפריז, צרפת.

לאחר הקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים של לוס אנג'לס ב-22 ביוני 2006,[3] הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ב-30 ביוני. הסרט זכה לביקורות חיוביות מצד המבקרים, כאשר הופעתה של סטריפ זכתה לשבחים רבים מצד המבקרים, וכן זיכתה אותה בפרסים ומועמדויות רבות, כולל פרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מחזמר, מועמדויות לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר ולפרס גילדת שחקני המסך להופעה מצטיינת של שחקנית בתפקיד ראשי. האת'ווי ובלאנט זכו גם הן לביקורות חיוביות ולמועמדויות שונות על הופעתן. הסרט גרף למעלה מ-326 מיליון דולר ברחבי העולם, לעומת תקציב של 41 מיליון דולר, והיה הסרט ה-12 הכי מכניס בעולם בשנת 2006.

למרות שהסרט מתרחש בעולם האופנה, ומתייחס למוסדות ואנשים ידועים בתעשייה זו, רוב המעצבים ואישי אופנה בולטים אחרים נמנעו מלהופיע כעצמם מחשש שלא ימצאו חן בעיני עורכת ווג האמריקאית אנה וינטור, אשר נחשבת כהשראה לפרייסטלי.[4][5] וינטור התגברה מאוחר יותר על ההסתייגות הראשונית שלה, ואמרה שאהבה את הסרט ואת הופעתה של סטריפ בפרט.[6]

עלילת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מגולל את סיפורה של אנדריאה סאקס (אן האת'וויי), עיתונאית צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה באוניברסיטה ומנסה לפרוץ לעולם התקשורת. היא מתקבלת לעבודה במגזין אופנה יוקרתי בניו יורק בשם "מסלול", תחת פיקודה של העורכת האנוכית והמרשעת מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ). העורכת רודה בעובדיה ומשפילה אותם עד כדי כך שהם מתפטרים מעבודתם. הג'וב שקיבלה אנדריאה נחשב יוקרתי, אך היא רק עוזרת שנייה זוטרה ואינה עיתונאית. אם תשרוד שנה בתפקידה, ייפתחו בפניה דלתות לעולם העיתונות והתקשורת. משפט זה חוזר מספר פעמים בסרט ומהווה מניע להישארותה בתפקיד על אף התלאות שהיא עוברת.

למרות תנאי העבודה הקשים והדרישות הבלתי אפשריות של מירנדה, מצליחה אנדי בעבודתה. פריסטלי, שמכנה את כל עוזרותיה בשם אמילי על שם מזכירתה הראשית אמילי (אמילי בלאנט), מתחילה לכנות את אנדי, בצעד יוצא דופן, בשמה המלא, אנדריאה. זאת, להבנתה של אנדי, מאחר ש"כנראה שעשיתי משהו בסדר".

אנדי מתחילה להשתנות, היא עוברת להתלבש בבגדי מעצבים, במותגים מובחרים, ונעדרת ממפגשים עם חבריה עקב מסירותה הבלתי נלאית לעבודה. כך בלי לשים לב היא משנה את גישתה לעבודתה, עד שבן זוגה, טבח ב"דאון טאון" (אדריאן גרנייה), מציג בפניה מראה למצבה. הדבר בא לידי ביטוי באופן הברור ביותר כאשר נודע לו שהיא טסה לפריז במקום אמילי, והוא שוטח בפניה את הטענה כי "היית נוהגת לצחוק על הבנות של 'מסלול', מה קרה לך? עכשיו נהיית אחת מהן!".

לשיא הצלחתה בתפקיד מגיעה אנדי כאשר מירנדה לוקחת אותה איתה לשבוע האופנה בפריז, במקום אמילי. בעקבות שיחה עם מירנדה אנדי מתפטרת. היא מתקבלת לעבודה כעיתונאית בכתב עת ניו-יורקי, בין השאר בזכות המלצתה של מירנדה.

שחקנים ודמויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם השחקן/ית שם הדמות או התפקיד
מריל סטריפ מירנדה פריסטלי
אן האת'וויי אנדראה "אנדי" זאקס
אמילי בלאנט אמילי צ'רלטון
סטנלי טוצ'י נייג'ל קיפלינג
סיימון בייקר כריסטיאן תומפסון
אדריאן גרנייה נייט קופר
ג'יזל בונדשן סרינה
טרייסי תומאס לילי
ריץ' סומר דאג
דניאל סונג'אטה ג'יימס הולט
ג'יימס נורטון סטיבן
קולין דנגל קרוליין פריסטלי
סוזן דנגל קאסידי פריסטלי
דייוויד מרשל גרנט ריצ'רד זאקס
טיבור פלדמן אירוו רביץ
רבקה מדר ג'וסלין
אליסה סאת'רלנד קלקר
אינס ריברו קלאקר במעלית
סטפני שוסטאק ג'קלין פולט
דייוויד קלגאטי מאסימו
פול קיני שומר סנט רג'יס

שחקני אורח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ולנטינו גאראווני הופעה בתפקיד עצמו
ג'אנקרלו ג'אמטי (אנ') הופעה בתפקיד עצמו
קרלוס דה סוזה הופעה בתפקיד עצמו
ברידג'ט הול הופעה בתפקיד עצמה
לורן וייסברגר המטפלת של התאומות
רוברט ורדי עיתונאי אופנה בפריז שמראיין את מירנדה
היידי קלום הופעה בתפקיד עצמה
ג'ן טיילור לו
נייג'ל בארקר הופעה בתפקיד עצמו

הפקת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהכנו את זה הייתי נאיבית. אני יודעת עכשיו כמה נדיר למצוא מצבים שבהם הכוכבים מסתדרים. - אלין ברוש מק'קנה, תסריטאית.[7]

בראשית המאה ה-21 שימשה לורן וייסברגר, כעוזרתה האישית של עורכת מגזין האופנה היוקרתי "ווג", אנה וינטור.[8] וייסברגר עזבה את ווג, ועברה לעבוד ככותבת במגזין Departures, לצדו של ריצ'רד סטורי, ותחת חסותו החלה בכתיבת רומן הביכורים שלה "השטן לובשת פראדה".

הבמאי דייוויד פרנקל והמפיקה ונדי פינרמן קראו את "השטן לובשת פראדה" כשהיה עדיין הצעת ספר. עבור פרנקל, זה היה סרט קולנוע שני וגדול במיוחד, עם תקציב מוגבל וסיכון גבוה. הוא, הצלם ומעצבת התלבושות התבססו על ניסיונם מ"סקס והעיר הגדולה". פרנקל סיפר שחשו שהם "על קרח דק" ושאם הסרט ייכשל, זו עלולה להיות נקודת הסיום שלהם.[9]

מאמינים כי הדמות מירנדה מבוססת על אנה וינטור, עורכת ווג, לשעבר המעסיקה של הסופרת לורן וייסברגר. בשל כך, היו חששות מתגובתה, שהקשו על שיתוף פעולה מצד גורמים באופנה ובקולנוע.[10]

קדם הפקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקס רכשה את זכויות הספר עוד לפני שהושלם. סגנית נשיא האולפן התרשמה כבר מהמאה העמודים הראשונים והחליטה לרכוש את הזכויות מיד, כשתיארה את מירנדה כאחת ה"נבלות" הגדולות בתולדות הקולנוע.[9]

כתיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת התסריט החלה עוד לפני שסיימה לורן וייסברגר לכתוב את הספר. לאחר שהפך לרב־מכר, שולבו בו אלמנטים נוספים. אך מאחר שלספר לא היה סוף ברור, היה צורך להמציא מערכה שלישית מקורית.[9]

למרות מועמדים רבים, נבחר דייוויד פרנקל לביים – למרות שהיה חסר ניסיון משמעותי בבימוי קולנועי. בתחילה הסתייג מהפרויקט, אך לאחר שכנוע, הצטרף ותרם חזון ברור ושיפורים לתסריט.[11][12]

ארבעה תסריטאים עבדו על הפרויקט.[11] הגרסה שהצליחה לאזן בין הקומדיה לדרמה הייתה של אלין ברוש מק'קנה, שהביאה את נקודת המבט שלה כצעירה בתחילת דרכה המקצועית בניו יורק.[11] היא שינתה את מבנה הסיפור, צימצמה את ההשוואה לספר, והתמקדה בעימות בין אנדי למירנדה. מקנה תיארה את הסרט כ"גרסת פאוסט או 'וול סטריט' לנשים".[11][13]

בהתחלה ריככה מקנה את דמותה של מירנדה לבקשת הבמאי,[10] אך לאחר מכן החזירה את אופיה הנוקשה כדי להתאימו לשחקנית מריל סטריפ. היא הושפעה מהסגנון של דון ריקלס וכתבה כבר מראש את שורת המחץ: "קחי סיכון. שכרו את הבחורה השמנה והחכמה".[14]

בראיון ל-Entertainment Weekly בשנת 2017, מק'קנה חשפה שהדמות שהיא ופרנקל ניהלו עליה הכי הרבה דיונים היה נייט, בן זוגה של אנדראה. היא השוותה את תפקידו בסיפור לזה שמגלמת בדרך כלל חברתו או אשתו של גיבור זכר, שמזכירות לו באופן קבוע אחריות בבית שהוא הזניח. "[רצינו] לוודא שהוא לא מעצבן, אבל הוא האדם שמנסה לומר, 'האם זה מי שאתה רוצה להיות מבחינה מוסרית?'".[15]

האתגר הגדול היה לדייק את עולם האופנה – רבים בתעשייה חששו לשתף פעולה מחשש לתגובה של אנה ווינטור, שעליה התבססה ככל הנראה דמות מירנדה.[10] בעקבות הערות של אנשי אופנה, שונתה למשל סצנה שבה נייג'ל מחזק את אנדי – לגרסה קרירה יותר, בהתאם לרוח העולם הזה: "אף אחד שם לא נחמד – פשוט אין זמן לזה", כשמק'קנה פשוט מצטט בכיר בתחום האופנה.[16]

נאום הסוודר הכחול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום "הסרוליאן", שבו מירנדה מסבירה לאנדי את הקשר שבין תעשיית האופנה לבין הסוודר הכחול-תכלת שהיא לובשת, נחשב לרגע מכונן בסרט. מירנדה משתמשת בנאום כדי לבטל את הזלזול של אנדי באופנה, ומסבירה לה כיצד טרנדים בתעשייה מחלחלים מטורי המעצבים הגבוהים ועד לבחירות הלבוש היומיומיות של אנשים מן השורה.[17][18][19]

לנאום היה מקור מוקדם יותר בטיוטות שנגנזו, אך מריל סטריפ ביקשה להחזיר אותו – והוא הלך והתפתח. מה שהתחיל כביקורת קצרה על לבושה של אנדי הפך לנאום שלם על חשיבות האופנה בעיני מירנדה. סטריפ הסבירה שמבחינתה הסצנה עוסקת לא ב"כיף של אופנה", אלא באחריות הכבדה שמוטלת על אשת מקצוע שעומדת בראש מותג עולמי – מדובר בשיווק ועסקים, לא רק באסתטיקה.

התסריטאית אלין ברוש מקנה שיפרה את הנאום שוב ושוב בהתאמה לסטריפ ולבמאי דייוויד פרנקל. עד כמה ימים לפני הצילומים, לא היה ברור אם הסצנה תישאר. היא כתבה את הגרסה הסופית בבית קפה, והבינה שמירנדה לא תשתמש במילה כללית כמו "כחול" – אלא תבחר גוון מדויק, שישקף את שליטתה בפרטים ואת עולם המונחים של תעשיית האופנה.[17] סטריפ בחרה במילה "סרוליאן", גוון תכלת מסוים, שנבחר גם כי נראה טוב על המסך. כל ההקשרים ההיסטוריים והאזכורים לקולקציות בעבר שהוזכרו בנאום – בדויים, ונכתבו סביב הגוון שבחרו.[17][20]

הנאום תופס כמעט עמוד שלם בתסריט – חריג לסרט מיינסטרים. עם הזמן הוא הפך לסצנה המזוהה ביותר עם הסרט, ואף כונה "הנאום המובהק ביותר בתולדות האופנה הקולנועית". רבים טוענים שזה הרגע שבו באמת הבינו איך תעשיית האופנה פועלת – ואיך היא משפיעה על חיי היום־יום של כל אחד.[21]

המונולוג זכה לניתוחים רבים: הניו זילנד הראלד ציין שכל מילה בו טעונה משמעות, ואף תיאר את האופן שבו סטריפ מותחת את המילה "ready" כאילו היא עצמה לא מוכנה – מחווה דרמטית ששיקפה את השליטה של מירנדה בכל סיטואציה. גם שיתוף הפעולה הקטן של אמילי בלאנט – כשהיא מהנהנת כדי לעצור את אנדי מלהפריע – נחשב לתוספת מהנה לסצנה.[22]

מעבר לאסתטיקה, מדובר גם בנאום עם עומק פילוסופי: בעוד מירנדה נראית מרוחקת ומשועממת, הנאום שלה הוא הגנה עמוקה על משמעות העבודה שלה ועל האופן שבו היא תופסת שליחות ומקצוענות.

