השריפה הגדולה ב-1910

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
השריפה הגדולה ב-1910
St Joe Idaho Fire 1910.jpg
שטח שעלה באש במדינת איידהו
סוג שריפת יער
תאריך התחלה 20 באוגוסט 1910
תאריך סיום 21 באוגוסט 1910
משך יומיים
במדינות או באזורים צפון מערב ארצות הברית (צפון מזרח וושינגטון, צפון איידהו ומערב מונטנה)
הרוגים 87
נזק השריפה כילתה שטח של 12,140 קילומטרים מרובעים. שש עיירות נהרסו כליל באש ואחרות ניזוקו קשות
קואורדינטות 47°25′34″N 116°06′13″W / 47.426111°N 116.103611°W / 47.426111; -116.103611

השריפה הגדולה ב-1910 הייתה שריפת יער אדירה, שכילתה שטח של 12,140 קילומטרים מרובעים בצפון מערב ארצות הברית בתוך יומיים בלבד (20-‏21 באוגוסט 1910) וגרמה למותם של 87 אנשים, מרביתם כבאים. השריפה כילתה שטחים בשלוש מדינות - בצפון מזרח וושינגטון, צפון איידהו ומערב מונטנה, ופגעה בשטחיהם של עשרה יערות לאומיים. היא נחשבת לשריפת היער הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית, אך לא הקטלנית שבהן. היה זה גם האירוע הקטלני ביותר למכבי האש בארצות הברית קודם לפיגועי 11 בספטמבר.

גורמי השריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1910 הצטרפו גורמים שונים זה לזה וגרמו לפרוץ השריפה. הקיץ היה חם ויבש ללא תקדים, ולכן גם החלה עונת השריפות מוקדם מהרגיל. היובש גרם להצטברות צמחייה יבשה והיערות התמלאו בחומר דליק. גיצים שהועפו מקטרי רכבת גרמו לשריפות וכך גם ברקים ועבודתם של צוותים שהציתו שריפות מבוקרות. עד אמצע חודש אוגוסט בערו כבר 1,000 עד 3,000 שריפות קטנות ממדים בוושינגטון, איידהו, מונטנה וקולומביה הבריטית שבקנדה.

השריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באוגוסט 1910 חדרה לאזור חזית קרה שהביאה עמה רוחות עזות. אלו ליבו את אלפי השריפות הקטנות לכלל סופת אש אחת אדירה. לא היה סיכוי לבלום את האש בשל מחסור בכוח אדם וציוד. שירות היערות של ארצות הברית (שנקרא אז שירות היערות הלאומי) היה בן חמש שנים בלבד ולא היה מוכן כלל להתמודדות עם השלכות הקיץ היבש. חטיבת חיל רגלים של צבא ארצות הברית הוזעקה לסייע בלחימה באש.

לפי עדויות נסחף עשן השריפה מזרחה עד למדינת ניו יורק ודרומה עד לדנוור שבקולורדו. בלילות, עד למרחק של 800 קילומטרים מחוף האוקיינוס השקט לא היו כלי שיט מסוגלים לנווט על פי הכוכבים מאחר שהשמיים היו מכוסים בעשן.

קבוצות כבאים לחמו באש תוך סיכון חייהן, ועשרות כבאים ניספו אגב כך. אנשי קבוצה שלמה בת 28 כבאים ניספו כאיש אחד באיידהו. קבוצה אחרת באיידהו, בת 45 אנשים, הוקפה על ידי להבות ומפקדה אד פולסקי הוביל אותה לתוך מכרה קטן נטוש ששימש לה כמחסה. הכבאים כמעט נחנקו בעשן בתוך המכרה, אך 39 מתוכם שרדו לבסוף.[1]

רכבות פינו אלפי אזרחים מאיידהו וממונטנה. רכבת אחת בה נמצאו 1,000 נוסעים דהרה לרוחבו של שטח עולה באש עד שמצאה מחסה במנהרה.

השריפה כבתה לבסוף לאחר שחזית קרה נוספת נכנסה לאזור והביאה עמה גשם רב.

שש עיירות באיידהו ובמונטנה נהרסו כליל באש ואחרות ניזוקו קשות. עיירות אחדות ניצלו מפגיעה הודות להצתת שריפות מבוקרות בקרבתן.

לשריפה הייתה השפעה נרחבת על אופיו של שירות היערות של ארצות הברית. עד אליה התגלעו ויכוחים רבים בנוגע לאופן הטיפול הנכון בשריפות יער, כאשר רבים טענו שיש להניח להן לבעור משום שהן היו בעלות חשיבות טבעית ליער ומשום המחיר הגבוה של כיבוין. לאחר השריפה הגדולה אימץ השירות מדיניות של מניעת שריפות ולחימה בכל אחת מהן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השריפה הגדולה ב-1910 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המכרה שבו מצאו פולסקי ואנשיו מחסה הוכלל לימים במרשם הלאומי של אתרים היסטוריים בארצות הברית.