גם אנשי אופנה אמיתיים אימצו את רוח הנאום: ונסה פרידמן, מבקרת האופנה של ניו יורק טיימס, השתמשה בו כהצדקה לסיקור תצוגות אופנה עילית. מורוונה פרייהר מ"הגרדיאן" הסכימה, וציינה שגם אם הפרטים הבדיוניים – רוח הדברים מדויקת: כל מי שקונה בגדים מושפע, במודע או לא, מבחירות של אחרים. היא הביאה כדוגמה את שמלת המט גאלה הצהובה של ריהאנה (2015), שהובילה לגל של פריטי לבוש בגוון זה במשך שנתיים.[23][24]

עם זאת, חלק מהמבקרים טענו שבימינו – בעידן המדיה החברתית – פחות מדויק לומר שהאופנה "מטפטפת מלמעלה". מגמות רבות דווקא נולדות ברחוב או ברשת.[21] מותגים כמו Vetements (אנ') ושמות כמו Champion (אנ') התבססו דווקא על לבוש של מעמדות נמוכים – עד שנהיו אופנתיים מדי בעבורם.[25]

ב-2016 נכתב במגזין Mic שהנאום אפילו מחדד את הבעייתיות שבהשתלטות תרבותית: כשאנשים מאמצים תסרוקות או לבוש ממקורות תרבותיים בלי להבין את המשמעות המקורית שלהם – בדיוק כמו שהסוודר של אנדי "נבחר" עבורה בלי שתדע איך ולמה.[26]

לבסוף, מאמר ב-Slate הגדיר את הנאום כדוגמה מושלמת לדמות נשית שמשדרת עליונות רגשית דרך אדישות. סטריפ לא מתעצבנת, לא מתרגזת – אלא "מחנכת" את אנדי בקור רוח, שמעמיד את מירנדה כדמות ששולטת לחלוטין ברגע.[27]

"פרחים? באביב? מהפכני!"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובה הסרקסטית של מירנדה להצעה של העורכת-המזכירה ג'וסלין לכתבה על הדפסי פרחים בקולקציות האביב, נחשבת לשורת המחץ האייקונית ביותר של הסרט.[28] מדי שנה בעונת האביב, משתמשים בה שוב ושוב ככותרת או כהתייחסות צינית לטרנדים עונתיים צפויים. גם כתבים בעולם האופנה מרבים לצטט אותה כשמדווחים על חזרת הפרחים לאופנת האביב.[28][29]

התסריטאית אלין ברוש מקנה סיפרה בראיון ב-2019 ל־Thrillist (אנ') שהמשפט נכנס לסלנג כי הוא לוכד אמת פשוטה שהרבה נשים מכירות: "כל סתיו מנסים למכור לך משבצות, וכל אביב – הדפסי פרחים. יש לך כנראה כבר עשרה כאלה בארון, ובכל זאת הם מנסים לשכנע אותך שוב לקנות את מה שכבר יש לך". לדבריה, זו מעין "שפה סודית" שמובנת לנשים – מין קוד תרבותי של מחזוריות אופנתית שמתחזה לחידוש.[28]

מקנה כתבה את הסצנה מראש כשחשבה על מריל סטריפ, שהפכה את המשפט למיתולוגי גם בזכות הביצוע הקולי שלה. בתחילת העבודה המשותפת, סטריפ אמרה שמאוד אהבה משפט אחר בתסריט – "By all means, move at a glacial pace. You know how that thrills me" ("בשמחה, תמשיכי בקצב קרחוני. הרי את יודעת כמה שזה מרגש אותי", בתרגום חופשי לעברית) – והוסיפה לכך את הסרקזם המפורסם שלה. את משפט הפרחים היא אמרה בטון מתנשא, כמעט שואל, אף על פי שבמקור בתסריט נכתבו נקודות בסוף כל מילה: Florals. For spring. Groundbreaking. האינטונציה של סטריפ העניקה לכל מילה עוקץ משלה.

מקנה משווה את האופן שבו סטריפ אמרה את המילה "Florals" לאותו משפט קודם על "glacial pace" – יש בה עוצמה פסיכולוגית שקטה, שמכה בביטחון העצמי של הדמות שמולה, בעדינות אבל ביעילות.[28]

גם כתבי אופנה שהתבקשו להתייחס למשפט הודו שבאמת יש משהו בדבריה של מירנדה. אמנם הם הגנו על הפרחים כקלאסיקה אביבית, אבל הסכימו שזהו מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב. אתר E! כתב: "נכון, ללכת על פרחים באביב זה לא להמציא את הגלגל, אבל למה בעצם צריך? כמו קלישאות – גם קלאסיקות הן קלאסיקות מסיבה טובה". גם Tatler הסכים: "יכול להיות שמירנדה פריסטלי צדקה – אין שום דבר מהפכני בפרחים לאביב. אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה טוב ובסטייל".[28][29]

ליהוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליהוק מריל סטריף לתפקיד מירנדה פריסטלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפיקה וונדי פינרמן סיפרה שסטריפ כמעט נפסלה מהתפקיד כי חלק מהאנשים חשבו ש"היא לא הייתה מצחיקה יום בחייה".[30] מקורות אחרים טוענים כי שחקניות נוספות שנשקלו לתפקיד כללו את מישל פייפר, גלן קלוז וקתרין זיטה-ג'ונס.[31] הסופרת לורן וייסברגר לא דמיינה את סטריפ בתפקיד, אך כשהגיעה לסט הבינה מיד עד כמה היא מושלמת. הליהוק שלה סייע גם להתמודד עם ההתנגדות של אנה וינטור לפרויקט.

למרות שסטריפ זיהתה את הפוטנציאל של הסרט, ההצעה הכספית הראשונית שקיבלה נראתה לה מעליבה. האולפן הכפיל את שכרה לכ-4 מיליון דולר, והיא חתמה – מה שאפשר לאולפן לפתח את הסרט.[32] סטריפ ראתה בכך הזדמנות "לעקוץ את גבירות עולם האופנה", שכן היא הרגישה שמגזינים כאלה משחיתים את סדרי העדיפויות של נשים צעירות. בנוסף, הסרט עמד במבחן בקדל, דבר שהיה חשוב לה.[32]

סטריפ התעקשה להוסיף את נאום ה"סרולין" (הסוודר הכחול) האייקוני, וכן את הסצנה שבה מירנדה חושפת לרגע את עצמה ללא איפור ומדברת על גירושיה. היא הסבירה שזו הייתה הדרך לראות את פניה האמיתיים, בלי "הזיגוג המגן".[33]

ליהוק אן האת'וויי לתפקיד אנדי

הליהוק של אנדי היה אתגר. האולפן רצה שחקנית מוכרת שתמשוך קהל, וראו ברייצ'ל מקאדמס מועמדת אידיאלית לאחר הצלחותיה ב"Mean Girls" ו"היומן". מקאדמס סירבה שוב ושוב, בטענה שהיא רוצה להתרחק מפרויקטים הוליוודיים מיינסטרימיים.[33] קייט הדסון דחתה את התפקיד עקב לוח זמנים צפוף, והביעה חרטה על כך בהמשך.[34] גם קריסטן דאנסט, נטלי פורטמן וסקרלט ג'והנסון נשקלו.[35]

לעומת זאת, אן האת'וויי נאבקה על התפקיד. היא אף שרטה את המילים "תשכרו אותי" בחול של גן זן במשרד המפיקה כדי להשאיר רושם.[9] הבמאי דייוויד פרנקל חיבב אותה מספיק כדי לא לדרוש אודישן, אך ידע שהאולפן לא ראה בה מועמדת מועדפת. בסופו של דבר, הם התרשמו מהקהל שהיה לה לאחר "יומני הנסיכה".[32] האת'וויי עצמה רצתה לעבוד עם סטריפ והתרגשה מאוד כשהתקבלה לתפקיד.[36]

ליהוק אמילי בלאנט לתפקיד אמילי

יותר ממאה שחקניות נשקלו לתפקיד. אמילי בלאנט קראה את השורות בסיום אודישן לסרט אחר (אראגון) והוקלטה בטייפ באולפני פוקס רגע לפני שעלתה על טיסה ללונדון.[37] למרות שהתפקיד נכתב במקור כאמריקאי, היא השתמשה במבטא הבריטי שלה. הבמאי התרשם מיד, אך נדרש אודישן נוסף בלבוש מתאים.[13] היא התעקשה לשמור על המבטא הבריטי – וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהדמות.[38]

גם האת'וויי וגם בלאנט ירדו במשקל לצורך התפקיד, והאת'וויי סיפרה שהיו רגעים שבהם "הן התחבקו ובכו כי היו כל כך רעבות".[39] בלאנט טענה שהרזייה לא הייתה דרישה של ההפקה.[40][41]

שחקנים נוספים

קולין וסוזן דנגל, התאומות שגילמו את בנותיה של מירנדה, התקבלו שבועיים לאחר אודישן שבו גרמו למפיקים לצחוק – כנראה מה שסייע להן להתקבל. הן התרגשו במיוחד מהאפשרות לשחק מול אן האת'וויי, שהייתה גיבורת ילדותן בעקבות "יומני הנסיכה".[42]

סטנלי טוצ'י, שגילם את נייג'ל, היה מהאחרונים שהצטרפו. הוא חתם שלושה ימים לפני תחילת הצילומים, לאחר ש-150 מועמדים נשקלו, ביניהם שמות מוכרים מעולם האופנה כמו סימון דונאן, גרהם נורטון ורוברט ורדי. טוצ'י לא ידע שנעשה שימוש במועמדים אחרים רק לצורכי השראה. הוא ביסס את הדמות על כמה אנשים שהכיר, והתעקש ללבוש את המשקפיים המפורסמים.[35]

שחקנים נוספים שנשקלו לתפקידים אחרים: דניאל סונג'טה (לנייג'ל, אך העדיף לנסות לתפקיד אחר), וסיימון בייקר, ששלח וידאו אודישן בו לבש את הז'קט הירוק המוכר מהסרט.[43]

היחסים עם עולם האופנה והופעות אורח

אנה וינטור הזהירה מעצבים שלא להשתתף בסרט, תוך איום שיוחרמו ממגזין Vogue.[44] אף אחד מהם לא הסכים להופיע, אך עזרו ברקע – נתנו גישה לאולמות תצוגה, ייעוץ תסריט וכדומה.[31] Vogue ומגזינים דומים סירבו לסקר את הסרט או את הספר.[44]

ולנטינו גרוואני היה היחיד שהופיע כעצמו – בעידודה של פטרישיה פילד (מעצבת התלבושות), כשהיה במקרה בניו יורק בזמן הצילומים.[44][45] הופעות אורח נוספות: היידי קלום, ג'יזל בונדשן (בתנאי שלא תשחק דוגמנית),[43] והסופרת לורן וייסברגר, בתור האומנת של התאומות.[43] סצנה של הבת של סטריפ כבריסטה נחתכה בעריכה.[45]

צילומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצילומים הראשיים התקיימו לאורך 57 ימים בניו יורק ובפריז, בין אוקטובר לדצמבר 2005.[43] תקציב הסרט עמד בתחילה על 35 מיליון דולר, והתכנון המקורי כלל צילומים בניו יורק בלבד. התקציב המוגבל יצר בעיות מול מספר אתרי צילום – הצוות לא הצליח לקבל אישור לצלם במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) או בפארק בראיינט, והם מייחסים זאת גם לחשש מהשפעתה של אנה ווינטור. גם ועדות הדיירים של כמה בנייני מגורים סירבו לאפשר לצוות להשתמש בדירותיהן לצילומי דירתה של מירנדה – וגם את זה פרנקל מייחס להשפעתה של ווינטור.[32]

האת'וויי בין הטייקים בזמן צילום סצנה במרכז מנהטן.

בהצעת פיינרמן ופרנקל, בנה הצלם בלה באלהאוס כמה שיותר שוטים – פנימיים וחיצוניים – כך שיכללו לפחות חלק מרחובות ניו יורק הסואנים ברקע, במטרה לשקף את ההתרגשות שבעבודה בעולם נוצץ בעיר הגדולה. הוא גם השתמש במצלמה ניידת (handheld) במהלך חלק מהסצנות העמוסות יותר במשרד של מירנדה, כדי להעביר את תחושת הדינמיות של המתרחש, וכן השתמש בהילוך איטי (slow motion) כאשר אנדי נכנסת למשרד לאחר המהפך החיצוני שלה. כמה שוטים בעיבוד דיגיטלי היו הכרחיים, בעיקר כדי להוסיף נופים חיצוניים מבעד לחלונות של סטים או של המרצדס שבה מירנדה ואנדי מנהלות את השיחה הדרמטית ביניהן.[43]

פוקס סירבה בתחילה לאפשר לפרנקל לצלם סצנות מהמערכה השלישית בפריז, על אף שהעלילה מתרחשת שם, בגלל התקציב המצומצם. לאחר שישה שבועות של צילום אותם תיאר כ"סיוטיים", ערך פרנקל סרטון קצר שהציג רגעים נבחרים (sizzle reel) מהחומרים שכבר צולמו. הסרטון שכנע את האולפנים להעלות את התקציב ולאפשר צילומים מוגבלים בפריז. מריל סטריפ לא נסעה לפריז, מכיוון שפוקס האמינו שזה יהיה יקר מדי; לכן נעשה שימוש בצילומי מסך ירוק (green screen) ובכפילת גוף שלה במקום.[37][46]

משחק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה שבועות לאחר שכל התפקידים הראשיים לוהקו, התאספו השחקנים בניו יורק לקריאה משותפת של התסריט. האת'וויי, לדבריה, הייתה מתוחה והתנהגה בצורה מגושמת, כיוון שעדיין לא גיבשה את הגישה שלה לדמות. היא תיארה את הביצועים שלה באותו שלב כ"לא משהו מרשים במיוחד". לעומתה, בלנט מצאה שצחוקה של סטריפ הרגיע אותה מספיק כדי להישאר ממוקדת בגילום דמותה של אמילי – מתוחה ומפוזרת. שיא המפגש היה השורה הראשונה שסטריפ אמרה בתור מירנדה: במקום קול רם, תקיף ונביחה בוסית – כפי שכולם ציפו – סטריפ שיתקה את החדר כשדיברה כמעט בלחישה. "זה היה כל כך מפתיע וגאוני", אמרה האת'וויי. בקריאה הזו גם שינתה סטריפ את השורה האחרונה של מירנדה מ"כולם רוצים להיות אני" ל"כולם רוצים להיות אנחנו".[9]

זה היה הסרט היחיד שבו סטריפ אימצה גישה של משחק שיטתי (Method Acting) – היא נשארה בדמות גם בין טייקים. היא גם הקפידה להתרחק משאר השחקנים והצוות אחרי הצילומים. בקראוון שלה היא שמעה את כולם צוחקים ומבלים יחד, ואמרה: "הייתי כל כך מדוכאת! אמרתי לעצמי, 'ובכן, זה המחיר שאת משלמת על זה שאת הבוס!'" כתוצאה מכך, סטריפ לא חזרה להשתמש בשיטה הזו שוב.[10]

סטריפ בחרה במודע לא לגלם את מירנדה כחקיינות ישירה של אנה ווינטור – היא אפילו לא ניסתה לחקות מבטא בריטי, ובחרה במקום זאת להציג את הדמות כאמריקאית.[47] "הרגשתי שזה יגביל אותי מדי". הבמאי פרנקל הסביר: "היא רצתה שלא יבלבלו בין מירנדה פריסטלי לאנה ווינטור – ולכן, כבר בתחילת הדרך, החליטה על מראה אחר לחלוטין ועל גישה שונה לדמות". עם זאת, כמה אלמנטים מהספר המקורי נשמרו: ביטויי המפתח כמו "זה הכול" או "בבקשה תמצאי מישהו אחר לשעמם אותו", זריקת המעיל על השולחן של אנדי, וארוחת הסטייק שזורקה לפח.[48] סטריפ התכוננה לתפקיד באמצעות קריאת ספר של תלמידתה של ווינטור, ליז טילבריס, וזיכרונות של עורכת מגזין "ווג" לשעבר, דיאנה פרילנד. במהלך הצילומים היא ירדה במשקל בצורה כה ניכרת, עד שהיו צריכים להצר לה את הבגדים.[47]

במהלך מסע הפרסום של הסרט, סטריפ סיפרה שהדמות של מירנדה הושפעה ממספר גברים שהכירה, אך לא ציינה את שמותיהם. ב-2016 גילתה למגזין Variety כי לקחה את סגנון הדיבור השקט של מירנדה מקלינט איסטווד: "הוא לעולם לא מרים את קולו, כולם חייבים להתכופף כדי להקשיב לו, והוא נהיה מיד האדם הכי עוצמתי בחדר". עם זאת, איסטווד לא מספר בדיחות – ולכן את החלק הזה של הדמות היא ביססה על הבמאי מייק ניקולס, שלדבריה ידע לומר הערה חדה באופן שיגרום לכולם לצחוק, גם למי שההערה הייתה עליו. "ההליכה, אני מפחדת, היא שלי", הוסיפה סטריפ.[9]

עבור עיצוב המראה של מירנדה, שאבה סטריפ השראה משתי נשים: תסרוקת הנפח שאבה מהדוגמנית והשחקנית כרמן דל'אורפיס, אך היא רצתה לשלב אותה עם "האלגנטיות והסמכות הבלתי ניתנות לערעור של הפוליטיקאית הצרפתייה כריסטין לגארד". סטריפ רצתה שלמירנדה יהיה שיער לבן, והאולפן חשש שזה יגרום לה להיראות מבוגרת מדי, אך נתן בה אמון. יחד עם מאפרה ומעצב השיער הוותיק ג'יי רוי הלנד, היא יצרה את המראה הייחודי.[10]

על הסט

התלבושות שעיצבה פטרישיה פילד בהתאם למראה הזה גרמו ללא מעט טייקים מבוזבזים – בעיקר במונטאז' שבו מירנדה זורקת שוב ושוב את מעילה על שולחנה של אנדי. התסריטאית מקנה סיפרה שכשראתה לראשונה את סטריפ בדמות מירנדה, היא נבהלה כל כך ששלפה יד מגוננת לפני הבמאי פרנקל, כאילו מדובר בתאונת דרכים.[14]

האת'וויי התכוננה לתפקיד בכך שהתנדבה למשך שבוע כעוזרת בבית מכירות פומביות, חוויה שתוארה כ"קשה מאוד" על ידי הסופרת וייסברגר. בנוסף, היא שאלה אותה המון שאלות על העבודה תחת ווינטור.[49] פרנקל סיפר שהאת'וויי הייתה לחוצה כמעט לאורך כל הצילומים, במיוחד כשעבדה עד מאוחר – שכן בן זוגה דאז, רפאלו פוליירי, התנגד לכך.[12] היא גם התמודדה עם בעיות בריאותיות עקב ציסטה.[32] הבמאי סיפר שהייתה "מבועתת" לפני הסצנה הראשונה שלה עם סטריפ. סטריפ פתחה את העבודה ביניהן באמירה: "אני חושבת שאת מושלמת לתפקיד, ואני מאוד שמחה שנעבוד יחד" – ואז הוסיפה שזה הדבר הנחמד האחרון שהיא תגיד.[50] סטריפ שמרה על אותו ריחוק עם כל הצוות, ודיברה עם אנשים רק כשנדרש לשם העבודה.[43]

סצנת "הספר"

הסצנה שבה אנדי מביאה את "הספר" – הגרסה המוקדמת של הגיליון – לבית של מירנדה, הייתה מאולתרת לחלוטין. התאומות דנגל, שגילמו את בנותיה של מירנדה, סיפרו בראיון לבאזפיד ב-2017: "זה היה פשוט משהו שעשינו עם אן, וזה נכנס לסרט". עם זאת, נדרשו שלושה ימי צילום נוספים כדי לצלם את המראה של הילדות בגרם המדרגות, כפי שפרנקל רצה – תמונה שלדבריה הייתה בהשראת סצנה דומה עם תאומות מהסרט הניצוץ.[42]

אלתורים

כמה מהשחקנים תרמו דיאלוגים וסצנות לסרט. סטריפ הציעה את הסצנה של ישיבת המערכת, שאינה מקדמת את העלילה אך מציגה את מירנדה בעבודה בלי שאנדי נוכחת.[51] כמו כן, הייתה זו יוזמתה שמירנדה לא תתאפר בסצנה שבה היא נפתחת בפני אנדי ומביעה חשש מהשפעת גירושיה הצפויים על בנותיה.[9]

האת'וויי הציעה להוריד את הנשיקה בינה לבין נייט מהסצנה שבה הוא מכין לה טוסט גבינה. גרנייה (השחקן שגילם את נייט) נזכר שאמרה: "אני פשוט לא חושבת שזה נכון... זה פשוט לא מרגיש שאנחנו במקום כזה במערכת היחסים. יש יותר מדי היסטוריה בינינו".[10]

בלנט תרמה את המשפט שבו היא אומרת לאנדי: "אני שומעת את זה, ואני רוצה לשמוע את זה" תוך כדי פתיחה וסגירה של כף היד. בראיון מ-2015 סיפרה ששמעה אם אומרת זאת לילדה בסופר בזמן הצילומים.[52] היא גם תרמה את המשפט "אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת את העבודה שלי" בסצנה שבה הדמות שלה חולה בעבודה.[53]

המשפט של בונדשן "את נראית טוב", כאשר היא רואה את אנדי לאחר המהפך החיצוני, היה תוספת משלה לתסריט; היא חשבה שזה יאזן את האכזריות של אמילי כלפי אנדי.[10]

עיצוב תלבושות

פרנקל, שעבד עם פטרישיה פילד בסרט הביכורים שלו "Miami Rhapsody" (אנ') וגם בסקס והעיר הגדולה, ידע שמה שהשחקנים ילבשו יהיה בעל חשיבות עליונה בסרט שמתרחש בעולם האופנה. "הגישה שלי הייתה לשכור אותה ואז לצאת מהחדר", התלוצץ לימים.[54] למרות שרק ולנטינו גאראווני הופיע על המסך, מעצבים רבים אחרים סייעו לפילד.[53] פרנקל נזכר שהחלטתה של פראדה לסייע לפילד "עזרה לה לשבור את הקרח".[10]

תקציב התלבושות של הסרט עמד על 100,000 דולר, אך קיבל חיזוק בעזרת חבריה של פילד בתעשייה, והיא העריכה לאחר מכן שכמיליון דולר בשווי בגדים הופיעו על המסך.[55] הפריט היקר ביותר היה שרשרת של פרד לייטון (אנ') בשווי 100,000 דולר שעל צווארה של סטריפ, אשר השוותה את הצלחתה של פילד בהרכבת המלתחה לאפקטים המיוחדים של סרטי משימה בלתי אפשרית.[10]

כאשר האת'וויי נכנסת למשרד לאחר שנייג'ל נותן לה גישה לארון הבגדים של Runway, היא לבושה כולה בשאנל. פילד הסבירה ב-2016: "הרגשתי שאן האת'וויי היא ילדת שאנל באופן טבעי, ולא נניח ילדת ורסצ’ה או רוברטו קוואלי". כשהתקשרה לחברה לבקש עזרה, הם התלהבו: "הם רצו לראות שאנל על בחורה צעירה כדי להראות את המותג מנקודת מבט אחרת", ולשדר שהוא מתאים "לא רק לנשים בגיל העמידה בחליפות, אלא גם לצעירות ומגניבות".[56] קלווין קליין השלים את המלתחה של אנדראה.[43] רוב הבגדים שנראו על המסך היו בהשאלה; סטריפ נזכרת שלא יכלה לאכול ספגטי בצהריים כשלבשה שמלה מסוימת, כי אם היא תתלכלך — ההפקה לא תוכל להחזיר אותה.[57]

דולצ’ה וגבאנה וקלוין קליין גם הם סייעו לפילד, עם כמה תוספות של המעצב הלבנוני ג'ורג' שחרא. למרות שפילד נמנעה מלהלביש את סטריפ בצורה שתזכיר את אנה וינטור, היא כן הלבישה אותה בכמות נכבדה של פראדה (להערכת פילד עצמה, 40 אחוז מהנעליים שלבשה סטריפ היו של פראדה). "אני יודעת שהדמות שלה במקור התבססה על אנה וינטור", אמרה פילד, "אבל לא רציתי להעתיק סגנון של מישהי אחרת". פילד אמרה שלא רצתה שאנשים יזהו בקלות מה מירנדה לובשת. אבל, כמו וינטור וקודמתה בווג דיאנה ורילנד, הן הבינו שלמירנדה דרוש מראה חתימתי, שהושג בעיקר דרך הפאה הלבנה והפוני, וכן דרך הבגדים שהן בחרו בקפידה מתוך קטלוגים. "בבחירת המלתחה שלה, הרעיון שלי היה שהיא עורכת אופנה ראשית, ויש לה סגנון אישי", סיפרה פילד ל-Women's Wear Daily ב-2016. "אנחנו יוצרים דמות מקורית".[54]

בלנט נזכרת שהיא וסטריפ נעלו את הנעליים המקוריות של התלבושת רק כשהן נראו בפריים המלא. בכל פעם שרק החלק העליון של גופן צולם, הן העדיפו נעליים נוחות יותר כמו Uggs. האת'וויי, לעומת זאת, תמיד נעלה את הנעליים שהוקצו לה. "היא רצה ברחובות מרוצפים כמו עז הרים בטוחה בעצמה", נזכרת בלנט.[10]

אמילי בלנט בלוק שעיצבה פילד עבור דמותה

פילד יצרה ניגוד בין אנדי לאמילי בכך שנתנה לאנדי תחושת סגנון מסוימת, אך לא נועזת מדי — סגנון שמשדר בגדים שמגזין אופנה מחזיק עבור צילומים, ושהיו נוחים לבחורה צעירה חסרת ניסיון אופנתי בסביבת עבודה תובענית. אמילי, לעומת זאת, הייתה "כל כך בקצה שהיא כמעט נופלת ממנו".[45] עבורה, פילד בחרה פריטים של ויויאן ווסטווד וריק אוונס, כדי לרמוז על טעם נועז ו"אנדרגראונדי" יותר.[43] לאחר יציאת הסרט, כמה מהמראות שפילד יצרה הפכו לפופולריים, לשעשועם של יוצרי הסרט.[51]

טוצ’י שיבח את כישרונה של פילד בהרכבת תלבושות שהיו לא רק אופנתיות אלא גם סייעו לו לפתח את הדמות שלו:

"היא פשוט יושבת שם עם הסיגריה והשיער שלה, שולפת פריטים — אלמנטים כל כך שונים — ומרכיבה מהם תלבושת, ואתה אומר, 'נו באמת, פט, אי אפשר לשלב את זה עם זה'. והיא אומרת, 'אה, פשוט תנסה את זה'. אז אתה לובש את זה, וזה לא רק עובד — זה עובד בכמה רמות שונות, וזה עוזר לך להבין מי הבן אדם. התלבושות האלה משיגות בדיוק את מה שניסיתי להשיג. יש בהן ראוותנות, יש סיכון אמיתי, אבל כשאני נכנס לחדר, זה לא צעקני. זה דווקא מאוד עדין. אתה מסתכל ואומר: 'החולצה הזאת, העניבה הזאת, הז’קט, הווסט? מה?' — אבל זה עובד".[35]

הוא כל כך אהב עניבה אחת של Dries van Noten (אנ') שלבש בסרט, עד שהחליט לשמור אותה לעצמו.[35]

עיצוב התפאורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעצב "ג'ס גונצ'ור" עיצב את משרדי המגזין "Runway" במראה לבן, נקי ומעוצב כמו קומפקט איפור, תוך השראה ממשרדי מגזינים אמיתיים, ובפרט ממשרדה של אנה וינטור, עורכת ווג.[58] הדמיון למשרדה האמיתי היה כה רב, שווינטור החליפה את עיצוב משרדה לאחר יציאת הסרט.[59] אחת מהשמועות שפרנקל אישר היא שגונצ'ור אף הצליח להיכנס למשרדי ווג כדי לראות בעצמו את העיצוב.[10]

בנוסף, נבחרו פרטים קטנים כדי להבליט את אישיות הדמויות – כמו רקע המחשב של בלנט עם שער הניצחון שמסמל שאיפות לקריירה בפריז, לעומת הרקע הפרחוני של אנדי שמדגיש את אופיה הטבעי והתמים. גם התמונה עם הוריה של אנדי כללה את אמה האמיתית של האת'וויי ואת השחקן דייוויד מרשל גרנט (אנ').[43]

לבסוף, מוזכרות העותקים הפיקטיביים של הארי פוטר שהוצגו בסרט, שהיו מלאים בג'יבריש, אך הפכו לפריט נחשק על ידי מעריצים – עד שנמכרו לבסוף באי ביי לצד פריטי לבוש מהסרט, וכל ההכנסות הועברו לעמותת "Dress for Success".[42]

צילומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו יורק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • החזית והלובי של משרדי "אליאס-קלארק" צולמו בבניין ברחוב סיקס אווניו מס' 1221, בעוד שחלק מהמשרדים עצמם צולמו במסדרונות הבניין הסמוך של פוקס ובאולפן.[43]
  • הקפיטריה שייכת בפועל למשרדי רויטרס במנהטן.[43]
  • הדירה של אנדי ובן זוגה נייט ממוקמת בלואר איסט סייד.[60]
  • אנדי נוסעת ברכבת התחתית מתחנת ספרינג עד רחוב 51 בקו לקסינגטון.[60]
  • המסעדה שבה עובד נייט, "Bubby’s", נמצאת בטרייבקה.[43]
  • הסצנה במסעדת הסטייקים צולמה ב-Smith & Wollensky כולל במטבח.[43]
  • אולפן הצילום של המעצב "הולט" הוא חדר עבודה אמיתי המשמש מעצב במציאות.[43]
  • הצילומים החיצוניים לאירוע ההתרמה במוזיאון צולמו בכניסה למוזיאון להיסטוריה של הטבע, אך הסצנות הפנימיות צולמו בלובי של אחד מבתי המשפט בפולי סקוור.[43]
  • הבית של מירנדה נמצא באפר איסט סייד ושייך לידידה של המפיקה ונבחר ברגע האחרון לאחר שבית אחר לא היה זמין.[43]
  • הסצנה שבה כריסטיאן נותן לאנדי את כתב היד הלא-מפורסם של הארי פוטר צולמה בבר King Cole שבמלון סיינט ריג'ס.
  • הרכבת שלוקחות התאומות נעה צפונה לאורך נהר ההדסון באזור Haverstraw Bay.
  • הסצנה שבה מירנדה יורדת מהלימוזינה כביכול בפריז, צולמה בעצם ברחוב 77 מערב בפינת סנטרל פארק וסט.
  • חדר החדשות של העיתון בו אנדי מתקבלת לעבודה בסיום הסרט צולם במערכת New York Sun (שכבר לא קיימת).[43]
  • בית הקפה שבו אנדי מתנצלת בפני נייט היה ה-Mayrose ברחוב ברודוויי 920 ליד פלטריון. כיום פועל במקום סניף של Flying Tiger Copenhagen.

פריז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסט-פרודקשן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עריכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העורך "מארק ליבולסי" הבין, כמו שהתסריטאית אלין מקנה הבינה מצידה, שהסרט פועל בצורה הטובה ביותר כשהוא מתמקד בקו העלילה שבין אנדראה למירנדה. בהתאם לכך, הוא חתך מספר סצנות שהיו בעיקר קישוריות, כמו ריאיון העבודה של אנדראה וביקור צוות "המסלול" בסטודיו של הולט. הוא גם הוציא סצנה מוקדמת שבה מירנדה מחמיאה לאנדראה. כשפרנקל עיין בסצנות האלה עבור גרסת ה-DVD, הוא הודה שמעולם לא ראה אותן קודם לכן, משום שליבולסי כלל לא כלל אותן באף עותק ששלח לבמאי.[45]

פרנקל שיבח את ליבולסי על כך שהצליח לגרום לארבעת המונטאז'ים המרכזיים בסרט לעבוד: כתוביות הפתיחה, זריקת המעילים של מירנדה, מהפך ההופעה של אנדראה, וההקדמה לפריז. השלישי היה מאתגר במיוחד, מאחר שהוא עושה שימוש במכוניות חולפות והפרעות אחרות כדי להסתיר את חילופי הבגדים של האתוויי. סצנות מסוימות אף נוצרו ממש בחדר העריכה, כמו קבלת הפנים במוזיאון – שם ליבולסי שיבץ חומרי גלם נוספים כדי לשמור על קצב העלילה.[43]

בשנת 2021 העריכה מקנה שהיא אישרה קיצוץ של סצנות בשווי של כ-10 מיליון דולר. סצנת פתיחה שבה אנדי מגיעה לבניין הלא נכון בדרכה לראיון הוסרה כדי להתחיל את הסיפור מהר יותר. הסצנה שבה היא מפספסת את יום ההולדת של נייט הייתה אמורה להיות מושקעת יותר, עם מפגש של בני הזוג עם חבריהם בקונצרט – אך זה היה יקר מדי, ולכן נכתבה במקומה הסצנה עם הקאפקייק. "היו לנו הרבה גרסאות לסצנה הזו". גם סיום חלופי לעלילת הזוג, שבו הם מקיימים את אותה שיחה על עתיד הקשר ביניהם תוך כדי ריצה בפארק, צולם – אך הוחלף בסצנה הפחות אופטימית במסעדה.[10]

מקנה אף הסכימה לוותר על המשפט של מירנדה: "פרחים... לאביב? מהפכני". – אך פרנקל התעקש להשאיר אותו.[10]

מוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין תיאודור שפירו הסתמך במידה רבה על גיטרות וכלי הקשה, לצד ליווי של תזמורת מלאה, כדי ללכוד צליל עירוני עכשווי. בסופו של דבר הוא כתב כ-35 דקות של מוזיקה לסרט, שבוצעו והוקלטו על ידי תזמורת "Hollywood Studio Symphony" בניצוחו של פיט אנתוני.[61]

היצירה שלו שולבה עם שירים של אמנים מפורסמים כמו: U2 ("City of Blinding Lights", סצנות של מירנדה ואנדי בפריז), מדונה ("Vogue" ו-"Jump", בהתאמה – מונטאז' האופנה של אנדראה והיום הראשון שלה בעבודה), קיי. טי. טאנסטול ("Suddenly I See", מונטאז' נשי בכתוביות הפתיחה), אלאניס מוריסט ("Crazy", צילומים בסנטרל פארק), Bitter:Sweet ("Our Remains", אנדי אוספת את הסקיצות של ג'יימס הולט למירנדה; "Bittersweet Faith", תערוכת האמנות של לילי), Azure Ray ("Sleep", לאחר התפרקות הקשר עם נייט), Jamiroquai ("Seven Days in Sunny June", אנדי וכריסטיאן נפגשים במסיבה של הולט), ועוד. פרנקל רצה לשלב את "City of Blinding Lights" בסרט אחרי שהשתמש בו בפסקול של מונטאז' וידאו שערך מפריז לאחר סיור לוקיישנים שם.[43] באותה מידה, המפיקה פלורנס פילד התעקשה מאוד לכלול את "Vogue".[43]

אלבום הפסקול יצא לאור ב-11 ביולי 2006 על ידי Warner Music. הוא כולל את מרבית השירים שהוזכרו לעיל, כמו גם קטעים מתוך המוזיקה של שפירו. עם זאת, השיר "Suddenly I See" לא נכלל באלבום – והדבר אכזב מעריצים רבים.[62]

טרום שחרור ושיווק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור, רצה הבמאי דייוויד פרנקל ליצור סרטון קצר ("sizzle reel") רק כדי לשכנע את אולפני פוקס לממן צילומים בפריז. אך הסרטון היה כה משכנע, עד שהאולפן החליט להשקיע בקידום הסרט באופן נרחב יותר. תאריך ההפצה הוזז מפברואר לקיץ, כדי להוות חלופה קלילה יותר לצופים שצפו בסופרמן חוזר שיצא בסוף יוני 2006, והסרט הוצב כאירוע קולנועי בפני עצמו.[9]

שתי החלטות של מחלקת השיווק של האולפן, שנועדו להיות זמניות בלבד, הפכו בסופו של דבר לחלק בלתי נפרד מהמסע הפרסומי. הראשונה הייתה יצירת פוסטר הטיזר: עקב אודם המסתיים בקלשון. הוא זכה להצלחה כה גדולה והפך ל"איקוני כמעט" (כפי שתיארה המפיקה וונדי פיינרמן), עד ששימש גם כפוסטר הרשמי של הסרט. הסמל הפך למותג, ושולב בכל מוצר נלווה – מהדורת הספר המחודשת, עטיפת הפסקול ועטיפת ה-DVD.[63]

בנוסף, האולפן יצר טריילר שכלל רק סצנות מתוך שלוש הדקות הראשונות של הסרט, בהן אנדי פוגשת את מירנדה לראשונה. הטריילר נועד לשמש בהקרנות מקדימות ובפסטיבלים, עד שיהיה אפשר להרכיב טריילר סטנדרטי מהסרט כולו. אך גם הפעם, התוצאה הייתה כה יעילה בקרב קהל מוקדם – עד שהטריילר נשאר כגרסה הראשית, כי יצר סקרנות לסרט בלי לחשוף את תוכנו.[63]

גייבלר שיבח את צוות השיווק של האולפן על היצירתיות שגילו. פוקס ראו בסרט "תוכנית נגדית" לסוף השבוע שבו "סופרמן חוזר" יצא לאקרנים. הם ידעו שהנושא והשחקנית אן האת'וויי ימשכו קהל צעיר ונשי שפחות יתעניין בסופרמן, אך עם זאת, "לא רצינו שזה ייראה סתם כקומדיה נשית שנפלה בין התאריכים".[10]

ביקורת וקבלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"השטן לובשת פראדה" זכה לביקורות חיוביות ברובן.[64] באתר Rotten Tomatoes הסרט קיבל 75% ביקורות חיוביות, עם ציון ממוצע של 6.7 מתוך 10, ותואר כעולה באיכותו על הספר המקורי, עם הופעה מצוינת של מריל סטריפ והופעה מרשימה של אן האת'וויי.[65] גם באתר Metacritic זכה לציון ממוצע של 62 מתוך 100,[66] וצופי CinemaScore העניקו לו ציון B.

הביקורות שיבחו בעיקר את סטריפ, שתיארה את מירנדה כדמות מורכבת יותר מאשר בגרסתה הספרותית. א. או. סקוט מהניו יורק טיימס כתב כי "מירנדה של סטריפ מעוררת פחד וגם הערכה".[67] גם דייוויד אדלשטיין מניו יורק ציין את הופעתה כ"מינימליסטית ומופלאה",[68] בעוד ג'יי הוברמן ב"וילג' וויס" קרא לה "נבלית הקולנוע המפחידה והמשעשעת ביותר מאז המכשפה הלבנה של טילדה סווינטון".[69]

אמילי בלאנט זכתה אף היא לשבחים, כשכתבים ציינו שהיא גונבת כמעט כל סצנה בה היא מופיעה.[70] לעומתה, הביקורת על הופעת האת'וויי הייתה מעורבת – חלקם שיבחו את נוכחותה, בעוד אחרים טענו שאינה נושאת את עיקר הסרט.[71][72][73] המבקרים הסכימו שהתסריט שיפר מאוד את הסיפור לעומת הספר,[72] אך חלקם הרגישו שהוא נותר שטחי מבחינה דרמטית.[73][72]

העובדה שמעצבים רבים נתנו לשימוש בסרט את מיטב המותגים של בגדיהם ואביזרי האופנה (אקססוריס) שלהם, הפכה את הסרט לסרט בעל קולקציית התלבושות היקרה ביותר בכל הזמנים.[74]

הצלחה מסחרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט יצא לאקרנים ב־30 ביוני 2006, סוף השבוע שלפני יום העצמאות האמריקאי, והוקרן ב־2,847 מסכים. עד ל־2 ביולי גרף כ־27 מיליון דולר, והיה במקום השני אחרי סופרמן חוזר. בכך שבר שיא בן שש שנים לסרט שהרוויח הכי הרבה באותו סוף שבוע בלי להיות בראש הטבלה – הפטריוט.[75]השיא נשבר ב-2009 על ידי הסרט עידן הקרח: שחר הדינוזאורים.[76]

בסך הכול הכניס כ־40 מיליון דולר בשבוע הראשון, מה שהוביל את פוקס להרחיב את ההפצה ולהוסיף 35 מסכים נוספים בסוף השבוע הבא. הסרט נשאר בין עשרת הסרטים המכניסים ביותר במשך חודש יולי, ורץ בבתי הקולנוע עד דצמבר – זמן קצר לפני שיצא ב־DVD.[77]

לדברי המפיקה אליזבת גבלר, השיווק כוון בעיקר לנשים, אך גם גברים הגיעו לצפות בסרט – לעיתים מתוך סקרנות לעולם האופנה ולעיתים בזכות הדמות המרשימה של מירנדה. השיחה סביבו תפסה תאוצה באירועים משפחתיים בקיץ ונוצר אפקט של "ספר קריאה קייצי" – סרט שכולם מדברים עליו.[78]

"השטן לובשת פראדה" הפך להצלחה קופתית אדירה עם הכנסות של כ־125 מיליון דולר בצפון אמריקה וכ־326 מיליון ברחבי העולם – שיא קריירה עבור סטריפ, האת’אוויי ובלאנט בזמן יציאתו.[79] סטריפ שברה את השיא הזה עם מאמה מיה! ב־2008, האת’אוויי עם אליס בארץ הפלאות ב־2010, ובלאנט רק ב־2014 עם קצה המחר.[80] עבור סטנלי טוצ’י זו הייתה ההצלחה הגדולה ביותר שלו עד שהופיע בקפטן אמריקה: הנוקם הראשון ב־2011.[81]

ייצוג תעשיית האופנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה גופי תקשורת נתנו לכתבי אופנה בעבר ובהווה להביע את דעתם על מידת הריאליסטיות של הסרט – והתשובות היו מגוונות. בות' מור מהלוס אנג'לס טיימס ביקרה את המעצבת פטרישיה פילד על כך שיצרה "פנטזיית אופנה יפה שאין לה הרבה קשר למציאות" – ייצוג שמתאים יותר למה שאנשים מחוץ לתעשייה חושבים עליה מאשר למה שהיא באמת. לדבריה, בעולם האמיתי אנשים בתעשיית האופנה נוטים להתאפר פחות וללבוש בגדים נועזים יותר (כאלו שלא כוללים טבעות לבהונות, למשל). פילד הגיבה: "אם הם רוצים סרט תיעודי, שיצפו בערוץ ההיסטוריה".[82]

גם כתבת האופנה הדלי פרימן מהגרדיאן טענה שהסרט מלא בסקסיזם ובקלישאות, שלדבריה מאפיינות סרטים רבים שעוסקים באופנה.[83]

לעומתה, שרלה קרופ, עורכת בפועל של ".SHOP Inc", שיבחה את הסרט: "זה הסרט הראשון שראיתי שקולע באמת... הוא מעביר טוב יותר מכל סרט אחר את הפוליטיקה הפנימית, המתח, הדקירות בגב והחנופה".[84] גם ג'ואנה קולס, עורכת המהדורה האמריקאית של "Marie Claire", הסכימה: "הסרט חושף בצורה מבריקה טיפוס מסוים של צעירה שחיה, נושמת וחושבת רק על אופנה... צעירות שמוכנות למות רק כדי לא לוותר על תיק של איב סן לורן שעולה פי שלושה מהמשכורת שלה. הוא גם מדייק ביחסי העורך־עוזרת".[84]

ג'יניה בלפנטה, כתבת אופנה לשעבר של הניו יורק טיימס, כינתה את הסרט "הייצוג האמין ביותר של תרבות האופנה מאז הסרט התיעודי Unzipped (1995)", והחמיאה לו על הדרך שבה הוא מציג את השינויים שחלו בעולם האופנה בתחילת המאה ה־21.[85] עם זאת, עמיתתה רות לה פרלה מצאה תגובות שונות בהקרנה מוקדמת לתעשייה – רבות טענו שהאופנה בסרט שמרנית מדי, והיופי המוגזם מזכיר יותר את שנות ה־80 מאשר את ה־2000. פילד הגיבה: "התפקיד שלי הוא ליצור בידור, עולם שאנשים יכולים לבקר בו ולטייל בו לרגע".[82]

אנה ווינטור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנה ווינטור, שעליה דמות מירנדה בסרט מבוססת לכאורה, הייתה בתחילה סקפטית לגבי הסרט, אך בהמשך החלה להעריך אותו.

ווינטור נכחה בהקרנת הבכורה של הסרט בניו יורק, כשהייתה לבושה בפראדה. חברתה ברברה אמיאל סיפרה שווינטור אמרה זמן קצר לאחר מכן שהסרט יגיע ישירות ל-DVD.[86] מאקנה סיפרה כי ווינטור ובתה "בי" ישבו מולה ומול הבמאי פרנקל, אשר לדבריה לא חדל לשבח את דיוק הסרט.[87]

בריאיון לברברה וולטרס ששודר ביום יציאת ה-DVD, כינתה ווינטור את הסרט "ממש בידורי" והעריכה את האופי ה"נחרץ" של ההופעה של סטריפ. "כל דבר שהופך את עולם האופנה לבידורי, זוהר ומעניין – זה נהדר לתעשייה שלנו. לכן הייתי מאה אחוז בעד זה".[88]

סטריפ אמרה שווינטור הייתה "כנראה יותר מוטרדת מהספר מאשר מהסרט".[89]

פופולריותה של ווינטור זינקה בעקבות הייצוג שלה ב"השטן לובש פראדה". סטריפ הוסיפה כי לא התבססה על ווינטור לבניית דמותה בסרט, אלא הושפעה מגברים שהכירה בעבר: "לצערי, אין מספיק נשים בעמדות כוח, או לפחות אני לא מכירה אותן, כדי להעתיק".[90]

פרנקל סבור שווינטור אולי עדיין טומנת טינה כלשהי כלפי הסרט. הוא ישב שוב מאחוריה כמה שנים אחר כך בטורניר טניס במיאמי, ואחרי המשחק הציג את עצמו. כשהודיע לו שהוא במאי הסרט, הוא נזכר שווינטור משכה את ידה מהלחיצה.[87]

בסיום הופעה ב-2024 של המחזמר "Gutenberg! The Musical!", ווינטור הופיעה בתפקיד קמע של מפיקה (תפקיד שמוענק מדי ערב לסלבריטאי אחר), שהציעה לכוכבים ג'וש גאד ואנדרו רנלס חוזה להפיק את המחזמר שפיתחו במהלך המופע. היא הציגה את אן האת'וויי כעוזרת שלה, שאמרה "עדיין?".[91]

בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "השטן לובש פראדה" הגיע למקום הראשון בטבלאות ההכנסות בסוף השבוע של 9 באוקטובר, כשהוא עולה לאחר פתיחה חזקה בספטמבר באוקיאניה ובאמריקה הלטינית. הוא היה הסרט המכניס ביותר באותו סוף שבוע בבריטניה, ספרד ורוסיה, עם הכנסות כוללות של 41.5 מיליון דולר. במהלך החודש הסרט המשיך להחזיק בעמדות חזקות כשנפתח בשאר אירופה, מה שסייע לו להישאר בראש טבלאות ההכנסות מחוץ לארצות הברית עד סוף החודש. בסוף השנה נותרה רק פתיחתו בסין, שם יצא בסוף פברואר 2007 והכניס 2.4 מיליון דולר.

החלק הגדול ביותר מהכנסות הבוקס אופיס הבינלאומית, שהגיעו ל-201.8 מיליון דולר, הגיע מבריטניה עם 26.5 מיליון דולר. גרמניה הגיעה למקום השני עם 23.1 מיליון דולר, אחריה איטליה עם 19.3 מיליון דולר וצרפת עם 17.9 מיליון דולר. מחוץ לאירופה, השוק הגדול ביותר היה יפן עם 14.6 מיליון דולר, ואחריה אוסטרליה עם 12.6 מיליון דולר.

רוב הביקורות מהתקשורת הבינלאומית שיקפו את התגובות המקומיות – הן שיבחו את סטריפ ושחקנים אחרים, אך גם תיארו את הסרט כ"צפוי". פיטר בראדשו מהגרדיאן, שמצא את הסרט "בינוני ומשעשע", הביע ביקורת על בלנט וקרא לה "אכזבה ממשית... מתוחה ומבוכה". באינדפנדנט, אנתוני קווין כתב שסטריפ "עשויה פשוט להעניק לנו כאן קלאסיקה", וסיכם שהסרט "קליל ועסיסי כמו מסטיק טרי".

במרבית השווקים שמר הסרט על שמו המקורי באנגלית, או תורגם לשפה המקומית. עם זאת, באמריקה הלטינית שינו את השם בצ'ילה, קולומביה, אקוודור, מקסיקו ווונצואלה ל"El diablo que viste Prada" ו-"El diablo se viste a la moda" ("השטן שלובש פראדה" ו"השטן אופנתי", בהתאמה).

  • בפולנית השם הוא Diabeł ubiera się u Prady, שמשמעותו פחות או יותר "השטן מתלבש אצל פראדה" במקום התרגום המדויק "השטן לובש פראדה".
  • באיטלקית השם הוא Il diavolo veste Prada, שמשמעותו המדויקת היא "השטן לובש פראדה".
  • בטורקית השם הוא Şeytan Marka Giyer, שמתורגם ל"השטן לובש מותגים".
  • ברומנית השם הוא Diavolul se îmbracă de la Prada, שפירושו "השטן מתלבש מפראדה", אותו מבנה ניתן למצוא גם בצרפתית בשם Le Diable s'habille en Prada ("השטן מתלבש בפראדה").
  • הגרסה היפנית נקראת プラダを着た悪魔, שפירושה "השטן שלובש פראדה".

מחלוקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין אנה וינטור ודמותה הספרותית/קולנועית מירנדה פריסטלי קיימים קווי דמיון רבים; היא בריטית, יש לה שני ילדים, ומשמשת כדירקטורית בחבר המנהלים של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, משרדה של פריסטלי בסרט דומה מאוד בעיצובו למשרדה המקורי של וינטור[92] (בעקבות הסרט שופץ המשרד ומראהו שונה[93]).

במהלך הפקת הסרט ב-2005 נטען כי וינטור הודיעה לאנשים בולטים בעולם האופנה, במיוחד מעצבים, כי היא תיצור "רשימה שחורה" של כל מי שיופיע בסרט בתפקיד עצמו והם לא יפורסמו ב"ווג".[94] היא הכחישה זאת באמצעות הדובר שלה, שאמר: "וינטור מעוניינת בכל דבר שיתמוך באופנה". בפועל מסתבר שיש אמת בטענה, מאחר שבעוד שמעצבים וצלמים רבים בהם פטריק דמרשלייה וכן דוגמניות רבות מוזכרים בסרט, הרי שרק שלושה מהם, ולנטינו גראביני (Valentino Garavani), היידי קלום וברידג'ט הול, הופיעו בסרט בתפקיד עצמם.[94]

במחווה הפגנתית, הגיעה וינטור להקרנת הבכורה של הסרט כשהיא לבושה בפראדה מכף רגל ועד ראש. לכתבים נמסר כי תגובתה לסרט הייתה שהסרט בוודאי יופץ מיידית ב-DVD. בראיון שהעניקה לברברה וולטרס ושודר ביום הפצת ה-DVD, אמרה וינטור כי לדעתה הסרט "ממש מבדר" ושיבחה אותו על כך שהתייחס לאופנה כ"מבדרת, זוהרת ומעניינת... אני תמכתי בו במאה אחוז".[95]

פרסים ומועמדויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה חודשים לאחר יציאת הסרט בצפון אמריקה (אוקטובר 2006), קיבלו הבמאי דייוויד פרנקל והסופרת לורן וייסברגר יחד את פרס הספר-לסרט של מגזין וראייטי במסגרת טקס פרסי קוויל. צוות המגזין בחר את המועמדים והזוכים, והעורך פיטר בארט שיבח את שני היצירות:

"'השטן לובש פראדה' הוא סרט מלא אנרגיה ובימוי מדויק, שהפתיע רבים בתעשייה בזכות הצלחתו המתמשכת בקופות. הוא ריגש את הקהל האמריקני, בדומה לספר של לורן ויסברגר, שממשיך לככב ברשימות רבי-המכר".

הסרט נבחר על ידי מועצת הביקורת הלאומית כאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה, וקיבל הכרה דומה גם מהמכון האמריקאי לקולנוע.

כשפורסמו מועמדויות פרסי גלובוס הזהב בדצמבר, הסרט קיבל התייחסות נרחבת מצד התאחדות העיתונאים הזרים בהוליווד. הוא היה מועמד לסרט הקומדיה/מוזיקלי הטוב ביותר, ואמילי בלאנט הייתה מועמדת לשחקנית המשנה הטובה ביותר. מריל סטריפ זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בקומדיה/מוזיקל.

בינואר 2007, גילדת שחקני המסך (SAG) העניקה לסטריפ מועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר. ארבעה ימים לאחר מכן, זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר מטעם אגודת מבקרי הקולנוע הלאומית, הן על הופעתה ב"השטן לובש פראדה" והן ב"A Prairie Home Companion". איילין ברוש מקנה הייתה מועמדת לפרס גילדת התסריטאים על התסריט המעובד הטוב ביותר.

כשהאקדמיה הבריטית לקולנוע (BAFTA) פרסמה את מועמדויותיה לשנת 2006, בלאנט, פטרישה פילד, מקנה וסטריפ כולן היו מועמדות, יחד עם מאפרות ומעצבות השיער ניקי לדרמן ואנג'ל דה אנג'ליס.

בסוף ינואר, קיבלה סטריפ את מועמדותה ה-14 לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, בכך האריכה את שיאה למספר המועמדויות הרב ביותר אי פעם על ידי שחקן או שחקנית. פטרישה פילד הייתה מועמדת לאוסקר לעיצוב התלבושות, אך אף אחת מהן לא זכתה. עם זאת, במהלך טקס האוסקר, בלאנט והאת'וויי הגישו את הפרס בקטע קומי קצר מאוד, כשנכנסו לדמויותיהן לשעבר מהסרט ושאלו במבוכה מי מהן הביאה לסטריפ את הקפוצ'ינו שלה. סטריפ שיתפה פעולה כששמרה על הבעת פנים חמורת סבר וקימטה את מצחה במבט "פריסטלי" – ואז חייכה.

זכיות בפרסים רשמיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. שחקנית השנה – מריל סטריפ
  2. שחקנית המשנה הבריטית של השנה – אמילי בלאנט
  • National Board of Review (ינואר 2007): בין עשרת הסרטים הטובים של השנה
  • National Society of Film Critics (ינואר 2007): שחקנית משנה – מריל סטריפ
  • North Texas Film Critics Association (ינואר 2007): שחקנית השנה – מריל סטריפ
  • Rembrandt Awards (מרץ 2007): שחקנית בינלאומית – מריל סטריפ
  • Satellite Awards (דצמבר 2006):
  1. שחקנית בקומדיה/מוזיקל – מריל סטריפ
  2. עיצוב תלבושות – פטרישה פילד
  • Women Film Critics Circle (דצמבר 2006):
  1. הופעה קומית הטובה ביותר
  2. מספרת הסיפורים הנשית הטובה ביותר – אילין ברוש מקנה

במדיה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת הסרט עצמו, "השטן לובשת פראדה", הובילה להצעה לסדרת דרמה-קומית אמריקאית, שיועדה לעונת השידורים 2007–2008 ברשת פוקס. הסדרה תוכננה להפיק במסגרת Fox Television Studios ולהתאים את העלילה לפורמט של חצי שעה או שעה, בצילום במצלמה אחת, אך הפרויקט לא התקדם לשלבי הפקה ולא צולם אפילו פרק פיילוט.

עם יציאת הסרט בווידאו חלה התעוררות מחודשת בעניין סביב ספרה של וייזברגר, שדורג במקום השמיני ברשימת רבי-המכר של USA Today לשנת 2006, והיה הספר השני הכי מושאל בספריות הציבוריות בארצות הברית. גרסת האודיו של הספר יצאה באוקטובר 2006 והגיעה למקום השלישי ברשימת רבי-המכר של ספרים מוקלטים בז'אנר סיפורת.

מדיה ביתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-DVD של הסרט יצא ב-12 בדצמבר 2006, וכלל תוספות רבות: פרשנות קולית של הבמאי, העורכים והיוצרים, אוסף פספוסים בן חמש דקות (כולל מעידות של האת'וויי על עקבים וצילומים משעשעים מאחורי הקלעים), וחמישה סרטונים קצרים על תהליך ההפקה, עולם האופנה בניו יורק, המעצבת פטרישיה פילד, הופעתו של ולנטינו ועוד. צורפו גם 15 סצנות שנמחקו, טריילר הסרט ופרסומות נלוות.

הדיסק יצא בגרסאות מסך מלא ומסך רחב, עם כתוביות בצרפתית וספרדית, והעטיפה כללה את התמונה האיקונית של העקב האדום עם הכיתוב "Hell on Heels". בבריטניה יצא ה-DVD ב-5 בפברואר 2007. גרסת Blu-ray שיצאה במקביל כללה את רוב התכנים, אך החליפה את הסרטונים במסלול טריוויה קופץ בצורת כתוביות.

סצנות שנמחקו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מהסצנות שנמחקו סיפקו רקע נוסף לעלילה, אך נמחקו בעריכה כדי לשמור על מיקוד בקונפליקט המרכזי בין מירנדה לאנדי – לרוב מבלי להתייעץ עם הבמאי פרנקל.[43] אמנם פרנקל הסכים לרוב עם הבחירות של העורך ליבולסי, אך הסתייג מהסרת סצנה שמציגה את אנדי בשליחות במתחם של קלווין קליין, בטענה שהיא ממחישה שהעבודה שלה כללה גם משימות מקצועיות.[43]

סצנה חלופית בערב הגאלה זכתה לעדנה מחדש בטוויטר ב-2017, כאשר נחשפה מחדש. במקום שאנדי תזכיר למירנדה את שמו של אורח, כפי שקרה בגרסה הסופית, מופיע בעלה של מירנדה, מתנהג בגסות אליה ואל ראש החברה, ואנדי מצילה את המצב בשתיקה חכמה.[96] רבים דנו אם הסצנה הייתה צריכה להיכלל, והסכימו כי הייתה משנה את הדינמיקה של הדמויות באופן מהותי.[96]

קבלה לאחר ההפצה הביתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הפך מיד עם צאתו ב-12 בדצמבר 2006 להשכרת ה-DVD הפופולרית ביותר בארה״ב, והחזיק במקום הראשון עד סוף השנה, כשהוסיף 26.5 מיליון דולר לרווחיו. עד סוף 2007 נמכרו כ-5.6 מיליון עותקים, בסכום כולל של 94.4 מיליון דולר. בין הסצנות שנמחקו (ונכללו ב-DVD) היו כאלו שהוסיפו מידע רקע, אך רובן הוסרו כדי לשמר את המיקוד בעימות בין מירנדה לאנדי. אחת הסצנות הבולטות שנמחקו, בה מירנדה מודה בשתיקה לאנדי לאחר שבעלה מביך אותה באירוע, עוררה דיון נרחב בטוויטר ב-2017 – רבים הסכימו שהיא הייתה משנה את הסרט לחלוטין אילו נכללה.

השפעה תרבותית ומורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת עשר שנים ליציאת הסרט, בשנת 2016, מגזין Vanity Fair ערך סקירה של תוצאות שוברי הקופות בסופי השבוע של יום העצמאות בארצות הברית ב־15 השנים האחרונות. הם ציינו כיצד סרטים שזכו להצלחה גדולה אך לא שרדו מבחינה תרבותית הובסו על ידי סרטים פחות זכורים לאורך זמן. המגזין כינה את הניצחון של סופרמן חוזר על "השטן לובש פראדה" כ"הכי אירוני" מבין המקרים האלה. "[...] מידת החדירה של השטן לובש פראדה לתרבות הפופולרית אינה דורשת הסבר – כפי שגם לא דורש הניכור של סופרמן חוזר".[97]

דעות השחקנים מדוע הסרט ממשיך להחזיק מעמד שונות. אן האת'ווי סיפרה לוראייטי כי לדעתה רבים מזדהים עם המצב שבו אנדי עובדת אצל מישהי שנראית בלתי ניתנת לריצוי. "לכל אחד הייתה חוויה כזו". סטנלי טוצ'י לא חשב שצריך הסבר מסוים: "זה סרט מדהים... סרטים מדהימים הופכים להשפעתיים, לא משנה על מה הם".[98]

צוות השחקנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתבה לרגל העשור, וראייטי ציין שהסרט תרם לקריירות של שלוש שחקניות המרכזיות. מלבד המועמדות לשיא האוסקר של מריל סטריפ, הסרט הוכיח שהיא מסוגלת למשוך קהל בכוחות עצמה, ופתח בפניה דלתות לתפקידים ראשיים בקולנוע קיץ אחר כך, כמו במאמא מיה! וג'ולי וג'וליה. עבור האת'ווי, זה היה תפקידה הראשי הראשון לקהל בוגר. המפיקים שהבחינו שהיא הצליחה מול סטריפ, שכרו אותה לתפקידים רציניים יותר כמו ברייצ'ל מתחתנת ועלובי החיים, עליו זכתה באוסקר. "אני חושבת שאנשים ראו הבטחה – זה גרם להם לרצות לראות עוד".[98]

האת'ווי מאמינה שהקריירה של אמילי בלנט פרצה בזכות תפקידה בסרט. "מעולם לא ראיתי כוכב נולד לפני כן", אמרה. בלנט הסכימה שזה היה "שינוי לילה ויום" עבורה – היום שאחרי יציאת הסרט, העובדים בבית הקפה שבו נהגה להיפגש בבוקר הכירו אותה פתאום. גם עשר שנים אחרי, אנשים ממשיכים לצטט לה את הדיאלוגים מהסרט לפחות פעם בשבוע, היא מספרת.[98]

דמוגרפיית הקהל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המפיקה וונדי פיינרמן, הסרט סלל את הדרך להבנה בקרב יוצרי ומפיצי קולנוע שקיים קהל נשי חזק ומשמעותי, שלא ניתן לפצל לפי גיל. היא ציינה סרטים שבאו בעקבותיו, כמו מאמא מיה!, 27 שמלות (שנכתב גם הוא על ידי מקנה), ולפני שאפול שניסו לשחזר את הצלחתו – אך לטענתה לא הצליחו באותה מידה. "'פראדה' מזכיר לי סרטים קלאסיים שאין לנו מהם הרבה היום – סרטים שלא מציעים רק עלילה אחת, אלא הרבה יותר מזה... אתה פשוט רוצה שוב למצוא משהו שיגע ברוח התקופה כפי שהסרט הזה עשה".[99]

מבחינת מריל סטריפ, החידוש הגדול היה שהסרט הצליח לרגש גם גברים. "זו הפעם הראשונה, בכל סרט שעשיתי, שגברים ניגשו אליי ואמרו: 'אני יודע בדיוק מה הרגשת, זה ממש כמו החיים שלי'. עבורי זו הייתה הפריצה האמיתית של "השטן לובש פראדה" – שהוא נגע גם בגברים, ברמה מאוד עמוקה", סיפרה ל-Indiewire.[99]

השפעה על התרבות והחברה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הותיר חותם מתמשך בתרבות הפופולרית. מאז שחרורו, הוא הוזכר ונלעג בפרקים של משפחת סימפסון, המשרד (בפרק עם סטיב קארל כמייקל סקוט מחקה את מירנדה לאחר שצפה בסרט בנטפליקס) והקרדשיאנס, ודמותה של מירנדה שימשה כנקודת השוואה לנשים בעמדות כוח,[100][101] כולל פוליטיקאיות כמו איימי קלובושר.[102][103] הסרט שינה את הדרך בה נתפסת דמות העוזרת האישית בציבור,[104] ואף השפיע על השיח סביב תנאי העבודה של עובדים צעירים בתעשיות יצירתיות.[105][106]

מאמרים מאוחרים יותר הצביעו גם על מורכבותו – מצד אחד, הסרט נתפס כפורץ דרך שהקדים את דמות האנטי-גיבורה הנשית, ומנגד, נמתחה עליו ביקורת על הצגת מערכת יחסים רעילה כמפתח לקריירה.[107] מגזין Harper’s Bazaar, למשל, טען כי הסרט מחזק רעיון בעייתי לפיו נשים צריכות לספוג כל יחס בעבודה כדי להצליח.[108]

גרנייה (שהוצג ב-2007) השלים עם התגובה השלילית שקיבלה דמותו

Variety ציין כי הצלחת הסרט נבעה גם מתזמון מושלם – הוא הגיע בשעה בה עולם האופנה הפך לנגיש יותר לקהל הרחב, והוביל להתעניינות בפרויקטים כמו בטי וThe September Issue (אנ').[109][109] כתבה במגזין The Ringer אף טענה שהסרט הפך את אנה וינטור מדמות אגדתית בעולם האופנה לאייקון תרבות כלל-עולמי.[110]

אנטגוניזם כלפי נייט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של נייט, בן הזוג של אנדי, עוררה עם השנים אנטיפתיה לא פחותה מזו של מירנדה – ויש מי שכינו אותו "הנבל האמיתי של הסרט".[111] הוא נתפס כבן זוג שיפוטי, פוגעני ומזלזל, שמקטין את הצלחותיה של אנדי ומבקר את בחירותיה בתחום האופנה והקריירה. במיוחד עוררה זעם הסצנה שבה הוא נוזף בה על שהחמיצה את יום ההולדת שלו, אף על פי שעשתה זאת מסיבות מקצועיות.[112]

התסריטאית אלין ברוש מקנה הגנה על הדמות, וטענה שנייט מייצג קול ביקורתי כלפי בחירה בקריירה לא אותנטית. היא הודתה שהוא נשמע מעט "בכיין", אך טענה שיש ממש בטענותיו.[112] גם השחקן אדריאן גרנייה, שגילם את נייט, אמר ברבות השנים כי רק בדיעבד הבין את הביקורת עליו – והודה שבעצמו לא היה אז בוגר רגשית.[87]

אן האת'וויי, לעומתו, הציעה מבט סלחני יותר ואמרה שכל אחד היה "ילדותי" בשלב כלשהו, ושנייט פשוט התאכזב באותו רגע – כפי שקורה לכולנו לפעמים.[87]

נושאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטנדרטים של יופי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי אנדרו ג'וזף פגודה, מרצה ללימודי מגדר מאוניברסיטת יוסטון, הסרט לא מערער על שרירותיות או חוסר ההוגנות של אידיאלי היופי הנשיים – אלא מציג אותם כעובדה נתונה שלא ניתן לשנות או לאתגר, גם כשהדמויות עצמן מתקשות לעמוד בהם. הוא מצביע, למשל, על השיר "Suddenly I See" בפתיחה, שמלווה את התארגנות הנשים לעבודה ומשבח אידיאל נשי חיצוני – בשעה שסרטים כמעט אף פעם לא עושים זאת כלפי גברים. גם הופעתה הראשונה של מירנדה מצולמת דרך המבט הגברי, כאשר רואים רק את רגליה. לטענתו, הסרט אף מרמז שאנדי מתקבלת לעבודה בעיתון בסוף הסרט בזכות שינוי ההופעה שלה.[113]

סרט המשך

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – השטן לובשת פראדה 2

בשנת 2013 פרסמה לורן וייסברגר את ספר ההמשך "Revenge Wears Prada" ("נקמה לובשת פראדה", בתרגום חופשי לעברית), אך לא נראה היה שסרט המשך אכן יצא לפועל – אולי לאור חוסר ההתלהבות של כוכבות הסרט המקורי: מריל סטריפ הביעה חוסר עניין, ואן האת'וויי ציינה כי תשמח לשוב לעבוד עם הצוות – אך רק בפרויקט שונה לחלוטין.[109]

עם זאת, ביולי 2024 דווח כי אולפני דיסני החלו בפיתוח מוקדם של סרט המשך רשמי. הבמאי דייוויד פרנקל נמצא במגעים לשוב, בעוד שהתסריטאית אליין ברוש מקנה והמפיקות ונדי פיינרמן ודזירהו ביקשו לשוב לתפקידן מהסרט הראשון.[114]

הסרט צפוי לצאת ב־1 במאי 2026, ובמרכזו תעמוד דמותה של מירנדה פריסטלי (סטריפ), המתמודדת עם דעיכת עולם המגזינים המסורתי ונאלצת להתמודד מול אמילי (אמילי בלאנט), שכעת משמשת כמנהלת בכירה בתאגיד אופנה בעל שליטה בתקציבי הפרסום שפריסטלי זקוקה להם.[115] בלאנט אישרה כי הצילומים יחלו ביולי 2025.[116]

עיבוד מוזיקלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 נחשף כי מפיק הברודוויי קווין מקולום חתם שנתיים קודם לכן על הסכם עם אולפני פוקס לפיתוח גרסאות בימתיות לסרטים מהארכיון שלהם, ובמיוחד גילה עניין בשניים: גברת דאוטפייר ו-"השטן לובשת פראדה". בתחילת 2017 הוכרז רשמית כי מקולום, בשיתוף Fox Stage Productions, עובד על עיבוד מוזיקלי ל"השטן לובשת פראדה", המבוסס הן על הסרט והן על הספר. אלטון ג'ון ושיינה טאוב נשכרו להלחין את המוזיקה והמילים, בעוד המחזאי פול רודניק, שכתב סצנות מוקדמות לתסריט המקורי, יכתוב את הליברית.[117]

ביולי 2019 נערכה קריאה סגורה ראשונה עם השחקנים: אמילי סקינר (מירנדה), קריסטינה אלאבאדו (אנדי), הלן יורק (אמילי) ומריו קנטון (נייג'ל).[118] בהמשך, הוכרזה ריצת בכורה שתתקיים בין יולי לאוגוסט 2020 בתיאטרון ג'יימס מ. נידרלנדר בשיקגו, ביוזמת הבמאית אנה ד. שפירו, המנהלת האמנותית של תיאטרון סטפנוולף המקומי. לאחר מכן צפויה ההצגה לעלות גם בברודוויי, אך מועד ומיקום סופיים טרם פורסמו.[119]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים עם אלמנטים עלילתיים דומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 "The Devil Wears Prada". Box Office Mojo. ארכיון מ-23 בפברואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ↑ Thompson, Anne (1 ביולי 2016). "'The Devil Wears Prada' At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit". Indiewire. p. 2. ארכיון מ-19 באפריל 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ↑ L. A. Times Archives, 'Devil Wears Prada' will open L.A. Film Festival, Los Angeles Times, ‏2006-05-31 (באנגלית אמריקאית)
  4. ↑ How Similar Is Anna Wintour to Miranda Priestly? The Anna Book Sheds New Light, E! Online
  5. ↑ Samantha Bergeson, After Seeing ‘Devil Wears Prada,’ Anna Wintour Didn’t Remember Former Assistant Who Wrote Novel, IndieWire, ‏2022-05-03 (באנגלית אמריקאית)
  6. ↑ A. B. C. News, The 10 Most Fascinating People of 2006, ABC News (באנגלית)
  7. ↑ Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  8. ↑ Weisberger, Lauren.Author Lauren Weisberger laurenweisberger.com. מתוך דף הבית של לורן וייסברגר
  9. 1 2 3 4 5 6 7 8 Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  10. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  11. 1 2 3 4 Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  12. 1 2 Jennifer Merin interviews David Frankel re “The Devil Wears Prada” – ALLIANCE OF WOMEN FILM JOURNALISTS, ‏2006-12-13 (באנגלית אמריקאית)
  13. 1 2 3. Girl World: Clueless, Mean Girls, and The Devil Wears Prada, University of Texas Press, 2010-12-31, עמ' 77–98
  14. 1 2 Julie Miller, How Meryl Streep Terrified The Devil Wears Prada’s Screenwriter, Vanity Fair, ‏2016-06-29 (באנגלית אמריקאית)
  15. ↑ 'The Devil Wears Prada' screenwriter knows everyone hates Nate, EW.com (באנגלית)
  16. ↑ Aline Brosh McKenna: Screenwriters Lecture | BAFTA Guru, web.archive.org, ‏2013-09-04
  17. 1 2 3 Julie Miller, How Meryl Streep Terrified The Devil Wears Prada’s Screenwriter, Vanity Fair, ‏2016-06-29 (באנגלית אמריקאית)
  18. ↑ Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  19. ↑ במאמר המשווה את עלילת הסרט למיתוס הפסיכה, ג'נט ברנן קרופט מאוניברסיטת אוקלהומה אומרת שהנאום "חותר תחת הרעיון שאופנה, האולטימטיבית בעבודה נשית, היא טריוויאלית", הנחה של אנדי שתפקידה של מירנדה לתקן, כפי שקורה לגבי אפרודיטה במיתוס המקורי ודמויות דומות של אם-מנטורית בסיפורים אחרים של "מסע הגיבורה": "המונולוג של מירנדה על צבע הסוודר הכחול הגבשושי של אנדי ומקומו ברשת כלכלית עצומה (שהיא די גלויה לגבי שליטתה האישית) חוגג את הכוח הנשי".
  20. ↑ What That Famous 'Devil Wears Prada' Scene Actually Gets Wrong, HuffPost, ‏2014-01-24 (באנגלית)
  21. 1 2 Connie Wang, Stop Quoting The Cerulean Speech Because It’s Not Even Right, www.refinery29.com (באנגלית)
  22. ↑ Why This Scene From 'The Devil Wears Prada' Is Significant, NZ Herald, ‏2020-06-20 (באנגלית)
  23. ↑ Ferrier, Morwenna (2018-08-14). "Why is everyone still talking about this cerulean blue jumper?". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077.
  24. ↑ Friedman, Vanessa (2018-06-30). "Why We Cover High Fashion". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
  25. ↑ Jael Davis, DePaul University, 'The Devil Wears Prada,' the Fashion Industry's Trickle-Down Effect, and the Infamous Blue Sweater Scene, Study Breaks, ‏2021-07-05 (באנגלית אמריקאית)
  26. ↑ How, In One Monologue, 'The Devil Wears Prada' Nailed the Cultural Appropriation Issue, Mic, ‏2016-06-30 (באנגלית)
  27. ↑ Goffe, Nadira (2022-12-13). "An Expressive Ode to Expressionless Women". Slate (באנגלית אמריקאית). ISSN 1091-2339.
  28. 1 2 3 4 5 Esther Zuckerman, How Aline Brosh McKenna Wrote One of the Best Lines of the 21st Century for 'The Devil Wears Prada', Thrillist, ‏2019-06-13 (באנגלית)
  29. 1 2 Amalissa Hall, Florals? For spring? It can be groundbreaking when done right—here’s how to wear this motif in 2023, Tatler Asia (באנגלית)
  30. ↑ Zack Sharf, Meryl Streep’s ‘Devil Wears Prada’ Casting Got Pushback, Producer Was Told: ‘Are You Out of Your Mind? She’s Never Been Funny a Day in Her Life’, Variety, ‏2023-12-08 (באנגלית אמריקאית)
  31. 1 2 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  32. 1 2 3 4 5 Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  33. 1 2 Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  34. ↑ Armando Tinoco, Kate Hudson Regrets Not Making Time To Star In ‘The Devil Wears Prada’: “That Was A Bad Call”, Deadline, ‏2025-02-21 (באנגלית אמריקאית)
  35. 1 2 3 4 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  36. ↑ Selecting Your Methods: How To Make The Right Choices, 1 Oliver’s Yard, 55 City Road London EC1Y 1SP: SAGE Publications Ltd, 2017, עמ' 144–160
  37. 1 2 Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  38. ↑ Meryl Streep plays the Devil her own way, web.archive.org
  39. ↑ Anne Hathaway Gets Fit for Get Smart - Diet & Fitness, Get Smart, Anne Hathaway : People.com, web.archive.org, ‏2008-09-17
  40. ↑ Devil Wears Prada Forced Emily Blunt To Emaciate Herself, web.archive.org, ‏2009-01-23
  41. ↑ Emily Blunt Biography - Yahoo! Movies, web.archive.org, ‏2007-07-16
  42. 1 2 3 "12 Things You Need To Know About The Twins From "The Devil Wears Prada"". BuzzFeed (באנגלית).
  43. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 Şefik ÖZDEMİR, Mobbing Perspektifiyle Transmedya Hikâyeciliği ve Örgütsel Davranış: “The Devil Wears Prada” Filmi Örneği, Erciyes İletişim Dergisi 6, 2019-07-22, עמ' 1029–1044 doi: 10.17680/erciyesiletisim.480012
  44. 1 2 3 Fresh Intelligence November 09 2005 : Radar Online, web.archive.org, ‏2006-05-06
  45. 1 2 3 4 Şefik ÖZDEMİR, Mobbing Perspektifiyle Transmedya Hikâyeciliği ve Örgütsel Davranış: “The Devil Wears Prada” Filmi Örneği, Erciyes İletişim Dergisi 6, 2019-07-22, עמ' 1029–1044 doi: 10.17680/erciyesiletisim.480012
  46. ↑ Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  47. 1 2 Exclusive Interview: Meryl Streep - WHO.com, web.archive.org, ‏2007-08-30
  48. ↑ Calvin Weisberger, Full Text LINK - why, The Permanente Journal 7, 2003 doi: 10.7812/tpp/03.888
  49. ↑ What Meryl Streep Was Like On 'The Devil Wears Prada' Set, According To Author Lauren Weisberger, Bustle, ‏2016-06-30 (באנגלית)
  50. ↑ The secret of success? Kindness | Focus | The Observer, www.theguardian.com
  51. 1 2 Deden Novan Setiawan Nugraha, Lisani Muthi, Directive Illocutionary Acts in the Movie the Devil Wears Prada by Aline Brosh McKenna: A Pragmatics Study, Dordrecht: Atlantis Press International BV, 2024, עמ' 72–78, ISBN 978-94-6463-607-9
  52. ↑ Julie Miller, Emily Blunt Stole Her Most Vicious Devil Wears Prada Insult From an Awful Mom She Overheard, Vanity Fair, ‏2015-09-30 (באנגלית אמריקאית)
  53. 1 2 "Meet the acid queen of New York fashion". The Guardian (באנגלית בריטית). 2006-06-25. ISSN 0261-3077.
  54. 1 2 Nisa Harika Güzel Köşker, BODY AND FASHION IN THE DEVIL WEARS PRADA, Modernism and Postmodernism Studies Network, 2023-07-31 doi: 10.47333/modernizm.2023.95
  55. ↑ Ferla, Ruth La (2006-06-29). "The Duds of 'The Devil Wears Prada'". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
  56. ↑ "'The Devil Wears Prada': Patricia Field on Andy's Style Evolution". Entertainment Weekly's EW.com (באנגלית).
  57. ↑ Leigh Nordstrom, ‘The Devil Wears Prada’ Turns Ten: Talking With Costumer Patricia Field, WWD, ‏2016-02-22 (באנגלית אמריקאית)
  58. ↑ oficinadeestilo.com.br, www.oficinadeestilo.com.br
  59. ↑ Helen Lee, Anna Wintour redecorates her office because of the Devil Wears Prada, ‏2006-08-06 (באנגלית)
  60. 1 2 Casey Rackham, Krystie Lee Yandoli, This Is What “The Devil Wears Prada” Looks Like In Real Life, BuzzFeed, ‏2016-06-30 (באנגלית)
  61. ↑ Dan Goldwasser, Theodore Shapiro scores The Devil Wears Prada, ScoringSessions.com, ‏2006-05-03 (באנגלית אמריקאית)
  62. ↑ J Lawrence, P Chiodini, Plasmodium falciparum malaria in Jamaica, October – December 2006, Weekly releases (1997–2007) 11, 2006-12-14 doi: 10.2807/esw.11.50.03096-en
  63. 1 2 Oscar-Worthy 'Devil Wears Prada' Most Enjoyable Film in Long Time: 'The Hollywood Reporter', www.thebookstandard.com
  64. ↑ 'I haven't watched it': Devil Wears Prada star owns up, NZ Herald, ‏2021-12-01 (באנגלית)
  65. ↑ The Devil Wears Prada | Rotten Tomatoes, www.rottentomatoes.com (באנגלית)
  66. ↑ The Devil Wears Prada Reviews, www.metacritic.com (באנגלית)
  67. ↑ Scott, A. O. (2006-06-30). "In 'The Devil Wears Prada,' Meryl Streep Plays the Terror of the Fashion World". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
  68. ↑ Movie - The Devil Wears Prada, nymag.com
  69. ↑ J. Hoberman, The Village Voice, www.villagevoice.com
  70. ↑ PUGH, CLIFFORD (2006-06-30). "The Devil Wears Prada". Chron (באנגלית אמריקאית).
  71. ↑ A Movie Parable: The Devil Wears Prada, www.christiancritic.com
  72. 1 2 3 The New Yorker : critics : cinema, www.newyorker.com
  73. 1 2 We're sorry, the page you requested could not be found, entertainment.sympatico.msn.ca (באנגלית)
  74. ↑ Whitworth, Melissa; June 9, 2006; "The Devil has all the best costumes"; The Daily Telegraph; retrieved January 10, 2007.
  75. ↑ Domestic 2000 Weekend 26, Box Office Mojo
  76. ↑ Domestic 2009 Weekend 27, Box Office Mojo
  77. ↑ The Devil Wears Prada, Box Office Mojo
  78. ↑ Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  79. ↑ The Devil Wears Prada, Box Office Mojo
  80. ↑ Emily Blunt, Box Office Mojo
  81. ↑ Stanley Tucci, Box Office Mojo
  82. 1 2 Ferla, Ruth La (2006-06-29). "The Duds of 'The Devil Wears Prada'". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
  83. ↑ Freeman, Hadley (2006-09-05). "Prada and prejudice". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077.
  84. 1 2 "Meet the acid queen of New York fashion". The Guardian (באנגלית בריטית). 2006-06-25. ISSN 0261-3077.
  85. ↑ Bellafante, Ginia (2006-06-18). "In 'The Devil Wears Prada,' It's Not Couture, It's Business (With Accessories)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
  86. ↑ The 'Devil' I know, The Telegraph, ‏2006-07-02 (באנגלית)
  87. 1 2 3 4 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  88. ↑ A. B. C. News, The 10 Most Fascinating People of 2006, ABC News (באנגלית)
  89. ↑ Brockes, Emma (2006-09-23). "The devil in Ms Streep". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077.
  90. ↑ Helen Wigham, Today In History - June 30, British Vogue, ‏2011-06-30 (באנגלית בריטית)
  91. ↑ Anne Hathaway and Anna Wintour stage meta 'The Devil Wears Prada' reunion, EW.com (באנגלית)
  92. ↑ ראו תצלומים המשווים בין שני המשרדים.
  93. ↑ Melissa Whitworth, The Devil has all the best costumes, Daily Telegraph, June 9, 2006.
  94. 1 2 THE DEVIL YOU KNOW, ON LINE ONE, the original, November 9, 2005.
  95. ↑ Barbara Walters, Anna Wintour: Always in Vogue in: The 10 Most Fascinating People of 2006, abcnews.go.com, December 12, 2006
  96. 1 2 Zoë Weiner, This Deleted Scene From 'Devil Wears Prada' Will Change the Entire Movie for You, Glamour, ‏2017-08-30 (באנגלית אמריקאית)
  97. ↑ Laura Bradley, Independence Day Weekend Is for Blockbusters, Except When It Isn’t, Vanity Fair, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  98. 1 2 3 Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  99. 1 2 Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  100. ↑ Mariah Smith, The Kardashian Sisters Take a Break From Fertility Concerns by Playing Dress-Up, The Cut, ‏2018-02-26 (באנגלית)
  101. ↑ Too Many Miranda Priestlys! | Keeping Up With The Kardashians | Ghostarchive, ghostarchive.org
  102. ↑ Judith Timson Life Columnist, Judith Timson: Maybe Amy Klobuchar needs to treat staffers better, but she can handle it, Toronto Star, ‏2019-02-25 (באנגלית)
  103. ↑ How to Tell When Your 'Tough Boss' Is Really A Toxic Boss, HuffPost, ‏2019-02-15 (באנגלית)
  104. ↑ Rozhon, Tracie (2008-03-18). "Upstairs, Downstairs and Above the Garage". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
  105. ↑ The Assistant Economy, Dissent Magazine
  106. ↑ Scott Timberg, Good riddance to the "Devil Wears Prada" economy: It's not just exploitative, it's a diversity killer, Salon.com, ‏2016-05-31 (באנגלית אמריקאית)
  107. ↑ Rosenberg, Alyssa; Hax, Carolyn; O'Donovan, Caroline; Nix, Naomi; Bogage, Jacob; Dam, Andrew Van; Moriarty, Dylan; Hudson, John; Strobel, Warren (2016-06-30). "Opinion | How 'The Devil Wears Prada' foreshadowed an age of antiheroines". The Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286.
  108. ↑ 'The Devil Wears Prada' and the Myth of the One and Only "Big Break", Harper's BAZAAR, ‏2021-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  109. 1 2 3 Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  110. ↑ https://theringer.com/the-rehabilitation-of-anna-wintour-2e7cce5a3c80#.b4voovokh, theringer.com (באנגלית)
  111. ↑ The Devil Wears Prada may be a pop-culture landmark, but it fails to be a feminist narrative, Firstpost, ‏2020-10-14 (באנגלית אמריקאית)
  112. 1 2 'The Devil Wears Prada' screenwriter knows everyone hates Nate, EW.com (באנגלית)
  113. ↑ Women, Societal Expectations of Beauty, and “The Devil Wears Prada” (2006) - Without Ritual, Autonomous Negotiations, Dr. Andrew Joseph Pegoda, ‏2013-07-31 (באנגלית)
  114. ↑ Matt Grobar, ‘The Devil Wears Prada’ Sequel Scripted By Aline Brosh McKenna In Early Development At Disney, Deadline, ‏2024-07-08 (באנגלית אמריקאית)
  115. ↑ Angelique Jackson,Pat Saperstein, ‘The Devil Wears Prada’ Sequel Set for May 2026; Ridley Scott’s ‘The Dog Stars’ Dated for March, Variety, ‏2025-05-22 (באנגלית אמריקאית)
  116. ↑ Emily Blunt Reveals When She'll Start Shooting 'The Devil Wears Prada' Sequel (Exclusive), Entertainment Tonight (באנגלית אמריקאית)
  117. ↑ Paulson, Michael (2017-01-26). "'The Devil Wears Prada' Is Aiming for Broadway, as a Musical". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
  118. ↑ Emily Skinner and Krystina Alabado Starring in The Devil Wears Prada Musical Reading, Playbill (באנגלית אמריקאית)
  119. ↑ ‘The Devil Wears Prada’ musical will premiere in Chicago, with a score by Elton John, Chicago Tribune, ‏2019-09-17 (באנגלית אמריקאית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=השטן_לובשת_פראדה&oldid=43182341"